ר' אברהם אבן עזרא - הפירוש הקצר לתורה, הפירוש הארוך לבראשית ושמות וקטעי הפירוש שבעל-פה לבראשית

ר' אברהם אבן עזרא - הפירוש הקצר לתורה, הפירוש הארוך לבראשית ושמות וקטעי הפירוש שבעל-פה לבראשית

מאת

אוריאל סימון

מכל המפרשים שפירושיהם כלולים בהוצאות השונות של מקראות גדולות, ראב"ע הוא היחיד שכתב יותר מפירוש אחד לאותו הספר, ושאחדות מן ההוצאות מצאו לנכון להביא אותם זה לצד זה. התועלת בקריאה משווה של שלושת פירושיו לבראשית או של שני פירושיו לשמות היא כפולה: כאשר ביאוריו לפסוק מסוים דומים זה לזה בתוכנם ושונים בדרך הצגת הדברים, הריהם מסייעים להבנת סתומותיו, וכאשר הם שונים זה מזה גם בתוכנם, הריהם משקפים את ההתפתחות שחלה בפרשנותו. השוואה ראויה של הפירושים מצריכה מידע מהימן על הזמן והמקום שבהם נכתב כל אחד מהם, שכן עלינו לדעת בבטחה לא רק איזה פירוש קדם לחברו, אלא גם לאיזו סדרה שייך כל פירוש, ומהי הזיקה שבין מתכונתו המיוחדת לבין קהל היעד שלו.

קיומם הנפרד של פירושים מקבילים לא היה מובן מאליו והתברר רק בהדרגה במהלך הדורות. ר' אלעזר בן מתתיה, שהיה אחד מראשוני הכותבים פירוש על פירוש התורה של ראב"ע (בשנת 1275 לערך), חש בסתירה שבין דברי ראב"ע בפירושו לבר' לג,י, שלפיהם הוא כותב בעיר לוּקָה שבאיטליה, לבין דבריו בפירושו לשמ' יב,ב, שלפיהם הוא כותב בעיר רוּאֶן שבצפון צרפת. מאחר שלא עלה בדעתו שהפירושים שייכים לשתי סדרות שנכתבו במקומות שונים, הוא יישב את הסתירה בעזרת ההנחה המאולצת, שיש להכפיף את סדר הכתיבה של פירושי החומשים השונים לנתיב הגיאוגרפי המשוער של מסעות מחברם מצפון לדרום: לדעתו התחיל ראב"ע לפרש את התורה בכתיבת הפירוש לספר שמות בצפון-מערב, המשיך בכתיבת הפירוש לספר בראשית בדרום-מזרח, והשלים את המלאכה בכתיבת הפירוש לספר דברים כשהדרים לעיר רומא (כפי שהסיק מן הקולופון שהיה לנגד עיניו). ואלה דבריו בביאורו לבר' לג,י (מהדורת נפתלי בן מנחם, מגנזי ישראל בוואטיקאן, ירושלים תשי"ד / 1954, עמ' 154): "העיר הזאת שמה לוקא, רחוקה מרומי ח' [!] ימים, וספר 'אלה שמות' חבר בצרפת בעיר רָדוֹס [צ"ל: רָדוֹם], הנזכרת בפרשת 'בא אל פרעה'. מזה הזכרתי [כוונתו לדבריו בביאורו לבר' יח,א] גלות החכם הזה". אמנם בביאורו לבר' א,א הוא מביא את מה שמצא "בקצת נוסחאות בפר'[שת] 'הנה אנכי שולח מלאך לשמורך'" (שם, עמ' 108), אך הוא לא הסיק מן הריבוי הזה את המסקנה, שראב"ע כתב במקומות ובזמנים שונים שני פירושים נפרדים לספר שמות, ושלסתירה הגיאוגרפית יש פתרון ביבליוגרפי.

הוא הדין לגבי ר' שמואל צרצה, שכתב כעבור כמאה שנים את הסופרקומנטר מקור חיים (1368). הוא ראה בשני הפירושים לשמות "שתי נוסחאות" (שמ' כה,ה), שאפשר לצטט מתוכן לסירוגין, תוך נקיטת מינוח גמיש (בביאור לשמ' כט,ט מכונה הפירוש הקצר "[ה]נוסחא הראשונה", ובביאור לשמ' לב,א מכונה הפירוש הארוך "[ה]שטה האחרת"). גם ר' שמואל אבן מוטוט, שכתב ממש באותן שנים את הסופרקומנטר מגילת סתרים (1370), התייחס למובאות מן "השיטה האחרת" לבראשית ולשמות כאל השלמות לפירוש המקובל, שאינן מובדלות ממנו בבירור מבחינה זמנית ומקומית (ראה ביאורו לבר' א,א; ג,כד; ז,ב; לשמ' כב,א; כו,א; כח,ב).

הייחוד הספרותי של הפירושים המקבילים התחוור לראשונה כעבור חמש-עשרה שנים לגדול מפרשיו של ראב"ע, ר' יוסף בן אליעזר (המכונה בטעות 'טוב עלם'), בעל צפנת פענח (1385 לערך). לאורך פירושו לפירוש המקובל לספר בראשית הוא מביא שלושים מובאות מדויקות משרידי פירושו האחר (האחרונה שבהן לקוחה מן הביאור לבר' יב,ד), שאותו הוא מציין כמעט תמיד כ"פירושו הראשון" (כגון בביאורו לבר' א,א,ה,כו), אך גם כ"העתקה הראשונה של פירושו" (בביאורו לבר' ב,ח) וכ"נוסחא הראשונה שכתוב [צ"ל: שכתב] ר' אברהם בעצמו מפירוש התורה" (בביאורו לדב' כח,לב). הוא מסתפק במתן הכינויים האלה, מבלי לנמק את קביעתו שהפירוש המקוטע קדם לפירוש השלם, ומבלי להוסיף דבר על היחס שבין שני הפירושים; ודומה שקטיעותו של הפירוש האחר היא שפטרה אותו מכך. לעומת זאת, בבואו לפרש את פירוש ראב"ע לספר שמות, ששני נוסחיו שרדו בשלמות, הוא ראה הכרח לברר באורח יסודי מי משניהם מהווה את החוליה המקשרת בין הפירוש המקובל לבראשית ובין הפירושים ליתר שלושת החומשים, וגם לנסות לקבוע את מעמדו וטיבו של הפירוש האחר. זאת עשה בהקדמתו המפורטת לספר שמות, הקדמה שהיא בגדר מלאכת-מחשבת מחקרית.

ר' יוסף בן אליעזר פותח את החקירה בניסוח מרומָם של שתי הנחותיו, האחת לגבי האיכות המופלאה של דרך הכתיבה של ראב"ע, והשנייה לגבי המתכונת האחידה של כל כתביו הפרשניים:

רואה אני את דברי ר' אברהם ככסף צרוף בַּעֲליל לָאָרץ מזוקק שבעתים. בחנתיו - ככסף וכזהב יֵצֵא, ואין בכספו סיגים. רק לשונו עט סופר מהיר, חכו ממתקים וכלו מחמדים. דרך המלך ילך, לא יִטֶה ימין ושמאל, כי באַחת ידבר ומוצא שפתיו לא יְשַנֶּה. כל (נוסח אחר: וכל) ספריו הולכים על מתכונת אחת. והנני רואה, כי בתחלת פירוש התורה [ר"ל: בהקדמה, 'הדרך הראשונה'] האשים את הגאון וחביריו בעבור כי חברו פירושים בדרך ארוכה ורחבה.

אם אמנם כתובים כל פירושי המקרא של ראב"ע במתכונת אחת - אשר סימני ההיכר המובהקים שלה הם הניסוח המדויק והמנופה, הסגנון הקצר והתמציתי וההימנעות הגמורה מסטיות, חזרות ושינויי דעה - אזי ברור, לדבריו, שהפירוש הקצר לשמות, הדומה במתכונתו ובעיקר באורכו היחסי לפירושים לארבעת החומשים האחרים, שייך לסדרה זו; ואילו הפירוש האחר, שהוא "ארוך בדבריו כמעט כארבעת הספרים הנשארים", לא זו בלבד שהוא חורג מהם במתכונתו, נופל מהם ברמתו ועומד לעצמו ללא חבר, אלא שגם עצם האותנטיות שלו נשללת:

ועל כן אני אומר משיקול הדעת, כי הפירוש הארוך איננו פירושו, רק אחד מתלמידיו חיברו וקבץ אותו מספרי ר' אברהם. על כן האריך בו במקומות [מסוימים], וקצר במקומות [שבהם החסיר מה שכתוב בפירוש הקצר], והחליף דעת ר' אברהם במקומות [שבהם כתב דעה השונה מזו שבפירוש הקצר], וסתר דבריו במקומות [שבהם הביא דברים הסותרים את האמור בפירוש הקצר]. ויש לי בזה ראיות רבות.

בשלוש-עשרה ראיותיו הוא מעלה את הממצאים האלה: ישנן ארבע חזרות (מיותרות) בפירוש הארוך לשמות על האמור בפירוש הקצר לבראשית; שתי הפנָיות בפירוש הקצר לבראשית למה שעתיד להתבאר בפירוש לשמות אכן ממומשות בפירוש הקצר, אך לא בפירוש הארוך; בשני מקומות בפירוש הארוך לשמות (ג,טו; יב,ט) מעיד הכותב בגוף ראשון שהוא הוסיף ביאור משלו כדי להבהיר את דברי ראב"ע, "וזה לאות כי הספר [כולו!] פירש אותו [התלמיד-הכותב]"; שתי חזרות (מיותרות) בפירוש לבמדבר על מה שכבר נאמר בפירוש הארוך לשמות; שלוש הפנָיות מספר לספר שאינן הולמות את המצוי בפירוש הארוך לשמות; והחמור מכל - שני מקומות שבהם סותר הפירוש הארוך לשמות את האמור בפירושים הקצרים. הסתירה האחת, שאינה חמורה, היא בין הקצר והארוך לשמ' יב,ז; והסתירה השנייה, שכבר הוזכרה לעיל, היא בין האמור בקצר לבר' לג,י שהוא נכתב בלוקה, לבין האמור בארוך לשמ' יב,ב שהוא נכתב ברדום. מן הנתונים הגיאוגרפיים הניתנים בביאורים האלה הוא מסיק, שרדום שבמערב מרוחקת מהלך ארבעים ושמונה יום מלוקה שבמזרח, ומן הנתונים הכרונולוגיים שבקולופונים לפירושים אחרים של ראב"ע הוא מסיק, שעברו שתים-עשרה שנים בין כתיבת הפירוש לישעיה בלוקה לכתיבת הפירוש לתרי-עשר ברדום. בזאת הוכח, שהכיוון של מסעי ראב"ע היה ממזרח למערב, שהיה מרחק גיאוגרפי גדול בין לוקה ורדום וגם פער זמנים גדול מאוד בין שהיותיו של ראב"ע בשני המקומות. מכאן שהפירוש הארוך לשמות, המנותק בזמן ובמקום מן הפירוש הקצר לבראשית, איננו המשכו.

