קווי יסוד לדמותו העיצורית של הטקסט בכתבי יד מקראיים מימי הביניים
מאת
לפני מאתיים שנה בערך, עם פרסום עבודותיהם של קניקוט ודה רוססי,[1] הונח לפני החוקרים שפע של חומר על המגוון הקונסונאנטי המצוי בכתבי יד מקראיים מימי הביניים. לאחר שהשוו מאות כתבי יד, העמידו המחברים הנ"ל אפראטים מפורטים, המעידים על קיומם של רבבות שינויים קונסונאנטיים בכתבי יד מקראיים, ברובם שינויי כתיב, אולם גם שינויים רבים מסוגים אחרים.
לכאורה ראוי היה, שפרסומן של עבודות בעלות ממדים כאלו ייתן תנופה לחקירה אינטנסיבית של המציאות הטקסטואלית המקראית בימי הביניים, גלגוליה ושורשיה, אולם לא כך קרה; למרבה הפרדוקס, גרמו דווקא עבודות אלו לרפיון ידיים ולהזנחה בתחום זה, ומַעיָניהם של החוקרים הופנו לתחום הניקוד והטעמים. הסיבה לכך נעוצה באכזבה מתוצאות עבודתם של קניקוט ודה רוססי; החוקרים שעיקר עניינם היה בחקירה הביקורתית-פילולוגית של הטקסט, ציפו לגילויים שיסייעו בידיהם לשחזר מצבי טקסט קדומים, והנה נתברר, כי בכתבי יד של ימי הביניים מצוי אמנם מספר רב של שינויים, אולם רובם ככולם אינם אלא שינויים של מה בכך, שאין בהם כדי לסייע בפתרון בעיות של ביקורת הטקסט.[2] כך הלכה ונשתרשה הדעה, שאין השינויים הרבים משקפים בדרך כלל מסורות טקסט שמחוץ לנוסח המוסמך (המכונה בדרך כלל "נוסח המסורה"), אלא שיבושים הם, שנוצרו לאחר קיבועו של נוסח זה ונשתלשלו הימנו.
אחד הגורמים העיקריים להתרשמות זו מן הממצא של קניקוט ודה רוססי היה המשקל הרב יחסית של שינויי הכתיב במכלול השינויים שאובחנו באותם כתבי יד. החומר הכּתיבי, שאינו מעלה ואינו מוריד בהבנת הכתובים, לא הוכר כבעל ערך לצורכי חקירת תולדות המסירה של הנוסח ודינו כפרי "שיבושי מעתיקים" נחרץ מראש.[3] ברם לא שונה בהרבה היה גם משפטם של החוקרים על ערכם של השינויים השייכים לקטגוריות אחרות: חילופי אותיות ומילים, השמטה או הוספה של אותיות ומילים, צורות דקדוקיות, וכיוצא בזה.
בתחום זה נעשו אמנם ניסיונות בודדים בעשרות השנים האחרונות לבחון מחדש את בעיית השינויים של כתבי יד מימי הביניים, אולם עניינם היה לחזור ולבדוק, אם בכל זאת ניתן למצוא כמה שינויים "חשובים" בכתב יד פלוני או אלמוני, אם לאו.[4] השינויים ה"בלתי חשובים", שהם רוב מניינם ורוב בניינם של השינויים הקונסונאנטיים, לא זכו גם עתה לתשומת לב ראויה, וההנחה הכללית בדבר התהוותם המאוחרת, פרי אשגרות מעתיקים הוסיפה לשלוט.
הכול מודים אפוא, שאין לחפש את שורשי המגוון הקונסונאנטי מחוץ למסורת של הנוסח המוסמך. חילוקי הדעות בין התיאוריות השונות, הבאות לתאר את תולדות המסירה של נוסח המקרא לאחר חורבן בית שני, מצטמצמים בשאלה, מתי וכיצד הגיע הנוסח המוסמך למעמדו הבלעדי.
בשאלת הזמן רווחה במאה הקודמת הדעה, כי השתררותו המוחלטת של הנוסח המוסמך לאותיותיו בקרב היהדות הנורמטיבית התרחשה סמוך לחורבן הבית השני, וכי כל תולדות המסירה שלאחר מכן נשתלשלו ממצב ראשוני זה. כנגד זה, הלכה ונשתרשה במאה הנוכחית הדעה, כי נצחונו הסופי של הנוסח המוסמך לא חל אלא בסוף האלף הראשון, כתוצאה מן המאמצים הממושכים של בעלי המסורה. דעה זו הביע פ' קהלה, ומכוח סמכותו הגדולה היא נתקבלה על דעת רבים.[5]
בשאלת האופן שבו הפך הנוסח המוסמך להיות מקור ראשוני ובלעדי לשלשלת מסירה חדשה, אלו הם עיקרי המחלוקת: בין המקדימים את זמן השתלטותו של הנוסח המוסמך, יש הרואים את נקודת ההתחלה ב"ארכיטיפוס" אחד ויחיד, שאליו יש לייחס את כל כתבי היד המאוחרים יותר, ויש המגדירים את ראשיתו של הנוסח המוסמך כ"רצנזיה".[6] תיאוריית ה"ארכיטיפוס" קשורה בשמו של לאגארד,[7] והיא הכתה שורש במחקר של סוף המאה התשע-עשרה. תיאוריית ה"רצנזיה" קדמה לתיאוריה של לאגארד, והוצעה לראשונה על ידי רוזנמילר בסוף המאה השמונה-עשרה.[8] במרוצת הזמן ניטשטשו ההבדלים בין שני הניסוחים הללו, והחוקרים נטו לאחד את שניהם לתיאוריה אחת.[9]
כנגד זה טוען קהלה, כי קיבוע הנוסח המוסמך לא הצליח לדחוק רגליהם של כתבי היד הוולגאריים שרווחו בתקופה שקדמה לקיבוע, ובמשך כל האלף הראשון שרוי היה נוסח זה במאבק עם שרידי המגוון הקדום. רק עם השתלטותו של הטקסט הטברני המנוקד פוסק המאבק למעשה, והנוסח המוסמך הופך להיות שליט יחיד בתחום המסירה של הנוסח.[10] קהלה תומך יתדותיו בעדי טקסט עקיפים וישירים של התקופה (כגון: גרסאות סוטות המצויות בדברי חז"ל ובתרגומים ארמיים,[11] וכן בקטעי גניזה מסופה של התקופה) כדי להוכיח את המשך קיומן של מסורות קונסונאנטיות וולגאריות בצד הנוסח המוסמך. לדעתו, ניתן עדיין למצוא בתקופה זו גרסאות "חשובות", שמקורן ברצנזיות חוץ-מסורתיות (השומרוני, השבעים), ואילו בכתבי היד, שהגיעו אלינו מן התקופה שלאחר נצחונו הסופי של הנוסח המוסמך, אין עוד גרסאות כאלו, ומכאן שהמגוון הקונסונאנטי, הנשקף מספריהם של קניקוט ודה רוססי, אינו נובע משורשים קדומים, אלא מהתהוות תניינית מאוחרת וחסרת חשיבות.[12]
חילוקי הדעות שבין קהלה ובית מדרשו לחוקרים אחרים בדבר מהותה של המציאות הטקסטואלית שלאחר קיבוע הנוסח מתמקדים אפוא במאות השנים שבין הקיבוע לסיום פעולתם של בעלי המסורה, ואילו לגבי המציאות הטקסטואלית שלאחר מכן מודים הכול, שאין היא חורגת מכלל מעגל המסירה של הנוסח המוסמך, ושאת שינוייה המופיעים בכתבי היד של התקופה אפשר להגדיר כאשגרות מעתיקים.[13]
בדברים הבאים ברצוני להציע תפיסה שונה מן התפיסות הללו לגבי מהותו ושורשיו של המגוון הקונסונאנטי המצוי בכתבי יד מקראיים בימי הביניים. תפיסה זו חולקת על המקובל בתיאור מהלך המסירה, החל בעידן הקיבוע וכלה במציאות הטקסטואלית של ימי הביניים. אציע תחילה את תפיסתי בקוויה הכלליים, ולאחר מכן אבסס אותה על ניתוח משוה של כתב יד ארצישראלי מן הגניזה הקהירית עם 'כתר-חלב' מחד גיסא ועם מספר כתבי יד מאוחרים יותר מאשכנז ומספרד מאידך גיסא.
דומה שכיום, לאחר כשלושים שנות מחקר של מגילות ים המלח, יכולים אנו לצעוד על קרקע בטוחה יותר בתיאור המציאות הטקסטואלית, אשר שימשה נקודת מוצא לתולדות המסירה שמן הקיבוע ואילך. ממצאי קומראן הוכיחו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי ההנחה בדבר קיומן בימי בית שני של רצנזיות, השונות מן הנוסח המסורתי, (כגון: הנוסח שהיה לפני מתרגמי השבעים, והנוסח שאומץ בידי השומרונים), נכונה ביסודה, אלא שיש להכניס בה תיקון חשוב: הרצנזיה המסורתית לא הייתה בגדר מעשה-יצירה חדש, שנעשה בידי החכמים לאחר החורבן, על מנת לדחות את הרצנזיות הוולגאריות שקדמו לה, כפי שסבורים קהלה ותלמידיו,[14] אלא הייתה קיימת מקדמת דנה במקביל לרצנזיות האחרות. מתוך ממצאי קומראן התברר, כי לפחות שלושה טיפוסי טקסט עיקריים היו מצויים בשימושם של יהודי ארץ ישראל באותה תקופה:[15] הטיפוס המסורתי,[16] הטיפוס של השבעים[17] והטיפוס השומרוני.[18] הווה אומר: כל טיפוסי הטקסט המוכרים לנו מתקופות מאוחרות יותר על פי סימני היכר אופייניים (להוציא סימני היכר כיתתיים ספציפיים) נתגלו כממשיכיה של מציאות קדומה, מימי בית שני, והטיפוס המסורתי בכלל זה. רציפות הקיום של טיפוס זה הוכחה סופית, ומותר לנו לראות כיום את דעתו של קהלה בעניין זה כדחויה.[19]
יחד עם זאת מוכיחים ממצאי קומראן, שאין לזהות את הטיפוס המסורתי דווקא עם מה שנודע לאחר מכן כ"נוסח המסורה", היינו: הנוסח המוסמך המקודש לאותיותיו. לכתבי היד של טיפוס זה בקומראן יש אמנם סימני היכר, המייחדים אותם מכתבי יד של טיפוסים אחרים, אולם מאידך גיסא הם מלמדים, כי בתוך המסגרת הטיפוסית אפשר היה שיתקיימו תת-גיבושים קונסונאנטיים, שכללו שינויי כתיב,[20] ואף שינויים אחרים (כגון: חילופי אותיות, תוספת אותיות ושמיטתן, חילופי מילים, צורות דקדוקיות ועוד).[21] בניגוד להנחתו של קוטשר,[22] מעידים כל הסימנים, כי לא היה מצוי בתודעתם של אנשי קומראן איזשהו נוסח למופת מקודש לאותיותיו, שהיה עדיף בעיניהם מנקודת ראות ליטורגית או אחרת על פני גוני הנוסח האחרים, שהיו מצויים במקום.[23] נראה, שמכלול העובדות המצויות כיום בידינו לגבי המאות האחרונות שלפני הספירה, מחייבות אותנו להניח מציאות טקסטואלית רבגונית, הן במישור הרב-טיפוסי והן במישור הפנים-טיפוסי; במישור הרב-טיפוסי היו קיימים בו-זמנית גיבושים רצנזיים שונים בעלי סימני היכר מובהקים, ואילו במישור הפנים-טיפוסי נתקיימו במסגרת כל אחת מן הרצנזיות תת-גיבושים, שאין בהם כדי להוציא את הטקסט האמור מכלל חזקתו הטיפוסית העקרונית, אולם ניכרים הם זה מזה בקווי היכר משניים (כגון: כתיב). נראה, כי סמוך לחורבן בית שני נעלם ריבוי זה של טיפוסים במהירות, ונותר הטיפוס המסורתי בלבד. רושם זה עולה מכל סוגי העדויות של התקופה: התרגומים למיניהם (תרגומים יווניים חדשים, והתרגומים הארמיים), ספרות חז"ל, והעדויות הישירות שנתגלו במדבר יהודה (ממצאי ואדי מורבעאת ונחל חבר) ובמצדה.[24] בד בבד עם התגבשותה של המציאות החדשה נוצרה אידיאה ברורה בדבר קדושת הנוסח לאותיותיו, אידיאה המונחת ביסוד מדרשי ההלכה והאגדה העומדים על דיוקן של אותיות.
ראינו, כי לפני קהלה נהוג היה במחקר להסביר את המעבר המהיר יחסית לטקסט אחיד כתוצאה ישירה מקיבועו של נוסח מוסמך אחד לאותיותיו. ברם נראה, כי הנחה זו היא סכימאטית ופשטנית מדי, ואינה עומדת לא במבחן ההיגיון ולא במבחן העובדות. קשה לשער, כי נוסח אשר, לפי הנחה זו, לא היה ידוע עד אז בדמותו זו המסוימת והמדוקדקת, הוא אשר הצליח לשרש תוך זמן קצר מגוון טקסטואלי, המושרש היטב ברחבי התפוצה היהודית. כפי שנראה בהמשך הדיון, השלטת נוסח אחד לאותיותיו היה עניין כה מסובך ומורכב וקשה להגשמה בעידן שקדם להמצאת הדפוס, עד כי קשה להניח, שקיבועו של נוסח כזה הוא שגרם להיעלמותו המהירה של המגוון הרב-טיפוסי כבר בסמוך לקיבוע.
קהלה צודק אפוא בטענתו, שקיבועו של הנוסח המוסמך לא היה מסוגל לשים קץ למציאות המגוונת שקדמה לו, אלא שגישתו הריאליסטית כרוכה בשלילת ההנחה שאכן חל מפנה מהיר ומהותי במציאות הטקסטואלית סמוך לחורבן. הוא סבור, כאמור, שהמגוון הרב-טיפוסי הקדום, שהוא מכנה אותו "וולגארי", המשיך להתקיים גם לאחר הקיבוע, ובעלי המסורה נאבקו בו במשך תקופה ארוכה עד לניצחון הסופי שחל בסוף האלף הראשון. אולם בעניין מרכזי זה אין טיעונו משכנע כלל ועיקר.
טיעונו של קהלה מתבסס בעיקר על קיומן של גרסאות הדומות לגרסאות השבעים והשומרוני בעדויות הטקסט של התקופה החדשה. ואכן אתה מוצא גרסאות כאלה פה ושם הן בספרות חז"ל, הן בתרגומים היווניים והארמיים של התקופה, ואפילו בכמה מקטעי הגניזה העתיקים.[25] אלא שמכאן ועד למסקנה, שלפנינו שלוחות של מציאות רב-טיפוסית, ארוכה הדרך. טיפוסיותו של טקסט אינה נקבעת לפי גרסאות ספוראדיות אלו או אחרות, אלא לפי מכלול הגרסאות והתופעות הטקסטואליות, המטביעות בטקסט את קווי ההיכר הטיפוסיים. גרסאות בודדות מטיפוס טקסט אחד אפשר שתחדורנה לטקסטים של טיפוס אחר בדרכים שונות.[26] כיוצא בזה אפשר שתתהווינה גרסאות הדומות לטיפוס אחר באורח בלתי תלוי, כתוצאה מ"חוקי הסופרים".[27] בכל אלה אין כדי להוציא את הטקסט מחזקתו הטיפוסית.
הדגמה טובה לעניין זה ניתן למצוא בממצאי קומראן; אין לך כמעט כתב יד בקומראן המזוהה כ"טיפוס המסורה", שאין מצויות בו גם גרסאות בודדות השייכות לטיפוס אחר. לדוגמה: הכול מודים, שמגילת ישעיהו השנייה (1Q Is b) שייכת לפי מכלול תופעותיה לטיפוס המסורה. אף על פי כן מתוך כ-250 שינויים המצויים בה לעומת "נוסח המסורה" שבידינו, 30 משותפים גם לתרגום השבעים.[28] איש לא יטען, ששלושים גרסאות אלו מוציאות את מגילת ישעיהו השנייה מכלל טיפוסיותה ה"מסורתית"; חלק ניכר מן הגרסאות הללו אפשר שנוצרו באורח בלתי תלוי, במסגרת המגוון הפנים-מסורתי, ואין הדמיון בינן ובין השבעים אלא מקרי בלבד (כגון: יתר או חסר של וא"ו החיבור, צורות דקדוקיות וכיוצא באלה),[29] וחלק אחר עשוי היה לחדור בגלגוליו הקודמים של כתב היד כתוצאה מהשפעות ספוראדיות של כתבי היד מטיפוס השבעים.[30]
מכאן שאם אתה חוזר ומוצא גרסאות בודדות של השבעים או של השומרוני בספרות חז"ל, באחד התרגומים הארמיים או בקטעי גניזה, אין הדבר מוכיח אלא שהמגוון הפנים-מסורתי, העשוי לכלול גם אלמנטים של טיפוסי טקסט אחרים, נשאר בהווייתו גם לאחר שנקבע נוסח מוסמך. אולם בשום פנים אין להסיק מכך, שנותרה עדיין מציאות רב-טיפוסית. בדיקת מכלול גרסותיהם של עדי הטקסט שקהלה מסתמך עליהם, אינה מותירה מקום לספק בדבר הטיפוסיות ה"מסורתית" שלהם, ומכאן שאכן חל מפנה מהותי ומהיר במציאות הטקסטואלית סמוך לחורבן בית שני, המתבטא בהעלמם של הטיפוסים ה"לא מסורתיים" מתחומה של היהדות.
דרך השחזור של המציאות הטקסטואלית בתקופת המעבר ובעידן המסירה שלאחריה, שאני מציע, והנראית לי כהולמת ביותר את העובדות והנסיבות ההיסטוריות, היא כדלקמן:
א. במאה הראשונה לספירה נוצרו תנאים, ששינו בחוגים מסוימים של היהדות הארצישראלית את העמדה הסובלנית, שהייתה רווחת קודם לכן כלפי המגוון הרב-טיפוסי של המקרא. נראה, שאחד הגורמים העיקריים לכך היה המאבק הכיתתי שהתנהל בקרב היהדות באותו פרק זמן. נוצרה ביהדות ה"רשמית" מוטיבציה אידיאולוגית-פולמוסית חזקה לדחייתם של טיפוסי טקסט, שאומצו בידי כיתות פורשות, כגון: הטיפוס השומרוני וטיפוס השבעים.[31] לאור המצב הטקסטואלי הנשקף מממצאי קומראן, קל יותר לדמות לעצמנו כיצד נתרחשו הדברים הלכה למעשה.
ב. האלטרנטיבה לטיפוסי הטקסט הדחויים לא הייתה רצנזיה חדשה, שנוצרה במיוחד לצורך הדחיה, כדעת קהלה, אלא אותה רצנזיה מסורתית, שממצאי קומראן מוכיחים את רציפות קיומה.[32] כיון שטיפוס המסורה נפוץ היה גם קודם לכן, לא היה תהליך האחדה והדחייה של הטיפוסים האחרים כרוך בקשיי ביצוע שאין להתגבר עליהם. הטיפוסים שעמדו לדחייה ולגניזה נבדלים היו מטיפוס המסורה בסימנים מובהקים, הניתנים להבחנה גם על ידי מי שאינו בקי בדקדוקי אותיות (פסוקים וקטעים שלמים; הבדלים בשיטות כרונולוגיות ועוד), ובאותן קהילות שנוצר מחסור בספרים בשל פעולות הגניזה, ניתן היה למלאו בדרך כלל על בסיס מקומי, באמצעות העתקה נמרצת של ספרי "טיפוס המסורה" המצויים במקום, או שניתן להשיגם בקלות יחסית. פעילות כזו, שלא הייתה תלויה בהפצתו היזומה של נוסח מוסמך לאותיותיו, היא שיכולה הייתה לעשות את האחדת הטקסט ביהדות הרשמית לתהליך מהיר יחסית וניתן לביצוע מעשי.
ג. במקביל לפעילות הנרחבת הזו התנהלה גם פעילות נמרצת לקיבועו של נוסח מוסמך המדוקדק לאותיותיו, שתחילתה, מטבע הדברים, במסגרת מצומצמת יותר.[33] המוטיבציה לקיבוע נוסח מחייב לאותיותיו לא הייתה מנותקת אף היא מן המאבק האידיאולוגי הנזכר למעלה, אולם בייחוד קשורה הייתה לדינאמיקה של התפתחות מדרשי ההלכה והאגדה, שחייבו בסיס טקסטואלי אחיד ומשותף לאותיותיו. מכאן שיש לראות בחוגי החכמים את מוקד הפעילות לקיבוע הנוסח ולשימורו בשלביה הראשונים. על ברכיה של פעילות אינטנסיבית זו, מסתבר, נוצרה האידיאה בדבר קדושת הנוסח לאותיותיו, שנתפשטה עד מהרה על גלי ספרות ההלכה והאגדה בקרב העם היהודי כולו.[34]
ד. אלא שבניגוד למהירות היחסית, שבה ניתן היה לדחות את הטיפוסים האחרים מפניו של "טיפוס המסורה" במשמעותו הרחבה, כפי שהיה מצוי ברחבי התפוצה היהודית, לא קל היה להשליט את הנוסח המוסמך לאותיותיו; שכן השלטת נוסח כזה בדיוקו כרוכה הייתה במאבק לא רק בטיפוסי הטקסט הדחויים, אלא גם בגוונים שונים של "טיפוסי המסורה" עצמו (שינויי כתיב, אותיות השימוש, צורות דקדוקיות וכו'). כיון שהמדובר בדקדוקי אותיות, ולא בסימני היכר טיפוסיים הניכרים לעין, הייתה התפשטותו של הנוסח המוסמך מותנית קודם כל במציאותו הפיסית של נוסח זה בקהילות השונות, ובמיומנותם ובקיאותם המופלגת של אנשי המקום בפרטי הפרטים של דמותו הקונסונאנטית. כפי שנראה להלן, מוכיחות העובדות במהלך המסירה של עידן כתבי היד (עד לדפוסים ראשונים), כי היו אלו תנאים שלא ניתן היה להגשימם במציאות, אלא באופן חלקי.[35]
ה. לכך מצטרפת העובדה, שהמאבק במגוון הקונסונאנטי במסגרת "טיפוס המסורה" עצמו לא נערך מתוך מניעים אידיאולוגיים-פולמוסיים כמו המאבק בטיפוסים הדחויים, אלא לצורך האחדה פנימית מוחלטת של הנוסח, על בסיס של "ספר מוגה" כנגד "ספר שאינו מוגה".[36] כדי לשכנע קהילות בישראל לדחות ספרים המושרשים במקום מפני נוסח המוכרז כיותר מוסמך, יש צורך לא רק בנוכחות פיסית של אותו נוסח, אלא גם במודעות של סופרי המקום לעדיפותו ולסמכותו הבלעדית. אף דבר זה אינו מובן מאליו כלל וכלל, כפי שניווכח מתוך עיון בתולדות המסירה של תקופות מאוחרות יותר.
יוצא אפוא, שתהליך האחדת הטקסט סמוך לחורבן בית שני כלל בראש ובראשונה מעבר ממציאות רב-טיפוסית למציאות חד-טיפוסית, ורק באופן חלקי מעבר לנוסח אחד לאותיותיו. עם זאת, האידיאה בדבר קדושת הנוסח לאותיותיו, שנתגבשה בעקבות קיבועו של הנוסח המוסמך והמאמצים להשליטו, נתפשטה, כאמור, עד מהרה ברחבי התפוצה היהודית. קצב ההתפשטות המהיר של האידיאה שמכשולים פיסיים אינם עומדים בדרכה, לעומת הקצב האיטי של התפשטות הנוסח המוסמך עצמו, הביא לפער מתמיד ביניהם, והטביע את חותמו על תולדות המסירה שמן החורבן ואילך. נוצר מצב מוזר, לכאורה, של מציאות טקסטואלית, שהיא אמנם חד-טיפוסית, אולם מגוונת למדי, התקיימת לאורה של אידיאה המקדשת את הנוסח לדקדוקי אותיותיו. במסגרת מציאות זו נמשך המאבק בין מעגל המסירה של הנוסח המוסמך, המתרחב והולך, ובין המסורות האחרות של "טיפוס המסורה", שאינן מוותרת על קיומן בנקל.
עד כמה קשה היה לבער את המגוון הפנים-מסורתי מפניה של דמות קונסונאנטית מסוימת אחת ויחידה, אפשר להיווכח באורח פרדוקסאלי מספרות חז"ל עצמה. כבר הזכרנו את העובדה, שאנו מוצאים בספרות חז"ל עדויות עקיפות לשינויים לעומת הנוסח המקובל עלינו היום. מספרם של שינויים אלו מגיע למאות רבות,[37] וביניהם שינויים רבים, שמדרשי אגדה, ואפילו מדרשי הלכה, מתבססים עליהם.[38] לכאורה הרי זו סתירה מניה וביה בין האידיאה של נוסח המקודש לאותיותיו, המונחת ביסוד דרך הלימוד המדרשית של חז"ל, ובין המציאות הטקסטואלית, שבתוכה פועלים החכמים הלכה למעשה מכוחה של אידיאה זו. אולם מסתבר, שאין זו אלא התפתחות טבעית במסגרת התנאים הריאליים, שתוארו לעיל; שכן אותו נוסח, שנקבע לאותיותיו כתוצאה מהשאיפה לאחידות מוחלטת של הנוסח, אינו יכול, כאמור, להדביק בתפוצתו הממשית את קצב ההתפשטות של האידיאה עצמה, והדבר מביא ליצירת פער בינה לבין המציאות. ובעוד שכל החכמים פועלים, ללא ספק, מכוחה של האידיאה, הרי למעשה, כשהחכם הדורש אינו בקי למעשה ברזי דמותו המדויקת של הנוסח המוסמך, עשוי הוא ליישם את האידיאה על ספרים שבהישג ידו, השייכים אמנם לטיפוס המסורתי, אולם אינם זהים באותיותיהם עם הנוסח המוסמך.
