מאגר הכתר בראשית פרק מב עם פירוש רד"ק

פרק מב
[א] וַיַּ֣רְא יַֽעֲקֹ֔ב כִּ֥י יֶשׁ־שֶׁ֖בֶר בְּמִצְרָ֑יִם וַיֹּ֤אמֶר יַֽעֲקֹב֙ לְבָנָ֔יו לָ֖מָּה תִּתְרָאֽוּ:
[ב] וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֣ה שָׁמַ֔עְתִּי כִּ֥י יֶשׁ־שֶׁ֖בֶר בְּמִצְרָ֑יִם רְדוּ־שָׁ֙מָּה֙ וְשִׁבְרוּ־לָ֣נוּ מִשָּׁ֔ם וְנִחְיֶ֖ה וְלֹ֥א נָמֽוּת:
[ג] וַיֵּרְד֥וּ אֲחֵֽי־יוֹסֵ֖ף עֲשָׂרָ֑ה לִשְׁבֹּ֥ר בָּ֖ר מִמִּצְרָֽיִם:
[ד] וְאֶת־בִּנְיָמִין֙ אֲחִ֣י יוֹסֵ֔ף לֹא־שָׁלַ֥ח יַעֲקֹ֖ב אֶת־אֶחָ֑יו כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן־יִקְרָאֶ֖נּוּ אָסֽוֹן:
[ה] וַיָּבֹ֙אוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לִשְׁבֹּ֖ר בְּת֣וֹךְ הַבָּאִ֑ים כִּֽי־הָיָ֥ה הָרָעָ֖ב בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן:
[ו] וְיוֹסֵ֗ף ה֚וּא הַשַּׁלִּ֣יט עַל־הָאָ֔רֶץ ה֥וּא הַמַּשְׁבִּ֖יר לְכָל־עַ֣ם הָאָ֑רֶץ וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֔ף וַיִּשְׁתַּחֲווּ־ל֥וֹ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה:
[ז] וַיַּ֥רְא יוֹסֵ֛ף אֶת־אֶחָ֖יו וַיַּכִּרֵ֑ם וַיִּתְנַכֵּ֨ר אֲלֵיהֶ֜ם וַיְדַבֵּ֧ר אִתָּ֣ם קָשׁ֗וֹת וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מֵאַ֣יִן בָּאתֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵאֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל:
[ח] וַיַּכֵּ֥ר יוֹסֵ֖ף אֶת־אֶחָ֑יו וְהֵ֖ם לֹ֥א הִכִּרֻֽהוּ:
[ט] וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם:
[י] וַיֹּאמְר֥וּ אֵלָ֖יו לֹ֣א אֲדֹנִ֑י וַעֲבָדֶ֥יךָ בָּ֖אוּ לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל:
[יא] כֻּלָּ֕נוּ בְּנֵ֥י אִישׁ־אֶחָ֖ד נָ֑חְנוּ כֵּנִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ לֹא־הָי֥וּ עֲבָדֶ֖יךָ מְרַגְּלִֽים:
[יב] וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵהֶ֑ם לֹ֕א כִּֽי־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶ֥ם לִרְאֽוֹת:
[יג] וַיֹּאמְר֗וּ שְׁנֵ֣ים עָשָׂר֩ עֲבָדֶ֨יךָ אַחִ֧ים ׀ אֲנַ֛חְנוּ בְּנֵ֥י אִישׁ־אֶחָ֖ד בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְהִנֵּ֨ה הַקָּטֹ֤ן אֶת־אָבִ֙ינוּ֙ הַיּ֔וֹם וְהָאֶחָ֖ד אֵינֶֽנּוּ:
[יד] וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם יוֹסֵ֑ף ה֗וּא אֲשֶׁ֨ר דִּבַּ֧רְתִּי אֲלֵכֶ֛ם לֵאמֹ֖ר מְרַגְּלִ֥ים אַתֶּֽם:
[טו] בְּזֹ֖את תִּבָּחֵ֑נוּ חֵ֤י פַרְעֹה֙ אִם־תֵּצְא֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֧י אִם־בְּב֛וֹא אֲחִיכֶ֥ם הַקָּטֹ֖ן הֵֽנָּה:
[טז] שִׁלְח֨וּ מִכֶּ֣ם אֶחָד֘ וְיִקַּ֣ח אֶת־אֲחִיכֶם֒ וְאַתֶּם֙ הֵאָ֣סְר֔וּ וְיִבָּֽחֲנוּ֙ דִּבְרֵיכֶ֔ם הַאֱמֶ֖ת אִתְּכֶ֑ם וְאִם־לֹ֕א חֵ֣י פַרְעֹ֔ה כִּ֥י מְרַגְּלִ֖ים אַתֶּֽם:
[יז] וַיֶּאֱסֹ֥ף אֹתָ֛ם אֶל־מִשְׁמָ֖ר שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים:
[יח] וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֤ם יוֹסֵף֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֔י זֹ֥את עֲשׂ֖וּ וִֽחְי֑וּ אֶת־הָאֱלֹהִ֖ים אֲנִ֥י יָרֵֽא:
[חמישי] [יט] אִם־כֵּנִ֣ים אַתֶּ֔ם אֲחִיכֶ֣ם אֶחָ֔ד יֵאָסֵ֖ר בְּבֵ֣ית מִשְׁמַרְכֶ֑ם וְאַתֶּם֙ לְכ֣וּ הָבִ֔יאוּ שֶׁ֖בֶר רַעֲב֥וֹן בָּתֵּיכֶֽם:
[כ] וְאֶת־אֲחִיכֶ֤ם הַקָּטֹן֙ תָּבִ֣יאוּ אֵלַ֔י וְיֵאָמְנ֥וּ דִבְרֵיכֶ֖ם וְלֹ֣א תָמ֑וּתוּ וַיַּעֲשׂוּ־כֵֽן:
[כא] וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו אֲבָל֘ אֲשֵׁמִ֣ים ׀ אֲנַחְנוּ֘ עַל־אָחִינוּ֒ אֲשֶׁ֨ר רָאִ֜ינוּ צָרַ֥ת נַפְשׁ֛וֹ בְּהִתְחַֽנֲנ֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ וְלֹ֣א שָׁמָ֑עְנוּ עַל־כֵּן֙ בָּ֣אָה אֵלֵ֔ינוּ הַצָּרָ֖ה הַזֹּֽאת:
[כב] וַיַּעַן֩ רְאוּבֵ֨ן אֹתָ֜ם לֵאמֹ֗ר הֲלוֹא֩ אָמַ֨רְתִּי אֲלֵיכֶ֧ם ׀ לֵאמֹ֛ר אַל־תֶּחֶטְא֥וּ בַיֶּ֖לֶד וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וְגַם־דָּמ֖וֹ הִנֵּ֥ה נִדְרָֽשׁ:
[כג] וְהֵם֙ לֹ֣א יָֽדְע֔וּ כִּ֥י שֹׁמֵ֖עַ יוֹסֵ֑ף כִּ֥י הַמֵּלִ֖יץ בֵּינֹתָֽם:
[כד] וַיִּסֹּ֥ב מֵעֲלֵיהֶ֖ם וַיֵּ֑בְךְּ וַיָּ֤שָׁב אֲלֵהֶם֙ וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם וַיִּקַּ֤ח מֵֽאִתָּם֙ אֶת־שִׁמְע֔וֹן וַיֶּאֱסֹ֥ר אֹת֖וֹ לְעֵינֵיהֶֽם:
[כה] וַיְצַ֣ו יוֹסֵ֗ף וַיְמַלְא֣וּ אֶת־כְּלֵיהֶם֘ בָּר֒ וּלְהָשִׁ֤יב כַּסְפֵּיהֶם֙ אִ֣ישׁ אֶל־שַׂקּ֔וֹ וְלָתֵ֥ת לָהֶ֛ם צֵדָ֖ה לַדָּ֑רֶךְ וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם כֵּֽן:
[כו] וַיִּשְׂא֥וּ אֶת־שִׁבְרָ֖ם עַל־חֲמֹרֵיהֶ֑ם וַיֵּלְכ֖וּ מִשָּֽׁם:
[כז] וַיִּפְתַּ֨ח הָאֶחָ֜ד אֶת־שַׂקּ֗וֹ לָתֵ֥ת מִסְפּ֛וֹא לַחֲמֹר֖וֹ בַּמָּל֑וֹן וַיַּרְא֙ אֶת־כַּסְפּ֔וֹ וְהִנֵּה־ה֖וּא בְּפִ֥י אַמְתַּחְתּֽוֹ:
[כח] וַיֹּ֤אמֶר אֶל־אֶחָיו֙ הוּשַׁ֣ב כַּסְפִּ֔י וְגַ֖ם הִנֵּ֣ה בְאַמְתַּחְתִּ֑י וַיֵּצֵ֣א לִבָּ֗ם וַיֶּחֶרְד֞וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ לֵאמֹ֔ר מַה־זֹּ֛את עָשָׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים לָֽנוּ:
[כט] וַיָּבֹ֛אוּ אֶל־יַעֲקֹ֥ב אֲבִיהֶ֖ם אַ֣רְצָה כְּנָ֑עַן וַיַּגִּ֣ידוּ ל֔וֹ אֵ֛ת כָּל־הַקֹּרֹ֥ת אֹתָ֖ם לֵאמֹֽר:
[ל] דִּ֠בֶּר הָאִ֨ישׁ אֲדֹנֵ֥י הָאָ֛רֶץ אִתָּ֖נוּ קָשׁ֑וֹת וַיִּתֵּ֣ן אֹתָ֔נוּ כִּֽמְרַגְּלִ֖ים אֶת־הָאָֽרֶץ:
[לא] וַנֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו כֵּנִ֣ים אֲנָ֑חְנוּ לֹ֥א הָיִ֖ינוּ מְרַגְּלִֽים:
[לב] שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֲנַ֛חְנוּ אַחִ֖ים בְּנֵ֣י אָבִ֑ינוּ הָאֶחָ֣ד אֵינֶ֔נּוּ וְהַקָּטֹ֥ן הַיּ֛וֹם אֶת־אָבִ֖ינוּ בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן:
[לג] וַיֹּ֣אמֶר אֵלֵ֗ינוּ הָאִישׁ֙ אֲדֹנֵ֣י הָאָ֔רֶץ בְּזֹ֣את אֵדַ֔ע כִּ֥י כֵנִ֖ים אַתֶּ֑ם אֲחִיכֶ֤ם הָֽאֶחָד֙ הַנִּ֣יחוּ אִתִּ֔י וְאֶת־רַעֲב֥וֹן בָּתֵּיכֶ֖ם קְח֥וּ וָלֵֽכוּ:
[לד] וְ֠הָבִיאוּ אֶת־אֲחִיכֶ֣ם הַקָּטֹן֘ אֵלַי֒ וְאֵדְעָ֗ה כִּ֣י לֹ֤א מְרַגְּלִים֙ אַתֶּ֔ם כִּ֥י כֵנִ֖ים אַתֶּ֑ם אֶת־אֲחִיכֶם֙ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֔ם וְאֶת־הָאָ֖רֶץ תִּסְחָֽרוּ:
[לה] וַיְהִ֗י הֵ֚ם מְרִיקִ֣ים שַׂקֵּיהֶ֔ם וְהִנֵּה־אִ֥ישׁ צְרוֹר־כַּסְפּ֖וֹ בְּשַׂקּ֑וֹ וַיִּרְא֞וּ אֶת־צְרֹר֧וֹת כַּסְפֵּיהֶ֛ם הֵ֥מָּה וַאֲבִיהֶ֖ם וַיִּירָֽאוּ:
[לו] וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ יַעֲקֹ֣ב אֲבִיהֶ֔ם אֹתִ֖י שִׁכַּלְתֶּ֑ם יוֹסֵ֤ף אֵינֶ֙נּוּ֙ וְשִׁמְע֣וֹן אֵינֶ֔נּוּ וְאֶת־בִּנְיָמִ֣ן תִּקָּ֔חוּ עָלַ֖י הָי֥וּ כֻלָּֽנָה:
[לז] וַיֹּ֤אמֶר רְאוּבֵן֙ אֶל־אָבִ֣יו לֵאמֹ֔ר אֶת־שְׁנֵ֤י בָנַי֙ תָּמִ֔ית אִם־לֹ֥א אֲבִיאֶ֖נּוּ אֵלֶ֑יךָ תְּנָ֤ה אֹתוֹ֙ עַל־יָדִ֔י וַאֲנִ֖י אֲשִׁיבֶ֥נּוּ אֵלֶֽיךָ:
[לח] וַיֹּ֕אמֶר לֹא־יֵרֵ֥ד בְּנִ֖י עִמָּכֶ֑ם כִּֽי־אָחִ֨יו מֵ֜ת וְה֧וּא לְבַדּ֣וֹ נִשְׁאָ֗ר וּקְרָאָ֤הוּ אָסוֹן֙ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ־בָ֔הּ וְהוֹרַדְתֶּ֧ם אֶת־שֵׂיבָתִ֛י בְּיָג֖וֹן שְׁאֽוֹלָה:

פרק מב
(א) וירא יעקב - כי ראה אנשי הארץ באים עם תבואה , ושאלם מאין יביאו התבואה; ואמרו: ממצרים! זהו שאמר "הנה שמעתי" (להלן , ב). למה תתראו - למה אתם מראים עצמכם שיש לכם תבואה? ששאר בני אדם הולכים לקנות תבואה , ואתם יושבים. (ג) וירדו. אמר אחי יוסף - ולא אמר 'בני יעקב' , לפי שבסבתו ירדו , ועתה בירידתם נפתר חלומו. בראשית רבה (בר"ת צא , ב): למה אמר עשרה? עשרה חלוקים באחוה , ואחד לשבור בר. (ד) ואת בנימין. אמר אחי יוסף - שהיה אחיו מאב ומאם; ובעבור מקרה יוסף , ירא יעקב מלשלחו בדרך , פן יקראנו אסון. אסון בידי אדם