דומה שר' יוסף בן אליעזר היה מודע לכך, שעלה בידו להוכיח כראוי רק שהפירוש הארוך לשמות איננו חלק של סדרת הפירושים הקצרים לתורה, אך לאו דווקא שהוא "איננו דברי ר' אברהם, רק מלוקט מספריו". שכן בסוף ההקדמה הוא מעלה, כלאחר יד, אפשרות פחות מרחיקת לכת, שגם בה יש כדי להצדיק את הימנעותו מהשוואה שיטתית של שני הפירושים: "ויתכן שזה הארוך היה מהנוסחה הראשונה שכתב, כי כל מחבר יכתוב שתי נוסחאות, ויקח האחרונה ויניח הראשונה". אף על פי שההשערה הזאת, שלפיה הפירוש הארוך לשמות הוא בגדר טיוטה ארכנית דחויה, תואמת את תפיסתו את הפירוש המקוטע לבראשית כ"פירושו הראשון" (כמובא לעיל), אין הוא טורח ליישב אותה עם מה שהוכיח בעצמו כי הפירוש הארוך לשמות נכתב שנים רבות אחרי הקצר. ואכן בגוף הסופרקומנטר לשמות חוזר מחברו לדבוק בהשערתו הרדיקלית, המרחיקה לכת בצמצום המהימנות של הפירוש הארוך כמשקף את דעת ראב"ע לאמיתה. אין הוא מצטט את הפירוש הארוך אלא שש פעמים, אשר ארבע מהן מלוות בהערת אזהרה שמדובר ב"דברי תלמידו" בלבד (כגון בביאורו לשמ' יב,מ).

הראיה העיקרית של ר' יוסף בן אליעזר - שני המקומות שבהם מציין הכותב שהוא מוסיף דברי הסבר משלו לדברי ראב"ע - היא ראיה לסתור; שכן במקום להחיל זאת, ללא הצדקה, על הפירוש כולו, יש לראות בכך עדות להקפדה של התלמיד על הבחנה ברורה בין התוספת המנוסחת בלשונו לבין גוף הפירוש שנכתב בידי ראב"ע. ואכן ברי שלא ראיה זו או אחרת היתה המניע לשלילת היותו של ראב"ע המחבר של הפירוש הארוך לשמות. מה שהביא את ר' יוסף בן אליעזר למסקנה המופלגת הזאת היו הנחותיו שלו בדבר המתכונת האחידה, הקצרה והמושלמת של כל פירושי ראב"ע! אולם הנחות אלה מתעלמות לגמרי מן העובדה, שבצד פירושיו הקצרים כתב ראב"ע גם פירושים שהם באופן מובהק ארוכים: הפירוש (היחיד) לקהלת (רומא, 1140), והפירוש (השני) לדניאל (רואן, 1155). שני הפירושים האלה מצוטטים תכופות על ידי בעל צפנת פענח, ומסתבר שמתכונתם השונה נעלמה מעיניו. סייעה לכך העובדה, שככל הנראה כתב-היד של הפירוש הארוך לבראשית שהיה בידיו לא הכיל שום הקדמה, ולכן נמנע ממנו להיווכח שמה ששרד מן הפירוש האחר לבראשית, איננו 'טיוטה ארכנית' שקדמה לכתיבת הפירוש הקצר, אלא התחלתו של פירוש חדש, מקיף וארוך הפותח בהקדמה משלו. כמו כן לא ידע ר' יוסף בן אליעזר שבהקדמה זו, השנייה, לא חזר ראב"ע על ביקורתו החריפה על האריכות היתרה של פירושי הגאונים (שכמוה כמחויבות לדבוק בעקרון הקיצור), והסתפק בהסתייגות מכך שהגאונים מביאים בפירושיהם ללא כל צורך "חכמות חיצונות". ברם דומה שנוסף על חוסר זה של מידע, מה שהקשה בעיקר על מפרשו הגדול של ראב"ע לראות עד כמה טבועים הפירושים הארוכים לבראשית ולשמות בחותמו האישי המובהק של ראב"ע (מבחינת דרך ההבעה ומבחינת הטמפרמנט הפרשני) היה מחסום תפיסתי: הערכתו הרבה להחלטיות ולעקביות ("כי באחת ידבר ומוצא שפתיו לא יְשַנֶה", כמובא לעיל) הפריעה לו להכיר שראב"ע היה חכם שלא שקט על שמריו, ושהוא ראה בכתיבת פירוש שני לאותו ספר הזדמנות לא רק לשנות את מתכונת הפירוש (על ידי הגדלה ניכרת של מספר הפסוקים המבוארים, הדגשת הבירור הלשוני-דקדוקי והמרת הניסוח הרמזני והחידתי באריכות לשונית ועניינית), אלא גם לשנות את ביאוריו בהתאם למה שנתחדש לו בינתיים (דוגמה מובהקת לכך הם ביאוריו בפירוש הארוך לשמ' ד,י; יב,ט; לד,לד, שבהם הוא חולק על מה שהוא עצמו כתב בפירוש הקצר על אתר, המובא באורח אנונימי בשם "יש אומרים", או "והאומר... איננו נכון").

צפנת פענח לא היה ספר נפוץ, ומסקנות חקירתו בדבר שני הפירושים לספר שמות לא נודעו, ככל הנראה, למעתיקים ולמדפיסים. מצד אחד הם לא חשו בכך שהפירוש הארוך לשמות איננו שייך לסדרת הפירושים הקצרים ליתר החומשים, ומצד שני הם ראו בעליל שהפירוש הארוך עולה על הפירוש הקצר לא רק בהיקפו אלא גם בעושרו ובנהירותו. לא ייפלא אפוא, שברבע מכתבי-היד של פירוש ראב"ע לתורה ששרדו, הפירוש הארוך לשמות משולב בתוך ארבעת הפירושים הקצרים, ושבעידן הדפוס נשתכח לגמרי קיומו של הפירוש הקצר, והשילוב המשונה הזה נתקבע בכל הדפוסים: בדפוס הראשון (נאפולי רמ"ח / 1488) ובדפוס השני (קושטא רע"ד / 1514), במקראות הגדולות לדורותיהן (כגון ונציה רפ"ד / 1524; באזל שע"ח / 1618; אמסטרדם תפ"ד / 1724; וינה תרי"ט / 1859; וכל דפוסי הצילום שבאו לאחריהן), ואפילו בספר מרגליות טובה (אמסטרדם תפ"ב / 1722), שבו נדפס פירוש התורה של ראב"ע במרכז העמוד כשהוא מוקף בקיצור מרושל ומגמתי של שלושה סופרקומנטרים (כולל זה של ר' יוסף בן אליעזר, המבאר כאמור את הפירוש הקצר!).

במאה התשע-עשרה, כשנתחדש העיסוק המחקרי בכתבי ראב"ע כאחד מתחומיה של 'חכמת ישראל', שלל ר' שלמה יהודה רפפורט (שי"ר) בשנית את האותנטיות של הפירוש הארוך לשמות. הוא עשה זאת בתחילה בקצרה, בהערה י"ג לחיבורו תולדות רבינו נתן איש רומי בעל הערוך וקורות ספרו (ביכורי העתים י' [תק"ץ / 1830]), ולאחר מכן בגרמנית במאמר מפורט בכתב-עת מדעי יהודי ("Kritischer Apparat zu den Werken A. Eben Esra's" ,Wissenschaftliche Zeitschrift für Jüdiche Theologie 4 (1839), pp. 261-282).