המשך קיומו של המגוון הפנים-מסורתי עולה גם מעדותם של התרגומים היווניים והארמיים, שנוצרו בעידן קיבוע הנוסח ולאחריו. אפילו תרגומו של עקילס, שגדולי החכמים שיבחוהו בשעתו,[39] והמתואר על ידי חוקרים רבים כנאמן ביותר לדמותו של הנוסח המוסמך,[40] משקף למעשה דמות קונסונאנטית הרחוקה מלהיות זהה לנוסח זה. בדיקת שרידיו של תרגום עקילס מראה, כי במקרים רבים שונות גרסאותיו מאלה של הנוסח המוסמך.[41] יתר על כן, עלינו להניח, כי מספר השינויים היה גדול כמה מונים מן הנראה לעין, שכן שינויי הכתיב (המהווים את חלק הארי בכל רצף טקסט בעל מכלול שינויים) אינם באים בדרך כלל לידי ביטוי בתרגום. גם התרגומים הארמיים של התקופה (אונקלוס, יהונתן וכו') אינם משקפים את דקדוקי אותיותיו של הנוסח המוסמך, אפילו בגרסאות שניתן להעלותן מתוך תרגום,[42] על אחת כמה וכמה שרשאים אנו להניח קיומם של שינויי כתיב בטקסטים המקראיים ששימשו להם מצע.
סיכומו של דבר: המציאות הטקסטואלית בעידן הקיבוע ולאחריו הייתה מגוונת יותר ממה שהניחו בעלי התיאוריה של ה"ארכיטיפוס" ו"הרצנזיה האחת", שקדמו לקהלה, אולם פחות מגוונת ממה שסבורים היו קהלה וממשיכיו. שיעורו של המגוון, שפרץ דרכו לעידן החדש, קטן בהרבה משיעור המגוון הרב-טיפוסי שקדם לו, אולם הוא עולה בהרבה על מה שהיינו רשאים לצפות ממגוון שמוצאו הישיר מנוסח קבוע ומחייב באותיותיו. מרבית התופעות הקונסונאנטיות, שאפיינו תת-גיבושים של "טיפוס המסורה" בימי בית שני (כגון: גיבושי כתיב שונים, אותיות השימוש וצורות דקדוקיות) חדרו גם לעידן החדש, פרט לכמה תופעות שוליות ויוצאות דופן, שאורך חייהן היה קצר.[43] המאמצים לצמצומו של המגוון שנותר לאחר הקיבוע התבטאו במאבק טקסטואלי בין מעגל המסירה של הנוסח המוסמך (מכאן ואילך: נוסח מ"מ[44]) ובין מעגלי מסירה אחרים של הרצנזיה המסורתית (מכאן ואילך: מסרות מח"מ).[45]
השאלה היא: עד מתי נמשך מאבק זה? האם נחל נוסח מ"מ ניצחון מוחלט בסופו של דבר? ואם כן, מתי ובאילו דרכים?
נשתדל להוכיח להלן, כי כל תולדות המסירה מעידן הקיבוע ועד לסוף ימי הביניים עומדות בסימן המאבק בין נוסח מ"מ ובין מסורות מח"מ מקומיות, שמוצאן מן המגוון העתיק של "טיפוס המסורה", וכי רק עם הופעתו של גורם מהפכני בשלשלת המסירה, הוא הדפוס, שדחק סופית את רגליהם של הסופרים המקומיים, מעתיקי הספרים, פסק המאבק למעשה.
ראינו לעיל, כי קהלה מציין את סוף תקופת בעלי המסורה בשלהי האלף הראשון לספירה כנקודת מפנה במציאות הטקסטואלית המקראית. במאבקם הממושך כנגד הטקסטים הוולגאריים, שרידי המציאות הרב-טיפוסית, הצליחו בעלי המסורה בסופו של דבר לשים קץ למגוון העתיק, והנוסח המוסמך נחל ניצחון סופי בד בבד עם הניצחון של הניקוד הטברני.[46] מכאן ואילך מצטרף קהלה לדעה השלטת, כי המגוון הנשקף מכתבי היד של ימי הביניים המאוחרים אינו חורג מגדר המסורת של הנוסח המקובל, ואינו מייצג שום גוונים של מסורות קדומות שבטרם קיבוע.
לשווא נחפש אצל קהלה ניתוח שיטתי של עובדות טקסטואליות להוכחת התיאוריה הזו. כל אשר נמצא בדבריו הוא קביעה שרירותית, כי בכתבי יד עתיקים מן הגניזה הקהירית, המנוקדים בניקוד ארצישראלי או בבלי, ניתן עדיין למצוא שינויים קונסונאנטים "אמיתיים", ששוב אינם קיימים בכתבי היד של ימי הביניים שהשוה קניקוט.[47]
מבדיקת התייחסויותיו של קהלה לטקסט הקונסונאנטי נראה, כי דעותיו בעניין זה הן פועל יוצא מן התיאוריה שלו בדבר התפתחותו של הטקסט המנוקד, והן גזורות לפי מידותיה של תיאוריה זו.[48] כאשר דן קהלה בתהליכים, שהביאו להתהוותו של ה"טקסטוס רצפטוס" הטברני, הוא מתכוון בפירוש לניקוד, ואילו לטקסט הקונסונאנטי רק מכּללא, ללא בדיקת הפרטים. מאמצי המחקר של קהלה מכוונים להראות, כיצד הגיע הטקסט המנוקד ממצב של מסורות ניקוד שונות בתחילת ההתפתחות לניקוד אחיד ומקובל. הגורם המכריע בניצחונה הסופי של שיטת הניקוד הטברנית של בן-אשר הייתה הכרעתו של הרמב"ם,[49] ואת עיצובו הסופי קיבל ה"טקסטוס רצפטוס" על בסיס זה בצירוף כמה אלמנטים משל מסורת בן-נפתלי.[50]
תזה זו גוררת אחריה את ההנחה, כי דרך ההתפתחות של הטקסט הקונסונאנטי הייתה דומה, היינו: כשם שהניקוד הטברני דחה את כל שיטות הניקוד שרווחו קודם לכן, כך קרה גם לטקסט הקונסונאנטי; כל שרידי הגרסאות ה"אמיתיות" נעלמו כליל, ומעתה יש לתלות את כל גוני הטקסט בתהליכים פנימיים המתרחשים במעגל המסירה של הנוסח המקובל.
גושן-גוטשטיין כבר הצביע על הפגמים שבדרך תיאורו של קהלה את תולדות הטקסט המנוקד. בין השאר הוא מראה, עד כמה חסרת שחר היא ההנחה, כי דברי הרמב"ם על ספרו של בן-אשר היו נקודות מפנה בתולדות הטקסט המנוקד. שהרי אפילו באותו תחום הלכי, שלמענו נבחר ספרו של בן-אשר כנוסח למופת, לא הצליח הרמב"ם להטיל את מרותו על העולם היהודי כולו.[51] נוסיף, כי אחד הפגמים העיקריים בתיאוריה של קהלה הוא עצם ההצמדה של תולדות הטקסט הקונסונאנטי לתולדות הטקסט המנוקד;[52] אין לקבל כמובנת מאליה את ההנחה, שקיימת זיקה הדוקה בין התופעה האחת, ששלשלת מסירה ארוכה מאחריה, ובין השנייה, שהיא חידושה של התקופה.
נראה לי אפוא, שכשם שאין לקבל את דעת קהלה באשר למהותו הרב-טיפוסית של המגוון, שבמסגרתו התנהל המאבק בין הנוסח המוסמך למסורות טקסט אחרות עד לסוף האלף הראשון לספירה, כך אין לקבל את דעתו, כי לערך בתקופה זו נחל הנוסח המוסמך את נצחונו הסופי על כל גוני הנוסח הקדומים. המאבק התנהל, כאמור, במסגרת הטיפוס המסורתי, ורק עידן הדפוס המהפכני הוא שהנחיל לנוסח מ"מ את נצחונו הסופי, עם השתלטותו של הנוסח שבמהדורת 'המקראות הגדולות' של בן-חיים (1524/25). אין פירושו של דבר, שבמרוצת הזמן לא חלו תמורות מסוימות בדמות הכללית של המגוון הטקסטואלי, אולם הן נבעו מתהליכים אטיים והדרגתיים, שאת גורמיהם יש לחפש בדינאמיקה של המאבק, אשר התנהל לאורה של האידיאה בדבר קדושת הנוסח לאותיותיו.
כרקע להבנת הניתוח המשווה של עדי טקסט מימי הביניים, שנערוך להלן, נתאר תיאור מוקדם כמה מן הקווים העיקריים של הכוחות הפועלים בתולדות המסירה של התקופה, כשבמרכזם האידיאה האמורה. נתבונן בעיקרי התהליכים המתרחשים בשני מעגלי מסירה: (1) מעגל המסירה של נוסח מ"מ, המצומצם בתחילתו, והשואף להתרחבות. (2) מעגל המסירה של מסורות מח"מ, הרחב בתחילתו, אולם נועד מכוח הנסיבות להצטמקות מתמדת.
במעגל מ"מ צועדת האידיאה מעיקרה יד ביד עם המסורת הטקסטואלית שמכוחה נוצרה, היינו: מסורתו של נוסח מ"מ. היא משמשת כוח מניע למאמצי שימור יוצאים מגדר הרגיל, המאפיינים את הפעילות הטקסטואלית במעגל זה. יצירתם של ספרי מופת בעלי יוקרה, המשמשים דגם לחיקוי לסופרים ומגיהים, וכן הקמת הבניין המפואר והמסועף של המסורה כמנגנון עזר לשימור מרבי של הנוסח, הם משיאי המימוש הטקסטואלי של האידיאה. בעקבות כך נוצרה במעגל מ"מ דינאמיקה מיוחדת במינה של פעילות טקסטואלית, המבטיחה מרב השימור של הדמות המקורית של נוסח מ"מ, שבכוח אדם להשיג.
עם זאת אך תקוות שווא היא לצפות, שאיזשהו ספר מופת מימי הביניים יהא זהה זהות מוחלטת באותיותיו עם דמותו הראשונית של נוסח מ"מ בעת קיבועו. היכולת האנושית לקיים נוסח כלשהו לאורך ימים בדיוק אבסולוטי מוגבלת בגלל תנאים אובייקטיביים וסובייקטיביים, העשויים ללוות כל שלב ושלב בדרכי המסירה הארוכות. קשה למנוע חדירתם של שינויים במרוצת הזמן, אפילו במסגרת מסירה המציינת בכושר השימור שלה.
ניתן לחלק את השינויים העשויים לחדור למעגל המסירה של מ"מ, לשני סוגים: (1) שינויים הנובעים מאשגרות מעתיקים. (2) משקעי מסורות מח"מ. הסוג הראשון הוא מן התופעות האופייניות לכל מעגל מסירה, אלא שבגלל הדינאמיקה של הפעילות הטקסטואלית במעגל מ"מ, סיכויי השתרשות רבת היקף של שינויים מסוג זה בספרי מופת קלושים למדי. אף על פי כן ניתן לומר, שבפרספקטיבה רחבה של מרחב וזמן נתאזרחו גם כמה מן השינויים הללו בספרי המופת.[53] הסוג השני של השינויים הוא תופעה אופיינית למסורת טקסט, הנמצאת בתהליך מתמיד של התרחבות תוך מאבק עם מסורות אחרות. בכל מאבק בין מסורות טקסט, גם כאשר הוא מסתיים בניצחונה של מסורת פלונית, עשויים להיוותר משקעים מן המסורת המנוצחת.[54] יש לשער אפוא, כי באותם מקומות שמסורת מ"מ תפסה את מקומן של מסורות מח"מ, עשויים היו משקעים של מסורות אלו להתאזרח בספרי המופת המקומיים. נראה, שסוג זה של שינויים הוא המהווה את חלק הארי בכמות השינויים המועטת, שנוצרה גם במעגל מ"מ.
בשל חוסר האפשרות למנוע התהוותם של שינויים מסוימים במסורת מ"מ במרוצת הדורות, הופכת השפעתה של האידיאה על תהליכים טקסטואליים להיות דו-ערכית; מצד אחד היא עשויה לתת תוקף לגיבושים טקסטואליים, הנוצרים במסגרת תחום השינויים המצומצם, לעתים עד כדי יצירת אסכולות מסירה אופייניות, כגון מערבאי ומדינחאי.[55] מאידך גיסא, האפשרות שגיבושים אלו יגיעו לעימות זה עם זה, שהיא צפויה ביותר במעגל המסירה של מ"מ, יוצרת מתח טקסטואלי מתמיד, המחייב הכרעות בלתי-פוסקות.
דוגמה טובה לתיאור הנ"ל יכולים לשמש ספרי המופת של ימי הביניים. חלק גדול מספרי מופת אלו, שנוצרו במעגל מ"מ, אבדו, אולם יש שהגיעו אלינו בשלמותם, או כמעט בשלמותם,[56] ויש שנשתמר זכרם, ואף קווים מדמותם הקונסונאנטית, באמצעות הערות ורשימות מסורה.[57] טקסטים אלו נחשבו בשעתם, כל אחד בפני עצמו, כנציגים מובהקים של הנוסח האידיאי, ושימשו מוקד משיכה לסופרים ומסרנים במעגל מ"מ, אך כל השוואה ביניהם מגלה, כי כולם נעים במסגרת אותו תחום שינויים מצומצם, שנקלט במעגל מ"מ.[58] עימותים שנוצרו במהלך המסירה של מעגל מ"מ בין ספרי המופת השונים, חייבו הכרעות חד-משמעיות, שנעשו לפי עקרונות שונים. כך אפשר היה שתיווצר שרשרת של גיבושי משנה גם במסגרת תחום השינויים המצומצם של מעגל מ"מ, בהתאם לדרך ההכרעה המיוחדת לכל אחד מן העוסקים במלאכת המסירה.
דרכי ההכרעה שתיים הן: (1) הדרך הדיפלומאטית (2) הדרך האקלקטית. הדרך הדיפלומאטית מוצאת מפלט מאי-הנחת שבפער בין האידיאה למציאות, על ידי הסתמכות טוטאלית על אחד מספרי המופת, שהוא, בעיני הבוחר בו, המייצג הנאמן ביותר של האידיאה. דרך זו אינה יוצרת גיבושי משנה חדשים, שכן היא ממשיכה בנאמנות מרבית את דרכו של אחד הגיבושים. לעומת זאת הדרך האקלקטית פותרת את הבעיה על ידי בחירת גרסאות "טובות" מספרי מופת שונים, שכולם בעלי יוקרה בעיניו של הבוחר. כך עשויים להיוולד מחדש ספרי מופת "מעורבים", שמשוקעים בהם אלמנטים מסוגים שונים של ספרי מופת.
במוקדי הפעילות של מעגל מ"מ בימי הביניים אנו מוצאים דוגמאות לשתי הדרכים. כדוגמה מובהקת להכרעה דיפלומאטית אפשר להביא את פעילותו של הרמב"ם, הן בתוקף תפקידו ככותב הלכות ספר תורה, והן כסופר, הכותב בעצמו ספר תורה. בשני המקרים הללו הוא סומך בלא הרהור על "הספר הידוע במצרים, שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים, שהיה בירושלים, ועליו היו הכל סומכין, לפי שהגיהו בן אשר ודקדק בו שנים הרבה, והגיהו פעמים רבות כמו שהעתיקו, ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו".[59] גם בטולידו שבספרד אנו מוצאים במאה השלוש-עשרה מוקד פעילות של מעגל מ"מ, אשר במרכזו עומד ספר מופת, שכתבו ר' מאיר בן טודרוס הלוי (הרמ"ה), ש"הכל סומכין עליו" ומשתדלים לחקותו כדמותו וכצלמו.[60]
לעומת זאת מתגבשים ספרי מופת רבים גם בדרך אקלקטית; ספרו של הרמ"ה עצמו, עוצב בדרך אקלקטית, כפי שניתן ללמוד מהקדמת הרמ"ה לספרו 'מסורת סייג לתורה'. העיקרון שהנחה את הרמ"ה בבחירת גרסאותיו, היה העיקרון ההלכתי של "אחרי רבים להטות".[61] דוגמה אחרת לניסוח אקלקטי היא המהדורה השנייה של 'המקראות הגדולות' דפוס ונציה רפ"ד–רפ"ה, שההדיר יעקב בן-חיים.[62]
בצד ספרי המופת הגדולים נחשבה גם המסורה כביטוי למימוש הטקסטואלי של האידיאה.[63] ההמחשה הטובה ביותר לתפיסת המסורה כמייצגת המהימנה ביותר של הנוסח המוסמך, היא היווצרותו של "מצחף המסורה", שבו נרשמות הערות המסורה הגדולה והקטנה על הדף, בצמוד לטקסט המקראי.[64] דגם צורני זה, שנוצר במאות האחרונות של האלף הראשון, הפך להות דגם מסירה מקובל של הטקסט המקראי בכל רחבי התפוצה היהודית. יוקרתה וסמכותה של המסורה כפוסק עליון בכל מקרה של ספק מודגשות בעבודותיהם של חכמי מסורה בימי הביניים,[65] וכן בדבריהם של חכמי הלכה.[66] עובדה זו משתקפת גם בתהליכי העיצוב של מצחפי המסורה, המבוצעים בדרך כלל בידי שני אנשים: הסופר, המעתיק את הטקסט מספר מופת שבידו, והמסרן-הנקדן, המנקד את הטקסט, מטעימו, ומעטרו בהערות המסורה. המסרן הוא שמטביע את חותמו הסופי על הטקסט בהתאם לחומר המסורה שבידו; במקרה שהערת המסורה מעידה על גרסה שונה מזו שהעתיק הסופר, יתקן המסרן את הטקסט בהתאם למסורה.
ברם, גם המסורה אינה מעור אחד. דורות של בעלי מסורה יצרוה, וספרי מופת שונים שימשו בידיהם. וכיון שאין המסורה אלא בבואה של הטקסט שמתוכו צמחה, סביר להניח, כי אותה כמות שינויים מצומצמת, שחדרה לספרי המופת במעגל מ"מ, תשתקף גם במסורה. ואכן אנו מוצאים, למשל, כי הקווים המאפיינים את ספרי מדינחאי משתקפים במסורה הבבלית,[67] ולא עוד אלא שבמוקדי מסירה שונים שבבבל, כגון סורא ונהרדעא, הונצחו כמה מן ההבדלים שביניהם בהערות מסורה.[68] הוא הדין גם לאסכולות של בעלי מסורה שפעלו בארץ ישראל; אתה מוצא הבדלים בין מסורות בתחומים שונים, שהמסורה עוסקת בהם (כגון: מנין פסוקים, פרשיות וכו'),[69] ובמיוחד במניין מלאים וחסרים, שמשקלם נכבד ביותר בין הערות המסורה,[70] אולם אין ההבדלים חורגים מאותו תחום שינויים צר, המצוי בספרי המופת.
מכאן יוצא, שבצד היותה של המסורה מכשיר שימור מעולה כנגד חדירת שינויים לספרים הנכתבים במעגל מ"מ, הרי במסגרת תחום השינויים שנקלט במעגל זה, היא עשויה להיות אחד הגורמים העיקריים להתגבשויות מתחדשות של ספרי מופת, במיוחד בתהליכי העיצוב של מצחפי המסורה, שחותמם הסופי מוטבע, כאמור, בידי המסרן על פי חומר המסורה המשמש לו בהגהותיו.
נביא דוגמה אחת להמחשת הדברים:
מלת "כראתו" מופיעה פעמיים בספר מלכים: מל"ב ו', 21; מל"ב כ"ג, 29. בטבלה שלהלן אנו מביאים את ממצא הכתיב של מלה זו בשבעה כתבי יד של מעגל מ"מ, ובמהדורת 'המקראות הגדולות' של בן-חיים, המקיפים תקופת מסירה של למעלה משש מאות שנה. כתבי-היד שבטבלה נכתבו בשני מוקדי מסירה של מעגל מ"מ: האחד קדום יותר, וקרוב לבית היוצר של בעלי המסורה בארץ ישראל, והשני מתקופה מאוחרת יותר (מאות 13–14) בספרד. מן הראשון נטלנו את כתבי היד: כתר חלב,[71] כתב יד לנינגרד B19a,[72] וכתב יד קהיר של הנביאים.[73] מן השני: כתב יד פרמה 782,[74] פריס 26,[75] ששון 82,[76] ששון 508.[77] להלן הממצא:[78]
|
| מלכים ב' ו', 21 |
| מלכים ב' כ"ג, 29 |
|
כתב היד | יד א' | יד ב' | הערת מסורה | יד א' וב' | הערת מסורה |
1. כתר חלב | כראותו | כראתו | ב' חסר | כראתו | ב' חסר |
2. כ"י קהיר | כראותו | = | – | כראתו | – |
3. כ"י לנינגרד | כראותו | כראתו | ב' חס' | כראתו | ב' חד חס' |
4. כ"י פרמה 782 | כראותו | כראתו | – | כראתו | – |
5. כ"י פריס 26 | כראותו | = | – | כראתו | – |
6. כ"י ששון 82 | כראתו | = | – | כראתו | – |
7. כ"י ששון 508 | כראותו | = | – | כראתו | – |
8. מקראות גדולות | כראתו | = | ב' חס' | כראתו | – |
מכאן אתה למד:
1. במעגל מ"מ מתרוצצות שתי התגבשויות לגבי צורה זו בספר מלכים: באחת כתובות שתי הפעמים בכתיב חסר, ובשנייה – פעם מלא ופעם חסר. מקורן של התגבשויות אלו עתיק למדי, כפי שמוכיחים ספרי המופת של סוף האלף הראשון (שלושת הראשונים בטבלה), והן ממשיכות את קיומן בספרי מופת של מרכזי מסירה מאוחרים יותר של מ"מ בספרד.
2. המסורה אף היא משקפת את שתי ההתגבשויות הללו: הראשונה משתקפת בהערה "ב' חס'" (בכתר-חלב – בשני המקומות; בכ"י לנינגרד – במל"ב ו', 21; במקראות גדולות – כנ"ל), והשנייה – בהערה "ב' חד חס'" (בכ"י לנינגרד – במל"ב כ"ג, 29).
3. כבר בכתר-חלב אנו יכולים לעקוב אחר תהליך עימות בין שתי הגרסאות בפרק ו', 21, כשהראשונה מיוצגת בהעתקו של הסופר (שלמה בן בויאעא), והשנייה – בהגהתו של המסרן (שבמקרה זה הוא בעל המסורה אהרן בן-אשר בכבודו ובעצמו). מהערת המסורה הצמודה נראה, כי התיקון נעשה לפי חומר המסורה שהיה בידי בן-אשר. בכ"י לנינגרד אנו מוצאים תהליך דומה. לעומת זאת בכ"י קהיר לא נתרחש שום עימות כזה, שכן משה בן-אשר (אביו של אהרן), שכתב ומסר ספר זה, השתמש גם הוא בספר מופת שבו היה אחד מלא ואחד חסר, אך לא היה בידו, כנראה, חומר מסורה שיכחיש כתיב זה. למעלה משלוש מאות וחמישים שנה לאחר מכן אנו מוצאים בספרד מצב דומה לזה שבכ"י קהיר, בכ"י פריס 26, בכ"י ששון 508, וכן ביד ראשונה של כ"י פרמה 782. בכל אלה לא נוצר עימות עם חומר מסורה, שבו מצויה ההערה "ב' חס'". לעומת זאת מדגים כ"י פרמה 782 עימות בשלב של הגהה עם ספר מופת בעל שתי גרסאות חסרות, שכן הגרסה המלאה של יד ראשונה מתוקנת בלא הערת מסורה.[79] דוגמה לספר מופת מן הסוג הזה יכול לשמש כ"י ששון 82, שבו שתי הגרסאות חסרות בלא הערת מסורה.
בניגוד למעגל המסירה של מ"מ, שבו האידיאה והתגלמותה הטקסטואלית הולכים מעיקרא יד ביד, הרי במעגלי המסירה של מח"מ שונים הדברים מכל וכל: מסורת טקסטואלית לחוד והאידיאה לחוד. מסורת הטקסט מתגלגלת בצינורות מסירה מקומיים, ואילו האידיאה, כאמור, יונקת את חיוניותה מן הספרות הכלל-יהודית. ההתפתחויות הפוטנציאליות ממצב התחלתי זה עשויות להיות שונות ומגוונות, הכול לפי צירופי התנאים והנסיבות, המלווים את הטקסט של מח"מ בגלגולי מסירתו הבאים.
אפשרות עקרונית אחת היא המשכיות בלתי מופרעת של המציאות הטקסטואלית של מח"מ תחת דגלה של האידיאה. שהרי האידיאה, בקיומה המופשט, לא זו בלבד שאין בה מה שיפריע לפעילותן של אסכולות מסירה מקומיות, אלא שבאורח פרדוקסאלי היא עשויה עוד לחזק אותן בתנאים מסוימים. שכן אידיאה, שאינה מזוהה בתודעתו של הסופר-המעתיק עם דמות טקסטואלית השונה מזו שהוא אָמון עליה, סביר שתיושם על המסורת המקומית, ואף תגביר את עמידותה כנגד מקורות טקסט הבאים מבחוץ. מתחים טקסטואליים, הנובעים מן הפער שבין האידיאה ובין המציאות, עשויים להתרחש גם במצבים כאלו, אולם אין הם נובעים בהכרח ממפגש עם גורמים טקסטואליים ממעגל מ"מ, אלא אפשר שייווצרו מעימותים בין הטקסטים של מח"מ לבין עצמם.