או בידי שמים. ואמרו רבותינו ז"ל (כתובות ל , א): בידי אדם - "צנים פחים" (מש' כב , ה); בידי שמים - אריא וגנבי. ואמרו (שם): הכל בידי שמים , חוץ מ"צנים פחים" , שנאמר "צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם" (מש' כב , ה). ויש לנו לשאול: למה פחד יעקב מאסון שיקראנו בדרך יותר מהבית? ויש לומר , כי הדרך מצוי לפגעים יותר מהבית , כי 'אריא וגנבי' מצויים בדרך ולא בעיר; ומ'צינים פחים' יוכל אדם לשמור עצמו בעיר יותר מן הדרך; ועוד , כי איננו מצוי בעיר כמו בדרך. ואפילו ממיתה שהיא בידי שמים , שתוכל לבא בעיר כמו בדרך , הדרך היא מקום סכנה יותר לזה ולזה. ויש לו לאדם , ואפילו הצדיק , לשמור עצמו ממקום סכנה , ולא ישען בצדקו לומר: עושין לו נס , שמא לא יעשו; ואם יעשו , ינכו לו מזכיותיו. ומצאו בזה רבותינו ז"ל סמך בכתוב: "לא תנסו את יי' אלהיכם" (דב' ו , טז); וכן מצאנו לשמואל הנביא שאמר: "איך אלך ושמע שאול והרגני" (ש"א טז , ב). ומפני זה פחד יעקב מלשלחו בדרך , ואמר: פן יקראנו אסון. (ה) ויבאו. בתוך הבאים - שלא נבדלו לעצמם לפי שהיו עברים , אלא בתוך שאר הבאים מארץ כנען באו , כי היה הרעב בארץ כנען , ורבו הבאים; והם ביניהם. (ו) ויוסף הוא השליט - והוצרכו אחיו לבא לפניו , כי הוא המשביר. ומשביר - פועל יוצא לשלישי: מְצוה לאנשיו שישברו. ותחלה היו הקונים באים לפניו; כי כן צוה הוא , שלא ימכרו עד שיבאו לפניו הקונים , וישאלו ממנו בתחלה שיצוה שימכרו להם. וצוה זה בעבור שידע , כי אחיו יבאו לקנות תבואה , "כי הרעב היה בארץ כנען" (ראה לעיל , ה) , ואם יבאו , על כל פנים יתראו אליו; וכן עשו. (ז) וירא יוסף. ויכירם - פירשו רבותינו ז"ל (ב"ר צא , ז) , שיצא בלא חתימת זקן , אבל הם היו בחתימת זקן , לפיכך הכירם הוא , והם לא. ואיפשר שהכירוהו אע"פ שהיה בחתימת זקן , לולא שראוהו בגדולה , והיה רחוק בעיניהם מאד שיהיה הוא יוסף שמכרוהו לעבד , והוא אדון לכל מצרים (ע"פ בר' מד , ט). ואמרו בלבם: אע"פ שצורתו דומה לצורת יוסף , הרבה בני אדם דומה צורת זה לצורת זה בקצת; לפיכך יצא מלבם שיהיה הוא יוסף. ויתנכר - עשה עצמו כנכרי אליהם , לדבר אתם קשות ולומר שמרגלים הם; וכל זה להוציא מלבם , שלא יחשבו כי הוא יוסף. (ח) ויכר יוסף - כמו שפירשנו (לעיל , ז). וְשָנָה אותו , כי הכיר להם האחוה , שלא הרע להם; והם לא הכירו לו האחוה , שחשבו להמיתו , והפשיטוהו והשליכוהו לבור , ומכרוהו לעבד (ראה בר' לז , כ - כח). (ט) ויזכור. אשר חלם להם - כי להם היו החלומות , וראה עתה פתרונם; והם שנאוהו בעבורם. ובזכרו כל מה שעשו לו , לא גמלם