באותם ימים לא היתה לגדולי החכמים נגישות לכתבי-היד השמורים בספריות רחוקות, ולכן לא ראה שי"ר כלל את הפירוש הקצר לשמות ולא היה יכול לעמת אותו עם הפירוש הארוך, והוא נאלץ להישען על הממצאים של צפנת פענח. משום כך היה צריך להסתפק בהשוואת הפירוש הארוך עם הפירושים הקצרים ליתר החומשים, וזו אכן העלתה את שונותו המובהקת: אריכות לשון, ריבוי של ענייני דקדוק ולשון (שאינם דרושים להבנת הכתוב) ושל 'חקירות' (שבחלקן מתאימות יותר לכתביו המונוגרפיים ספר השם, מאזנים וצחות, ואכן מצויות גם בהם) ועיטור יוצא דופן של כל הפרשות של ספר שמות בחרוזי פתיחה (אשר באותנטיות שלהם לא פקפק). אך עיקר מאמציו הוקדשו לחשיפת ליקויים בפירוש הארוך, שאינם יאים לראב"ע, וזאת בשני תחומים: האחד, טעויות מביכות בזכירת הכתובים (בהשוואת הנוסח של 'לא תחמוד' בשמות ובדברים) ובציטוט מדברי קודמיו (רבינו נתן ורש"י), והשני, סטייה אמונית החורגת הרבה מעבר לביקורתיות האופיינית לראב"ע (בפירוש הארוך לשמ' כה,כט כתוב: "ויש שיבוש בדברי הימים [דה"א כח,יז], שהזכיר תחת הקערות - מזרקים, ותחת הכפות - כפורים, והזכיר הקשוות כאשר הם, ותחת המנקיות אמר מזלגות..."). שי"ר לא ידע, שבפי חכמי ספרד המונח 'שיבוש' משמש, נוסף על ההוראה הרווחת 'טעות', גם בהוראה 'בלבול ומבוכה', ולכן דחה בחריפות את האפשרות שראב"ע יאמר שהנוסח בדברי הימים מוטעה: "וחלילה לראב"ע להוציא דבר מגונה כזה מפיו, עם כל עוצם כחו לדבר לפעמים בחכמה והַשְׂכֵּל נגד המורגל" [עמ' 29]. נוסף על כך קיבץ שי"ר עדויות מן הקולופונים של כתבי ראב"ע על פירושים שבעל-פה שנוסחו בכתב בידי התלמיד-השומע, ועל פירושים שבכתב שהתלמיד-המעתיק שילב בהם ממה ששמע מפי רבו תוך סימון הוספותיו בנקודות (שבחלקן לא נשתמרו). מכל אלה הוא הסיק, בבטחה רבה, שהפירוש הארוך אינו אלא טיוטה לא בשֵלה שכתב ראב"ע, אשר הותקנה והורחבה בידי תלמידיו על סמך דבריו שבעל-פה ויתר כתביו, ושעל כן אי-אפשר לסמוך על הפירוש הנדפס לשמות (הארוך) כמשקף את דעותיו במהימנות. כך הביאה בשנית הערצת-יתר כלפי ראב"ע לשלילת בעלותו על פאר יצירתו הפרשנית. וכפי שבמכלול כתבי ראב"ע אין למצוא את האחידות, התמציתיות והעקביות שר' יוסף בן אליעזר ייחס לו, כך אין כתבי ראב"ע נקיים מציטוט שגוי של כתובים ומייחוס מוטעה של דעות כפי שהניח שי"ר. אדרבה, השגיאות והטעויות מגדילות את השתאותנו מן החכם הנודד חסר הספרים (מן הסתם, אפילו עותק שלם של המקרא לא היה בידו), שבכל אשר כתב הסתמך על זכרונו, שהיה מופלא אך לא מושלם.

שנה אחת בלבד אחרי הופעת המאמר של שי"ר, שבו טען לבלעדיות של הפירוש הקצר לשמות, הובא מטוניס לאיטליה כתב-יד של הפירוש הקצר (שנכתב בשטרסבורג בשנת רל"ו / 1476). הוא נקנה על-ידי ר' יצחק שמואל רג'יו (יש"ר), שהוציא אותו לאור (פראג ת"ר / 1840). לידיעתו של ציבור הלומדים הרחב הגיע הפירוש הקצר כשפורסם בפעם השנייה, בידי ר' יהודה ליב קרינסקי בכרך השני של ספרו מחוקקי יהודה (פְּיֶטְרֶקוֹב תרע"א / 1910). הוא התבסס על הנוסח של מהדורת יש"ר, השתדל לתקן מסברה כמה משגיאותיו הבולטות, פיצל את הטקסט הרצוף לביאורים-ביאורים שהודפסו באותיות קטנות לאחר הביאורים של הפירוש הארוך, ופירש את שני הפירושים כאחד בסופרקומנטר החשוב שלו. במקביל לכך זכה הפירוש הקצר לראשונה לחקירה יסודית, שהניבה מהדורה מדעית מבוארת מעשה ידי יהודה ליב פליישר (וינה תרפ"ו / 1926). גם היא עדיין צמודה לנוסח של מהדורת יש"ר, אך נוספו בה חילופי גרסאות משלושה כתבי-יד. במבוא רב-חשיבות, הקרוי "קורות פירושי אבן עזרא לספר שמות", עלה בידי המחבר להוכיח סופית הן את שיוכו של הפירוש הקצר לשמות לפירושים הקצרים של יתר החומשים, והן שכתיבתו קדמה לכתיבת הפירוש הארוך.

י"ל פליישר בדק ומצא בפירוש הקצר לארבעת החומשים שבעים ושלוש הפניות לפירוש לספר שמות שבמהדורת יש"ר. שלוש-עשרה מהן מצויות בפירוש הקצר (המקובל) לבראשית ומנוסחות בלשון עתיד (כגון: "עוד אפרש", "תמצאנו רמוז" ו"אאריך מעט"), ויתר השישים מצויות בפירוש (היחיד) לויקרא, במדבר ודברים ומנוסחות בלשון עבר (כגון: "וכבר פרשתי", "כאשר פירשתי" ו"מפורש"). מתוך שבעים ושלוש ההפניות, חמישים ושבע אפשר להסב על מה שמצוי בשני הפירושים לשמות, בקצר ובארוך כאחד; אבל את שש-עשרה ההפניות הנותרות אפשר להסב אך ורק על מה שמצוי בפירוש הקצר! בדיקה משלימה של ההפניות מן הפירוש הקצר לשמות לפירושיו ליתר החומשים איתרה שלושים ושבע הפניות, אשר שתים-עשרה מהן שבלשון עבר אכן ניתן להסב על מה שכתב בפירוש הקצר לבראשית, הפניה אחת (ועוד אחת שנעלמה מעיניו) מתייחסת לכתוב בהקדמה הראשונה לתורה, ויתר עשרים וארבע ההפניות, שבלשון עתיד, אכן מתייחסות למה שמצוי בפירושים ליתר החומשים. כך הוכחה זיקה דו-צדדית בלעדית בין הפירוש הקצר לשמות לפירוש הקצר לארבעת החומשים הנותרים. (מאחר שבזמן כתיבת המבוא לא הגיע לידיו של פליישר הפירוש המקוטע לבראשית, הוא היה מנוע מלבדוק את היחס שבינו לבין הפירוש הארוך לשמות, שיידון בהמשך).

בשני מקומות בפירוש הקצר לשמות (יב,ב; יג,ד) מפנה ראב"ע את הקורא למה שכתב "בתחילת פירוש התורה", והעניינים שבהם מדובר אכן מצויים באורח בלעדי בהקדמת הפירוש הקצר לבראשית ('הדרך השנית', מהדורת 'הכתר', כרך א' עמ' כ"ה), אשר בחרוזי הפתיחה הבאים בראשה נקוב שמו של פירוש זה לתורה: "זה 'ספר הישר' לאברהם הַשָּׁר [המשורר]". בפי ראב"ע משמש התואר 'ישר' כתמורה ל'פשט' (למשל: "בפירושים הישרים אין צורך לתיקון סופרים", שם, 'הדרך החמישית'), ומכאן שהיזקקותו זאת לַשם המקראי 'ספר הישר' (יהו' י,יג; ש"ב א,יח) כמוה כהכרזה שנונה על טיב פירוש התורה שלו כ'ספר הפשט'. יתר כתביו הפרשניים של ראב"ע הם חסרי שם וכל אחד מהם קרוי בפשטות על שם הספר המקראי שאותו הוא מפרש, ורק הפירוש הקצר לתורה זכה לכותר כה הולם. ואכן ראב"ע מאזכר שם זה בכמה מכתביו, בין השאר בספר העיבור: "... כאשר רמזתי מקצת סודם ב'ספר הישר' שהוא פירוש התורה". בגופו של ספר העיבור נאמר עליו שהוא נכתב בוירונה שבצפון איטליה (דף ח', ע"ב) בשנת תתק"ז / 1147 (דף ט', ע"א - לפי התיקון שב"לוח הטעות"), ומכאן שכתיבת ספר הישר קדמה לו. ואכן בפירוש הקצר לבר' לג,י נזכרת לוקה כמקום כתיבת הספר, ומכאן ברור ששם נכתב לכל המועט הפירוש לבראשית. אפשר להשלים את המידע הזה לגבי הפירוש של יתר החומשים בעזרת פירוש ראב"ע לישעיה, שלפי קולופון המחבר שבסופו נסתיימה כתיבתו בלוקה בשנת תתק"ה / 1145. מתוך שבע ההפניות בלשון עבר שיש בו לפירוש התורה, ארבע מתייחסות לפירוש בראשית, ושלוש הנותרות - לפירוש של שמות ודברים. הווה אומר, שלפני כתיבת הפירוש לישעיה השלים ראב"ע בלוקה את כתיבת פירושו הקצר לתורה כולה. ראיה לסתור יש, לכאורה, באמור במפורש בסופו של השיר "לדור דורים שנותיך", הבא בכמה כתבי-יד כחתימתו של הפירוש לספר דברים: "והשלמתיו בארבעת אלפים תשע מאות ועוד שבע ועשרים / שנת ששית למחזור ר"ס שנת רצון תפקוד אסורים..."; לפי זה סיים ראב"ע את כתיבת הפירוש הקצר לתורה לא בלוקה אלא ברומא, ולא קודם לשנת תתק"ה / 1145 אלא בשנת תתקכ"ז / 1167! ברם, בגוף השיר פונה מפרש התורה אל ה' בתחינה שימשיך לסייע בידו כבעבר ויעזור לו "לפרש עוד פשט כל הספרים", וברור שכך לא מתבטא אדם כשהוא מסיים את מפעל חייו באחרית ימיו. על כן ראה י"ל פליישר, בצדק רב, בשיר עצמו אישור לקדמותו היחסית של הפירוש הקצר, והפריד ממנו את השורות הפותחות במילה "והשלמתיו", בחינת קולופון-סופר המתעד את המקום והזמן של השלמת העתקתו (יותר מעשרים שנים לאחר כתיבתו בלוקה ושלוש שנים לאחר פטירת מחברו בלונדון בשנת תתקכ"ד / 1164).