אפשרות אחרת היא, כי אנשים הפועלים במציאות טקסטואלית של מח"מ יגיעו להכרה, כי האידיאה מייצגת, לאמתו של דבר, נוסח שונה מזה המשתקף במסורת המקומית. התוצאות של הכרה כזו תלויות במכלול גורמים, כגון היקפה ועצמתה של ההכרה, ומידת המודעות של סופרי המקום לדמותו המדויקת של אותו נוסח של ההכרה, ומידת המודעות של סופרי המקום לדמותו המדויקת של אותו נוסח אידיאי. לפיכך רשאים אנו לצפות במקרים כאלו למידות התקרבות שונות של הטקסטים המקומיים לכיוון דמותו של נוסח מ"מ, הכול בהתאם לתנאים הספציפיים בכל מקרה.
כאילוסטראציה למצב זה נביא תיאור, הלקוח מתוך ספרו של אחד מגדולי חכמי המסורה שבסוף ימי הביניים, ר' מנחם המאירי. בספרו 'קרית ספר', במסגרת דיון בשאלת הפרשיות הפתוחות והסתומות, שבו הוא מצטט מדבריו של ר' מאיר הלוי (הרמ"ה), הוא מספר:
"והריני מודיע שאחרי ימים בא רב אחד גדול ומעולה ומופלא בחכמה וישיבה שהיה שמו הרב ר' שמואל הקטן בן הרב ר' יעקב מארץ אשכנז לטוליטול' העיר הגדולה, וצוה לכתוב חומש מדויק בכל תקון ספר תורה על פי ספר הרב רבנו מאיר כדי להוליכה לאשכנז לדקדק בו ספרי תורה ולהעיד לו עליו הסופר וגדולי העיר, וכתב הסופר בסוף הספר דברים זה נסחם: 'נכתב זה הספר בטוליטול' מספר מוגה בכל תקון ס"ת בחסרות ויתרות, ובפרשיות פתוחות וסתומות וסדורות ובאותיות גדולות וקטנות ונקודות ובצורת השירות ובתיבות שבראשי השיטות, וכל שאר תיקוני ס"ת על פי ספר הרב רבנו מאיר ז"ל... ולאחר מעשה כל זה, פייס ממני אני הסופר החתום מטה הרב בעל הספר לחזור ולדקדק עמו מספר עזרה הנמצא אתנו ומספרי הרב רבנו מאיר ונתפייסתי לו, וכל הרואה יבוא ויסמוך עליו, כי הוא מדוייק ומתוקן כהוגן וכראוי, ולהיות לו לעדות חתמתי שמי פה ישראל בר' יצחק הסופר'.
ואחרי שדוקדק זה הספר על יד הסופר לבדו תחלה ואחריו על יד הסופר ועל יד הרב בעל הספר שנתחבר עמו מספר עזרה ומספרי הרב רבנו מאיר הלוי ע"ה, פייס הרב הנכבד הזה לקהל הנכבד אשר בטוליטול' למנות לו תלמידים דייקנים לחזור ולדקדקו פעם אחרת, כדי להיות כל רבני אשכנז סומכים עליו, ומנו ע"ז חמשה תלמידים דייקנים וסופרים חשובים שבטוליטול' שיחזרו וידקדקוהו פעם אחרת... ודקדקו הספר מפני שיוליכהו הרב הנזכר לארץ רחוקה בצרפת ובאשכנז, ויעתיק ממנו המעתיק אות באות תיבה בתיבה שיטה בשיטה בלא יראה ובלא שמצה, כי הוא מדוייק בכל דקדוק שבספר תורה, וכל המעיין בו והמגיה ממנו והכותב יאציל לנו ברכתו ויניח ברכה אל ביתנו, וחתמו ע"ז לעדות חמשת הדייקנים הנזכרים והסופר שכּתבו החתום למעלה...".[80]
תיאור זה מלמד על אי-שביעות רצון ממצב טקסטואלי קיים בחבל ארץ שבאשכנז, ועל חתירה להשגת ספר מופת שאינו מקומי, לצורך העתקת ספרי תורה. מאמצים אלו מתוארים בסיפורנו כפרי פעילות ויָזמה של יחיד, בעל תורה וחכמה, ההולך מרחק רב למרכז מסירה מובהק, כדי להעתיק ספר, שהוא מאמין כי הוא מייצג את הנוסח המוסמך בדיוקו לאותיותיו. את אמונתו זו הוא מבסס, כנראה, על אישיותו המפורסמת וכוח סמכותו הרב של ר' מאיר הלוי, כותב הספר, ועל ממשיכי דרכו.
כוונתו של אותו רב הייתה, מסתבר, לשנות באחת את המציאות הטקסטואלית ששררה במקומו, על ידי החדרתו של ספר מופת, שממנו יראו הסופרים-המעתיקים וכן יעשו. אין הסיפור מפרט את טיבה המדויק של המציאות הטקסטואלית לפני המעשה, ולא את מידת ההצלחה המעשית בעקירתן של המסורות המקומיות לאחר מעשה. על המציאות הממשית באשכנז ניתן לעמוד רק מתוך בדיקה רחבה של כתבי יד, שנותרו מאותה תקופה ומאותם מקומות. בדיקה כזו מעלה, כי גם אם היו פה ושם פעילויות מעין זו הנזכרת בסיפור שלפנינו, הן לא הצליחו לשנות באופן משמעותי את המציאות הטקסטואלית המושרשת באשכנז, והנראית כמציאות של מח"מ. בניגוד לספרד, שלפי המשתקף מסיפורנו הייתה מוקד של פעילות טקסטואלית במעגל מ"מ, אשר התרכזה מסביב לחכמי מסורה גדולים בעלי ידע וסמכות (ואכן עדויות הטקסט הספרדיות מאשרות את ההשתלטות הגדלה והולכת של מעגל מ"מ על הפעילות הטקסטואלית בספרד),[81] הרי באשכנז נראה, כי מרבית הפעילות במאות האחרונות של ימי הביניים מתנהלת עדיין בתחום המסירה של מסורות מח"מ.
אמנם בנוגע לכתיבת ספרי תורה אנו מוצאים השפעה מסוימת של פעילויות מעין זו הנזכרת למעלה על המציאות הטקסטואלית באשכנז; שיעור ההידמות של ספרי תורה אשכנזיים לדמותו של נוסח מ"מ גדולה ומקיפה הרבה יותר מאשר בספרים אחרים של המקרא. גם בסיפור שלפנינו מוגבל המאמץ לספר תורה בלבד, ואין בכוונת הרב להביא לאשכנז כתב יד "מדוייק" של התנ"ך כולו. הדעת נותנת, כי עובדת היותו של האיש רב גדול בתורה אינה מקרית בהקשר זה, והיא ממחישה לנו, מדוע נתקרבו ספרי תורה באשכנז אל נוסח מ"מ יותר מספרים אחרים; בתחום כתיבת ספרי תורה קיבלה אידיאת קדושת הנוסח לאותיותיו לבוש הלכי קפדן, שבדקדוקיו תלויה כשרותו של ספר התורה. שאלת השינויים של כתיב מלא וחסר אינה אפוא רק שאלה של אי-נחת אידיאית, אלא גם שאלה הלכתית מעשית. יש לצפות אפוא שערנותו של החכם איש ההלכה לשאלת הזהות המדויקת של הנוסח המוסמך תהא גדולה במיוחד. גם חכמי ההלכה, שהם עצמם לא היו בקיאים בשאלות של מסורה ונוסח (ואלה היו רוב החכמים), נדחפו בתוקף התודעה ההלכתית לחפש אחר ספרי מופת נודעים לצורך כתיבת ספר תורה כהלכתו, כפי שמעיד סיפורנו.
לעומת זאת, באשר לכתיבתם של ספרי מקרא אחרים לא הייתה קיימת באזורי השליטה של מסורות מח"מ באשכנז מוטיבאציה חזקה לחיפוש אחר דמות טקסט שונה מזו המצויה באסכולות המקומיות. רק לעתים רחוקות אתה מוצא גם באשכנז מצחפים, שניכר בהם כי הועתקו ממצע טקסט של מ"מ[82] אולם אלה הם מיעוט קטן, והשפעתם על הפעילות הכללית של סופרים ומגיהים היא חלקית בלבד. מסורת מ"מ לא הצליחה אפוא להכות שורשים נרחבים באשכנז, כפי שהצליחה בספרד.
אמנם לכאורה מעידה צורתם החיצונית של כתבי יד אשכנזיים רבים, שלא כן הדבר. שכן רבים מהם מעוטרים במסורה קטנה וגדולה ומנוקדים בניקוד טברני, ואין חזותם נבדלת במאומה ממצחפי מסורה של ספרי מופת במעגל מ"מ. ואכן נראה, שעובדה זו היא בין הגורמים שהטעו חוקרים כקהלה ואחרים לחשוב, כי טקסטים אלו הם חלק מן המציאות הטקסטואלית המייצגת את ה"טקסטוס רצפטוס".[83]
אולם בדיקה מדוקדקת של הזיקה שבין הטקסט למסורה בכתבי יד אלו מגלה, כי פני הדברים שונים לחלוטין; בניגוד לספרי המופת של מ"מ, שבהם המסורה והטקסט הם שני צדדים של אותה מטבע, הרי במרבית מצחפי המסורה האשכנזיים אין קשר מהותי בין הטקסט למסורה המעטרת אותו. הדמות הקונסונאנטית המשתקפת מהערות המסורה היא דמותו של נוסח מ"מ, ואילו דמותו הטקסט שהמסורה מצורפת אליו היא דמות מח"מ מקומית, והצירוף שביניהם אינו אלא צירוף מלאכותי. מסתבר, שיוקרתה הכלל-יהודית הגדולה של המסורה כ"סייג לתורה",[84] היא שהביאה להתפשטות דגם המסירה של 'מצחף המסורה' גם באזורים של מסורות מח"מ, אלא שבאזורים אלו הורכבה המסורה באופן מלאכותי על הטקסטים המקומיים, בלי שהושם לב במידה מספקת לניגוד שביניהם.
המודעות לניגוד שבין המסורה לטקסט המקומי מצטמצמת בדרך כלל באשכנז לאותם מקרים, שבהם נוצר ניגוד מידי בין הערת המסורה הקטנה ובין הגרסה שליָדה. תהליך עיצובו של מצחף המסורה באשכנז, כמו במקומות אחרים, מתבצע על פי רוב בידי שני אנשים: הסופר-המעתיק והמסרן-הנקדן. לאחר שקיבל המסרן מידי הסופר את הטקסט המועתק, הוא מנקדו, מטעימו ומעטרו בהערות מסורה קטנה וגדולה. את חומרו שואב המסרן מרשימות מסורה המצויות במצחפי מסורה אחרים, או מחיבורי מסורה עצמאיים. משנתקל המסרן בניגוד בין הערת המסורה הקטנה ובין גרסת הסופר-המעתיק, יתקן את הגרסה בהתאם להערת המסורה. האם פירושו של דבר שהמסרן האשכנזי אכן מכיר את נוסח מ"מ ומודע לעדיפותו הטוטאלית על פני המסורה הטקסטואלית המקומית? התוצאה הסופית של עבודת המסרן מוכיחה, שאין הדבר כן; לא זו בלבד שאין מרבית המסרנים האשכנזיים משתמשים בספרי מופת מובהקים של מ"מ, על מנת להגיה באופן שיטתי את הטקסט של היד הראשונה, אלא שאף אין הם מנסים לבדוק עד תום את המשמעות הכוללת של הערות המסורה הקטנה והגדולה, שאותה הם מעתיקים. הביטוי המעשי להכרתם בעדיפותה האידיאית של המסורה מצטמצם, כאמור, רק בהגהת הגרסאות העומדות בניגוד מיָדי להערת המסורה הקטנה שלידם, ואילו רוב הגרסאות של היד הראשונה, שאין הערה כזו לידן, נשארות בלתי מתוקנות.
הווה אומר: קליטתו של 'מצחף המסורה' כדגם מסירה מקובל גם באסכולות של מח"מ לא הייתה חייבת להביא לעקירתן של המסורות המקומיות. המסורה והטקסט המקומי יכלו לחיות בשלום על הדף, כל עוד לא הבחינה העין בניגוד מיָדי ביניהן, וכך אכן נתקיימו באשכנז במשך מאות שנים עד לעידן הדפוס. אולם יחד עם זאת הביאו התהליכים, שהוזכרו למעלה, להיווצרותם של גיבושים קונסונאנטיים חדשים במספר רב. כל מסרן היה עשוי לעצב דמות חדשה של הטקסט המחמ"י, קרובה קצת יותר לדמותו של נוסח מ"מ, לפי שיעור התיקונים שערך בגרסאות היד הראשונה. טקסט מתוקן זה היה עשוי לשמש מצע לגלגולי מסירה נוספים, כאשר תיקוניו נהפכים לגרסאות יד ראשונה בגלגול החדש. גם בשלב זה היה מקום להתקרבות נוספת, אם למסרן החדש היה חומר מסורה קטנה נוסף על זה שהיה לקודמו, וחוזר חלילה. כך יכלו להיווצר במרוצת הזמן גיבושי טקסט בעלי תשתית מח"מ ביסודם, שנתקרבו בשיעורים שונים אל דמותו של נוסח מ"מ בשל השפעות חלקיות של חומר ממעגל מ"מ.
הבדיקה המשווה שנערוך להלן נועדה לתת ביסוס עובדתי למודל התיאורטי שהצגנו בזה. נפתח בניסוח השאלות, שעליהן חיפשנו מענה בנתונים הטקסטואליים:
(1) הניתן להוכיח את מציאותן של מסורות קונסונאנטיות-אורתוגראפיות בימי הביניים, הרווחות במעגלי מסירה שונים מזה של הנוסח המוסמך, ומוצאן מן המגוון הטקסטואלי הקדום של "טיפוס המסורה"?
(2) מהו מרחב הקיום בזמן ובמקום של מסורות אלו?
(3) כיצד משפיע העימות בין מעגל המסירה של מ"מ ובין מסורות מח"מ על המציאות הטקסטואלית של ימי הביניים?
לצורך הבדיקה נטלנו כתבי יד משלושה מרכזי מסירה חשובים בימי הביניים: ארץ ישראל, ספרד ואשכנז, שבהתרשמות ראשונה בולט בהם ריכוז לא קטן של שינויים לעומת נוסח מ"מ. חשיבותו של הממצא הארצישראלי לענייננו הוא בכך, שהוא משקף מציאות טקסטואלית באזור, שבו נקבע הנוסח המוסמך, ובו התנהלה פעילות ענפה של בעלי מסורה לשימורו. יש עניין מיוחד בשאלה, באיזו מידה הצליח נוסח מ"מ בתחום בית גידולו לשרש מסורות אחרות כמה מאות שנים לאחר הקיבוע. האם קיימות עדיין מסורות מח"מ בארץ ישראל בסוף תקופת פעילותם של בעלי המסורה? ואם כן, מה דמותן? והאם יש "קשרי משפחה" בינן לבין מסורות טקסט שמחוץ לארץ ישראל?
הממצא הספרדי מעורר עניין רב, כיון שמבחינות רבות ניתן לראות את הפעילות הטקסטואלית בספרד כהמשך של פעילות בעלי המסורה בארץ ישראל. השאלה: באיזו מידה הצליחו מוקדי המסירה של מעגל מ"מ, שנתעצמו בספרד, לדחוק רגליהן של מסורות מח"מ? ואם לא עברו מסורות אלו מן העולם, מה דמותן, ומה זיקתן למסורות שמחוץ לספרד?
חשיבותו של הממצא האשכנזי בכך, שהוא מייצג אזור, אשר כאמור, רבים בו הטקסטים של מח"מ. ממצא זה עשוי אפוא לספק חומר רב ומתאים ביותר לבדיקת מהותה וצביונה של המציאות המח"מית בימי הביניים, ותהליכי המסירה הפועלים בתוכה.
על מנת שמטרות בדיקתנו תושגנה במידה מרבית, נבחן את העובדות בשני חתכים של השוואה: (1) השוואה של רצף טקסטואלי. (2) השוואה של שיטת כתיב.
כוונת ההשוואה בדרך הראשונה היא לקבל תמונה על שיעור הסטייה של הטקסט הקונסונאנטי בכתבי יד מן הסוג המחמ"י לעומת ספרי מופת של מ"מ מחד גיסא, ועל שיעור הדמיון הפנימי שבקרב כתבי היד האלה בינם לבין עצמם מאידך גיסא. כיון שכתבי היד מייצגים לא רק אזורים גיאוגראפיים שונים, אלא גם תקופות שונות, עשויה השוואה כזו לתת מענה הן לשאלת מציאותן של מסורות קונסונאנטיות שונות מזו של נוסח מ"מ, והן לשאלת מרחב הקיום בזמן ובמקום של מסורות אלו.
אנו נזקקים גם לדרך ההשוואה השנייה, כיון שהיא מוסיפה לבדיקה ממד חשוב, בהעמידה אמת-מידה מהימנה ביותר לבחינת קדמותן ואי תלותן של המסורות האמורות. במקום אחר, שבו דנתי בצדדים המתודולוגיים של חקר הכתיב המקראי, העמדתי על חשיבותה של בדיקת החומר האורתוגראפי לפי קטגוריות, כאפשרות יחידה להבחנה מדויקת של קווי אופי וסימני זהות במגבשי כתיב נתונים.[85] בתקופה שקדמה לקיבוע הנוסח עדיין השפיעו הגורמים שפעלו בתולדות הכתיב על התהוותם של מגבשי כתיב מקראיים. עדויות הטקסט הישירות מקומראן, הנוסח השומרוני, ומגבשי הכתיב המצויים, בספרי המקרא השונים שבנוסח המוסמך עצמו מעידים כולם על כך בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים.[86] ייחודו של כל מגבש כתיב בא לידי ביטוי בדרכי העיצוב של הקטגוריות השונות, ולפיכך רק בדיקה של כל קטגוריה בנפרד עשויה להעמידנו על קווי דמיון ושוני בין המגבשים. מכאן החשיבות שאנו מייחסים לבדיקת מגבשי הכתיב של כתבי היד המקראיים בימי הביניים, לצורך קביעת קדמותן של המסורות הקונסונאנטיות. דווקא נושא הכתיב, שעד כה לא יוחסה לו חשיבות כאמצעי לבירור מוצאם הגנטי של כתבי יד בימי הביניים, עשוי להתגלות כמכשיר, שאין ערוך לאמינותו, שכן באמצעותו עשויים להתגלות קווים שיטתיים, המייחדים מסורת קונסונאנטית-אורתוגראפית אחת מחברתה. קווי כתיב כאלה אין להסביר בשום פנים כשיבושי מעתיקים, שנוצרו באקראי בתקופה שבה כבר משלה בכיפה האידיאה בדבר קדושת הנוסח לאותיותיו.
רצף הטקסט שנבחר להשוואה הוא קטע מתוך ס' יהושע. בחירה זו נכפתה עלינו בשל טיבו והיקפו של הממצא הארצישראלי הקדום שהגיע לידינו; משלהי האלף הראשון לספירה נותר לנו רק מספר קטן ביותר של כתבי יד שלמים, ורובם ככולם ספרי מופת ממעגל מ"מ, שנשתמרו בשל יוקרתם הגדולה.[87] כתבי יד בעלי כמות גדולה של שינויים, שבהם אנו מעוניינים בייחוד לצורך ההשוואה, החלו להגיע לידינו עם פרסומם הנמשך לשיעורין של ממצאי גניזת קהיר,[88] אלא שלרוע המזל לא נותרו מהם אלא קטעים בלבד. בחומר שנתפרסם עד עתה יש רק מעט מאוד קטעים בעלי רצף טקסטואלי בשיעור המאפשר השוואה משמעותית בשני חתכי ההשוואה המוצעים. אנו מוגבלים אפוא בבחירה לממצא המקרי המצוי בידינו, והקטע הרצוף הארוך ביותר, שנראה לנו מתאים מבחינת היקפו ואופיו למטרות הבדיקה, הוא קטע של ספר יהושע בניקוד ארצישראלי (פרקים י"ד, 3 – כ"א, 31), השמור באוקספורד, ופורסם בידי דיטריך.[89] כפי שנראה להלן, הנתונים שבכתב יד זה מספיקים מבחינה כמותית כדי להעיד על קיומן של מסורות מח"מ בארץ ישראל, וכן כדי להעמידנו על הזיקה שבינן לבין מסורות מח"מ שברחבי התפוצה היהודית.
את הממצא הקונסונאנטי שבכ"י זה נשוה עם הממצא המקביל שב'כתר-חלב' שאפשר לראותו כפאר ספרי המופת, שנותרו ממעגל מ"מ הארצישראלי,[90] ונרשום את כל הגרסאות הסוטות. גרסאות אלו ישמשו בסיס להשוואה עם כתבי יד בעלי אופי דומה מן המרכזים האשכנזי והספרדי. בניגוד למצב הממצא הארצישראלי, נותרו בידינו ממרכזים אלו כתבי יד במספר גדול ובמצב טוב, המאפשרים לנו בדיקה יסודית של המציאות הטקסטואלית באותם מקומות, והתהליכים המתרחשים בה. אמנם כתבי יד אלו מאוחרים יותר מכתבי היד הארצישראלים, אבל חסרונם זה הוא גם יתרונם, שכן הדבר מאפשר לבחון גם את ממד הזמן בקיומה של המציאות המחמי"ת. ואלה כתבי היד שיועמדו להשוואה:
כתבי יד אשכנזיים: |
|
(1) כתב יד רויכלין 2, משנת 1105.[91] | (סימנו להלן: ר 2). |
(2) כ"י המוזיאון הבריטי Add. 15451, בלתי מתוארך.[92] | (סימנו להלן: ב 15451). |
(3) כ"י המוזיאון הבריטי Or. 4227, בלתי מתוארך.[93] | (סימנו להלן: ב 4227). |
(4) כ"י המוזיאון הבריטי Or. 2091, בלתי מתוארך.[94] | (סימנו להלן: ב 2091). |
(5) כ"י פרמה-דה רוססי 440, בלתי מתוארך.[95] | (סימנו להלן: פ 440). |
(6) כ"י ברלין 1–4, בלתי מתוארך.[96] | (סימנו להלן: בר 1–4). |
כתבי-יד ספרדיים: |
|
(1) כתב יד ששון 368, משנת 1366.[97] | (סימנו להלן: ש 368). |
(2) כ"י המוזיאון הבריטי 1528 Har. בלתי מתוארך.[98] | (סימנו להלן: 1528). |
(3) כ"י ששון 16, משנת 1383.[99] | (סימנו להלן: ש 16). |
מבחר זה מייצג בחינות שונות של המציאות הטקסטואלית המח"מית באשכנז ובספרד, והוא מספק לנו די נתונים לדיון בתהליכי המסירה המתרחשים במעגלי המסירה של מח"מ, הן במישור הפנים-מח"מי והן לאור העימות בין מסורות מח"מ למסורות מ"מ. בטבלות שלהלן יוצגו תחילה השינויים לפי סדר הופעתם ברצף הטקסט, ולאחר מכן הממצא של קטגוריה כתיבית אחת: נטיית "את" (אותי, אותך וכו').
פשר הסימנים בטבלות:
= – כמו ב'כתר חלב'.
* – הגרסה של יד ראשונה, אשר תוקנה לאחר מכן.
+ – תקון הנוגד את גרסת 'כתר-חלב'.
(כ) – גרסת הכתיב (וכנגדו – הערת קרי במסורה).