רעה , אבל צערם והקניטם. (י) ויאמרו. ועבדיך באו - ו"ו ועבדיך במקום 'אבל' , כלומר: לא אדני כמו שאתה אומר , אבל עבדיך באו לשבור אכל , לא לרגל; וכן ו"ו "ואחלצה צוררי ריקם" (תה' ז , ה) , והדומים לו , כמו שכתבנו בחלק הדקדוק מספר המכלל (מה , א). (יא) כולנו - ואם תאמר כי אנחנו מרגלים , בעבור שאנחנו הולכים יחד ובחברה אחת - כלנו בני איש אחד נחנו , לפיכך אנחנו יחד ושואלים שאלתנו ביחד , כי מבית אחד אנחנו. כנים - אמתיים. (יב) ויאמר. (יג) ויאמרו - אמרו עוד: בני איש אחד , להחזיק בלבו כי כנים הם , וחברתם אינה אלא לפי שהם בית אחד והם שנים עשר אחים. את אבינו - נשאר לִצְווֹת (להיות בחברת) אבינו. איננו - אמרו לשון זה , שמובן לשני פנים; כי אם יאמרו: 'מת' , יוכל להחזיקם בשקרם; כי הם לא ידעו אם חי ואם מת; והם ידעו כי נמכר במצרים , וחשבו , אולי גִלָּה משפחתו בעיר. ובאמת נודע כי עברי הוא , כי הקונים אותו קנוהו מן העברים , והם מכרוהו לעבד עברי; כמו שאמרה אשת פוטיפר "ראו הביא לנו איש עברי" (בר' לט , יד) , ואמר שר המשקים "נער עברי" (בר' מא , יב). אבל בית אביו אולי לא הגיד הוא , וכמה בנים היו לו לאביו; לפיכך אמרו: איננו , כי אם מת - הנה איננו , ואם חי - איננו בבית אביו. (יד) ויאמר. הוא אשר דברתי - כי אם אמת , אחר שבאתם עשרה , למה לא בא גם הוא? ומה שתאמרו , כי לִצְוֹת אביכם נשאר , הלא היה לו בנשיכם וטפכם עד שובכם! (טו) בזאת. (טז) שלחו. האמת אתכם - כמו שאתם אומרים: "כנים אנחנו" (לעיל , יא). (יז) ויאסוף - צִעֵר אותם בלא הפסד גופם וממונם. (יח) ויאמר. את האלהים אני ירא - ולא אעכבכם כלכם , כי רעבון בבתיכם , ויהיה עלי אשם בזה; אלא אעכב אחד מכם , לבחון דבריכם. (יט) אם כנים. שבר רעבון בתיכם - מה שישבור הרעבון , והוא התבואה; לפיכך נקראת התבואה 'שבר' , כמו שפירשנו (בר' מא , נו). (כא) ויאמרו - אחר שהשלים דבריו עמהם , והלך לו המליץ שהיה בינותם (ראה להלן , כג) , שהיה יודע לדבר בלשון עברי ובלשון מצרי; והוא היה שומע מיוסף ואומר להם בלשון עברי , ושומע מהם והיה אומר ליוסף בלשון מצרי; כי יוסף היה מאד נשמר מהם שלא ידבר בלשון עברי , שלא יחשבו עליו , עם הכרת צורתו , שהוא יוסף. וכשהלך המליץ , התודו על עונם; ואמרו איש אל אחיו , כי בעון יוסף בא להם זה; כי שאל להם יוסף , מה שלא היה שואל מאחרים שהיו באים לקנות תבואה; אין זה כי אם עון גדול שהיה עליהם , וזהו עון יוסף אחיהם. בהתחננו אלינו - כי באמת היה מתחנן אליהם בהפשיטם אותו את כתנתו והשליכם אתו אל הבור ומכרם אותו (ראה בר' לז , כג - כח). על כן באה