על כל אלה הוסיף י"ל פליישר שתי ראיות מכריעות לקדימותו של הפירוש הקצר לשמות ולאיחורו של הארוך. הראיה הראשונה מתבססת על הסתייגות חריפה של ראב"ע בפירוש הקצר לשמ' כה,לא מהכרעה לגבי נוסח התורה על סמך האמור במדרש: "וחסירי דעת הלשון חשבו, שראויה זאת המלה ["תֵּעָשֶׂה"] להכתב ביו"ד, בעבור שמצאו בדרש כי היו"ד סימן לעשר המנורות שעשה שלמה. ומדקדוק הלשון לא יתכן שתכתב מלת תֵּעָשֶׂה ביו"ד, רק המדרש סמך על המבטא" (מהדורת 'הכתר' שמ' כרך ב', עמ' 79). שנתיים-שלוש לאחר מכן חזר ראב"ע על דברים אלה בספר הדקדוק שפה ברורה (וירונה, 1146), כשהוא מכנה את בעלי דברו "טפשי עולם" (מהד' ליפמן, דף ו', ע"ב - דף ז', ע"א; מהד' רואיז גונדלץ וסאנץ-בדיוס עמ' 5*). לעומת זאת, בפירושו הארוך על אתר הוא שינה את דעתו בשאלת הנוסח בעקבות מידע אמין שהגיע בינתיים לידיעתו, ונמנע, כמובן, מכל לעג כלפי אלה שאחזו בדעה זו לכתחילה: "ראיתי ספרים שבדקום חכמי טבריא, ונשבעו חמשה עשר מזקניהם ששלש פעמים הסתכלו כל מלה וכל נקדה, וכל מלא וחסר, והנה כתב יו"ד במלת 'תעשה המנורה'. ולא מצאתי ככה בספרי ספרד וצרפת ומעבר לים. והקדמונים דרשו, כי תוספת היו"ד - רמז לעשרה מנורות שיעשה שלמה. והכלל: אם יש שם יו"ד, היא מלה זרה" (מהדורת 'הכתר' שמ' כרך ב', עמ' 79). מה שנחשב בעיניו לצירוף נלעג של בורות בענייני דקדוק הלשון עם תמימות בענייני נוסח ומסורה, הפך (מכוחם של הנתונים החדשים) לחריג דקדוקי כשר ולמהימנות טקסטואלית מחייבת.

גם הראיה השנייה מבוססת על שינוי מתועד שחל בדעתו של ראב"ע. בפירוש הקצר לשמ' ג,יג הוא מסביר בלשון רמזים, שאפשר לגלות איך לבטא את השם המפורש על ידי בחירה דקדוקית מתוך שלוש מאות ועשרים הצירופים האפשריים של ארבע אותיותיו ושלוש תנועותיו ועל סמך אנלוגיה עם חלקו השני של השם 'אליהו': "ודרך קריאתו ידענה כל מבין בדיקדוק הלשון, כי קריאת כזה - על שלש מאות ועשרים קריאות משתנות הם. והמשכיל, שידע יסוד הנוע והנוח, ידע דרך השם ואיך הוא במבטא. גם אליה (במיעוט כתבי-יד: אליהו, וכך צ"ל) הנביא יורה צדק; וזה סוד". ראב"ע דן בכך גם בספר השם (בדרש, דרום צרפת, 1148), אך חוזר בו מן האנלוגיה עם 'אליהו' המלעילי מפני שגילה בינתיים את 'גַשְמוּ' המלרעי: "ובימים שעברו הייתי חושב כי אליהו יוכיח, עד שמצאתי 'וְגַשְמוּ אומר' (נחמ' ו,ו), והנה ראיתי [אולי צ"ל: רְאָיַת] הטעם היא הנכונה" (דף י"ז, ע"א-ע"ב). מנקודת הראות של ספר השם, הפירוש הקצר לשמות נכתב "בימים שעברו".

ממסכת הראיות הזאת עולה בבירור, שאי-אפשר להפיק תועלת מהשוואת הביאורים המקבילים של ראב"ע אלא אם מקפידים להקדים את העיון בפירוש הקצר לעיון בפירוש הארוך, ועוקבים אחרי השינויים שחלו בדעותיו בסדרם הזמני, ולא, חלילה, בהיפוכו. אולם המהדיר אשר וייזר התעלם מכך והדפיס את הפירוש הארוך לשמות בראש הכרך השני של ספרו אבן עזרא - פירושי התורה לרבינו אברהם אבן עזרא (ירושלים תשל"ו / 1976), כאילו הוא המשכו של הפירוש הקצר לבראשית, ואילו את הפירוש הקצר, שאת נוסחו אימץ ממהדורת פליישר, הדפיס לאחריו. בחומש תורת חיים (ירושלים תשמ"ח / 1987), הכולל את שני פירושי ראב"ע לספר שמות על בסיס מהדורת וייזר, שני הפירושים ניתנים על הדף, אך מתוך היצמדות למקובל בציבור ניתנת לפירוש הארוך הבכורה והוא מודפס לפני אחיו. רק במקראות גדולות 'הכתר' נגאל הפירוש הקצר ממעמדו המשני, והריהו מודפס כאן לראשונה כראוי מעל הפירוש הארוך, ובנוסח מוגה, המבוסס על כתבי-יד שלא היו בהישג ידו של פליישר. (ראה רשימת כה"י של ראב"ע לספר שמות, לעיל עמ' כב.)

הפירוש הארוך לשמות איננו חיבור עצמאי העומד בפני עצמו. אין לו הקדמה משלו, משום שההקדמה השנייה לתורה (הצמודה בכתבי-היד לפירוש המקוטע לבראשית) היא הקדמתו. מעידות על כך הן ההפניה בפירוש הארוך לשמ' לב,טז: "כאשר פירשתי בראש ספר בראשית", המתייחסת למה שאמור בהקדמה השנייה, 'הדרך הרביעית' (מהדורת 'הכתר', בר' כרך א', עמ' כ"ח), והן השימוש החוזר שעושה ראב"ע בגוף הפירוש הארוך בשנינוֹת החרוזות שכתב נגד פירושים קראיים בהקדמה השנייה, 'הדרך השנית'. ציטוט עצמי כזה מצוי לראשונה בפירוש הארוך לשמ' כ,כג, בשימו לחוכא ואטלולא את המפרש הקראי בן זוטא, ובשנית בפירוש לשמ' לד,כא, בלעגו לענן בן דוד, מייסד הקראוּת:

זמן כתיבת ההקדמה השנייה מצוין בשיר "יבורך שם אשר אין לו תמונה", הבא בראשה בשני כתבי-יד (אוקספורד, ספריית בודליאנה 238, ולונדון, הספרייה הבריטית 1073, ונדפס במהדורת 'הכתר' בר' כרך א', עמ' כ"ז). ראב"ע פותח את השיר בדברי תודה לאל על אשר העניק לו מחוכמתו, הִגיעו לגיל הגבוה של שישים וארבע, ונענה לנדר שנדר בימי חוליו לפרש (מחדש) את התורה לכשיבריא. בהמשך השיר הוא מקדיש את הפירוש לגביר ר' משה בן מאיר, פטרונו המופלג בחוכמה ובנדיבות, כאות תודה על אשר סעד אותו בחוליו וסייע בידו להחלים ממחלה חוזרת ונשנית:

הנדר מוזכר שתי פעמים גם בגוף ההקדמה השנייה: "ואם השם יהיה בעוזרי / לשלם נדרי" (סוף 'הדרך השלישית'), "והשם יחזקני לשלם הנדר" ('הדרך החמישית'), וזוהי עדות פנימית לכך שהשיר אכן שייך להקדמה הזאת. אך בבואנו לברר מהי השנה שבה נדר ראב"ע את נדרו, נקודת האחיזה היחידה שבידינו היא שנת פטירתו, אשר לגביה עדותם של הקולופונים שבסוף כתבי-היד של פירושו לתורה אינה אחידה (רשומות בהם השנים: תתקכ"ד, תתקכ"ז, תתקכ"ח ותתקפ"ד). כתוצאה מכך חלוקות דעותיהם של חוקרי ראב"ע בין שני תאריכים אפשריים - תתקכ"ד או תתקכ"ז. לדעתנו הצליח י"ל פליישר להוכיח (במאמרו "באיזו שנה מת רבנו אברהם אבן עזרא?", מזרח ומערב ב' [תרפ"ט], עמ' 245-256) את הסבירות הביוגרפית והקלנדרית של האמור בקולופון-הסוֹפֵר של כ"י אוקספורד, ספריית בודליאנה 223: "ביום שני בראש חדש אדר הראשון שנת תתקכ"ד נפטר החכם ר' אברהם בן עזרא לעולמו זצוק"ל והוא בן חמש ושבעים שנה. ושם סימן הוא לעצמו כשנפטר: ואברהם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרון אף יי"י". אם ראב"ע היה בן שבעים וחמש בשנת תתקכ"ד / 1164, אזי הוא נולד בשנת תתמ"ט / 1089, והגיע לגיל שישים וארבע בשנת תתקי"ג / 1153. אין בידינו עדות ישירה לגבי המקום שבו התחיל ראב"ע בשנת 1153 בכתיבת הפירוש השני לבראשית, אך סביר להניח שזהו אותו המקום שבו המשיך לכתוב את הפירוש הארוך לשמות, המוזכר בביאורו לשמ' יב,ב: "כי הנה בין ירושלים ובין זאת העיר ששמה 'רדום' יותר משלש שעות" (להלן, עמ' 78). כתבי-היד המהימנים, הסופרקומנטרים והדפוס הראשון (נאפולי רמ"ח / 1488) גורסים, בווריאציות שונות, 'רדום', שהוא התעתיק העברי של שמה הצרפתי הביניימי של רוּאֶן בירת נורמנדיה (כפי שהוכיח נחום גולב, תולדות היהודים בעיר רואן בימי-הביניים, תל-אביב תשל"ו / 1976, עמ' 21-31). ואילו בדפוס השני (קושטא רע"ד / 1514) ובמקראות הגדולות לדורותיהן (החל בונציה רפ"ד / 1524 וכלה בחומש תורת חיים, ירושלים תשמ"ח / 1987) 'תוקן' שם העיר ל'לוקא', כדי להתאים את האמור כאן לגבי מקום כתיבת הפירוש (הארוך!) עם האמור בפירוש לבר' לג,י בדבר כתיבת הפירוש (הקצר!) בלוקה שבאיטליה.