טבלת השוואה: יהושע י"ד, 3 – כ"א, 31
פסוק | כתר-חלב | אוק' 29 | ר 2 | ב 15451 | ב 4227 | ב 2091 | פ 440 | בר 1–4 | ש 368 | ב 1528 | ש 16 |
י"ד, 3 | וללוים | והלוים | = | = | = | = | = | = | = | = | = |
י"ד, 10 | אותי | אתי | = | אתי | ולבא | *אתי | *אתי | אתי | אתי | אתי | אתי |
י"ד, 11 | אותי | אתי | אתי | אתי | אתו | *אתי | *אתי | אתי | אתי | אתי | אתי |
י"ד, 11 | ולבוא | ולבא | ולבא | = | אתי | ולבא | *ולבא | *ולבא | = | = | ולבא |
י"ד, 12 | בצרות | *ובצרות | *בצורת | *בצורות | בצורת | בצורת | *ובצורת | *בצורת | בצרת | = | בצורות |
י"ד, 12 | אותי | אתי | אתי | אתי | אתי | *אתי | *אתי | אתי | אתי | = | אתי |
ט"ו, 2 | הלשן | הלשון | = | *הלשון | = | הלשון | *הלשון | = | *הלשון | הלשון | = |
ט"ו, 7 | מי עין | מעין | = | מיעין | *מעין | = | מיעין | *מעין | מעין (כ) | = | = |
ט"ו, 11 | שכרונה | שכרנה | שכרנה | שברונה | = | = | = | = | שכרנה | = | = |
ט"ו, 14 | שלושה | שלשה | = | *שלשה | *שלשה | *שלשה | *שלשה | *שלשה | = | *שלשה | = |
ט"ו, 15 | דבר | דביר | דביר | דביר | דביר | דביר | דביר | *דביר | *דביר | *דביר | = |
ט"ו, 15 | דבר | דביר | דביר | דביר | דביר | דביר | דביר | *דביר | *דביר | = | = |
ט"ו, 19 | ויתן לה | *לה כלב | *לה כלב | לה כלב | לה כלב | לה כלב | לה כלב | = | = | = | = |
ט"ו, 44 | ומראשה | *ומרשה | ומרשה | *ומרשה | = | = | *ומרישה | = | = | ומרשה | *ומרשה |
ט"ו, 47 | בנותיה | בנתיה | בנתיה | בנתיה | בנתיה | *בנתיה | בנתיה | בנתיה | בנתיה | בנתיה | = |
ט"ו, 47 | בנותיה | בנתיה | בנתיה | בנתיה | בנתיה | בנתיה | בנתיה | בנתיה | בנתיה | בנתיה | = |
ט"ו, 47 | הגבול (כ) | הגדול | הגדול | הגדול | הגדול | הגדול | הגדול | *הגדול | = | *הגדול | *הגדול |
ט"ו, 49 | דבר | דביר | דביר | דביר | דביר | דביר | דביר | *דביר | דביר | *דביר | דביר |
ט"ו, 51 | וינים (כ) | וינום | = | וינום | *וינום | וינום | וינום | = | = | *וינום | וינום |
ט"ו, 58 | בית צור | *ובית צור | = | ובית צור | = | ובית צור | + ובית צור | = | ובית צור | = | = |
ט"ו, 63 | היבוסי | היבסי | = | = | היבסי | = | היבסי | *היבסי | = | = | = |
ט"ו, 63 | יושבי | ישבי | ישבי | *ישבי | = | *ישבי | *ישבי | *ישבי | *ישבי | = | ישבי |
ט"ו, 63 | יוכלו (כ) | יכלו | = | יכלו | *יכלו | יכלו | יכלו | *יכלו | = | *יכלו | = |
ט"ז, 1 | בית אל | ביתאל | ביתאל | ביתאל | ביתאל | ביתאל | ביתאל | ביתאל | = | = | = |
ט"ז, 2 | מבית אל | מביתאל | מביתאל | מביתאל | מביתאל | מביתאל | מביתאל | מביתאל | = | = | = |
ט"ז, 3 | תצאתו (כ) | תצאתיו | תוצאותו | תצאתיו | תוצאתיו | תוצאותיו | תוצאתיו | *תצאתיו | תצאתיו | *תצאתיו | תצאותיו |
ט"ז, 3 | ימה | *הימה | = | הימה | הימה | הימה | הימה | *הימה | הימה | = | = |
ט"ז, 5 | עליון | *העליון | = | העליון | = | העליון | = | = | = | = | = |
ט"ז, 6 | אותו | אתו | אתו | *אתו | אתו | אתו | *אתו | *אתו | = | אתו | = |
ט"ז, 10 | היושב | הישב | הישב | *הישב | הישב | הישב | *הישב | *הישב | = | הישב | = |
י"ז, 4 | הנשיאים | הנשאים | הנשאים | = | = | = | *הנשיאם | + הנשאים | הנשיאם | = | = |
י"ז, 11 | ובנותיה | ובנתיה | ובנתיה | ובנתיה | ובנתיה | ובנתיה | *ובנתיה | ובנתיה | = | = | = |
י"ז, 11 | ובנותיה | ובנתיה | ובנתיה | ובנתיה | ובנתיה | ובנתיה | *ובנתיה | *ובנתיה | = | = | = |
י"ז, 11 | ובנותיה | ובנתיה | ובנתיה | ובנתיה | ובנתיה | ובנתיה | *ובנתיה | *ובנתיה | ובנתיה | = | = |
י"ז, 11 | ובנותיה | ובנתיה | ובנתיה | ובנתיה | ובנתיה | ובנתיה | *ובנתיה | *ובנתיה | = | = | ובנתיה |
י"ז, 11 | ובנותיה | ובנתיה | ובנתיה | ובנתיה | ובנתיה | ובנתיה | *ובנתיה | *ובנתיה | ובנתיה | = | = |
י"ז, 14 | אשר עד כה | + אשר כה | = | אשר כה | = | אשר כה | +אשר כה | *אשר כה | = | = | = |
י"ז, 15 | אליהם | אלהם | = | *אלהם | אלהם | אלהם | אלהם | אלהם | = | = | = |
י"ז, 16 | ובנותיה | ובנתיה | ובנתיה | ובנתיה | ובנתיה | ובנתיה | ובנתיה | ובנתיה | ובבנתיה | = | ובנתיה |
י"ח, 2 | בבני | *בני | = | = | = | = | = | = | = | = | = |
י"ח, 2 | את נחלתם | *נחלתם | = | = | = | = | = | = | = | = | = |
י"ח, 3 | אבותיכם | אבתיכם | = | *אבתיכם | = | אבתיכם | *אבתיכם | *אבתיכם | = | אבתיכם | = |
י"ח, 4 | אותה | אתה | אתה | אתה | אתה | אתה | *אתה | *אתה | אתה | אתה | = |
י"ח, 5 | גבולו | גבלו | = | = | = | = | = | *גבלו | = | = | = |
י"ח, 5 | גבולם | גבלם | = | = | = | = | = | *גבלם | = | = | = |
י"ח, 8 | אותה | אתה | אתה | אתה | אתה | *אתה | *אתה | אתה | אתה | אתה | אתה |
י"ח, 13 | בית אל | ביתאל | ביתאל | ביתאל | ביתאל | ביתאל | ביתאל | ביתאל | = | = | = |
י"ח, 13 | חרון | חורן | חורון | *חורון | = | חורון | = | *חורון | = | = | חורון |
י"ח, 14 | חרון | חורן | חורון | *חורון | = | חורון | *חורון | *חורון | = | חורן | חורון |
י"ח, 16 | היבוסי | היבסי | = | = | היבסי | = | = | *היבסי | = | = | = |
י"ח, 17 | מעלה | + למעלה | למעלה | = | למעלה | = | = | = | = | = | = |
י"ח, 19 | תצאותיו (כ) | + תצאת | תוצאות | תצאות | *תצאת | = | + תצאת | *תצאתיו | תצאת | = | תצאת |
י"ח, 21 | למשפחותיהם | למשפחתם | *למשפחתיהם | *למשפחתם | *למשפחתם | למשפחותיכם | *למשפחתיהם | *למשפחתם | *למשפחתיהם | = | למשפחתיהם |
י"ח, 21 | ובית אל | וביתאל | וביתאל | וביתאל | וביתאל | וביתאל | וביתאל | וביתאל | = | = | = |
י"ח, 28 | והיבוסי | והיבסי | = | והיבסי | *היבסי | = | = | *והיבסי | = | = | = |
י"ט, 1 | למשפחותם | למשפחתם | למשפחתם | *למשפחתם | למשפחתם | למשפחתם | *למשפחתם | *למשפחתם | = | למשפחתם | = |
י"ט, 8 | ראמת | רמת | רמת | = | = | רמת | רמת | *רמת | = | = | רמות |
י"ט, 12 | על גבול | אל גבול | = | = | = | = | = | = | = | = | = |
י"ט, 12 | כסלת | כסלות | כסלות | *כסלות | = | כסלות | *כסלות | *כסלות | *כסלות | *כסלות | כסלות |
י"ט, 12 | תבר | תבור | תבור | = | תבור | תבור | *תבור | *תבור | תבור | = | תבור |
י"ט, 13 | המתאר | המתואר | המתואר | = | המתואר | = | המתואר | המתואר | המתואר | המתואר | = |
י"ט, 14 | חנתן | חנתון | חנתון | חנתון | חנתון | חנתון | חנתון | *חנתון | *חנתון | חנתון | חנתון |
י"ט, 15 | יפתח אל | יפתחאל | יפתחאל | יפתחאל | יפתחאל | יפתחאל | = | = | = | = | = |
י"ט, 16 | למשפחותם | למשפחתם | למשפחתם | למשפחתם | *למשפחתם | למשפחתם | למשפחתם | *למשפחתם | למשפחתם | למשפחתם | למשפחתם |
י"ט, 17 | למשפחותם | למשפחתם | למשפחתם | *למשפחתם | = | למשפחתם | *למשפחתם | *למשפחתם | = | *למשפחתם | *למשפחתם |
י"ט, 18 | והכסולת | והכסלות | והכסלות | + והכסלות | והכסלות | והכסלות | והכסלות | והכסלות | והכסלות | והכסלות | והכסלות |
י"ט, 19 | ושיאן | ושיאון | = | ושיאון | ושיאון | ושיאון | ושיאון | = | = | ושיאון | ושיאון |
י"ט, 24 | החמישי | החמשי | = | = | = | = | *החמשי | *החמשי | החמשי | = | = |
י"ט, 24 | למשפחותם | למשפחתם | למשפחתם | *למשפחתם | למשפחתם | למשפחתם | *למשפחתם | *למשפחתם | למשפחתם | *למשפחתם | *למשפחתם |
י"ט, 27 | בית דגן | בית דגון | בית דגון | *בית דגון | בית דגון | בית דגון | בית דגון | *בית דגון | בית דגון | בית דגון | בית דגון |
י"ט, 27 | בזבלון | בזבולן | בזבולון | = | בזבולן | בזבולן | + בזבולן | *בזבולן | בזבולן | בזבולן | בזבולן |
י"ט, 27 | ובגי | *וגי | = | = | = | = | = | = | = | *ובגיא | = |
י"ט, 27 | יפתח אל | יפתחאל | יפתחאל | יפתחאל | יפתחאל | יפתחאל | יפתחאל | = | = | = | = |
י"ט, 28 | ועברן | ועבדון | ועבדון | ועבדון | ועבדון | ועבדון | ועבדון | ועברון | ועברון | ועברון | ועברון |
י"ט, 28 | וחמון | וחמן | = | = | = | = | = | = | = | = | = |
י"ט, 29 | ויהיו | והיו | = | והיו | והיו | והיו | והיו | והיו | והיו | * והיו | = |
י"ט, 34 | בזבלון | בזבולן | = | = | בזבולן | *בזבולן | *בזבולן | *בזבולן | בזבולן | בזבולן | *בזבולן |
י"ט, 41 | ואשתאול | ואשתאל | = | = | = | = | *ואשתאל | = | = | = | = |
י"ט, 45 | ויהד | ויהוד | ויהוד | *ויהוד | ויהוד | = | ויהוד | *ויהוד | = | ויהוד | *ויהוד |
י"ט, 46 | הירקון | *ירקון | = | = | = | = | = | = | = | = | = |
י"ט, 47 | אותה | אתה | אתה | אתה | אתה | אתה | *אתה | *אתה | אתה | = | אתה |
י"ט, 47 | אותה | אתה | אתה | אתה | אתה | אתה | *אתה | *אתה | = | = | = |
י"ט, 47 | אותה | אתה | אתה | אתה | = | אתה | אתה | אתה | אתה | אתה | אתה |
י"ט, 49 | לגבולתיה | לגבלתיה | = | לגבולותיה | = | לגבלתיה | = | *לגבלתיה | = | = | לגבלתיה |
י"ט, 51 | הנחלת | הנחלות | הנחלות | *הנחלות | הנחלות | הנחלות | *הנחלות | *הנחלות | הנחלות | הנחלות | הנחלות |
כ', 3 | רוצח | רצח | רצח | = | = | רצח | *רצח | * רצח | = | = | = |
כ', 4 | אליהם | אלהם | = | = | אלהם | = | = | *עליהם | = | = | = |
כ', 5 | שלשום | שלשם | שלשם | = | שלשם | שלשם | שלשם | שלשם | = | שלשם | שלשם |
כ', 6 | הרוצח | הרצח | הרצח | *הרצח | *הרצח | הרצח | *הרצח | *הרצח | = | *הרצח | *הרצח |
כ', 7 | ויקדשו | ויקדישו | = | = | = | ויקדישו | *ויקדישו | *ויקדישו | *ויקדישו | = | * ויקדישו |
כ', 8 | במישר | במישור | = | = | במישור | במישור | *במישור | *במישור | = | במישור | במישור |
כ', 8 | ראמת | רמת | = | *ראמות | ראמות | ראמות | רמות | *רמות | ראמות | *ראמות | ראמות |
כ', 9 | לנוס | לנס | = | = | = | = | = | = | = | = | = |
כ"א, 2 | אליהם | אלהם | = | = | = | = | +אלהם | אלהם | = | = | = |
כ"א, 6 | ממשפחות | ממשפחת | ממשפחת | = | ממשפחת | ממשפחת | ממשפחת | ממשפחת | ממשפחת | ממשפחת | ממשפחת |
כ"א, 10 | ממשפחות | ממשפחת | = | = | ממשפחת | ממשפחת | ממשפחת | ממשפחת | ממשפחת | ממשפחת | = |
כ"א, 10 | ראישנה | ראשנה | ראשנה | *ראשנה | *ראשנה | ראשנה | *ראשנה | *ראשנה | *ראשנה | *ראשנה | ראשונה |
כ"א, 11 | מגרשה | מגרשיה | מגרשיה | *מגרשיה | מגרשיה | מגרשיה | מגרשיה | *מגרשיה | מגרשיה | מגרשיה | = |
כ"א, 13 | מגרשה | מגרשיה | מגרשיה | *מגרשיה | מגרשיה | מגרשיה | מגרשיה | *מגרשיה | מגרשיה | מגרשיה | מגרשיה |
כ"א, 13 | מגרשה | מגרשיה | מגרשיה | *מגרשיה | מגרשיה | מגרשיה | מגרשיה | *מגרשיה | מגרשיה | מגרשיה | מגרשיה |
כ"א, 14 | יתר | יתיר | = | יתיר | יתיר | יתיר | יתיר | *יתיר | יתיר | = | יתיר |
כ"א, 14 | מגרשה | מגרשיה | מגרשיה | *מגרשיה | מגרשיה | מגרשיה | מגרשיה | *מגרשיה | מגרשיה | מגרשיה | מגרשיה |
כ"א, 14 | מגרשה | מגרשיה | מגרשיה | *מגרשיה | מגרשיה | מגרשיה | מגרשיה | *מגרשיה | מגרשיה | מגרשיה | מגרשיה |
כ"א, 15 | מגרשה | מגרשיה | מגרשיה | *מגרשיה | מגרשיה | מגרשיה | מגרשיה | *מגרשיה | מגרשיה | מגרשיה | מגרשיה |
כ"א, 15 | מגרשה | מגרשיה | מגרשיה | *מגרשיה | מגרשיה | מגרשיה | מגרשיה | *מגרשיה | מגרשיה | מגרשיה | מגרשיה |
כ"א, 16 | מגרשה | מגרשיה | מגרשיה | *מגרשיה | מגרשיה | מגרשיה | מגרשיה | *מגרשיה | מגרשיה | מגרשיה | = |
כ"א, 16 | מגרשה | מגרשיה | מגרשיה | *מגרשיה | מגרשיה | מגרשיה | מגרשיה | *מגרשיה | מגרשיה | מגרשיה | מגרשיה |
כ"א, 16 | את בית שמש | +ואת | = | *ואת | ואת | ואת | *ואת | ואת | ואת | ואת | *ואת |
כ"א, 16 | מגרשה | מגרשיה | מגרשיה | *מגרשיה | מגרשיה | מגרשיה | מגרשיה | *מגרשיה | מגרשיה | מגרשיה | מגרשיה |
כ"א, 17 | את גבע | ואת | = | ואת | ואת | ואת | ואת | *ואת | ואת | ואת | ואת |
כ"א, 20 | ולמשפחות | ולמשפחת | ולמשפחת | ולמשפחת | ולמשפחת | ולמשפחת | ולמשפחת | *ולמשפחת | = | = | ולמשפחת |
כ"א, 24 | את אילון | ואת | = | = | = | ואת | +ואת | *ואת | ואת | = | = |
כ"א, 24 | את גת | ואת | = | *ואת | ואת | ואת | *ואת | *ואת | = | *ואת | = |
כ"א, 26 | למשפחות | למשפחת | למשפחת | למשפחת | למשפחת | למשפחת | למשפחת | למשפחת | = | למשפחת | = |
כ"א, 27 | גלון (כ) | גולן | = | גולן | גולן | גולן | *גולן | *גולן | = | *גולן | *גולן |
הכתיב של נטיית 'את'
טבלת השוואה: יהושע י"ד, 3 – כ"א, 31
פסוק | כתר-חלב | אוק' 29 | ר 2 | ב 15451 | ב 4227 | ב 2091 | פ 440 | בר 1–4 | ש 368 | ב 1528 | ש 16 |
י"ד, 7 | אתי | = | = | = | = | = | = | = | = | = | = |
י"ד, 7 | אתו | = | = | = | = | = | = | = | = | = | = |
י"ד, 10 | אותי | אתי | = | אתי | אתי | *אתי | *אתי | אתי | אתי | אתי | אתי |
י"ד, 11 | אותי | אתי | אתי | אתי | *אתי | *אתי | *אתי | אתי | אתי | אתי | אתי |
י"ד, 12 | אותי | אתי | אתי | אתי | אתי | *אתי | *אתי | אתי | אתי | = | אתי |
ט"ז, 6 | אותו | אתו | אתו | *אתו | אתו | אתו | *אתו | *אתו | = | אתו | = |
י"ח, 4 | אותה | אתה | אתה | אתה | אתה | אתה | *אתה | *אתה | אתה | אתה | = |
י"ח, 5 | אתה | = | = | = | = | = | = | = | = | = | = |
י"ח, 8 | אותה | אתה | אתה | אתה | אתה | *אתה | *אתה | אתה | אתה | אתה | אתה |
י"ח, 20 | אתו | = | = | = | = | = | = | = | = | = | = |
י"ט, 14 | אתו | = | = | = | = | = | = | = | = | = | = |
י"ט, 47 | אותה | אתה | אתה | אתה | אתה | אתה | *אתה | *אתה | אתה | = | אתה |
י"ט, 47 | אותה | אתה | אתה | אתה | אתה | אתה | *אתה | *אתה | = | = | = |
י"ט, 47 | אותה | אתה | אתה | אתה | = | אתה | אתה | אתה | אתה | אתה | אתה |
כ', 4 | אתו | = | = | = | = | = | = | = | = | = | = |
ניתוח הטבלה – הערות ומסקנות
1. הממצא שבטבלה מורה בבירור על קיומן המתמשך בכל ימי הביניים של מסורות קונסונאנטיות מ"טיפוס המסורה", שאינן זהות באותיותיהן עם הנוסח המוסמך (מסורות מח"מ). צדקת הקביעה, שלפנינו מסורות קונסונאנטיות נפרדות, ולא אוסף מקרי של שיבושים, שנתהוו במהלך המסירה של נוסח מ"מ, מתאשרת מכמה צדדים: (א) אנו נוכחים לדעת, כי מכלול שלם שינויים קונסונאנטיים-אורתוגראפיים מופיע בשורה של כתבי יד בימי הביניים, הרחוקים זה מזה מרחק רב בזמן ובמקום. הזיקה הטקסטואלית הברורה שביניהם מורה על השתייכות גנטית למסורת שונה מזו של הנוסח המוסמך. (ב) בייחוד מכריע בענין זה הממצא הכתיבי העולה מבדיקת נטיית "את". אנו למדים על קיומה של שיטת כתיב, השונה מזו של נוסח מ"מ בספר יהושע, ותופעה כזו אין לייחס בשום פנים לאוסף מקרי של שיבושים מצטברים, אלא לשימורם של מגבשים קדומים, שאינם זהים למגבשי הכתיב של הנוסח המוסמך, ולא נשתלשלו ישירות מדמותו הקונסונאנטית.
2. נתחיל בבדיקת הממצא של נטיית "את". למרות מצבו המקוטע של כ"י אוקספורד, הוא מכיל צורות של נטיית "את" במספר מספיק, כדי לעמוד על שיטת הכתיב הנוהגת בו, היינו: שיטה של כתיב חסר טוטאלי בכל צורות הנטייה.[100] שיטה זו דומה לזו הנשקפת מכתבי היד המושווים, הן האשכנזיים והן הספרדיים,[101] ושונה משיטתו של נוסח מ"מ (כפי שהוא מיוצג ב'כתר-חלב').
3. בשיטת כתיבו של נוסח מ"מ מסתמנת בקטע שלפנינו הבחנה בין צורות שונות של קטגוריה זו: בצורות "אותי", "אותה" שולט הכתיב המלא, ואילו בצורה "אתו" – הכתיב חסר. הבחנה זו אופיינית לשיטת הכתיב של נטיית "את" בכל ס' יהושע. הבדיקה (לפי 'כתר-חלב') מגלה, כי בס' יהושע כולו יש 67 מקרים של נטיית "את", ומהם – 39 כתובים בכתיב מלא, ו-28 בכתיב חסר. אולם היחס המספרי אינו משקף את היחס בכל אחת מן הצורות; יש צורות שהכתיב המלא שולט בהן, כגון: "אותי" – 3 מלאים, אחד חסר. "אותה" – 9 מלאים, 2 חסרים. "אותם" – 23 מלאים, 6 חסרים. כנגד זה בצורות הבאות שולט הכתיב החסר: "אתו" – 15 חסרים, 4 מלאים. "אתנו" – 4 חסרים.
4. תמונת כתיב זו של נוסח מ"מ בס' יהושע עולה גם מתוך הערות המסורה המתייחסות לצורות השונות של נטיית "את".[102] מהערות אלו ניתן להסיק, כי בספרי המופת, ששימשו לבעלי המסורה בעבודתם, מצויה צורת "אתי" בכתיב חסר בס' יהושע פעם אחת בלבד,[103] "אתה" – פעמיים,[104] "אתם" – שש פעמים,[105] ולעומת זאת "אותו" מצויה בכתיב מלא ארבע פעמים,[106] היינו: אותה תמונת כתיב המצויה ב'כתר-חלב'.
5. כנגד שיטת הכתיב המשתקפת בנוסח מ"מ בס' יהושע, שונה התמונה באופן מהותי בכתבי היד המושווים שבטבלה, אף שיש הבדלים מסוימים בין כתבי היד לבין עצמם. בכולם ניכרת תשתית בסיסית של כתיב חסר בכל צורות הנטייה, עם חדירה מצומצמת למדי של כתיב מלא בכה"י האשכנזיים (פרט לכ"י רויכלין, שבו החדירה הזאת ניכרת יותר), וגדולה יותר בכתבי היד הספרדיים. להלן הממצא בס' יהושע כולו:
בכה"י האשכנזיים: | ר 2 | – 48 חסרים, 15 מלאים (4 נשמטו מן הספר) |
| ב 15451 | – 66 חסרים, אחד מלא |
| ב 4227 | – 64 חסרים, 3 מלאים |
| ב 2091 | – 63 חסרים, 4 מלאים |
| פ 440 | – 66 חסרים, אחד מלא |
| בר 1–4 | – כל 67 המקרים חסרים |
בכה"י הספרדיים: | ש 368 | – 58 חסרים, 9 מלאים |
| ב 1528 | – 60 חסרים, 7 מלאים |
| ש 16 | – 44 חסרים, 23 מלאים.[107] |
6. אפשר להראות, כי שני סוגי הגיבושים שנצטיירו לעיל: הגיבוש המבחין בין צורות שונות של נטיית "את", והגיבוש של כתיב חסר בכל הצורות, מעוגנים במציאות הכתיבית שבטרם קיבוע הנוסח. דבר זה מתברר קודם כל מבדיקת הכתיב בספרים השונים של נוסח מ"מ עצמו; התמונה שעלתה מס' יהושע, אינה אופיינית לכל המקרא. יש ספרים שהכתיב החסר שולט בכל הצורות של הנטייה, וכנגד זה בספרים אחרים שולט הכתיב המלא באותן צורות (דוגמאות: בס' שמות – 130 חסרים, 6 מלאים;[108] בס' שמואל – 76 חסרים, 6 מלאים; בס' מלכים – 100 חסרים, 6 מלאים; בס' דה"י – כל 29 המקרים חסרים; כנגד זה בס' שופטים – 55 מלאים, 3 חסרים).[109]
הווה אומר: גם ספריו של הנוסח המוסמך אינם משקפים שיטת כתיב אחת; אף הם מייצגים עיצובי כתיב שונים, שנוצרו בכור ההיתוך של המציאות הכתיבית שקדמה לקיבוע הנוסח, ובין אלה מצינו גם גיבושים של כתיב חסר בכל צורות הנטייה, בדומה לגיבושים של ס' יהושע בכתבי היד האשכנזיים והספרדיים דלעיל.
גם הנוסח השומרוני, שגלגולי מסירתו מחורבן בית שני ועד היום מנותקים מן הנוסח היהודי, משמר כתיב חסר טוטאלי בכל צורותיה של נטיית "את".[110] יש בכך עדות נוספת ובלתי תלויה לקדמותו של נוהג כתיב זה. במאמרינו על כתיבו של הנוסח השומרוני[111] הראינו, שקווי אופי, המייחדים מגבשי כתיב בספרים השונים של הנוסח המוסמך עצמו או בנוסח השומרוני או במגילות קומראן, מקורם בתקופה שקדמה לקיבוע, שעה שהכתיב המקראי עדיין מושפע היה מן הגורמים השונים, שפעלו בתולדות הכתיב של התקופה, והאידיאה בדבר קדושת הנוסח לאותיותיו עוד לא הפכה להיות הגורם הדומינאנטי הבלעדי בפעילות הטקסטואלית של הסופרים המעתיקים. כל ספר מקראי עשוי היה אפוא להתגלגל בלבושים כתיביים שונים, הכול לפי הנסיבות (זמן, מקום, אסכולה), שהטביעו עליו את חותמן.
7. מכאן שאם מוצאים אנו בימי הביניים כתבי יד מקראיים, הנבדלים זה מזה בשיטת כתיבם, יש להסביר תופעה זו בשורשים הקדומים של המסורות המשקפות כתיבים אלו, ובהתהוותם הבלתי תלויה, מסורות אלו היו חלק אינטגראלי של המגוון הקונסונאנטי-אורתוגראפי, ששרר בתחומי המסירה של "טיפוס המסורה", שעה שדחק את הטיפוסים האחרים מן היהדות הרשמית,[112] והמשיכו את קיומן גם לאחר קיבועו של נוסח מ"מ בכל רחבי התפוצה היהודית עד לסוף ימי הביניים, כפי שמוכיח הממצא שלפנינו.