אלינו הצרה הזאת - למדנו בספור הזה , כי כשתבא צרה לאדם , ראוי לו לפשפש במעשיו ולבדוק מה היה המעשה הרע שעשה , ושיתחרט עליו ויתודה לפני האל , ויבקש ממנו כפרה. (כב) וגם דמו הנה נדרש - כי חשבו עליו שמת , כיון שלא שמעו ממנו דבר אחר שנמכר. ואם נהרג או מת מיתת עצמו בארץ נכריה , דמו עלינו. (כג) והם. כי המליץ - פירשנוהו (לעיל , כא). (כד) ויסב. ויבך - כי שמע שהתודו עליו. את שמעון - אמרו שהוא השליכו לבור , כמו שכתבנו למעלה (בר' לז , כד). ויאסור - השיב אותו לעיניהם אל המשמר. בבראשית רבה (צא , ח): רבי חגי בשם רבי יצחק: לעיניהם אֲסָרוֹ; כיון שיצאו להם , הוציאו , והיה מאכילו ומשקהו ומרחיצו וסכו. (כה) ויצו יוסף - צוה את עבדיו מוכרי התבואה , שימלאו את כליהם בר; וכן עשו , וימלאו. והוא מקרא קצר , וכמוהו רבים. ולהשיב - ויצו גם כן להשיב כספיהם. ויעש להם כן - על השבת הכסף ועל צדת עצמם אמר , כי על התבואה כבר אמר וימלאו. (כו) וישאו. (כז) ויפתח האחד - אחד מהם; ובדרש (בר"ת ע' 1216 ): זה לוי , שנשאר יחידי משמעון , שהיה בן זוגו. בפי אמתחתו - כן צוה יוסף , שלאחד מהם ישימו כספו בפי אמתחתו , ולאחרים ישימו באמצע האמתחת או בתחתיתו; שאם ישימו כספם בפי האמתחות כלם , בלקחם המספוא לחמוריהם יראו , וישובו למצרים על דבר הכסף , להשיבו , ולהודיע כי לא פשעו בו , כי הם נתנוהו. ולפיכך צוה יוסף לשים הכסף באמצע האמתחות , כדי שלא ירגישו בכסף עד היותם בביתם. אבל צוה לשים לאחד מהם בפי אמתחתו - להחרידם , כדי לצערם. וידע , כי בעבור כסף אחד לא ישובו למצרים. (כח) ויאמר. ויצא לבם - על דרך "נפשי יצאה בדברו" (שה"ש ה , ו). (כט) ויבאו. הדברים שספרו לאביהם מבוארים; ואע"פ שיש בהם תוספת ומגרעת ושינוי , הענין אחד. (לג) ואת רעבון - רוצה לומר: ואת שבר רעבון בתיכם , כמו שפירשנו (לעיל , יט). (לה) ויהי הם. בשקו - ולא אמר 'בפי שקו' , כמו שכתבנו (לעיל , כז). וייראו - שלא החזירו מוכרי התבואה כספיהם בשקם לרע , כדי להכשילם ולהחזיקם בחזקת גנבים. (לו) ויאמר. שכלתם - פועל יוצא לשלישי , וכן "שכלה נשים חרבך" (ש"א טו , לג); כלומר: אתם סבבתם לי צאת השלשה מעיני ומידי. כלנה - כל הצרות האלה. (לז) ויאמר. את שני בני - שנים מבניי , כי ארבעה היו לו (ראה בר' מה , ט). ואמר ראובן דבר סכלות , שיעקב ימית בניו. אמר לו: בכור שוטה! בניך ולא בני? לפיכך לא חשש יעקב להשיבו על דבריו , אלא אמר להם שלא ירד בנימין עמהם (ראה להלן , לח). (לח) ויאמר. מת - כך אני חושב , כי מת; כי אִלו היה חי , הייתי שומע עליו שום דבר. וקראהו אסון - פירשתיו (לעיל , ד).