מן הצירוף של המידע הכרונולוגי שבשיר עם המידע הגיאוגרפי שבפירוש ניתן להסיק, שראב"ע התחיל בכתיבת הפירוש השני לתורה ברואן בשנת 1153. אולם מסקנה זאת אינה מתיישבת בנקל עם המידע העולה משני ספרי אסטרולוגיה בלשון הלטינית המשויכים לראב"ע: ספר טעמי הלוחות וספר המולדות לאברהם היהודי. בשניהם נאמר שהתצפיות המתוארות בהם נעשו בשנת 1154, ובאחד מהם צוין שהדבר נעשה בעיר אנז'יר, השוכנת כמאתיים וחמישים ק"מ מדרום לרואן (ואכן יש אישור אסטרונומי להתאמת נתוניהם לזמן ולמקום). בדיקת שני הספרים על ידי שלמה סלע העלתה, שהם מתאימים לראב"ע מבחינת שמותיהם, תוכנם, המינוח ודרכי הטיעון, אבל אינם בגדר תרגום לטיני של ספריו העבריים בעלי אותו השם (ראה: Shlomo Sela, Abraham Ibn Ezra and the Rise of Medieval Hebrew Science, Leiden-Boston 2003, pp. 22-27; 31-36; 62-64. Shlomo Sela and Gad Freudenthal, “Abraham Ibn Ezra’s Writings: A Chronological Listing”, Aleph 6 [2006], pp. 40-42). אמנם לדעת שלמה סלע ידע ראב"ע לקרוא לטינית, אך הראיות שהוא מביא לכך אינן מכריעות. על כן מוטב לשער, שחלקו של ראב"ע בכתיבת ספריו הלטיניים היה מצומצם למדיי, והתבטא בכך שהוא הִרְצָה את דבריו (ככל הנראה בצרפתית מדוברת) באוזני תלמיד נכרי, שהעלה אותם על הכתב בעבור ציבור קוראים נוצרי. השערה זו נתמכת על ידי שלושה נתונים: (א) הכותב של ספר שלישי שנכתב באותו הזמן - הגרסה הלטינית של ספר כלי הנחושת - מספר שאת הספר "הכתיב לי מורי אברהם"; (ב) הניסוח המנוכר של הכותרת (הלטינית) של ספר המולדות לאברהם היהודי;ובעיקר (ג) העובדה, ששנת 1154 מצוינת בשניהם באורח נוצרי מובהק כ"שנת האינקרנציה של האדון".

אנז'יר שעל נהר הלוּאַר שוכנת בשני השלישים של הדרך מנַרבּוֹן לרואן, וסביר להניח שראב"ע עבר דרכה במסעו צפונה מפרובאנס לנורמנדיה. אך אם כך היה הדבר, צריך היה לשהות באנז'יר לפני שהגיע לרואן, ולא בשנה שלאחר מכן! אין בידינו ראיה לקיומה של קהילה יהודית באנז'יר באותם ימים, ואולי זהו ההסבר לכך שהתלמיד-הפטרון שלו שם היה נוצרי. לכאורה יתכן שהגביר ר' משה בן מאיר התגורר באנז'יר, וששם החל ראב"ע בכתיבת הפירוש החדש לתורה, אך זוהי אפשרות רחוקה ביותר בהתחשב בפעילותו הקהילתית בהוראה ובצדקה, שאותה מפאר ראב"ע בשיר ההקדשה: "גְּנָזוֹ אֵל הֱיוֹת אוֹר לַחֲשֵׁכִים, וְכַפּוֹ בִּנְדָבוֹת רַעֲנָנָה". מוטב אפוא לשער, שאחרי שראב"ע קיים באופן חלקי את נדרו ברואן בשנת 1153, הוא חזר והדרים בשנת 1154 ושהה זמן מה באנז'יר, כדי לסייע בידי אחד או שניים מאנשי המקום לפתוח צוהר לטיני למדע האנדלוסי.

הבירור הכרונולוגי הזה נחוץ לנוכח הפער שיש בין הפירוש המקוטע לבראשית לבין הפירוש הארוך לשמות במתכונת, באריכות וככל הנראה גם בזמן הכתיבה, המקשה על ראייתם כיצירה פרשנית המשכית אחת. הפירוש השני לבראשית שרד בחמישה כתבי-יד בלבד, המסתיימים כולם באותה מילה באמצע המשפט בביאור לבר' יב,יא שב'פירוש' לפרשת 'לך לך'. ההתאמה הזאת מעידה שהקיטוע אינו פרי החלטת המחבר אלא תוצאה של התפרקות המצחף כתוב-היד, שממנו הגיע לידינו רק חלקו הראשון, ושורתו האחרונה היתה בתחתית עמוד ב' של הדף. התאונה הזאת אירעה בשלב קדום מאוד של המסירה, כפי שמעידה לא רק התלות (העקיפה) של חמשת כתבי-היד בכתב-היד המפורק, אלא גם העובדה שהמובאה האחרונה (הביאור לבר' יב,ד) מבין שלושים המובאות שמביא ממנו ר' יוסף בן אליעזר חופפת כמעט במדויק את מקום קיטועו. סביר אפוא להניח, שראב"ע לא התחיל לכתוב את הפירוש הארוך לשמות לפני שהשלים את כתיבת הפירוש השני לבראשית. ואכן ייתכן, שרסיסים בודדים מהמשכו של הפירוש (או מחלקו האבוד של הפירוש שבעל-פה לבראשית, שבו ידובר בהמשך) מצאו את דרכם לפירוש התורה של רבנו בחיי לבר' יט,כו ולדעת זקנים מבעלי התוספות לבר' יט,לא (כמובא על ידי י"ל פליישר, "רבנו אברהם אבן עזרא בצרפת", מזרח ומערב ה' [תרצ"א], עמ' 218).

כאמור, המתכונת של הפירוש הארוך לשמות שונה מן המתכונת של הפירוש המקוטע לבראשית, כפי שראב"ע התווה אותה בהקדמה השנייה לתורה, 'הדרך החמישית': "ואזכיר בתחלה בכל פרשה / דקדוק כל מלה שיש בה קשה / ואחרי כן אזכיר הפירושים כסדר" (מהדורת 'הכתר' בר' כרך א', עמ' כ"ט). בהתאם לכך, הפירוש לספר בראשית מחולק לפרשות, והפירוש של כל פרשה מחולק לשניים: המדור הראשון מוקדש לביאור המילים והצורות הדקדוקיות ומכונה 'דקדוק פרשת...', והמדור השני מוקדש לביאור תכני ורעיוני ומכונה 'פירוש'; ואילו בפירוש הארוך לשמות נטש ראב"ע את המתכונת הממודרת והעדיף מתכונת משולבת, שבה הבירור הענייני צמוד לבירור הלשוני במסגרת הביאור של הפסוק הבודד. באין הקדמה לפירוש הארוך אין לנו הסבר מפיו של ראב"ע עצמו לשינוי המתכונת, ואפשר רק לשער, שכחלק ממאמציו הניכרים להגביר את נהירות הפירוש הוא הלך לקראת הלומד גם בכך, שמעתה הוא לא נדרש ללמוד ולשנן את הבירורים הלשוניים בנפרד, בטרם יגיע לפירוש הענייני של הפרשה. התפתחות דומה אירעה בדרך ההדפסה של הפירוש המקוטע לבראשית: במהדורת מיכאל פרידלנדר (בנספח העברי של ספרו: M. Friedlaender, Essays on the Writings of Abraham Ibn Ezra, London 1877 ) ובחומש תורת חיים (ירושלים תשמ"ו / 1986) הוא הודפס ברציפות לפי הפרשות, כנתינתו בכתבי-היד; ואילו במקראות גדולות 'הכתר' (רמת-גן תשנ"ז / 1997) התחשבו בהרגלי הלימוד שלנו והדפיסו אותו לראשונה על הדף בצמוד לכתובים המבוארים, כששני המדורים עוקבים זה את זה מתחת לפירוש הקצר.

רוב פירושי ראב"ע לספרי המקרא נכתבו במתכונת המשולבת, המתוארת על ידו בהקדמה הראשונה של הפירוש (הקצר) לתורה, 'הדרך החמישית': "ואחפש היטיב דקדוק כל מלה בכל מְאֹדִי / ואחר כך אפרשנה על פי אשר תשיג ידי" (מהדורת 'הכתר' בר' כרך א', עמ' כ"ו). ואילו דגמים שונים של המתכונת הממודרת מצינו, נוסף על הפירוש המקוטע לבראשית, רק בעוד שלושה מפירושיו: (א) בפירוש לספר איוב (רומא, שנת 1142 לערך) אין איזון כמותי בין שני המדורים: הפירוש הלשוני צמוד לפסוקי הספר מתחילתו ועד סופו, ולאחריו באה סקירה קצרה מאוד של רעיונותיו, שבראשה כתוב: "נשלמו פירושי מלות ספר איוב ועתה אפרש הטעמים". (ב) שני פירושיו לשיר השירים (הראשון נכתב באיטליה והשני ברואן) הם בעלי מתכונת אחת, המתבקשת מאופיו האליגורי. כל פירוש מחולק לשלושה מדורים (שבכתבי-היד כל אחד מהם מתמשך לכל אורך הספר!), שזהו תיאורם: "ולהיותו (בכמה כתבי יד: ולהיות, וכך צ"ל) בדרכיו תמים / פירשתיו שלש פעמים / בפעם הראשונה / אגלה כל מלה צפונה / ובפעם השניה יהיה משפטו / על דרך פשוטו / ובפעם השלישית יהיה מפורש / על נתיבות המדרש" (סוף הפתיחה של הקדמת הפירוש המקובל שנכתב ברואן). (ג) לענייננו חשוב במיוחד שינוי המתכונת שאירע תוך כדי כתיבת הפירוש לאיכה (רומא, תתק"ב / 1142). בעוד חלקו הראשון (הפירוש הדקדוקי חסר הכותרת) מוסב על פרקים א' עד ד' בלבד, הרי חלקו השני (הקרוי "פירוש הטעמים") מוסב על פרקים א' עד ה'. זאת משום שבפירוש של פרק ה' אוחדו שני המדורים, והביאור הענייני כולל גם בירורים דקדוקיים ומילונאיים. ואין לנו אלא לשער, שראב"ע נטש בפרק ה' את דרך ההפרדה מפני שמועטים בו יחסית קשיים לשוניים. דבר זה בא ללמדנו, שראב"ע לא החשיב במיוחד את הדבקות במתכונת אחת לאורך כל הפירוש, ולא נמנע מלהחליפה בגופו של הפירוש לאיכה כאשר נראה לו שהדבר רצוי. ומכאן שאין לראות בהבדלי המתכונת שבין הפירוש המקוטע לבראשית ובין הפירוש הארוך לשמות עדות לכך שהם בהכרח פירושים נפרדים.