8. נעבור עתה לבחינת מכלול השינויים, העולים מתוך ההשוואה השני של רצף הטקסט, המציג לפנינו שינויים מסוגים שונים לפי סדר הופעתם. בקטע של כ"י אוקספורד מצויים בסך הכול 117 שינויים לעומת 'כתר-חלב', מהם – 84 שינויי כתיב, ו-33 שינויים אחרים (יחס של כ-1:2.5).[113] השוואת שינוייו של כ"י אוקספורד עם כה"י האשכנזיים שבטבלה מלמדת על דמיון רב ביניהם במרבית השינויים: 70 מתוך 84 שינויי הכתיב של כ"י אוקספורד ו-22 מתוך 33 השינויים האחרים משותפים לו ולכל כה"י האשכנזיים או למרביתם.[114] 10 שינויי כתיב נוספים וכן 5 שינויים אחרים משותפים לכ"י אוקספורד ולחלק מכה"י האשכנזיים.
גם ההשוואה עם כתבי היד הספרדיים מלמדת, כי לכ"י אוקספורד ולהם תשתית קונסונאנטית אורתוגראפית משותפת, אם כי ניכר בהם שיעור התקרבות רב יותר לדמותו של נוסח מ"מ מאשר בכתבי היד האשכנזיים. למעלה ממחצית שינוייו של כ"י אוקספורד (60 מתוך 117) משותפים לו ולכל כתבי היד הספרדיים או לרובם. 22 שינויים נוספים מצויים לפחות באחד מכתבי היד הספרדיים, ואילו 35 שינויים אינם מצויים בהם כלל. במיוחד ניכר ההבדל בין כתבי היד הספרדיים לאשכנזיים בתחום השינויים שאינם שינויי כתיב; בעוד שרוב שינויי כ"י אוקספורד מן הסוג הזה מצויים בכתבי היד האשכנזיים (22 – במרביתם, ו-5 במיעוטם), הרי בספרדיים מצוי רק חלק קטן מהם (8 – במרביתם, ו-6 במיעוטם). כפי שנראה להלן, נובעים הבדלים אלו מתהליכי המסירה הספציפיים בתולדותיו של כל כתב יד, שהביאו לדרגות התקרבות שונות לדמותו של נוסח מ"מ ממצב התחלתי, שבו הייתה הסטייה קיצונית יותר. אף על פי כן בכתבי היד שלפנינו אין עדיין שיעור ההתקרבות מטשטש את רושמה של התשתית הקונסונאנטית המשותפת לכתבי היד הספרדיים ולכ"י אוקספורד מחד גיסא, ולכן ולכה"י האשכנזיים מאידך גיסא.
9. כשנבחן את העובדות שלמעלה לאור המרחק הרב בזמן ובמקום בין כתבי היד שבטבלה, מתבקשת המסקנה, כי מסורות קונסונאנטיות מושרשות, השונות מן הנוסח המוסמך ושמקורן בארץ ישראל, התגלגלו בכל רחבי התפוצה היהודית הן בתקופת פעילותם של בעלי המסורה והן לאחר מכן עד לסוף ימי הביניים. ובהצטרפן לממצא של נטיית "את", מצביעות העובדות הללו בעליל על כך, שלפנינו גלגוליהן של מסורות קדומות, שראשיתן במגוון של "טיפוס המסורה", בתקופה שקדמה לקיבוע הנוסח. מעשה הקיבוע לא היה בכוחו להעבירן מן העולם, והן החזיקו מעמד מאות שנים רבות, ובכמה מקומות אף המשיכו להטביע חותמן המכריע על הפעילות הטקסטואלית.
10. הממצא מוכיח גם, שדעתו של קהלה בדבר קיומו של הבדל מהותי בין המציאות הקונסונאנטית, שקדמה לניצחונו של הנוסח המנוקד הטברני, ובין זו שבכתבי היד המאוחרים של ימי הביניים, אין לה על מה שתסמוך. כ"י אוקספורד הוא מייצג אופייני של המציאות שקדמה לניצחון הטברני, ועינינו הרואות שלא זו בלבד שאין שינוייו שונים במהותם מאלו של כה"י המאוחרים, אלא שרבים מבין כתבי היד הללו אף משקפים אותה מסורת קונסונאנטית. מכלל זה אין יוצאים גם השינויים שקהלה מכנה אותם "אמיתיים" (היינו: שינויים שיסודם במציאות הרב-טיפוסית הקדומה),[115] ואשר, לדעתו, נעלמו מכתבי-היד המקראיים לאחר הניצחון הטברני. שכן בקטע שלפנינו מצויים כמה שינויים, המשותפים לכ"י אוקספורד ולכתבי היד האחרים מכאן, ולתרגום השבעים מכאן, כגון: "ויתן לה כלב" (ט"ו, 19; בנה"מ: "ויתן לה"); "הגדול" (ט"ו, 47; בנה"מ: "הגבול");[116] "למעלה" (י"ח, 17; בנה"מ: "מעלה"); "ת(ו)צא(ו)ת" (י"ח, 19; בנה"מ: "תצאתיו"); "ואת בית שמש" (כ"א, 16; בנה"מ: "את..."); "גולן" (כ"א, 16; בנה"מ: "גלון").[117] כבר אמרנו לעיל, כי גרסאות בודדות מטיפוסי טקסט אחרים עשויות היו לחדור גם לטיפוס המסורה בדרכים שונות, או אף להתהוות באורח בלתי תלוי.[118] הממצא שלפנינו מוכיח, כי אורך חייהן של גרסאות כאלו עשוי היה להגיע עד לסוף תקופת ימי הביניים.
11. יתר על כן: השפע היחסי של כתבי יד מח"מיים מימי הביניים המאוחרים, לעומת דלות הממצא בתקופתו של כ"י אוקספורד, מעלה אפשרות, שבין כתבי היד המאוחרים יימצאו לעתים כאלה המשמרים דמות מובהקת יותר של מח"מ ממה שניתן למצוא בממצא היותר קדום. שכן שיעור צביונו המח"מי של טקסט נתון אינו יכול להימדד באמות מידה כרונולוגיות של מוקדם ומאוחר, אלא תלוי הוא בתולדותיו ובגלגוליו הספציפיים של כתב היד. במאבק הממושך שבין מעגל המסירה של מ"מ ובין מסורות מח"מ אפשר היה שכתבי יד מסוימים יאבדו את צביונם המח"מי כולו או חלקו כבר בשלבים מוקדמים יחסית של המסירה, ואילו אחרים ישמרו מצבים קונסונאנטיים קדומים של מח"מ עד לתקופה מאוחרת יחסית.
הוכחות לכך ניתן למצוא מבדיקה כוללת של מכלול השינויים, המצויים בכתבי היד האשכנזיים שבטבלה, לעומת מכלול שינוייו של כ"י אוקספורד. כיון שבסיס ההשוואה שערכנו למעלה היה כ"י אוקספורד, לא הובאו בטבלות כל השינויים של כה"י האשכנזיים, אלא רק אלה המקבילים לשינוייו של כ"י אוקספורד. אולם בדיקת מכלול השינויים מלמדת, כי שיעור השינויים המצוי בכתבי היד האשכנזיים בקטע המושווה עולה בהרבה על זה של כ"י אוקספורד.[119] בחלק ניכר של המקרים אפשר להראות, כי בכה"י האשכנזיים נשתמרה מסורת מח"מית שלמה ושיטתית יותר מאשר בכ"י אוקספורד.
לדוגמה: המלה "מגרשיה" מצויה בקטע דנן 32 פעמים, וכולן כתובות ב'כתר-חלב' ללא יו"ד – "מגרשה". בכל כתיבי היד האשכנזיים שלמעלה כתובים כל המקרים הללו ביו"ד – "מגרשיה".[120] כנגד זה בכ"י אוקספורד – מצב ביניים: רק ב-10 מתוך 32 המקרים הכתיב מלא (אלו המקרים שנרשמו בטבלה). הווה אומר: למרות קדמותו היחסית של כ"י אוקספורד כבר נפגמה בו השלמות והשיטתיות של הכתיב המח"מי בצורות אלו, ואילו בכתבי יד מאוחרים רבים היא עדיין נשמרת.
12. מכאן אתה למד, ששיעורי הסטייה השונים של כתבי יד מח"מיים, בעלי תשתית קונסונאנטית משותפת, מדמותו של נוסח מ"מ, אינם ברוב המקרים תוצאה של תהליכי התרחקות (פרי שיבושים), אלא תוצאה של תהליכי התקרבות לכיוון נוסח מ"מ (פרי תיקונים). העובדה שכתבי היד הספרדיים שבדקנו מגלים קרבה רבה יותר לדמות מ"מ מאשר האשכנזיים, אין פירושה שנתרחשו בהם פחות שיבושים, אלא שהאשכנזיים מייצגים מצבים מח"מיים מקוריים יותר מאשר הם.[121] האידיאה בדבר קדושת הנוסח לאותיותיו, והמאבק הבלתי פוסק בין מסורת מ"מ למסורות מח"מ, הם היוצרים בתחום המח"מי תת-גיבושים קונסונאנטיים משתנים ומתחדשים, הכול לפי צירופי הנסיבות בכל מקרה. עיון מדוקדק בכתבי היד שבטבלתנו יבהיר את אופיים של כמה מתהליכי ההתקרבות, המשנים דמותה של מסורת קונסונאנטית.
13. כ"י אוקספורד עצמו כבר מדגים תהליכי התקרבות אפשריים, המתרחשים במסגרת פנים-מח"מית ללא כל מודעות לגבי דמותו המדויקת של נוסח מ"מ. הטקסט של היד הראשונה עבר שלוש ידיים נוספות, שהתערבו במידה זו או אחרת בעיצובו הסופי. שיעור ההתערבות הגדול ביותר הוא של היד הרביעית, שהסבה את הניקוד הארצישראלי המקורי של כתב היד לניקוד טברני, ותיקנה את מרבית התיקונים הקונסונאנטיים המצויים בו.[122] בסך הכול יש בכתב היד 16 תיקונים, מהם שנים-עשר המקרבים את הטקסט לנוסח מ"מ, ואילו ארבעה – מרחיקים אותו, ואלו הם:
תיקונים מקרבים: "ובצרות" (י"ד, 12) – ו"ו החיבור נמחקה; "ויתן לה כלב" (ט"ו, 19) – "כלב" נמחק; "ומרשה" (ט"ו, 44) – א' נוספה; "ובית צור" (ט"ו, 55) – ו"ו נמחקה; "הימה" (ט"ז, 3) – ה' נמחקה; "העליון" (ט"ז, 5) – ה' נמחקה; "בני" (י"ח, 2) – ב' נוספה; "נחלתם" (שם) – "את" נוספה; "גבלם" (י"ח, 5) – ו"ו נוספה; "אל גבול" (י"ט, 12) – א' תוקנה לע'; "וגי" (י"ט, 27) – ב' נוספה; "ירקון" (י"ט, 27) ה' נוספה.
תיקונים מרחיקים: "אשר עד כה" (י"ז, 14) – "עד" נמחקה; "מעלה" (י"ח, 17) – ל' נוספה; "תצאתיו" (י"ח, 19) - "יו" נמחקו; "את בית שמש" (כ"א, 16) – ו"ו החיבור נוספה.
משמע, שמצע הטקסט, שהיה לפני היד הרביעית, שונה היה מזה של היד הראשונה, אך שוני זה לא היה מהותי. התשתית הקונסונאנטית של שני הטקסטים היא תשתית מח"מית דומה, אלא שהמצע של היד הרביעית נתקרב מעט יותר לדמות נוסח מ"מ מאשר זה של היד הראשונה. ברם, ארבעת התיקונים המרחיקים מעידים, שהתקרבות זו לא נבעה מעימות ישיר בין הטקסט המח"מי ובין חומר טקסטואלי ממעגל מ"מ (מסורה או טקסט),[123] אלא מעימותים פנים-מח"מיים.
14. ברם, מרבית תהליכי ההתקרבות של טקסטים מח"מיים לנוסח מ"מ נובעים בעיקר מן המפגש שביניהם ובין חומר טקסטואלי של מ"מ. מפגש כזה, כפי שכבר הטעמנו, אינו חייב להסתיים באבדן צביונו המח"מי של הטקסט מכל וכל, אלא בקליטה חלקית של אלמנטים מנוסח מ"מ, הכול לפי נסיבותיו המיוחדות של המפגש. הממצא של כתבי היד האשכנזיים והספרדיים שבטבלה ממחיש תהליכי התקרבות חלקיים כאלה הן בשלבי התהוותם והן לאחריה.
15. שני סוגי עימות עיקריים עולים מתוך כתבי היד שלפנינו: (א) עימות בין טקסטים, (ב) עימות בין טקסט למסורה. באזורים של מסורות מח"מ, שבהם אין דמותו המדויקת של נוסח מ"מ מוכרת למרבית הסופרים-המעתיקים, יתרחשו עימותי הטקסט שמן הסוג הראשון על רקע פנים-מח"מי, או על רקע מפגשים מקריים עם טקסטים של מ"מ. יש לשער, שבתקופה שקדמה לחדירתה של המסורה לאזורים המח"מיים, היו עימותי הטקסט הגורם הבלעדי לתהליכי ההתקרבות. אולם לאחר חדירת המסורה הפך חומר המסורה להיות גורם עימות חשוב ביותר, הבא לידי ביטוי בייחוד בתהליך כתיבתו של "מצחף מסורה".[124] כל "מצחף מסורה" הנוצר באזור מח"מי עשוי אפוא ללמדנו רבות על תהליכיו ותוצאותיו של עימות כזה. נבחן בקצרה כמה מן התהליכים והתוצאות של העימות בארבעה מכה"י האשכנזיים שהשווינו, שהם "מצחפי מסורה".
16. לפנינו טבלה, המשקפת את כל השינויים שבטבלה הקודמת, שתוקנו על ידי המסרן בהתאם להערות המסורה הקטנה שהעלה על הדף.[125] הממצא לקוח מתוך ארבעת כתבי היד האשכנזיים הבאים: בר 1–4; ב 15451; פ 440; ב 4227. כל שינוי שתוקן על ידי המסרן בהתאם למסורה הקטנה, גם אם היא מצויה רק באחד מכתבי היד, מובא בטבלה, ולידו ההערה שגרמה לתיקון, וכנגדה – המצב בכתבי היד האחרים. שינוי שלא תוקן מובא בסוגריים עגולים, וגרסה, הדומה לגרסת מ"מ כבר בהעתקת יד ראשונה, מובאת באותיות גדולות. אותיות שנמחקו בידי המסרן מובאות בסוגרים עגולים, ואותיות שנוספו – בסוגריים מרובעים. דוגמאות: הלש(ו)ן = ו"ו נמחקה, א[ו]תו = ו"ו נוספה. כשנמחקה אות ונוספה אחרת תחתיה יהא הסימון כך: הג(ד)[ב]ול = דל"ת נמחקה ונוספה בי"ת.
| בר 1–4 |
| ב 14541 |
| פ 440 |
| ב 4227 |
|
פס' | תיקון/ גרסה | הע' מסורה | תיקון/ גרסה | הע' מסורה | תיקון/ גרסה | הע' מסורה | תיקון/ גרסה | הע' מסורה |
י"ד, 11 | ולב[ו]א | ל' וא'... | ולבוא | ד' | ולב[ו]א | ___ | (ולבא) | ___ |
ט"ו, 2 | הלשן | ל' חס' | הלש(ו)ן | ל' חס' | הלש(ו)ן | ל' חס' | הלשן | ___ |
ט"ו, 14 | של[ו]שה | יג' מל' | של[ו]שה | יז מל'... | של[ו]שה | יג מל' | של[ו]שה | ג' מל'... |
ט"ו, 44 | ומראשה | ל' | ומר[א]שה | ל' ומש'... | ומר(י)[א]שה | ל' | ומראשה | ___ |
ט"ו, 47 | הג(ד)[ב]ול | הגדול ק' | (הגדול) | ___ | (הגדול) | ___ | (הגדול) | ___ |
ט"ו, 53 | וינים | וינום ק' | (וינום) | ___ | (וינום) | ___ | וינ(ו)[י]ם | וינום ק' |
ט"ו, 63 | י[ו]שבי | לד' מל' | י[ו]שבי | לד' מל' | י[ו]שבי | לד' מל' | יושבי | לד' |
ט"ו, 63 | י[ו]כלו | יתי' ו' | (יכלו) | ___ | (יכלו) | ___ | י[ו]כלו | לא ק' ו' |
ט"ז, 3 | תצאת(י)ו | יו ק' | (תצאתיו) | ___ | (תוצאתיו) | ___ | (תוצאתיו) | ___ |
ט"ז, 6 | א[ו]תו | ד' מל' | א[ו]תו | כד מל' | א[ו]תו | כד מל' | (אתו) | ___ |
ט"ז, 10 | הי[ו]שב | ג' מל' | הי[ו]שב | כל ספ' מל' | הי[ו]שב | ג' מל' | (הישב) | ___ |
י"ח, 3 | אב[ו]תיכם | כל ספ' מל' | אב[ו]תיכם | כל ספ' מל' | אב[ו]תיכם | ___ | אבותיכם | ___ |
י"ח, 13 | ח(ו)רון | ג' כת' כן | ח(ו)רון | ג' כת' כן | חרון | ג' כת' כן | חרון | ג' כת' כן |
י"ח, 14 | ח(ו)רון | ג' כת' כן | ח(ו)רון | ג' כת' כן | ח(ו)רון | ג' כת' כן | חרון | ___ |
י"ח, 19 | תצא[ו]תיו | תוצאות ק' | (תצאות) | ___ | (תצאת(יו)) | ___ | תצאת[ו] | תצאות ק' |
י"ח, 21 | למשפח[ו]ת[יה]ם | ב' א' מל'... | למשפח[ו]ת[יה]ם | ב' א' מל'... | למשפח[ו]תיהם | (מטושטש) | למשפח[ותיהם] | ב' א מל'... |
י"ט, 1 | למשפח[ו]תם | ז' מל' בס' | למשפח[ו]תם | ח' מל' בנב' | למשפח[ו]תם | ח' מל' | (למשפחתם) | ___ |
י"ט, 8 | ר[א]מת | ל' כת' א' | ראמת | ל' כת' א' | (רמת) | ___ | ראמת | ___ |
י"ט, 12 | כסל(ו)ת | ל' חס' | כסל(ו)ת | ל' חס' | כסל(ו)ת | ל' חס' | כסלת | ל' חס' |
י"ט, 12 | תב(ו)ר | ל' וחס' | תבר | ל' חס' | תב(ו)ר | ל' חס' | (תבור) | ----- |
י"ט, 16 | למשפח[ו]תם | ------- | (למשפחתם) | ------ | (למשפחתם) | -------- | למשפח[ו]תם | ו' מל' בנב' |
י"ט, 17 | למשפח[ו]תם | ז' מל' בנב' | למשפח[ו]תם | י' מל' בנב' | למשפח[ו]תם | ח' מל' | למשפחותם | ו' מל' בנב' |
י"ט, 24 | למשפח[ו]תם | ז' מל' בנב' | למשפחת[ו]תם | י' מל' בנב' | למשפח[ו]תם | ח' מל' | (למשפחותם) | ----- |
י"ט, 27 | בזב(ו)ל[ו]ן | ט' כת' כן | בזבלון | ט' כת' כן | בזבול(ו)ן | ___ | (בזבולן) | ___ |
י"ט, 34 | בזב(ו)לון | ט' כת' כן | בזבלון | ט' כת' כן | בזב(ו)לון | ט' כת' כן | (בזבולן) | ___ |
י"ט, 45 | ויה(ו)ד | ל' וחס' | ויה(ו)ד | ל' חס' | (ויהוד) | ___ | (ויהוד) | ___ |
י"ט, 51 | הנחל(ו)ת | ל' חס' | הנחל(ו)ת | ד' חס' | הנחל(ו)ת | ל' חס' | (הנחלות) | ___ |
כ', 3 | ר[ו]צח | ד' מל' | רוצח | ד' מל' | ר[ו]צח | ד' חס' | רוצח | ___ |
כ', 5 | הר[ו]צח | ד' מל' | הר[ו]צח | ד' מל' | הר[ו]צח | ד' מל' | הר[ו]צח | ד' מל' |
כ', 7 | ויקד(י)שו | ג' חס' בלי' | ויקדשו | ד' חס' בליש' | ויקד(י)שו | ל' חס' | ויקדשו | ד' חס' בליש' |
כ', 8 | ר[א]מ(ו)ת | ג' כת' כן | ראמ(ו)ת | ג' כת' כן | (רמות) | ___ | ראמות | ג' כת' כן |
כ"א, 10 | רא[י]ש(ו)נה | י' ול' כת' כן | רא[י]ש[ו]נה | ל' כת' כן | רא[י]ש[ו]נה | ל' כת' כן | רא[י]שנה | ל' כת' י' |
כ"א, 27 | ג(ו)ל[ו]ן | גולן ק' | (גולן) | ___ | גלון (על מחיקה) | גולן ק' | (גולן) | ___ |
17. ממצא זה מלמדנו:
(א) מתוך חומר המסורה, שהמסרן מעתיק על הדף של מצחף המסורה, הגורם הישיר לתיקוניו הן הערות המסורה הקטנה, הנכתבות בסמוך למילים, שכנגדן הן מכוונות. סמיכותן זו יוצרת ניגוד מידי ונראה לעין בין גרסת הטקסט המח"מי של היד הראשונה ובין הערת המסורה הקטנה, וניגוד זה גורם לתיקון הטקסט בהתאם להערה.
(ב) אולם מעבר לניגוד הבולט במבט ראשון, אין המסרן מודע לסתירות הנוספות שבין הטקסט לבין הדמות הקונסונאנטית, שהערות המסורה הקטנה והגדולה מייצגות אותה. גם כשמתוכֶן ההערה משתמע בפירוש, כי היא מתייחסת גם למילים נוספות במקומות אחרים (כגון: "ז' מל'" או "ח' חס'" וכיוצא בזה), אין המסרן מברר מה הן אותן מילים, וכיצד הן כתובות, אפילו כשהן נמצאות בקרבת מקום.[126] מכאן משתמע, שאין המסרן מסתייע גם בהערות המסורה הגדולה לצורך תיקוניו.[127] רק ניגוד בין הטקסט למסורה שהעין מבחינה בו ללא בדיקה נוספת, הוא שיניע את המסרן לתקן את גרסאותיו של הסופר.
(ג) אמור מעתה: העימות בין הטקסט המח"מי למסורה יביא להתקרבות מסוימת אל נוסח מ"מ, אולם זו תהא מוגבלת בדרך כלל למספר הערות המסורה הקטנה המצויות בחומרו של המסרן. טבלתנו מלמדת, שלעתים מספר ההערות גדול יחסית (כגון בכ"י ב 1–4, ש 32 הערות מתייחסות לחומר שבטבלת ההשוואה דלעיל), ולעתים הוא קטן למדי (כגון בכ"י ב 4227, שרק 15 הערות מתייחסות לאותו חומר), ושבהתאם לכך משתנה גם מידת ההתקרבות לנוסח מ"מ מכתב יד אחד לשני. אולם גם מספר הערות מרבי אין בכוחו לשנות מיסודה את דמותו המח"מית של כתב יד, שמספר שינוייו עולה בהרבה על כל מספר הערות, שניתן למצוא בכתב יד כלשהו.
(ד) כיון שהגיבוש הקונסונאנטי הסופי, לאחר תיקוני המסרן, עשוי לשמש מצע להעתקות חדשות, עשויים תהליכי ההתקרבות להתמשך על פני כמה שלבי מסירה. התוצאות הסופיות בכל שלב תלויות במצב שאליו הגיע הטקסט בשלב הקודם ובחומר המסורה שבידי המסרן בשלב הבא. אם בידי המסרן החדש מצויות הערות מסורה קטנה, שלא היו בידי הקודם, יתוקנו גרסאות נוספות, ותחול עוד התקרבות לנוסח מ"מ. שיעור ההתקרבות של טקסט מח"מי לאחר כמה עימותים כאלה בין טקסט למסורה, אינו בהכרח פונקציה של מספר העימותים, אלא של מספרן ומידת חפיפתן של הערות המסורה הקטנה בשלבים השונים. ייתכן, מצד אחד, שתהא התקרבות רבה ומהירה לאחר מספר מינימאלי של עימותים, ומאידך גיסא, אפשר שתהא ההתקרבות מועטה גם לאחר עימותים רבים, בשל המספר המצומצם ו/או שיעור החפיפה הגדול של הערות המסורה בכל אחד מהעימותים.
כ"י בר 1–4 ממחיש התקרבות רבה ומהירה, במהלכו של שלב מסירה אחד. הטקסט של כתב יד זה לפני התיקונים הוא בעל החזות המח"מית הקיצונית ביותר בין כתבי היד שלפנינו, ואפשר, שזו לו הפעם הראשונה שהוא מעומת עם הערות מסורה.[128] אולם העימות הנוכחי הוא עימות מאסיבי, שכן בידי המסרן מספר רב של הערות מסורה קטנה (32 הערות בטבלה שלפנינו), שרובן המכריע מנוגד לגרסאות היד הראשונה (28 מתוך 32). צירוף נסיבות זה גורם להתקרבות רבה יחסית של הטקסט המח"מי לנוסח מ"מ כבר בעימות ראשון.