ביטוי נוסף של שינוי המתכונת הוא עיטורו של הפירוש הארוך לשמות במערכת שלמה של חרוזי פתיחה - לא רק בראש החומש אלא גם בראש כל אחת מפרשותיו - שאין כמותו לא בפירוש הקצר לחמישה חומשי התורה ולא בפירוש המקוטע לבראשית.

בחרוזי הפתיחה שבראש הקדמת הפירוש הקצר לתורה נתן ראב"ע ביטוי לארבעה עניינים: ברכת האל, בקשת עזרתו, זיהוי המחבר (על ידי שימוש שנון בדו-המשמעות של מרכיבי שמו) ואיפיון הפירוש (על ידי הגדרה תמציתית של דרך הפשט):

מאחר שהפירוש הקצר לתורה הוא יצירה אחידה מובהקת, אין בראש הפירוש ליתר החומשים לא הזיהוי של המחבר ולא האיפיון של החיבור, וראב"ע מסתפק בחרוז פתיחה חד-טורי בעל תבנית אחידה, שבו הוא מברך את האל וחורז את שבחו עם שמו של הספר שהוא עומד לפרש (וזוהי הוכחה נוספת לשייכותו של הפירוש הקצר לשמות למערכת הזאת):

כחתימה לפירוש התורה בא בסוף הפירוש לדברים השיר "לדור דורים שנותיך" (שכבר נזכר לעיל), הפותח בפיאור נצחיותו ורוממותו של האל ובשבח הדרכתו את יראיו בדרך הישרה, וממשיך בבקשת שני חסדים אישיים - שיותן לו להמשיך להעמיק בלימוד התורה ובהבנת ה'סדרים' (ר"ל: הפרשות, המכונות כך גם בביאורו ליש' מ,כח; אם כי ייתכן מאוד שעדיפה גרסת כ"י פירקוביץ I, 23 וכ"י פריס, הספרייה הלאומית 177: "הסתרים", ר"ל: סתרי התורה) ולחזק את אחיזתו בחכמת התורה ובקיאותו בכתוביה, וגם להשלים את מפעלו הפרשני ולכתוב פירוש פשטי ליתר ספרי המקרא:

משאלת לבו של ראב"ע אכן נתמלאה. לא זו בלבד שכתב פירושים לרבים מספרי נביאים וכתובים, אלא גם חזר לכתוב פירוש שני לתורה. בראש ההקדמה של הפירוש השני לבראשית בא השיר "יבורך שם אשר אין לו תמונה" (הניתן במלואו במהדורת 'הכתר' בר' כרך א', עמ' כ"ז ונידון בקצרה לעיל). גם הוא פותח בברכת האל, בבקשת עזרתו ובזיהוי המחבר, וממשיך בנימה אישית מובהקת: הוא מודה לאל על אריכות שנותיו, מתאר את מחלתו הקשה, שכדי להיחלץ ממנה נדר לכתוב את פירושו (החדש) לתורה, ומקדיש את הפירוש למיטיבו, בצירוף השבח המופלג והפרדוקסלי, שהוא כלל אינו זקוק לפירוש באשר כל החכמות כבר ידועות לו. פרט לשיר האישי הזה אין בפירוש השני לבראשית שום חרוזי פתיחה לפרשות, כפי שאינם בפירושו הראשון.

כל זה שונה לגמרי, צורנית ועניינית, בפירוש הארוך לשמות. בחרוזי הפתיחה שבראשו אין מדובר על הפירוש ולא על המפרש, אלא אך ורק על ספר שמות המתפרש. אחרי דברי הברכה והתודה לאל נמנים המאורעות הגדולים המהווים את תוכנו הנשגב של ספר שמות: הדיכוי המביש של אבותינו במצרים לאחר מות יוסף אדונם, הולדתו של גדול הנביאים והחכמים שבכל הדורות, קנאת ה' לעמו ונקמתו הגלויה במשעבדיו, היציאה לחירות ביד רמה וברכוש גדול, מתן תורת אמת מאירת לב ועתירת סוד, והקמת משכן ה' מתרומות בני ישראל:

כמעט בכל כתבי-היד של הפירוש הארוך שבהם באה הפתיחה החרוזה הזאת, השקולה ב'משקל התיבות' (ארבע מילים בכל צלעית), בא לפניה שיר פתיחה נוסף, בעל אותו החרוז, אך שקול במשקל כמותי מובהק ('המתפשט'). קשה להכריע אם גם שיר דו-טורי זה מוסב על כל ספר שמות (כפי שמתבקש ממיקומו בכתבי-היד) או רק על פרשת 'שמות' (כפי שמתבקש מן העובדה שלפרשה זו לבדה אין חרוזי פתיחה). ניכר, על כל פנים, שתוכנו מתייחס לפרשת 'שמות', המביאה ברכה משולשת על נפשות לומדיה ה"קדושים" (ר"ל: המתקדשים לעבודת האל, כאמור בפירושו לוי' יא,מה): זכירת מאורעותיה ההיסטוריים מעוררת בהם תודה למחוללם, לימוד היגדיה האמוניים מקנה להם חוכמת אמת, והכרת 'סוד השם הנכבד' (אשר לבירורו תוקדש חקירה ארוכה בפירוש לשמ' ג,טו) מאפשרת להם לפארו ללא אומר ודברים:

גם המכלול של חרוזות הפתיחה ליתר הפרשות וחרוזת הסיום לספר שמות (הניתן בשלמותו במקראות גדולות 'הכתר') הוא דו-טורי, פרט לשני יוצאים מן הכלל - החרוזה החד-טורית שבראש פרשת 'פקודי' (הנראית קטועה, וייתכן שראשה אבד), והחרוזה התלת-טורית שבראש פרשת 'יתרו', המאפשרת לפרשן-המשורר התבטאות אישית שנונה באמצעות צימוד רב-השראה, העומד על שלוש ההוראות של המילה 'יתרו': (א) היֶתֶר של קשתו, שהמתח שלו התרופף מחמת עוניו (ע"פ פירושו לאיוב ל,יא); (ב) יתרת הכוח שהותירה בו מכת העוני, הוחלשה בימי נדודיו; (ג) יתרו כהן מדין, שעל שמו קרויה הפרשה המתפרשת בזה על ידי האיש אברם, שעל אף כל תלאותיו דבק בתקוה לגאולה:

נוסף על איחוי המדורים ולעיטור בחרוזים, שינוי המתכונת של הפירוש הארוך לשמות מתבטא גם באריכותו היתרה. לא זו בלבד שהוא ארוך בכתשעים אחוזים מן הפירוש הקצר לשמות, אלא שאחד-עשר פרקיו הראשונים גם ארוכים יותר מאחד-עשר הפרקים השלמים שנותרו מן הפירוש המקוטע לבראשית. לשון אחר: יש הצדקה לכנות גם את הפירוש השני לבראשית 'הארוך', מפני שאחד-עשר פרקיו אכן ארוכים בכארבעים אחוזים ממקביליהם בפירוש הקצר לבראשית, אולם אין זו עדיין האריכות המופלגת של הפירוש הארוך לשמות. אריכות זו היא פועל יוצא לא רק של דרך כתיבה ארכנית, אלא גם של ההחלטה לבאר את כל הכתובים ללא דילוגים. באין הקדמה לפירוש הארוך לשמות אין ראב"ע מכריז על כך במפורש, כפי שעשה בראש פירושו השני למגילת אסתר: "נאום אברהם הספרדי / הואלתי לפרש המגלה בכל מְאֹדִי / פסוק אחר פסוק כפי אשר תשיג ידי / ויודע סודי / הוא יהיה עמדי". ואכן בעוד שבפירוש הראשון לאסתר, שלפי כל הסימנים נכתב ברומא, יש פסוקים שלא נתפרשו (בפרק א: ד,טו,יז,כא; בפרק ב: ד,ו,ח,יז; בפרק ג: ג,ה,ו וכיוצא בזה), הרי שבפירוש השני, שנכתב בסוף שהותו של ראב"ע ברואן לפני או אחרי כתיבת הפירוש הארוך לשמות, הוא מבאר גם את הפסוקים האלה. זהו גם היחס שבין הפירוש הארוך לשמות לבין הפירוש הקצר לשמות, שבו לא נתפרשו פסוקים רבים (בפרק א: 11 פסוקים; בפרק ב: 9; בפרק ג: 3; בפרק ד: 7, וכן הלאה). גם בתחום הזה עדיין ממשיך הפירוש הארוך לבראשית את המתכונת של הפירוש הקצר לבראשית, שכן מספר הפסוקים הבלתי מבוארים שווה פחות או יותר בשניהם, ורק הפירוש הארוך לשמות נכתב במתכונת המלאה של 'פסוק אחר פסוק', וכך מגיעה בו מגמת ההרחבה למיצויה השלם.