כנגד זה מדגים כ"י ב 4227 שיעור התקרבות מועט יחסית, למרות שאין זה העימות הראשון של הטקסט שלו עם הערות מסורה. יש סימנים ברורים בכתב היד לתיקונים, שבוצעו בשלבי מסירה קודמים בהתאם להערות מסורה קטנה. במצחף הנוכחי יש רק 15 הערות מסורה קטנה, ומהן רק תשע נוגדות את הטקסט של היד הראשונה, ואילו בשש האחרות קיימת התאמה בינן ובין הטקסט. זאת ועוד: בשש גרסאות נוספות תואם הטקסט של היד הראשונה את נוסח מ"מ בלא שיש הערות מסורה לידן בגלגול הנוכחי. ההסבר לכך: כל הגרסאות הדומות לנוסח מ"מ מקורן בתיקונים לפי הערות מסורה קטנה, שנעשו בשלבי המסירה הקודמים. כבשלב הנוכחי, כן גם בשלבים הקודמים היה מספר ההערות מועט, ולא כולן היו חופפות לנוכחיות. מכאן התופעה, שליד חלק מן המילים, שתוקנו בעבר בהתאם להערות מסורה, אין הערות כאלה בכתב היד שלפנינו. הדלות היחסית של מספר ההערות בכל השלבים גרמה לכך, שגם לאחר שניים-שלושה עימותים בין הטקסט המח"מי למסורה עדיין נשארו 12 שינויים מתוך ה-33 שבטבלה, שלא נגעה בהם יד המסרנים.
כתבי היד ב 15451, ו-פ 440 מדגימים צירופי גורמים שונים במקצת מאלה של כה"י הקודמים, שהביאו לשיעורי התקרבות גדולים מזה של כ"י ב 4227, אולם פחותים מזה של בר 1–4. שניהם משקפים מצבים קיצוניים למדי של טקסט מח"מי, אולם בכ"י ב 15451 נוצר, כנראה, עימות בין הטקסט להערות מסורה מועטות כבר בשלב קודם, ומכאן שבעת המקרים של התאמה בין הטקסט של היד הראשונה ובין הערות המסורה הקטנה בשלב הנוכחי. לשבעה אלה נוספו עתה עוד 19 הערות, שלא היו בשלב הקודם, ועל כן מצינו בו תיקונים נוספים בשיעור זה. אולם סך כל התיקונים בשני השלבים אינם מגיעים לשיעור תיקוניו של כ"י בר 1–4 בשלב אחד. בכ"י פ 440, כנגד זה, מעומת הטקסט, כנראה, זו הפעם הראשונה עם המסורה, כמו בכ"י בר 1–4, אולם מספר הערות המסורה הקטנה שבידי המסרן היה קטן יותר, ולפיכך תוקנו רק 20 מגרסאות היד הראשונה לפי הערות אלו, ונותרו גרסאות של מח"מ במספר רב יותר מאשר בכ"י בר 1–4.[129]
18. די בבירורים שלמעלה כדי להמחיש מהותו ותוצאותיו של העימות בין טקסט למסורה בעידן השתרשותו של 'מצחף המסורה' כדגם מסירה באזור האשכנזי המח"מי. נראה עתה, מה ניתן ללמוד מכתבי היד שלפנינו על מידת השפעתו של סוג העימות השני, זה שבין טקסט לטקסט, על תהליכי ההתקרבות לנוסח מ"מ בעידן זה.
(א) כ"י בר 1–4 ממחיש, בצד התיקונים בהתאם למסורה הקטנה, גם תיקונים עקביים לפי טקסט, שהוא, כנראה, הפנים של מצחף המסורה, שממנו העתיק המסרן את הניקוד, הטעמים והמסורה. הטקסט ששימש לעימות היה קרוב למדי לדמות מ"מ, אם כי עדיין ניכרים בו גם משקעי מח"מ חזקים. שכן מלבד 28 התיקונים שתוקנו לפי הערות המסורה, תוקנו עוד 42 לפי הטקסט שבידי המסרן.[130] זהו מספר מרשים, המעיד הן על הבדל מהותי בין הטקסט שבידו ובין הטקסט של היד הראשונה, והן על הכרת המסרן בעדיפות המוחלטת של הטקסט שבידו על פני חברו. עם זאת אין ספק, שבמצחף המסורה שהוא מחזיק בידיו איננו ספר מופת ממעגל מ"מ, שכן גם לאחר כל התיקונים הרבים עדיין נותרו כרבע מכלל השינויים (=24) ללא תיקון.
(ב) דוגמה מסוג אחר מציג לפנינו כ"י ב 4227. כאן כמעט שאין המסרן מתקן את הטקסט של היד הראשונה לפי הטקסט שבידיו, אלא לפי הערות המסורה הקטנה. מתוך השינויים שבטבלה יש רק שלושה תיקוני גרסה שאין מסורה קטנה לצדם.[131] אופיו המח"מי של הטקסט נשאר אפוא מובהק למדי גם לאחר שלב המסירה הנוכחי, כשנותרים בו עדיין 74 שינויים. שתי אפשרויות סבירות יש לביאור התופעה שלפנינו: (1) הטקסט במצחף המסורה שהמסרן משתמש בו אינו שונה אלא במעט מזה של היד הראשונה. (2) אין המסרן מחשיב את הטקסט שלפניו כראוי לחיקוי טוטאלי, והוא מעדיף את גרסאותיו רק לעתים רחוקות, ומטעמים השמורים עמו.
(ג) דרגת ביניים בין שני המצבים האלה משתקפת בכתבי היד ב 15451 ו-פ 440. בכ"י ב 15451 יש 17 תיקונים בהתאם לטקסט שבידי המסרן (בנוסף ל-19 התיקונים לפי המסורה), ובכ"י פ 440 מגיע מספר התיקונים ל-21 (בנוסף ל-20 התיקונים לפי המסורה). מספר תיקונים זה מקרב את הסברה, שהמסרנים מעדיפים את הטקסט של מצחף המסורה שבידיהם בכללותו על פני הטקסט של היד הראשונה, אלא שהתוצאות הסופיות מוכיחות, כי טקסט זה רחוק מנוסח מ"מ עוד הרבה יותר מן הטקסט שהיה לפני מסרן כ"י ב 1–4, שכן לאחר כל התיקונים (לפי מסורה ולפי טקסט) עדיין נשארו בשני כתבי היד למעלה ממחצית השינויים (=49) ללא תיקון.
19. הווה אומר: עידן 'מצחפי המסורה' העניק ממד חדש גם לעימותי הטקסט, הן מצד תדירות העימותים והן מצד תוצאותיהם. בעוד שקודם לעידן זה היו סיכויי העימות בין הטקסטים המח"מיים לבין עצמם, ובינם לבין טקסטים הקרובים למעגל מ"מ, נדירים יותר, הרי עתה התגברו סיכויים אלו לאין שיעור, ולמעשה כל יצירה חדשה של מצחף מסורה מהווה הזדמנות חדשה לעימות כזה. שכן לשני האנשים המשתתפים על פי רוב בכתיבת מצחף המסורה (הסופר והמסרן) יש בדרך כלל מצעי טקסט שונים זה מזה, ואף שמצחף המסורה שבידי המסרן משמש לו בעיקר לצורך העתקת הניקוד והמסורה, הוא עשוי לשמש לו גם מצע להגהת הטקסט של היד הראשונה, כפי שנוכחנו לעיל.
אופיו של הטקסט המשמש למסרן בעבודתו שונה ממסרן למסרן. ייתכן שהיו מסרנים באשכנז שהשתמשו במצחפי מסורה שמקורם במעגל מ"מ שמחוץ לאשכנז. אף סביר להניח, שמצחפי המסורה הראשונים, שהגיעו לאשכנז היו מן הסוג הזה. אולם לא מצאתי עד עתה בכתבי היד הרבים שבדקתי עקבותיו של עימות בין ספר מופת של מ"מ ובין טקסט מח"מי, ששינה באופן טוטאלי ולחלוטין את אופיו של הטקסט ממח"מ למ"מ. גם אם יימצא כתב יד כזה, הוא יהיה בגדר יוצא מהכלל המאשר את הכלל.[132] שיעור ההתקרבות לנוסח מ"מ שבכ"י בר 1–4 הוא מן הגבוהים ביותר שמצאתי עד עתה בכתבי אשכנזיים ואף הוא אינו משקף את הממוצע הרגיל. קרובים יותר לממוצע זה הם כה"י פ 440 ו-ב 15451.
מכאן שעימותי הטקסט באזור מח"מ האשכנזי לא יצאו בסופו של דבר מעולם (עד לעידן הדפוס) מגדר עימותים פנים-מח"מים, אלא שההבדלים בין הטקסטים המח"מיים לבין עצמם החריפו בשל תהליכי ההתקרבות, שהטביעו חותם עז יותר על כתב יד פלוני מאשר על אלמוני. כתוצאה מכך היו העימותים הפנים-מח"מיים עשויים אף הם להסתיים בשיעור גבוה של התקרבות לנוסח מ"מ, ככל שהפער בין הטקסט של היד הראשונה לטקסט של המסרן היה רב יותר, וככל שגדולה הייתה מודעותו של המסרן לעדיפות הטקסט שבידיו, והקפדתו על הגהה עקבית של כל הגרסאות והמנוגדות.
20. לסיום, נחזור ונסכם את עיקרי המסקנות שאליהן הגענו במחקר זה:
(א) המגוון הקונסונאנטי-אורתוגראפי של כתבי יד מקראיים בימי הביניים קשור קשר גנטי ישיר למגוון שאפיין את "טיפוס המסורה" בימי קדם בטרם נקבע נוסח מוסמך אחד כמחייב, ובטרם התגבשה האידיאה בדברי קדושת הנוסח לאותיותיו.
(ב) קיבוע הנוסח לא שם קץ למגוון הזה, אלא רק פתח מאבק בין מעגל המסירה של הנוסח המוסמך, השואף להתפשטות, ובין מסורות קונסונאנטית אחרות (מח"מ), שהיו מושרשות בתפוצה היהודית. מאבק זה לא נסתיים למעשה, אלא בתחילתו של עידן הדפוס.
(ג) מרחב המחיה של מסורות מח"מ כלל את כל תפוצות ישראל. אפילו בבית גידולו של הנוסח המוסמך, ארץ ישראל ושכנותיה, לא שורשו מסורות אלו. אולם יש הבדל בין מרכזי היהדות השונים באשר למידת ההשתלטות של נוסח מ"מ על הפעילות הטקסטואלית; ככל שעצמת הפעילות במעגל מ"מ הייתה גדולה יותר כתוצאה ממציאותם של בקיאים ובעלי סמכות, כן הייתה הפעילות המח"מית מצטמצמת יותר, ושיעור ההידמות של טקסטים מח"מיים לנוסח מ"מ היה גדל והולך (כך היה המצב בספרד). ואילו במרכזים יהודיים העניים במומחים מסוג זה, המשיכו מסורות מח"מ לתפוס מקום מרכזי במציאות הטקסטואלית (כך היה המצב באשכנז).
(ד) האידיאה בדבר קדושת הנוסח לאותיותיו, ששלטה בישראל למן קיבוע הנוסח, הייתה כוח מניע מרכזי במאבק זה. היא גרמה למתחים טקסטואליים מתמידים, שהביאו לעיצובים קונסונאנטיים חדשים ומתחדשים, אולם לא היה בכוחה לעקור משורשה את המציאות המח"מית, שהמשיכה את קיומה אפילו תחת חסותה ומכוחה של האידיאה. שכן במקומות שבהם לא היה בידי הסופרים מידע בדבר דמותו המדויקת של הנוסח המוסמך יושמה האידיאה על מסורות הטקסט המקומיות. ואילו כאשר זוהתה האידיאה בתודעתם של סופרים ומסרנים עם חומר טקסטואלי בעל יוקרה, שהובא מן החוץ (כגון המסורה), היא זירזה תהליכי התקרבות לנוסח מ"מ, שמכוחם נוצרו עיצובי טקסט חדשים בעלי דרגות קרבה שונות לנוסח המוסמך.
_____________________________
*רואה אני חובה נעימה להביע את תודתי לפרופ' גושן-גוטשטיין, מורה וידיד, שבזכותו ובהדרכתו צעדתי את צעדיי הראשונים בחקר כתבי היד המקראיים של יה"ב, בדיסרטציה שהוגשה לאוניברסיטה העברית בשנת תשל"ג. כמו כן יבואו על הברכה האקדמיה הישראלית למדעים על תמיכתה החומרית בהרחבתו והעמקתו של חקר כה"י המקראיים, שמאמר זה הוא אחד מפרותיה, והאחרונים חביבים – עובדי המכון לתצלומי כתבי היד העבריים על סיועם המסור והאדיב. חזרה למאמר
[1] B. Kennicott, Vetus Testamentum Hebraicum cum variis lectionibus, 1-2, 1776/80; G. B. de Rossi, Varias Lectiones Veteris Testamenti, 1784/88 חזרה למאמר
[2]האכזבה מן הממצא אצל קניקוט ודה רוססי באה לידי ביטוי לראשונה בביקורתו של רוזנמילר על עבודתו של קניקוט: E. F. K. Rossenmüller, Handbuch der Literatur der Biblischer Kritik und Exegese 1 1797, p. 247 והיא חוזרת ומושמעת בספרי עזר ומבוא עד ימינו אלה, כגון: E. Würthwein, The text of the Old Testament (tr. English), 1957, p. 29 חזרה למאמר
[3]על תפקידם המכריע של שינויי הכתיב ה"בלתי חשובים" באכזבה מן הממצא של קניקוט ודה רוססי ראה: F. Buhl, Kanon and Text of the OT, 1892, p. 239f. ; F. M. Cross, 'The History of the Biblical Text in the Light of Discoveries in the Judean Desert', HTR, LVII (1964), P. 288 חזרה למאמר
[4]ראה: J. Hempel, 'chronic', ZAW, XLVIII (1930), PP. 187–206; idem, Innermasoretische Bestätigungen des Samaritnus', ZAW, LII (1934), PP. 254–274; J. W. Wevers, 'A Study in the Hebrew Variants in the Books of Kings', ZAW, LXI (1948), PP. 43-76; H. Gese, 'Die hebräischen Bibelhandschriften zum Dodekapropheten nach der variantensammlung des Kennicott', ZAW, LXIX (1957), pp. 55–69; M. Goshen-Gottstein, Text and Language in Bible and Qumran, 1960, p. 429–442 חזרה למאמר
[5]ראה: P. Kahle, "Untersuchungen zur Geschichte des Pentateuch Textes", Opera minora, 1956, pp. 3–37 (=1915) העיון בספרי עזר ומבוא עשוי ללמדנו עד כמה השתרשה דעה זו במחקר, ראה: O. Eissfeldt, The Old Testament – An Introduction, 1965 (tr. English), p. 685; A. Bentzen, Introduction to the Old Testament,5 1959, pp. 50f., 56 ; וירתויין (הערה 2) עמ' 16. חזרה למאמר
[6]תיאורנו זה בעיקרו – בעקבות מאמרו המפורט של מ' גושן-גוטשטיין: M. Goshen-Gottstein, "Hebrew Biblical Manuscripts", Biblica XLVIII (1967), 243 – 290 חזרה למאמר
[7]ראה: P. de Lagarde, Anmerkungen zur griechischen übersetzung der proverbian, 1863, 1–2 מקובל לקשור את התיאוריה הנ"ל בשמו של לאגארד, למרות שהראשון שהציעה היה סומר: J.G. Sommer, Biblische Abhandlungen, 1846 לאגארד, בכוח יוקרתו כחוקר דגול, גרם להשרשתה של תיאוריית ה"ארכיטיפוס" במאה התשע-עשרה. אולם דעה זו בטהרתה אינה אלא תיאור סכמטי ופשטני מדי של מציאות, שהיא מטבעה מורכבת וסבוכה. קשה לדמות מציאות, שבה ממצב של מגוון טקסטואלי קדום נותר לפליטה כ"י אחד ויחיד, המשמש נקודת התחלה לשלשלת מסירה חדשה. זו אחת הסיבות העיקריות, שרבים מהמתחזים כתומכים בדעת לאגארד, אינם מקבלים אותה למעשה בצורתה המקורית כפי שהציעה לאגארד עצמו, וראה להלן בהערה 9. חזרה למאמר
[8]ראה לעיל הערה 2. חזרה למאמר
[9]סומר (לעיל, הערה 7) עדיין יודע להבחין יפה בין הנחת הרצנזיה ובין הנחתו הוא, אולם שטאדה (B. Stade, Lehrbuch der hebräischen Grammatic, 1879, p. 20) כבר מזהה את דעת לאגארד עם דעת רוזנמילר. אי הבנה זו הופכת להיות אחת המוסכמות במחקר, ואתה מוצא אותה שוב בדורנו במרבית ספרי העזר והמבואות, הבאים לתאר את דעתו של לאגארד, ראה, בין השאר: וירתוויין, הטקסט המקראי (לעיל הערה 5), עמ' 15 ואילך. גם אורלינסקי (H. M. Orlinsky, "On the Presen State of Proto-Septuagint Studies", JAOS, LXI (1941), pp. 81–91) הבא להגן על דעת לאגארד מפני מתקיפיה בדורות האחרונים, מגן למעשה על תיאוריית הרצנזיה האחת, בשל אי-הבחנתו בין שתי התיאוריות. חזרה למאמר
[10]ראה בעיקר: P. Kahle, Masoreten des Westens II, 1930, pp. 16*, 35–37* חזרה למאמר
[11]בעניין זה הושפע קהלה ממחקריו של אפטוביצר: V. Aptowitzer, Des Schriftwort in der rabbinischen Literatur, SAW 153, 6 (1906), 160, 7 (1908); Jahresber. d. theol. Lehranstalt in Wien, 18 (1911), 22 (1915) (=מהדורת צילום חדשה בהוצאת KTAV, ניו-יורק, 1970). חזרה למאמר
[12]נביא לדוגמה את דבריו בספרו 'גניזת קהיר' מהדורת 1947, (P. Kahle, The Cairo Geniza, 1947), עמ' 54: "אנו יכולים להיווכח, כי כתבי יד אלו, המנוקדים בניקוד ארצישראלי ובניקוד בבלי פשוט, הם עתיקים למדי, מן העובדה, שהם שונים בפרטים רבים מכתבי יד, שהיו ידועים לנו עד עתה, לא רק בניקודם, אלא גם בטקסט הקונסונאנטי שלהם. אנו מוצאים בהם גרסאות שונות, אשר לשווא נחפשן בכל כתבי היד, שהושוו על ידי קניקוט בספרו הגדול. כתבי היד, שקניקוט ועוזריו עשו בהם שימוש נכתבו מאות שנים לאחר מכן, בזמן שכל השינויים האמתיים של הטקסט הקונסונאנטי נעלמו מכבר. אנו יכולים לומר: ככל שכתבי היד עתיקים יותר, כן רשאים אנו לצפות, כי יימצאו בהם גרסאות שונות... יש לראות באחידות הכללית של כתבי היד הטברניים המנוקדים פרי מאמציהם של בעלי המסורה. אנו מוצאים זאת בסופה של התפתחות ולא בתחילתה". חזרה למאמר
[13]המונח המקובל על קהלה בתקופה זו הוא "טקסטוס רצפטוס", ראה: P. Kahle, The Cairo Geniza, 1959, pp. 118–119 ; וראה דיונו של גושן-גוטשטיין בשאלת המינוח: 'דברי מבוא למקראות גדולות', צילום דפוס ונציה רפ"ד–רפ"ו, הוצאת מקור, 1972. חזרה למאמר
[14]דעה זו קיבלה את ניסוחה הקלאסי מידי קהלה במאמרו "תולדות נוסח התורה" (לעיל הערה 5), והיא נתקבלה כנכס צאן ברזל במחקר של המאה העשרים. קהלה עצמו כה השתעבד לתיאור זה של פני הדברים, עד שמשהופיעו הפרסומים הראשונים של מגילות מדבר יהודה, והתברר כי הדמות הקונסונאנטית-אורתוגראפית של כמה מהן (כגון מגילת ישעיהו השנייה 1Q Is b) אינה רחוקה מזו של "נוסח המסורה", הרחיק קהלה לכת עד כדי הפיכת התיאוריה שלו לקנה מידה לקביעת זמנן של מגילות אלו. במאמר שפרסם ב (1951) Vetus Testamentum, עמ' 42–43, הוא טוען שמגילת ישעיהו השנייה ודומיה לא היו יכולות להיכתב לפני המאה השנייה לספירה, שהרי הכתיב שלהן הוא אחד החידושים של מעשה הקיבוע, לפי דעתו. חזרה למאמר
[15] "ראה, בין השאר: F. M. Cross, The Ancient Library of Qumran and Modern Studies, 1961, pp. 179–187 P. W. Skehan, ""The Qumran Manuscripts and Textual criticism"", SVT, IV (1957), PP. 148–160 השימוש במונחים ""רצנזיה"" ""טיפוס טקסט"" וכיו""ב לתיאור המציאות הטקסטואלית בקומראן, וכמו כן הנסיבות להתהוותם של ה""טיפוסים"" השונים משמשים נושא לוויכוחים עקרוניים ובין חוקרי קומראן, ראה: S. Talmon, ""The Old Testament text"" in: R. P. Acroyd – C. F. Evans, edd. The Combridge History of the Bibla, I, 1970, pp. 159–199 D. W. Gooding, ""An Appeal for a Stricter Terminology in the Textual Criticism of the Old Testament"", JSS 21 (1976), pp. 15–25 ולאחרונה: ע' טוב, ""היחס בין עדי נוסח המקרא לאור מגילות מדבר יהודה"", בית מקרא, ב (עז), תשל""ט, עמ' 161–170. דיוננו זה אינו מצריך כניסה לפרטי הויכוח, והשימוש במונחים הללו במאמר זה אין כוונתו אלא לציין קיומן של קבוצות טקסטים השונות זו מזו בשורה של סימני היכר טיפוסיים, שניתן להבחין בהם בלי כל מאמץ. " חזרה למאמר
[16]לטיפוס זה שייכים מגילת ישעיהו השנייה (1Q Is b) וקטעים רבים מחלקי המקרא השונים, שנמצאו במערות קומראן. יש הטוענים שאף מגי"א (1Q Is a) שייכת ביסודו של דבר לטיפוס המסורתי, ראה קרוס שם. חזרה למאמר
[17]לטיפוס זה שייכים כל הקטעים של ס' שמואל, שנמצאו במערת קומראן הרביעית, וכן קטעים מן התורה, מנביאים ראשונים ומספר ירמיה. ראה קרוס, שם. חזרה למאמר
[18]קטעים מטיפוס זה בכתב עברי עתיק מן המאה השנייה לפה"ס נתפרסמו על ידי סקיהאן: P.W. Skehan, "Eexodus in the Samaritan Recension from Qumran", JBL, LXXIV (1955), 182–187 בדיקתה של מגילה זו העלתה, כי אין המדובר בנוסח שומרוני, שנתגלגל לקומראן, שכן גרסאות שומרוניות כיתתיות חסרות מן הספר (כגון הדיבר העשירי השומרוני), אלא מדובר בטיפוס טקסט, שהיה רווח בארץ ישראל גם מחוץ לעדה השומרונית, והשומרונים אימצוהו והוסיפו עליו תוספות שומרוניות ספציפיות. השימוש במונח "טיפוס שומרוני" אינו אפוא אלא סימן היכר, ואין בו משום שיוך כתתי במציאות הנידונה. חזרה למאמר
[19]מבחינה סטטיסטית נראה, כי בקומראן עצמה היה משקלו של הטיפוס המסורתי ניכר בספרי התורה ובנביאים אחרונים, ואילו בנביאים ראשונים היה הדומינאנטי טיפוס השבעים. במאמר מאוחר יותר (F.M. Cross and Sh. Talmon (Ed.), Qumran and the History of Biblical Text, 1975, pp. 306–315) נוטה קרוס לייחס מספר רב יותר של כתבי יד לטיפוסים חוץ-מסורתיים, אולם דעתו הראשונה נראית לי יותר לאור בדיקה מדוקדקת של העובדות. חזרה למאמר
[20]מן העיון בכתיבן של מגילות קומראן המקראיות ניתן להסיק, כי הכתיב לא היה באותה תקופה אחד מסימני ההיכר לטיפוסיות רצנזית. אתה עשוי למצוא שיטות כתיב שונות בכתבי יד שונים השייכים לאותו טיפוס טקסט, בין אם המדובר בטיפוס המסורתי או בטיפוס השבעים והטיפוס השומרוני. על שיטות הכתיב בכה"י המקראיים שבסוף תקופת בית שני והדינאמיקה הפועלת בדרכי עיצובם, ראה מאמרי "הכתיב של הנוסח השומרוני", בית מקרא, א (סד), תשל"ו, עמ' 54–70; "הכתיב של הנוסח השומרוני, זיקתו לכתיב נוסח המסורה ומקומו בתולדות הכתיב", בית מקרא, ג (סו), תשל"ו, עמ' 361–391. חזרה למאמר
[21]לדוגמה: בקטעים ששרדו ממגילת ישעיהו השנייה (1Q Is b) מצויים 248 שינויים לעומת הנוסח המוסמך (על פי כ"י לנינגרד B 19a) לפי הקטגוריות הבאות: שינויי כתיב – 107, תוספת וא"ו החיבור – 16, העדר וא"ו החיבור – 13, ה' הידיעה – 4, חילופי אותיות – 10, אותיות חסרות – 5, אותיות נוספות – 9, חילופי מין – 5, חילופי מספר – 14, חילופי כינוי – 6, צורות דקדוקיות שונות – 24, חילופי מלות יחס – 9, חילופי מילים – 11, מילים חסרות – 5, תוספת מילים – 6, שינויי סדר מילים – 4. חזרה למאמר
[22]ראה: י' קוטשר, "הלשון והרקע הלשוני של מגילת ישעיהו השלמה", ירושלים תשי"ט, עמ' 57–65. חזרה למאמר
[23]בין שאר הנימוקים יש לשים לב במיוחד לנימוקים אלו: (א) למעשה כמעט שאין אנו מוצאים בקומראן כתב יד שיהא זהה עם דמותו הקונסונאנטית של נה"מ לאותיותיו, כפי שהוא מוכר לנו מתקופות מאוחרות יותר. (ב) מעשי התיקונים של ידיים מאוחרות יותר אינם מעידים על כוונה לקרב את הטקסט לאיזושהי דמות קונסונאנטית הדומה דווקא לנה"מ. לעתים נעשה אמנם התיקון בכיוון כזה, אולם פעמים רבות מתוקנת גרסת היד הראשונה, הדומה לגרסת נוסח-המסורה, בהתאמה לגרסאות הידועות לנו מרצנזיות אחרות. (ג) גם תשמישי קדושה מובהקים, כגון תפילין ומזוזות, נכתבו בקומראן לפי טיפוסי הטקסט השונים ובשיטות הכתיב השונות, המצויים במגילות קומראן. חזרה למאמר
[24]ממצאי ואדי מורבעאת פורסמו בכרך שני של "תגליות מדבר יהודה" (DJD II). על ממצאי נחל חבר ראה: י' ידין, "ידיעות", כה (1961), עמ' 49–64; י' אהרוני, "עתיקות", ג (1961), עמ' 148–175. על ממצאי מצדה ראה: י' ידין, "מצדה", תשכ"ו, עמ' 168–179. חזרה למאמר
[25]אודות גרסת השבעים המצויה בקטע חומש של הגניזה ראה: קהלה, "מערבאי II" (לעיל הערה 9), ע' *37. וראה גם הערה 12 לעיל. חזרה למאמר
[26]בכל מקום שקיימים זה לצד זה נוסחים שונים של אותו טקסט, נוצרות בדרך הטבע השפעות הדדיות, המביאות לחדירות ספוראדיות של גרסאות מנוסח אחד לחברו. גם בזמן או במקום שבו נודעת לטקסט מסוים יוקרה רבה יותר מחבריו, עשויים להיווצר תהליכים הגורמים לחדירה מסוימת של גרסאות הטקסטים הנחותים לטקסט המועדף. בשל היוקר הרב של כתיבת ספרים בימי קדם, הייתה קיימת התופעה של הסבת טקסטים על ידי תיקון טוטאלי של הגרסאות הנחשבות נחותות לפי גרסאותיו של הטקסט המועדף. תהליך כזה מותיר בעקבותיו בדרך כלל משקעים בודדים של הגרסאות הקודמות. גרסאות של רצנזיות אחרות היו עשויות אפוא לחדור לרצנזיה המסורתית גם לפני שרצנזיה זו הפכה למועדפת, וגם לאחר מכן בתהליכי האחדת הטקסט, וראה להלן. חזרה למאמר
[27]על מונח זה ראה: מ' גושן-גוטשטיין, ספר ישעיה, פרקים לדוגמה עם מבוא, תשכ"ה, עמ' יג. חזרה למאמר
[28]המניין – לפי מאמרו של לוינגר: S. Levinger, "The Variants of DSI 2" VT, IV (1954), pp. 155–163; בין הגרסאות גם גרסאות חשובות, כגון: ישעיה נ', 11: "יראה אור" במגילה ובשבעים, כנגד "יראה" בנוסח המוסמך. חזרה למאמר
[29]חלק מתופעות אלו מוצאים מאוחר יותר גם בעדי טקסט אחרים של הטיפוס המסורתי, כגון בתרגומים הארמיים. לדוגמה: ישע' נ"ח, 14 – הנה"מ: "והרכבתיך", מגי"ב, השבעים ותרגום יונתן: והרכיבך". נ"ח, 3 – הנה"מ: "נפשנו", מגי"ב, השבעים ותרגום יונתן: "נפשתינו". חזרה למאמר
[30]גם בנושא זה מאלף מאוד העיון בדרכי עבודתם של סופרים בקומראן. אתה מוצא פעמים רבות תיקונים, שנעשו על ידי יד שנייה, על פי טקסט שונה מזה שהיה בידי הסופר הראשון. כך, למשל, תוקן טקסט של ספר דברים, שנכתב, כנראה, במאה השנייה לפה"ס, והשייך לטיפוס המסורתי, לפי טקסט של טיפוס השבעים, בידי סופר שחי בקומראן כמאה שנים לאחר מכן, ראה: "תגליות מדבר יהודה" (DJD III), כרך ג', עמ' 170. תיקונים מעין אלו, כשאינם נעשים בשיטתיות, גורמים להחדרה ספוראדית של גרסאות מטיפוס אחד למשנהו, בלא לשנות את מהותו של הטיפוס. חזרה למאמר
[31]כבר מזמן עמדו חוקרים על חשיבותו של הגורם הפולמוסי-אידיאולוגי בתהליכים, שהביאו לקיבועו של נוסח מוסמך. ראה ניסוח מסכם: B. J. Roberts, The Old Testament Text and Versions, 1951, pp. 20–21 חזרה למאמר
[32]ראה לעיל הערה 19. חזרה למאמר
[33]קיבוע הנוסח המוסמך לא התבסס כנראה, על רביזיה ביקורתית, אלא על בחירת ספרים מסוימים מתוך המשפחה של "טיפוס המסורה". אין בידנו נתונים מספיקים על מנת לשחזר את תהליכי הקיבוע ואת מניעי בחירת הספרים, אולם סביר להניח, שהיו אלה ספרים עתיקים יחסית ובעלי יוקרה, המקובלים על חכמי הדור כשמשמרים מסורות טקסט קדומות. הנחה זו עשויה להתיישב היטב עם הסיפור על שלושת הספרים שנמצאו בעזרה (ספרי, דברים, שנ"ו: מסכת סופרים ו', ד; ועוד), שייתכן כי נשתמר בו הד המעשים של קיבוע הנוסח. המקדשים, הן בישראל והן באומות העולם, היו מקומות שימור מובהקים של טקסטים עתיקים (ראה יוספוס, קדמוניות ה, 17), ואין זה אלא טבעי, שהמבקשים לקבוע נוסח מחייב יפנו לספרים הנמצאים בעזרה. עם זאת מעיד הסיפור, אם אכן קשור הוא למעשה הקיבוע, כי במהלכו נעשתה גם פעולה אקלקטית מצומצמת. חזרה למאמר
[34]אידיאה זו עומדת מאחורי הגיבושים ההלכתיים המדוקדקים בכתיבת ספר תורה, תפילין ומזוזות. כמו כן היא מונחת ביסוד מדרשי ההלכה והאגדה שבמדרשות ובתלמודים. רבים גם ההיגדים הישירים של החכמים, המתייחסים לנושא דנן, כגון: "מסורת סייג לתורה" (המונח "מסורת" משמש כאן, כבספרות התלמודית כולה, כהגדרה לטקסט הקונסונאנטי בדיוקו לאותיותיו, ולא כפי שנתפרש מאוחר יותר כמכוון להערות המסורה, ראה, בין השאר, פירושיהם של רש"י ור"ע מברטנורה למאמר זה במסכת אבות ג', יג), או: "למה נקראו הראשונים סופרים? – שהיו סופרים כל אותיות שבתורה" (בבלי, קידושין ל', ע"א) ודברי ר' ישמעאל לר' מאיר: "הוה זהיר במלאכתך, שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת, נמצאת מחריב את כל העולם כולו (בבלי, עירובין י"ג, ע"א). חזרה למאמר
[35]גורם לא מבוטל בתחילת דרכו של הנוסח המוסמך היו בודאי הקשיים הטכניים שבעצם תהליך ההפצה של טקסט מדוקדק לאותיותיו לרחבי התפוצה היהודית בארץ ובגולה. אולם גם לאחר שנתרבה והלך מספר הטפסים של הנוסח המוסמך, הייתה קליטתו בקהילות השונות מותנית בבקיאותם וכושר הבחנתם של הקולטים, והמציאות הוכיחה, כי בקיאות כזו לא הייתה נחלת רבים במרכזים היהודיים השונים. הודאה מפורשת במצב זה אנו מוצאים כבר מפי האמורא הבבלי רב יוסף: "אינהו בקיאי בחסרות וביתרות, אנן לא בקיאינן" (בבלי קידושין, ל, ע"א), היינו: בני ארץ ישראל בקיאים בנוסח המדוקדק לאותיותיו, ואילו בני בבל אינם בקיאים בכך, ולפיכך אין ספרי בבל משקפים, לדעתו, את הדמות המדויקת של הנוסח המוסמך, עד כדי ספירת אותיותיהם. בימי הביניים, כפי שנראה להלן, אנו חוזרים ונוכחים לדעת, מה מועטים היו החכמים, שבכוח בקיאותם וסמכותם בענייני נוסח ומסורה מסוגלים היו לשנות מציאות מקומית בעלת שורשים. חזרה למאמר
[36]על רקע זה אפשר להבין את מאמרי חז"ל, הדנים בעניין זה, כגון: "ספר שאינו מוגה, אמר רבי אמי: עד ל' יום מותר לשהותו, מכאן ואילך אסור לשהותו, שנאמר 'אל תשכן באהליך עולה'" (בבלי, כתובות י"ט, ע"ב). חזרה למאמר
[37]על תופעה זו כבר עמדו בעלי התוספות (תוס' בבלי, שבת נ"ה, ע"ב, ד"ה "מעבירם"), וכבר בימי הביניים נשאלו שאלות להלכה בעניין זה (ראה: שו"ת הריב"ש סימן רפ"ד, ושו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן רל"ב). ר' עקיבא איגר אסף כמה וכמה דוגמאות כאלה ב"גליון הש"ס", בבלי שבת, שם. ניסיונות שיטתיים לאסוף חומר בתחום זה, נעשו על ידי ש' רוזנפלד, משפחת סופרים, וילנא, תרמ"ג; א' אפטוביצר (לעיל הערה 10) ואחרים. עבודה אינטנסיבית בתחום זה נעשית במפעל המקרא של האוניברסיטה העברית, והקורא יוכל למצוא את ביכורי פירותיה במהדורת ס' ישעיהו שבעריכת מ' גושן-גוטשטיין, ירושלים תשל"ה. חזרה למאמר
[38]דוגמאות למדרשי הלכה, המבוססים על גרסאות שונות מהמקובל, ראה, למשל: בבלי, סנהדרין ד', ע"ב (על גרסת "לטוטפות" בדב' י"א, 18); במד"ר י"ח, 21 (על גרסת "ציצית" בבמד' ט"ו, 38); ירושלמי, סנהדרין פ"א ה"א (על גרסת 'ירשיעון' בשמ' כ"ב, 8). חזרה למאמר
[39]ראה ירושלמי מגילה, פ"א, ה"ט. חזרה למאמר
[40]ראה, בין השאר, F. C. Burkit, 'Aquila', JQR X (1898), pp. 207–216 ; דרייבר – S. R. Driver, Notes on the Hebrew Text of the Book of Samuel2, 1913, pp. XL–XLI חזרה למאמר
[41]ראה: J. Reider, 'Prolegomena to a Greet-Hebrew and Hebrew-Greek Index to Aquila', JQR VII (1916–1917), pp. 293ff חזרה למאמר
[42]דוגמאות רבות יוכל הקורא למצוא באפאראט המהדורות השונות של ביבליה הבראיקה, ובמחקריו של אפטוביצר (לעיל הערה 10). חזרה למאמר
[43]בין תופעות אלו יש למנות גם את הכתיבים הפונטיים הקיצוניים מסוגה של מגילת ישעיה הראשונה (1Q Is a) ודומיה. בניגוד לדעה המקובלת בחקר הכתיב המקראי, כאילו מייצגים כתיבים מעין אלו את הכתיב המקראי הדומינאנטי בשלהי תקופת בית שני, נראה לי, כי כתיבים אלו היו תופעה שולית בלבד באותה תקופה, ולא החזיקו מעמד לאחר מכן. ראה מאמרי בבית מקרא ג (סו), תשל"ו, עמ' 364. חזרה למאמר
[44]ראשי התיבות מ"מ משמעם: הנוסח המוסמך של הרצנזיה המסורתית. חזרה למאמר
[45]מח"מ – לציון מסורות אחרות השייכות גם הן לרצנזיה המסורתית, אולם מחוץ לנוסח המוסמך. חזרה למאמר
[46]ראה לעיל עמ' 126, והערות 10–12. חזרה למאמר
[47]ראה: קהלה, מערבאי (לעיל הע' 10), עמ' 37, שבו הוא מדגיש את חשיבותו של קטע גניזה מס' דניאל להוכחת התיאוריה שלו בקבעו כי קטע זה עדיין מייצג גרסאות "חשובות" בעוד שכתבי היד המאוחרים יותר כבר מייצגים את האחידות שהושגה על ידי בעלי המסורה. כל זאת בלא שיערוך בדיקה שיטתית משוה להוכחת טענה זו. בבדיקה שערכתי על ידי השוואתו של קטע זה עם כ"י קניקוט 170 (הוא כ"י פירנצה-ריקרדיאנה מס' 1, שנכתב בשנת 1296 באשכנז) העליתי, כי כשני שלישים של השינויים המצויים בכל אחד מכה"י המשותפים לשניהם, וגם השליש הנוסף אינו מצביע על ייחוד כלשהו באופיים של השינויים, שיצדיק איזושהי הבחנה מהותית ביניהם. עניין זה יתברר עוד יותר להלן בניתוח המשווה שנערוך בין כ"י אחר מן הגניזה ובין כ"י מאוחרים יותר מיה"ב. חזרה למאמר
[48]וראה גושן-גוטשטיין, כ"י מקראיים (לעיל הערה 6), עמ' 272. חזרה למאמר
[49]ראה: רמב"ם, היד החזקה, הלכות ס"ת, פ"ח ה"ד. וראה: קהלה – בחלק שתרם לדקדוקם של באור-ליאנדר – H. Bauer & P. Leander, Historische Grammatik der Hebräische Sprache, 1922, p. 88 חזרה למאמר
[50]ראה: קהלה, גניזה (1959) (לעיל הערה 12), עמ' 118–119. חזרה למאמר
[51]ראה: גושן-גוטשטיין – M. Goshen–Gottstein, "The Rise of the Tiberian Bible Text", Biblical and other Studies I (1963), pp. 117f חזרה למאמר
[52]וראה: גושן-גוטשטיין, "דברי מבוא למהדורת צילום של מקראות גדולות דפוס ונציה רפ"ד–רפ"ו", הוצאת מקור, 1972, הערה 52. חזרה למאמר
[53]כאילוסטראציה מאוחרת לאפשרות התאזרחותם של שיבושים בספרי מופת אפשר להביא את גרסת מהדורת 'מקראות גדולות' של בן-חיים (1524/25) בס' דהי"א ו', 42: "את ערי יהודה המקלט". מלת יהודה אינה נמצאת בשום כתב יד מימי הביניים שבדקתי, לא בכה"י שהשוו קניקוט ודה רוססי, ולא בכתבי היד הנוספים שעברו תחת ידי. אפשר אפוא שמהדורה זו עצמה היא מקור התהוותו של השיבוש. אף על פי כן החזיק שיבוש זה מעמד במשך כמאתיים שנה במהדורות השונות של 'מקראות גדולות', וכן במהדורות רבות של מקראות קטנות. אתה מוצא אותה עדיין במהדורת 'מקראות גדולות' באמשטרדם, תפ"ד (1724), וכן במהדורתו של מיכאליס (1720). היא נעלמה לחלוטין מן הספרים רק עקב פרסום עבודתו של ר' ידידיה מנורצי בעל 'מנחת שי' בשנת 1742, שבה הוא מעמיד באופן חד-משמעי על השיבוש שבמלה זו, לאור השוואה עם כתבי יד עתיקים. זו דוגמה מאלפת, כיצד עשוי שיבוש להתאזרח למשך מאות שנים בהשפעתם של ספרי מופת, שחדר לתוכם, וכיצד השוואות חוזרות עם כתבי יד אחרים עשויות לשרש גם כעבור שנים רבות שיבושים שנקלטו. עם זאת עלינו לזכור שבתנאי המסירה של התקופה שקדמה למהפכת הדפוס, יש לראות הן את תהליך ההשתרשות של שיבוש, והן את תהליך עקירתו בממדים שונים של זמן ומרחב. התפוצה המהירה והנרחבת של הספרים המודפסים הייתה עשויה להביא להשתרשות מהירה ורבת ממדים של שיבוש, אולם גם לעקירתו המהירה. לעומת זאת בתקופה הקודמת היו שני התהליכים בהכרח אטיים יותר. חזרה למאמר
[54]ראה לעיל הערה 26. תופעות דומות לרוב אפשר למצוא גם בתהליכי המאבק בין מסורות הניקוד השונות, שנסתיים בניצחונה של השיטה הטברנית של בן-אשר. ראה, למשל, ש' מורג, 'העברית שבפי יהודי תימן', 1963, מבוא, עמ' יט–כ, על התרחשויות דומות בדרך ההשתלטות של מסורת טבריה בכתבי היד התימניים. וראה גם מאמרו של הרב קפאח ב'סיני' כט, עמ' רסב ואילך. חזרה למאמר
[55]העובדה שבספרי בבל (מדינחאי) שונים היו בכמה קווים מספרי ארץ-ישראל (מערבאי) הוכרה על ידי בעלי המסורה עצמם. רשימת שינויים בין שתי האסכולות הונצחה על ידי בעלי המסורה, והיא מצויה ברשימות מסורה רבות (בין השאר ב'מסורה הנספחת', המצויה בסוף מהדורת ה'מקראות גדולות' של בן-חיים). אין רשימה זו ממצה את כל השינויים, ולעתים ניתן למצוא שינוים נוספים בהערות מסורת הפזורות במקומות שונים, ראה על כך בפרוטרוט: Ch. D. Ginsburg, Introduction to the Masoretico-Critical Edition of the Hebrew Bible, 1897, pp. 197ff ספר מופת שלם ממסורת מדינחאי לא הגיע לידינו, אולם ניתן להתרשם מדמותו מתוך כמה משרידי הגניזה הקהירית, ראה: קהלה, מדינחאי – 1913, P. Kahle, Masoreten des Ostens ; י' ייבין, אוסף קטעי הגניזה שבמקרא בניקוד ובמסורה בבלית, הוצאת מקור, ירושלים תשל"ג. חזרה למאמר
[56]כגון: כתר-חלב, כ"י קהיר של הנביאים ודומיהם, ראה להלן הע' 71–73. חזרה למאמר
[57]כגון: ספר מוגה, ספר הללי, ספר ירושלמי, ספר יריחו, ספר זנבוקי, ועוד. וראה: גינצבורג, מבוא (לעיל הערה 55), עמ' 430 ואילך. חזרה למאמר
[58]ראה, למשל, רשימת שינויים בין ספר מוגה וספר הללי, שנשתמר זכרה בחומר מסורה: גינצבורג, מסורה – Ch. D. Ginsburg, The Massorah compiled from Manuscripts, III, pp. 130–134 חזרה למאמר
[59]רמב"ם, היד החזקה, הלכות כתיבת ס"ת, פרק שמיני, ה"ד. חזרה למאמר
[60]ראה, למשל, הסיפור המובא להלן, עמ' 147, מתוך ספרו של ר' מנחם המאירי 'קרית ספר'. חזרה למאמר
[61]בלשונו: "חשתי להחלץ ולדרוש ולחקור אחר הספרים המוגהים והמדוקדקים ואחר המסורות המדוקדקות, ולעמוד על מחלקותם ולנטוש ספרים חדשים מקרוב באו, וללכת אחר הישנים הנאמנים, ולנטות בהם אחר הרוב, כדרך שנצטווינו מן התורה בכל דבר המחלקות ללכת אחרי הרוב, שנאמר אחרי רבים להטות. אולי אוכל לגדור גדרה של תורה בחסרות ויתרות למען יוכל אדם לכתוב ס"ת כהלכתו על פי הרוב, ואל יטעה במבוכת המחלקות ספרים חדשים באו מקרוב". חזרה למאמר
[62]על פעילותו האקלקטית של בן-חיים ניתן לעמוד מתוך הקדמתו למהדורת 'מקראות גדולות': "וכן במקומות שהיה קשה לי על לשון ספר אחד מהמסורה, שלא הייתי מוצא כדבריו ברוב הספרים, ובמסורה אחרת באופן אחר ולא היה קשה, ובמקומות שהיה קשה מדידיה אדידיה, או שהיה טעות, הייתי חוקר עד שהייתי מוצא האמת לעניות דעתי, ובמקומות הנחתי הדבר בספק וכו'". חזרה למאמר
[63]עד היום רב עדיין המכוסה על הגלוי בדרכי היווצרותה של המסורה. נראה, שבתחילה הייתה תורה שבעל פה, ואחר כך החלו לרשום אותה, אולם של העדר עדי טקסט ישירים מתקופת היווצרותה, אין בידינו לעקוב אחר שלביה הראשונים. בסוף האלף הראשון היא מופיעה כבר בצורה משוכללת, הן בחיבורים נפרדים (כגון: 'אכלה ואכלה'), והן ב'מצחפי מסורה'. על תולדותיה של המסורה, והבעיות הכרוכות במחקרה, ראה: גינצבורג, מבוא (לעיל הערה 55), עמ' 468–827; י' ייבין, הערך 'מסורה' ב'אנציקלופדיה מקראית', כרך ה' עמ' 130–157; E. Ehrentreu, Untersuchungen Über die Massora, 1925 חזרה למאמר
[64]על 'מצחף המסורה', מהותו, צורותיו השונות, והתיאוריות בדבר דרכי התגבשותו, ראה: י' ייבין, הערך 'מסורה' ב'אנציקלופדיה מקראית', כרך ה', עמ' 138–150. חזרה למאמר
[65]בהקדמתו לספרו 'מסרת סייג לתורה' קובע הרמ"ה: "ולולא המסורות שנעשו סייג לתורה, כמעט לא מצא אדם ידיו ורגליו במחלקות". ובדומה לו בן-חיים בהקדמתו: "לכן ניערתי חצני משום עת לעשות לה', להראות העמים והשרים מעלה המסורה, וכי זולתה אי אפשר לכתוב הספרים ביושר ובתיקון, וכל שכן ס"ת". גישה זו משתקפת גם בעבודותיהם של חכמי המסורה הנ"ל ואחרים על כל צעד ושעל. חזרה למאמר
[66]ראה פירושו של רש"י למאמר "מסורת סייג לתורה" במסכת אבות ג', י"ג, וכן פירושיהם למקום זה של רשב"ם, רבנו יונה, ר' עובדיה מברטנורה ועוד. ראה גם על כך דבריו של רבנו שמחה ב'מחזור ויטרי' עמ' 513. גם בחירתו של הרמב"ם בספר שהגיה בן-אשר כבסיס להלכות ס"ת שלו (ראה בעמוד הקודם), נובעת מן ההכרה הבלתי מעורערת בסמכותו וביוקרתו כ"בעל מסורה". חזרה למאמר
[67]חלק גדול מן ההבדלים שבין מערבאי ומדינחאי מצוי בתחום הכתיבן והקריין, שהיא קטגוריה מובהקת של המסורה. ואכן האפארט של הכתיב והקרי בשרידי כה"י הבבליים שבידינו משקף במקרים רבים הבדלים אלו, ראה: קהלה, מדינחאי (לעיל הערה 55), עמ' 50: "יגורו" כת' "וגורו" קר' (תהלים כ"ג, 24); שם, עמ' 70: "ישאף" כת' "ושאף" קר' (איוב ה', 5), ועוד כיוצא באלה. חזרה למאמר
[68]ראה: P. Kahle, Der Masoretische Text des A. T. nach der Überlieferung der babylonichen Juden, 1902, p. 88 ברשימת מסורת גדולה בבלית לספר משלי, כ"ח, 15: "על עם דל" דק', "וסוראי קרן עם דל". חזרה למאמר
[69]ראה: גינצבורג מבוא (לעיל הע' 55), עמ' 9–113. חזרה למאמר
[70]ראה דוגמאות להבדלים מסוג זה: A. Sperber, An Historical Grammar of Biblical Hebrew, Leiden 1966, pp. 549–550 חזרה למאמר
[71]כתר-חלב הוא כתב היד בעל היוקרה, שהיה מונח בבית הכנסת הספרדי אשר בחלב שבסוריה, ניזוק במלחמת השחרור, והובא לאחר מכן לישראל. לפי מסורת שבידי בני חלב ולפי עדות הקולופון, שנתחבר כמאה שנים לאחר כתיבתו של כתב היד, נעשתה מלאכת הניקוד והמסירה בידי אהרן בן-אשר בכבודו ובעצמו, וזה כה"י שסמך עליו הרמב"ם בהלכות ס"ת שלו (ראה לעיל הערה 59). למרות זאת ניטש ויכוח בין החוקרים במאת השנים האחרונות בדבר עצם זהותו של כתב היד; היו חוקרים שפקפקו באותנטיות של כה"י וכנגדם אחרים, שטענו למקוריותו. כל הוויכוח עד לשנים האחרונות התבסס על חומר דל ביותר: קולופון ועמוד מצולם אחד של כה"י. (סקירה על הוויכוח, ראה, בין השאר: קהלה, Masoreten II [לעיל הע' 10] עמ' 1 ואילך). היום כשכת"ח כבר בידינו, ועבודת מחקר אינטנסיבית מתנהלת מסביבו, דומה, שאין עוד להטיל ספק באותנטיות שלו. ראה: גושן-גוטשטיין, האותנטיות של כתר-חלב, כתבי מפעל המקרא, כרך א', עמ' י–לז; י' ייבין, 'כ"י ארם צובא ניקודו וטעמיו', ירושלים תשכ"ט. וראה לאחרונה: מ' ברויאר, 'כתר ארם צובא והנוסח המקובל של המקרא', ירושלים תשל"ז. חזרה למאמר