מסתבר אפוא, שראב"ע נדר בצפון צרפת לכתוב פירוש חדש לתורה לא רק בגלל היעדרם המשוער של עותקים של פירושו הקצר ושל ספרי הדקדוק שכתב באיטליה, אלא גם ובעיקר בגלל הכרתו בנחיצותו של פירוש חדש, שיהיה מקיף ונהיר יותר מקודמו. על הלך הנפש שהביא אותו לכתיבה זו מעידים הנדר, המגדיר את כתיבת הפירוש כמילוי של התחייבות דתית, וכן הצהרתו החגיגית בפתח ההקדמה השנייה (שאין לה מקבילה בהקדמה הראשונה) על ארבעת הדברים שהוא מביא עמו בגשתו אל מלאכת הקודש של פירוש התורה: התמסרות שלמה בלב ונפש, גיוס כל יכולותיו, הכרה במגבלותיו ותלותו בעזרה ממרום:

נאום אברהם בן רבי מאיר בן עזרא הספרדי: / הנה בשמים עֵדי / היודע סודי / כי בכל לבי ובכל מְאוֹדי / אפרש התורה בְעוֹדי / על פי אשר תשיג ידי / אם יהיה אלהים עמדי / ואחל בשם אשר אין לתהִלתו תְחִלָה / ואשלים בשם אשר אין לגדולתו תִכְלָה / והוא ינקני מכל שגיאות / שלא יהיו בעיני לבי נראות / בין בטעם [ר"ל: בתוכן] או בדרך מבטא [ר"ל: בדרך הדיבור, בדקדוק] / כי אין אדם אשר לא יחטא (מהדורת 'הכתר' בר' כרך א, עמ' כ"ז).

מאחר שזיקת הפירוש הארוך לשמות אל הפירוש הארוך לבראשית היא של המשך תוך שינוי, מן הדין לראות בשינויים הגדולים שתוארו כאן שיפורים בביצועה של המגמה המשותפת לשניהם - להתגבר על הנטייה לקיצור חידתי המקשה על הבנת כתביו, להתחשב יותר בחוסר ההשכלה של קהל הקוראים בתחומי הדקדוק והמדעים (על ידי תוספת של הסברים לשוניים ושל 'חקירות' בסוגיות פרשניות ומחשבתיות, הפותחות לרוב ב'אמר אברהם המחבר'), ושמא גם להבליט את יתרונה של ההשכלה הספרדית על ידי עיטור הפירוש בשירים. ברי, על כל פנים, שבנדרו את נדרו התכוון ראב"ע לכתוב פירוש ארוך לתורה כולה. מעידות על כך שלוש קבוצות של הפניות: (א) הפניות בלשון עתיד בפירוש הארוך לבראשית אל מה שיאמר בפירוש הארוך לשמות: הארוך לבר' א,ט-י ('פירוש') מפנה לארוך לשמ' ד,יט ושמ' יט,ב,ט; והארוך לבר' י,כא ('פירוש') מפנה לארוך לשמ' כא,ב. (ב) הפניות בלשון עבר בפירוש הארוך לשמות אל האמור בפירוש הארוך לבראשית: הארוך לשמ' לב,טז מפנה להקדמת הארוך לבראשית, 'הדרך הרביעית'; הארוך לשמ' טז,כה מפנה לארוך לבר' א,ה ('פירוש'); הארוך לשמ' ד,יג מפנה לארוך לבר' יב,יא ('דקדוק המלים', שאמנם נשמטו ממנו כמה מילים, אך מיכאל פרידלנדר השכיל להשלימן מסברה במהדורתו); והארוך לשמ' יא,ה מפנה, ככל הנראה, להמשך האבוד של הארוך לבראשית, אולי לביאור לבר' כד,מב). (ג) ההפניות בלשון עתיד שיש בפירוש הארוך לשמות אל מה שיאמר בפירוש הארוך ליתר החומשים (שממנו לא שרד דבר וחצי דבר, ושככל הידוע לא נכתב כלל): הארוך לשמ' כ,א (להלן, עמ' 170) מפנה לדב' יב,כה; הארוך לשמ' כג,יט (בסוף הביאור) מפנה לדב' יד,כא; הארוך לשמ' לא,יג מפנה לוי' כג,יא; הארוך לשמ' לב,כז מפנה לדב' לג,ט (על דרך זו מצינו גם בפירושו ליש' א,ד; ו,א,ב את הלשון "כאשר אפרש" לגבי הפירוש העתידי ליחזקאל, שגם לגביו אין צל של ראיה שנכתב).

לא זו בלבד שראב"ע לא קיים (כנראה) את נדרו לגבי שלושת החומשים הנותרים, אלא שיש סימנים לכך שגם מה שהספיק לעשות לא עשה ברציפות, כלומר: שחלה הפסקה בין כתיבת הפירוש הארוך לבראשית בשנת תתקי"ג / 1153 ובין כתיבת הפירוש הארוך לשמות. נקודת המוצא לבירור זמן כתיבתו של הפירוש לשמות היא התיעוד המהימן שיש בידינו לגבי תאריכי הסיום של שלושה פירושים נוספים שראב"ע כתב ברואן: בקולופון-המחבר של הפירוש הארוך לדניאל (הבא בדפוס הראשון, מקראות גדולות, ונציה רפ"ו / 1525) נאמר, שכתיבתו הושלמה במרחשון תתקי"ו / אוקטובר 1155; בקולופון-המחבר של פירושו השני לתהילים (הבא בשלושה כתבי-יד) נאמר, שהוא הושלם בחצי אלול של שנת תתקי"ו / 1.9.1156; ובקולופון-המחבר של פירושו לתרי-עשר (הבא בחמישה כתבי-יד) התאריך הוא ראש חודש טבת תתקי"ז / 16.12.1156. התיארוך של הפירוש הארוך לבראשית לשנת 1153 מתיישב עם שתי הפניות בלשון עבר לפירוש דניאל, הבאות בפירוש הארוך לבר' י,א; יב,ט, שכן ניתן להסב אותן על הפירוש הקצר שנכתב ברומא או בלוקה (ואילו ההפניה השלישית שבארוך לבר' א,א מתייחסת לספר דניאל גופו ולא לפירושו). לעומת זאת, את ההפניה בלשון עבר לדנ' ז,י שבפירוש הארוך לשמ' לב,לב אפשר להסב אך ורק על הפירוש הארוך לדניאל שנתחבר בשנת 1155, ומכאן שהפירוש לשמות נכתב אחריו. הממצאים לגבי הזיקה שבין הפירוש השני לתהילים לבין הפירוש הארוך לשמות הם דו-משמעיים: מצד אחד יש ראיה שגם הפירוש לתהילים קדם לפירוש הארוך לשמות, שכן בביאור לשמ' כ,ז-י ראב"ע אומר: "וכבר פירשתי זה במזמור ליום השבת", וההסבר הזה אכן נמצא בפירוש הרגיל (השני) לתה' צב,ה, שנתחבר בשנת 1156 (אם כי אין להוציא מכלל אפשרות שהכוונה למה שאולי כתב על מזמור זה בפירוש הראשון לתהילים, שנתחבר ברומא או בלוקה כעשר שנים קודם לכך, ושממנו שרדו רק ההקדמה והפירוש למזמורים א-ב). אך מצד שני יש ראיה שהפירוש לשמות קדם לפירוש לתהילים, שכן בביאור לתה' קג,ח הוא אומר: "וכבר פירשתי הטעם במקומו", וההסבר הדרוש נמצא אך ורק בפירוש הארוך לשמ' לד,ו-ז (אולם אף על פי שההפניה הזאת נמצאת כלשונה בכל שלושה-עשר כתבי-היד של פירוש תהילים ששרדו, אפשר לשער שראב"ע הוסיף אותה בשלב מאוחר, כשהפירוש היה עדיין ברשותו; או, לחלופין, שזאת הערת שוליים של קורא, שכתב: "וכבר פירש...", ואחד המעתיקים הקדומים הכניסה לתוך הפירוש אגב 'תיקונה' מגוף שלישי לגוף ראשון).

ניתן לאשש את הראיות לכתיבה המאוחרת של הפירוש הארוך לשמות מן ההפניות לפירושים קודמים, בעזרת תופעה הפוכה: במקום להפנות את הקורא, כמנהגו, לדיון קודם, מצינו בפירוש הארוך לשמות לפחות ארבע חזרות על דברים שהוא כבר הסביר והוכיח באחד-עשר הפרקים ששרדו מן הפירוש הארוך לבראשית: בארוך לשמ' א,א הוא חוזר על האמור בארוך לבר' ג,יד ('דקדוק'); בארוך לשמ' ב,ג הוא חוזר על האמור בארוך לבר' יא,ג ('פירוש'); בארוך לשמ' י,יט הוא חוזר על האמור בארוך לבר' יג,יד ('דקדוק'); ובארוך לשמ' טו,ג הוא חוזר על האמור בארוך לבר' ז,ב ('דקדוק'). גם זאת אינה הוכחה חד-משמעית, אך מתקבל הרושם שבזמן כתיבת הפירוש הארוך לשמות כבר לא היה ברשותו של ראב"ע הפירוש הארוך לבראשית, ונשתכח ממנו שעניינים אלה כבר נידונו בו. גם הגודש של בירורים לשוניים ודקדוקיים בפרקים הראשונים של הפירוש הארוך לשמות, שאינם נחוצים להבנת הכתובים, מעיד בבירור שיש כאן התחלה חדשה. מסתבר שהוא נועד גם למי שאין בידו הפירוש הארוך לבראשית, אף על פי שראב"ע לא מצא לנכון לחבר לו הקדמה משלו.

יתרה מזאת, הכנסת שלושת השינויים הגדולים במתכונת של הפירוש הארוך לשמות לעומת המתכונת של הפירוש הארוך לבראשית מובנת יותר אם נניח כי שנים אחדות חוצצות בין הסיום של כתיבת הראשון לבין ההתחלה של כתיבת השני. אמנם קשה ליישב זאת עם האמור בקולופון-המעתיק הבא בסוף הפירוש הארוך לשמות בשלושה כתבי-יד ובשני הדפוסים הראשונים, נאפולי רמ"ח / 1488 וקושטא רע"ד / 1514: "ספר 'ואלה שמות' חִבּוּר לאברהם / נשלם שנת תתקי"ג (1153) יקר כמו שוהם". אולם לא זו בלבד שהמהימנות של הקולופון הזה מוטלת בספק (שכן בשני כתבי-יד, פריס, הספרייה הלאומית 176, ורומא-קזנטנזה 2639, הוא רשום בבירור בכתיבה של יד שנייה, ורק בכ"י פריס, הספרייה הלאומית 175, הוא רשום בכתיבת ידו של מעתיק הפירוש), אלא שבאין קולופון-המחבר תמוה מאין למעתיק מאוחר מידע על שנת כתיבת הפירוש, ושמא אין זאת אלא הרחבה של האמור בשיר הפתיחה לפירוש הארוך לבראשית בדבר גילו של ראב"ע ("שמֹנה על שמֹנה") גם על הפירוש הארוך לשמות.