[72]כתב יד לנינגרד הוא כה"י המתוארך הקדום ביותר של התנ"ך השלם הידוע לנו (משנת 1008/9). לפי הקולופון שלו הוא הועתק "מן הספרים המוגהים המבוארים אשר עשה המלמד אהרן בן משה בן אשר וכו'". על מידת קרבתו לכתר-חלב, בעיקר בכל הנוגע לניקוד וטעמים, ראה: ייבין, כתר ארם צובא (ראה הערה קודמת), ע' 357 ואילך. חזרה למאמר
[73]כ"י קהיר של הנביאים מכיל רק ספרי נביאים ראשונים ואחרונים. לפי הקולופון שלו הוא נכתב בשנת 895 בידי משה בן-אשר, אביו של אהרן בן-אשר. על תולדותיו וגלגוליו, ראה: קהלה, גניזה (59) (לעיל הערה 12), עמ' 91 ואילך. גם על האותנטיות של כ"י זה קמו עוררין, ראה: טייכר – J. L. Teicher, 'The Ben Asher Bible Manuscripts', JJSt, II (1950/1), pp. 17–25; וראה תשובתו של קהלה: P. Kahle, The Hebrew Ben Asher Bible Manuscripts, VT, I (1951), pp. 161–167, אני מקבל בעניין זה את דעתו של קהלה. חזרה למאמר
[74]על כ"י זה שכתיבתו נסתיימה בטולידו בשנת 1277/8 הסתמך, כנראה, ר' ידידיה מנורצי, בעל 'מנחת שי' בעבודתו. ראה קטלוג פרמה-דה רוססי, כרך ב', ע' 170, וראה קהלה, גניזה (59), עמ' 140. חזרה למאמר
[75]כתב יד זה נכתב אף הוא בטולידו בשנת 1272. טולידו הפכה להיות באותה תקופה מרכז של "חכמי מסורה", ונתפרסמה ב"ספרים המוגהים" אשר בה. ראה: גינצבורג, מבוא, עמ' 597, הערה 1; וראה להלן עמ' 147–148. חזרה למאמר
[76]כתב יד זה, המכונה "כתר שם טוב", נכתב על ידי שם טוב בר' אברהם גאון, שהיה מגדולי הדור בספרד בתחילת המאה הארבע-עשרה, ונוסף להיותו גדול בתורה (כתב את הפירוש 'מגדל עוז' על משנה תורה לרמב"ם), היה גם "חכם מסורה" מובהק. הוא עצמו כתב וגם ניקד ומסר את התנ"ך כולו, ועל דרכי עבודתו ניתן לעמוד הן מתוך הביצוע עצמו והן מתוך עדות בעל הדבר, העולה מן הקולופון ומן הנספחים השונים. לפי הקולופון יוצא, שלא הסתפק בספר המופת שממנו העתיק את ספרו, אלא טרח והשיג ספרים נוספים לצורכי הגהה: "והגהתיו לפי כוחי ועטרתיו במסורה הגדולה ושמרתיו בין מלא לחסר ובצורות הפרשיות הפתוחות והסתומות לפי מנין על פי הנוסחאות אשר השיגה ידי בכל המקומות". (ראה: קטלוג ששון 'אהל דוד', לונדון 1952, עמ' 2–5. חזרה למאמר
[77]כ"י זה נכתב אף הוא בעיר טולידו על ידי הסופר ר' יוסף בר יהודה מרואס, וכתיבתו נסתיימה בשנת 1307. סופר זה נודע בספריו המדויקים, כפי שעולה מתוך דברי אברבנאל בפירושו לס' עמוס ג', 13: "ורואה אני כדבריהם ז"ל, כי גם בכתיבות המדויקות אשר אתנו בספרד מרבי ישראל ואבן מרואס וכו'". חזרה למאמר
[78] "פשר הסימנים שבטבלה: יד א': העתקה ראשונה של הסופר. יד ב': תיקון המסרן. = אין תיקון של המסרן (או ב'מקראות גדולות': אין שייך בו תיקון המסרן). – אין הערת מסורה. " חזרה למאמר
[79]בכתב יד זה נעשים מרבית התיקונים של יד ב' לפי ספר מופת שונה מזה ששימש ליד א' בהעתקה. חזרה למאמר
[80]ר' מנחם המאירי, 'קרית ספר', מהדורת איזמיר, תרכ"א, חלק א', דף ח', ע"ב. חזרה למאמר
[81]ספרי ספרד הפכו בימי הביניים לשם דבר בדיוקם. המונח "ספרי ספרד המדויקים" חוזר ומופיע בצורות שונות בסוף ימי הביניים ובתחילת הזמן החדש, במיוחד במרחבים של ספרד, דרום צרפת ואיטליה, אולם גם באשכנז. ר' מנחם די לונזאנו כותב בהקדמתו לספרו 'אור תורה': "ובכל מקום שתמצא ס"ס היינו ספרי ספרד, שהם המוגהים והנאמנים, שראוי לסמוך עליהם, ואעידה לי עדים נאמנים: כתב הראב"ד ז"ל בהשגותיו על ס' המאור... וזה לשונו: אבל ספרי ספרד יותר נאמנים מספרינו, עכ"ל". דעה מוסכמת זו עולה גם במקומות רבים בדברי ר' ידידיה מנורצי בעל 'מנחת שי', ראה, למשל, ברא' א', 20: "וכן ראיתי בספרים המדויקים מגלות ירושלים אשר בספרד, שאנו סומכים עליהם". התבטאויות דומות לרוב יש גם בדברי ר' יעקב בן-חיים, מהדיר המקראות הגדולות משנת 1524/5, ובדברי חכמים רבים אחרים. אף על פי כן, כפי שנראה בניתוח המשווה שנערוך להלן, גם בספרד לא שורשו מסורות מח"מ לחלוטין. חזרה למאמר
[82]כזה הוא, למשל, כתב יד Ar. Or. 16 של המוזיאון הבריטי, ראה תיאורו: גינצבורג, מבוא (לעיל הערה 55), עמ' 500 ואילך. חזרה למאמר
[83]ראה: קהלה, גניזה (1959) (לעיל הע' 12), עמ' 118–119. חזרה למאמר
[84]מאמרו של ר' עקיבא "מסורת סייג לתורה" (אבות ג', 13) למרות שנראה, כי כוונתו המקורית היא להקפדה על הטקסט הקונסונאנטי, באותה משמעות שהמלה "מסורת" מופיעה כרגיל בספרות התלמודית (כגון "יש אם למקרא ויש אם למסורת", בבלי, סנהדרין ד', ע"א וע"ב ועוד), נתפרש במשך הזמן כמכוון להערות המסורה, וראה לעיל הערה 34. חזרה למאמר
[85]ראה: מ' כהן, "הכתיב של הנוסח השומרוני", 'בית מקרא', א (סד), תשל"ו, עמ' 54–70. חזרה למאמר
[86]ראה על סוגיה זו, בנוסף על המאמר הנזכר לעיל, גם את מאמרי "הכתיב של הנוסח השומרוני, זיקתו לכתיב נוסח המסורה ומקומו בתולדות הכתיב", 'בית מקרא', ג (סו), תשל"ו, עמ' 361–391. חזרה למאמר
[87]רשימת כתבי היד הארצישראליים הקדומים, שנותרו מחוץ לגניזה הקהירית, מובאת על ידי י' ייבין, מבוא למסורה הטברנית, הוצאת אקדמון, האוניברסיטה העברית ירושלים, עמ' 12–25. במונח "ארץ ישראל" אנו מתכוונים לכל המרחב שהיה תחת השפעתה הישירה של הפעילות הטקסטואלית הארצישראלית, הכולל גם את מצרים, שבה נכתב, למשל, כ"י לנינגרד B 19a. חזרה למאמר
[88]מתוך גניזת קהיר נודעו לראשונה כתבי יד מקראיים משלבי מסירה ארצישראליים המייצגים ניקודים קדם טברניים, שנשתכחו עקב נצחונו המוחלט של הניקוד הטברני. קהלה סבור שכתבי יד מן הסוג הזה הם השרידים הקדומים ביותר שנותרו לנו מתקופת פעילותם של בעלי המסורה במאות האחרונות של האלף הראשון. כמה קטעים כאלה (כגון הקטע מס' דניאל, שהזכרנוהו לעיל בהערה 47), פורסמו על ידי קהלה, מערבאי, ע' 66 ואילך. קטעים נוספים פורסמו על ידי דיטריך, M. Dietrich, Neue Palästinisch punktierte Bibelfragmente, 1968, pp. 3*–86* חזרה למאמר
[89]דיטריך, שם, עמ' *3–*20. סימן כה"י: Heb. d 29 (להלן: אוק' 29). חזרה למאמר
[90]ראה לעיל, הערה 71. חזרה למאמר
[91]זה הוא כה"י המתוארך הקדום ביותר שנותר מן האזור האשכנזי. אף ששיקולים פליאוגרפיים מקרבים את הסברא, שכתב יד זה אינו אשכנזי, אלא איטלקי, אנו משאירים אותו לצורך דיון זה באזור ה"אשכנזי", שכן מתברר, כי קיימת קרבה רבה בין מסורות טקסטואליות איטלקיות קדומות ובין מסורות אשכנזיות, ונראה שהדבר מצביע על דרכי המעבר של מסורות אלו לאשכנז, ואין כאן המקום להאריך בזה. א' שפרבר הוציאו בפקסימיליה בשנת 1956, ומאוחר יותר גם בדפוס (1968). כ"י זה עורר תשומת לב רבה בשל ניקודו המיוחד, ודעות שונות הובעו על מהותו של ניקוד זה, ראה על כל העניין: גושן-גוטשטיין, טקסט טברני (לעיל הע' 51), עמ' 108 ואילך והערה 103 שם. חזרה למאמר
[92]ראה תיאורו אצל גינצבורג, מבוא, עמ' 605 ואילך. חזרה למאמר
[93]ראה תיאורו אצל גינצבורג, שם, עמ' 721 ואילך. חזרה למאמר
[94]ראה שם, עמ' 663 ואילך. חזרה למאמר
[95]תיאור קצר של כתב היד: קטלוג פרמה דה-רוססי, כרך ב', עמ' 45–46. חזרה למאמר
[96]ראה: Die Handschriften verzeichnisse der Königlichen Bibliothek zu Berlin, 1878, p. 1, כתב יד זה מסומן אצל קניקוט במספר 150, וכבר נידון במחקר. הוא עורר את תשומת לבם של החוקרים בשל המספר הרב של שינויי גרסה שבו, שחלק מהם נראה למחפשי הגרסאות ה"חשובות" כבעל חשיבות פוטנציאלית לצורכי ביקורת הטקסט (ראה לעיל עמ' 134, והערה 4 שם). מרבית החוקרים שדנו בכתב יד זה, לא בדקוהו באופן בלתי אמצעי, והסתמכו על האפאראט של קניקוט. ובעוד שכתיבו הוצא מכלל דיון בשל היותו "בלתי חשוב" מנקודת הראות של ביקורת הטקסט, נראה להלן, שדווקא הכתיב עשוי להצביע על השתייכותו למשפחה רחבה של כתבי יד בעלי שורשים קדומים. חזרה למאמר
[97]כתב יד זה, שכנראה נכתב, נמסר ונוקד בידי אדם אחד, אלישע בר' אברהם בבנשתי, יכול לשמש אילוסטרציה קולעת לפער האפשרי בין המניעים האידיאיים העומדים מאחורי פעילותם של הסופרים והמסרנים בימי הביניים, ובין יישומם של מניעים אלו הלכה למעשה. בהתרשמות ראשונה אנו מצפים ממצחף מסורה זה, שיהא מופת של ביצוע מדויק, שכן הוא משופע בספרות מסורה מגוונת, שנסדרה בראש הספר (ראה תיאורו בקטלוג ששון 'אוהל דוד', כרך א', עמ' 6–14), וגם הכרזת הסופר בקולופון מעוררת רושם זה: "ספר זה נבדק בפי חוזה נצדק ונעתק ממוגה כאור שמש יגה ננקד כמלאכה ונמסר כהלכה במלא וחסר ותיקון בלי הסר". בלא ספק כנה הכרזתו של הסופר, כי ספרו "נעתק ממוגה", למרות שהוא משתמש כאן בדפוס סגנוני קבוע, ומשותף להרבה קולופונים, אלא שדומה, שספר הנחשב "מוגה" בעיניו אינו בהכרח ספר מוגה ממעגל מ"מ. גם כשהוא אומר "ונמסר כהלכה", אין זה מטבע לשוני גרידא. אנו עדים למאמצים הרבים שהוא מקדיש להעתקת חומר מסורה רב, אולם מסתבר, שרב המרחק בין "מסירה כהלכה" בכתב יד זה ובין מסירה, שעוסקים בה "חכמי מסורה", העומדים בשתי רגליהם בתוך מעגל המסירה של הנוסח המוסמך. יש להיזהר אפוא מללכת שולל אחרי המראה החיצוני של כתב היד בחריצת משפט על טיבו הקונסונאנטי. חזרה למאמר
[98]ראה תיאורו אצל גינצבורג, מבוא, עמ' 477 ואילך. חזרה למאמר
[99]ראה תיאורו: קטלוג ששון 'אוהל דוד', כרך א', עמ' 14 ואילך. חזרה למאמר
[100]בקטע שלפנינו מופיעות הצורות "אתי" (ארבע פעמים); "אתו" (X5); "אתה" (X6). שתי צורות נוספות, המופיעות בס' יהושע, אינן מיוצגות בקטע שלפנינו: "אתנו", "אתם", אולם ראה להלן על כתיבן של צורות אלו בכתבי היד המושווים האחרים. חזרה למאמר
[101]אף כי בכתבי היד הספרדיים קיימת חדירה מסוימת של כתיב מלא, וראה להלן. חזרה למאמר
[102]על הערות המסורה הגדולה הדנות בנטיית "את", ראה: גינצבורג, מסורה (לעיל הערה 58), כרך א', עמ' קלה–קלח. וראה גם מסורה נספחת בסוף מהדורת 'מקראות גדולות' של בן-חיים. חזרה למאמר
[103]ראה במסורה הקטנה של 'כתר-חלב' ובמצחפי מסורה רבים אחרים – בפרק י"ד, 7, לגבי המלה "אתי" – "ל' חס' בס'" (היינו: פרט למקום זה אין עוד חסר בכל הספר). חזרה למאמר
[104]במצחפי מסורה רבים מצויה ההערה "ב' חס' בס'" ליד שתי פעמים החסרות של "אתה" (ח', 24; י"ח, 5), או ליד אחת מהן. חזרה למאמר
[105]ההערה "ו' חס' בס'" מצויה במצחפי מסורה לעתים ליד כל המקרים שהצורה מופיעה בכתיב חסר (ה', 7; ז', 24, 25 [פעמיים]; ח', 4; כ"ג, 5), ועל פי רוב – ליד חלק מן המקרים. חזרה למאמר
[106]ההערה "ד' מל' בס'" מצויה במצחפי מסורה לעתים ליד כל המקרים שהצורה מופיעה בכתיב מלא (ו', 18; ט"ז, 6; כ"ד, 3, 22), ולעתים ליד חלק מהם. חזרה למאמר
[107]כ"י ש 16 שונה אפוא מחבריו הספרדים בריבוי היחסי של כתיב מלא בנטיית "את". אולם יש לשים לב, שאין חדירה זו חסרת הבחנה, והיא באה לידי ביטוי בעיקר בצורת "אותם" (20 מתוך 23 המלאים). ייתכן אפוא שכתב יד זה משמר מסורת מח"מ שבה הסלקציה של החדירה שונה הייתה מזו של נוסח מ"מ, וראה להלן. חזרה למאמר
[108]המניין לפי כ"י לנינגרד. מצב דומה פחות או יותר מצוי גם בחומשים האחרים. החדירה הגדולה ביותר של כתיבים מלאים בספרי התורה מצויה בס' דברים, שבו 69 חסרים, כנגד 13 מלאים. גם כאן עיקר החדירה בא בצורת "אותם" (10 מתוך 13 המלאים), ראה גם בהערה הקודמת. וראה בעניין חדירותה של צורת "אותם" לכתיב המלא, במאמרי (לעיל הערה 86), עמ' 372–373. חזרה למאמר
[109]הממצא הנ"ל (פרט לס' שמות) לקוח מ'כתר-חלב', והוא עולה גם ממכלול הערות המסורה הדנות בקטגוריה זו במקרא כולו, ראה לעיל הערה 102. חזרה למאמר
[110]בעניין זה הוא אף קיצוני יותר מן הנוסח המוסמך המקביל לו, שבו מצאנו כמה חריגים של כתיב מלא (לעיל הע' 108). בנוסח השומרוני, לעומת זאת, אין שום חריג, וכל כתבי היד השומרונים מסכימים ביניהם בעניין זה. חזרה למאמר
[111]ראה לעיל הערות 85, 86. חזרה למאמר
[112]ראה לעיל עמ' 132 ואי'. חזרה למאמר
[113]יש מילים, המצרפות בתוכן את שני הסוגים, כגון: "למשפחותיהם" – "למשפחתם" (י"ח, 21); "ועברן" – "ועבדון" (י"ט, 28); יש מלים, שספק אם יש לכלול אותן בקטגוריה של כתיב או בקטגוריות אחרות, כגון: "מגרשיה" – "מגרשה" (כ"א, 14 ואילך). אנו כוללים אותן בדיון זה בקטגוריה של כתיב. חזרה למאמר
[114]השינויים האחרים הם: "ויתן לה כלב" (ט"ו, 19); "הגדול" (ט"ו, 47); "וינום" (ט"ו, 50); "ובית צור" (ט"ו, 58); "יכלו" (ט"ו, 66); "ביתאל" (שלוש פעמים: ט"ז, 1; י"ח 13, 21); "מביתאל" (ט"ז, 2); "ת(ו)צא(ו)תיו" (ט"ז, 3); "הימה" (שם); "אשר כה" (י"ז, 14); ת(ו)צא(ו)ת" (י"ח, 19); "יפתחאל" (פעמיים: י"ט, 15, 27); "ועבדון" (י"ט, 28); "והיו" (י"ט, 29); "ואת בית שמש" (כ"א, 16); "ואת גבע" (כ"א, 17); "ואת אילון (כ"א, 24); "ואת גת" (שם), "גולן" (כ"א, 27). חזרה למאמר
[115]ראה לעיל הערה 12. חזרה למאמר
[116]גרסת "הגדול" תואמת את גרסת הקרי בנה"מ. הוא הדין לגבי הגרסאות "תוצאת" ו"גולן" דלהלן. בדיקת שורה של גרסאות כתיב-קרי בס' יהושע ובספרים אחרים מגלה, כי אין כמעט גרסת קרי שלא תוכל למצאה כגרסת הפנים של כתב יד מח"מי זה או אחר. לעובדה זו חשיבות רבה להבנת שורשי התהוותה של תופעת ה"כתיב-קרי", ובדעתי להקדיש לכך מחקר מיוחד. חזרה למאמר
[117]בגרסת "גולן" – "גלון" חלוקות גם נוסחאות שונות של השבעים; בכתב יד אלכסנדרינוס התעתיק הוא gwlan ואילו בכתבי יד אחרים – gaulwn. חזרה למאמר
[118]ראה לעיל עמ' 131, והערות 26–30. בחלק מן המקרים ניתן להיווכח, שאין המדובר כלל בהתהוות חדשה של גרסה דמוית השבעים, אלא בגרסה משותפת מעיקרה לכל הטיפוסים, שנשתבשה בכ"י מסוימים של "טיפוס המסורה", ודווקא שיבוש זה הוא שהונצח בנוסח המוסמך, כגון גרסת "הגבול", שהיא שיבוש ברור מן "הגדול" (ט"ו, 47). חזרה למאמר
[119]לדוגמה: כלל שינוייו של כ"י ב 4227 בגבולות הקטע שלפנינו עולה ל-185, ושל כ"י ב 15451 – 193. בכ"י בר 1–4 מספר השינויים רב עוד הרבה יותר, והוא בעל החזות המח"מית הקיצונית ביותר מבין כה"י שבטבלה. חזרה למאמר
[120]קשה להכריע אם המדובר כאן בתופעה של כתיב או של צורות דקדוקיות, ראה לעיל הערה 113, ואין לשאלה זו חשיבות לדיוננו, אולם בדעתי לדון בה במקום אחר. חזרה למאמר
[121]אין הכוונה לומר, כי אין במכלול השינויים גם כאלה שהם פרי הצטברות של שיבושי מעתיקים מאוחרים. תופעה כזו היא בלתי נמנעת אפילו במעגל מ"מ (ראה לעיל עמ' 140 והערה 53), ועל אחת כמה וכמה בתחום המסירה המח"מי, שלא פיתח מנגנוני שימור לשמירת נוסחיו, אלא שמצאנו, ששיבושים אלו הם אך מיעוט קטן במכלול השינויים, ולא הם שמעצבים את דמותם היסודית של כתבי היד המח"מים. חזרה למאמר
[122]ראה: דיטריך (לעיל הערה 88), עמ' 16–18. חזרה למאמר
[123]כ"י זה לא נועד להיות מצחף מסורה. בדיעבד נוספו לו במרוצת הזמן הערות בודדות של מסורה קטנה על קרי ועל גרסאות יחידאיות (ל'), על ידי היד השלישית. אין שום הערה המתייחסת לכתיבים חסרים או מלאים, ואין שום תיקון הנובע מהערות מסורה. אין אנו יכולים ללמוד מכתב יד זה מאומה על תהליכי ההתקרבות, שמקורם בעימות בין חומר מסורה ובין טקסטים מח"מיים. חזרה למאמר
[124]ראה לעיל עמ' 143, והערה 64 שם, וכן עמ' 150–151. חזרה למאמר
[125]אין אנו מתייחסים בטבלה זו, אלא לאותם שינויים שהושוו עם שינויי כ"י אוקספורד, ומצויים בטבלה דלעיל. כבר הדגשנו, כי בכל אחד מכתבי היד הללו יש שינויים נוספים, וחלק משינויים אלו אף הוא מתוקן על ידי המסרן, אולם אין אנו זקוקים להעלאת חומר נוסף, והתמונה המשתקפת בטבלה דלהלן היא בבואה נאמנה של המצב הכללי בכתבי היד הנידונים. חזרה למאמר
[126]לדוגמה: בדרך כלל כתובה מלת "משפחתם" במקרא בכתיב חסר, פרט למספר חריגים בנוסח מ"מ, שרובם בס' יהושע. לחריגים אלו מכוונות הערות המסורה, המצויות במצחפי מסורה רבים, וגם באלה שבטבלתנו ("ז מל'" הכוונה לשבע הפעמים שמלה זו מלאה בס' יהושע: י"ג, 23; 29, 31; י"ט, 1, 16, 17, 24. "ח' מל'" הכוונה לשבע הנ"ל ועוד פעם נוספת המצויה בתורה: במד' ד' 38). אולם במרבית מצחפי המסורה לא תבוא הערת המסורה אלא ליד חלק מן המקרים (רובם או מיעוטם), כפי שאפשר להיווכח גם מטבלתנו, הכוללת ארבעה מתוך שבעת המקרים של כתיב מלא בס' יהושע: בכתבי היד בר 1–4, ב 15451, פ 440 יש הערה רק ליד שלושה מקרים מתוך הארבעה, ואילו בכ"י ב 4227 – רק בשני מקרים. והנה למרות שכל המקרים הללו מצויים בסביבה אחת, אין המסרן מודע לשייכותם ההדדית, ואינו מתקן אלא את אלה שההערה מצויה לידם, ושכתיבם מנוגד לתוכנה (פרט לכ"י בר 1–4, שהמסרן מתקן גם מקרה אחד ללא הערה, כיון שתיקוניו נעשים בכ"י זה גם לפי מצע טקסט, וראה להלן). חזרה למאמר
[127]לדוגמה: בכ"י ב 4227 מצויה באותו דף הערת מסורה גדולה, המפרטת את כל המקרים שמלת "משפחותם" מופיעה בכתיב מלא. ובין השאר מנויים גם המקרים הכתובים באותו דף עצמו בכתיב חסר. המסרן לא שם לב אפוא למשמעות חומר המסורה הגדולה שהוא עצמו העתיק על הדף. חזרה למאמר
[128]נראה שסופר כתב יד זה לא העתיק ממצחף מסורה, אלא מכתב יד מקומי ללא מסורה, שכמותו היו רוב כתבי היד בימי הביניים. גם שלבי המסירה הקודמים היו, כמסתבר, בעלי אופי דומה, ובמידה שחדרו גרסאות מ"מ פה ושם למסורת זו, היה זה בדרכי עקיפין, ובעימותים פנים-מח"מיים. חזרה למאמר
[129]ברשימת התיקונים שבטבלה יש בכ"י זה שלושה תיקונים נוספים, שאין לידן הערות מסורה קטנה, בעוד שהערות כאלה מצויות באחד או יותר בכה"י האחרים. תיקונים אלו נעשו בהתאם למצע הטקסט שבידי המסרן, שאף הוא משמש בכתב יד זה גורם לתיקונים, וראה להלן. חזרה למאמר
[130]יש לחזור ולהזכיר, שכל המספרים המובאים מתייחסים רק לשינויים שבטבלה, המקבילים לשינוייו של כ"י אוקספורד, וראה הערה 125. חזרה למאמר
[131]התיקונים הם: "אתי">"אותי" (י"ד, 11); "מעין">"מי עין" (ט"ו, 7); "היבסי">"היבוסי" (ט"ו, 63). חזרה למאמר
[132]כוחם של הדברים יפה בעיקר לחטיבת הנביאים והכתובים, ואילו בתורה שונה המצב במידה רבה, ראה לעיל עמ' 149. חזרה למאמר