קשה מאוד להניח, שבעשרה וחצי החודשים המפרידים בין סיום כתיבת הפירוש הארוך לדניאל (מרחשון תתקט"ז) לבין סיום כתיבת הפירוש לתהילים (ט"ו באלול באותה שנה) הספיק ראב"ע לכתוב הן את הפירוש הארוך (מאוד) לארבעים פרקי ספר שמות והן את הפירוש (הקצר למדיי) למאה וחמישים פרקי תהילים. ומאחר שאת הפירוש (הקצר אף הוא) לשישים וארבעה פרקי תרי-עשר הוא סיים בראש חודש טבת תתקי"ז, כלומר: כעבור שלושה וחצי חודשים בלבד מסיום כתיבת הפירוש לתהילים, יכול היה הפירוש לשמות להיכתב רק אחרי הפירוש לתרי-עשר. מכל זה עולה, שהפירוש הארוך לשמות נכתב, ככל הנראה, במרווח של שמונה-עשר חודשים לפחות שבין סיום כתיבת הפירוש לתרי-עשר בראש חודש טבת שנת תתקי"ז ברואן לבין התחלת כתיבת יסוד מורא "בירח תמוז" שנת תתקי"ח (בכ"י אחר: תתקי"ט) או כתיבת אגרת השבת למחרת י"ד בטבת שנת תתקי"ט / 6.12.1158 בלונדון. עם סיום כתיבת הפירוש לשמות לא המשיך כנראה ראב"ע לקיים את נדרו ולא כתב את יתרת הפירוש הארוך לתורה. ושמא גרם לכך המעבר (הבלתי מוסבר) של ראב"ע מצפון צרפת לאנגליה.

בלונדון חזר ראב"ע בשלישית לפרש את ספר בראשית, אך במתכונת שונה לחלוטין: פירוש שבעל-פה שהוא השמיע באוזני תלמידו-פטרונו ר' יוסף בן יעקב ממורוויל (קהילה זעירה במרכז אנגליה). שרדו ממנו רק פירושים לרובה של פרשת 'וישלח' (בר' לב,ד - לה,כו) ולתחילתה של פרשת 'ויחי' (מז,כח - מט,י). הפירוש ל'וישלח' שרד בכתב-יד יחיד (רומא-קזנטנזה 2839), והוא הוהדר לראשונה במקראות גדולות 'הכתר' (בר' כרך ב', עמ' 58-85), ובשנייה, עם מבוא וביאור, על ידי אהרן מונדשיין (במאמרו "פירוש ראב"ע לפרשת 'וישלח' - 'שיטה אחרת'", בית מקרא מ"ה (תשס"א), חוברת קס"א, עמ' 200-223). הפירוש ל'ויחי' שרד בארבעה כתבי-יד והוהדר לראשונה על פי כ"י לונדון, הספרייה הבריטית 1073, על ידי מיכאל פרידלנדר (בנספח העברי לספרו הנזכר לעיל, עמ' 65-68), הועתק משם על ידי אשר וייזר (בספרו הנזכר לעיל, כרך א', עמ' קצ"ד-קצ"ז, ובחומש תורת חיים, כרך ב', עמ' רצ"א-רצ"ב), והוהדר בשנייה במקראות גדולות 'הכתר' (עמ' 163-176). בראש הפירוש ל'וישלח' מתאר התלמיד בבהירות את גדרי תרומתו לפירוש שבעל-פה כשומעו וכמנסחו: "ואני יוסף בר' יעקב ממורויל שמעתי ממנו פירוש אלה הפרשות [בלשון רבים!] בלונדרש [ר"ל: בלונדון] על פה וכתבתים בלשוני". ובסוף הפירוש הוא אף מקבל על עצמו בענווה אחריות מלאה לגבי טעויות אפשריות שנפלו במסירת דברי מורו מחמת קוצר דעתו: "זאת הפרשה פירש לי החכם, ואני פרשתיה [ר"ל: כתבתי את הפירוש] כאשר מפיו הבינותי". בדומה לכך הוא חוזר וכותב בראש הפירוש ל'ויחי': "אני יוסף בר' יעקב ממורויל שמעתי מפי זה החכם פירוש זאת הפרשה בלונדרש וכתבתיה בלשוני". לעומת זאת חסר הקולופון שלו בסוף הקטוע של הפירוש (לאחר הביאור של בר' מט,י), ויש בכך כדי לחזק את ההנחה שהקיטוע הוא תוצאה של התפרקות כתב-היד, אשר מעיקרו נמשך לפחות עד סוף ברכת יעקב ואולי אף עד סופה של פרשת 'ויחי'. אהרן מונדשיין (במאמרו "'שיטה שלישית' לפירושו של ר' אברהם אבן עזרא לתורה? על גילויו של קטע חדש מביאוריו", בתוך: יאיר הופמן ופרנק פולק [עורכים], אור ליעקב - מחקרים במקרא ובמגילות מדבר יהודה לזכרו של יעקב שלום ליכט, ירושלים ותל-אביב תשנ"ז, עמ' 167-179) הסיק מן המתכונת הפרשנית האחידה של הפירושים שבעל-פה ל'וישלח' ו'ויחי', משתי זיקות ענייניות ברורות שביניהם (הביאור לבר' מח,ז חוזר על האמור בביאור על לה,טז, והביאור לבר' מט,ג-ד חוזר על האמור בביאור על לה,כב) ומלשון הרבים "אלה הפרשות" שבקולופון, ששני הפירושים היו שייכים לחטיבה ספרותית אחת, ושהיא כללה פירוש גם לפרשות נוספות.

הדעת נותנת, שהפירוש בעל-פה לפרשות של ספר בראשית הועלה על הכתב על ידי ר' יוסף בן יעקב בסמוך לזמן כתיבת יסוד מורא וסוד תורה, ספר המצוות שראב"ע הקדיש לו, כאמור בסוף שיר הפתיחה: "אודה בהשלימי לאל ולידידו / יוסף בנו יעקב על מתנת ידו". בגוף הספר (שער ב', פסקה ה') מספר ראב"ע שהוא הקדיש לו ספרים נוספים, אשר שימשו את התלמיד בתלמודו לפני רבו: "אך חברתיו לנדיב הנכבד שלמד לפָנַי ספרים (נוסח אחר: 'ספרַי') שחברתי לו". אין אנו יודעים מה הם הספרים האלה שראב"ע כתב למענו, פרט לעובדה שהוא 'למד לפני' ראב"ע את פירושו לתרי-עשר והיה ככל הנראה מעתיקו הראשון, כפי שהוא מעיד במצפוניות האופיינית לו בקולופון-המעתיק: "ואני יוסף בר' יעקב ממורויל העתקתיו ממכתב יד המחבר, גם הוספתי קצת פירוש על לשונו, כאשר הוא פירש לי בעת חיבורו. רק בעבור שהוא לשון פירושי סימנתי הטורים הנוספים בשתי נקודות בראש הטור ובסופו, ובכל מקום שימצאו השתי נקודות בין מלה למלה היא תוספת פירושי מפיו" (כ"י לונדון, הספרייה הבריטית 237). קריאה מודרכת מעין זאת היתה רווחת בארצות ערב, שבהן נהגו 'לקרוא לפני' המורה את ספרו שלו (כפי שמספר ר' יונה אבן ג'נאח על עצמו בספר הרקמה, מהדורת מיכאל וילנסקי, ירושלים תשכ"ד, עמ' ר', רכ"ז, ש"י), או אחד מספרי היסוד של המקצוע (כפי שמספר רמב"ם על תלמידו במורה נבוכים, תרגום מיכאל שוורץ, תל-אביב תשס"ג, כרך א', עמ' 5, הערה 4). זאת וגם זאת עשה ר' יוסף בן יעקב - בלומדו לפני ראב"ע את פירושו לתרי-עשר הוא הוסיף עליו מן ההסברים ששמע מפיו בעל-פה, ובלומדו לפניו את ספר בראשית גופו הוא רשם בלשונו שלו את פירושו שבעל-פה.

יש בידינו פירוש נוסף, שתלמיד (אלמוני) רשם בלשונו (המחוספסת) בלומדו לפני ראב"ע את אחד מספרי המקרא - הפירוש שבעל-פה לתרי-עשר, שלפי כל הסימנים נכתב ברומא או בלוקה, ושבקולופון-המעתיק שבראשו כתוב: "בשם ה' אלהי כל בשר, אתחיל לכתוב פירוש תרי עשר, אשר הועתק מפי הגאון הר' אברהם בר' מאיר הספרדי המכונה אבן עזרא זצ"ל" (שני פירושי ר' אברהם אבן עזרא לתרי-עשר, ההדיר אוריאל סימון, רמת-גן תשמ"ט 1989, עמ' 269). אך בעוד שהפירוש הזה קצר מאוד בהשוואה לפירוש (הקצר יחסית) לתרי-עשר שראב"ע כתב בעצמו כעבור כתריסר שנים ברואן, אין הפירוש שבעל-פה לפרשות 'וישלח' ו'ויחי' שונה באריכותו היחסית מן הפירוש הקצר לבראשית. לעומת זאת דומים שני הפירושים שבעל-פה בשלושה דברים: (1) בשניהם מסתפק ראב"ע בהצגת ביאורו שלו ונמנע מלהכביד על תלמידיו בהבאת הדעות החלוקות של קודמיו; (2) שני התלמידים מדברים על המורה-המפרש בגוף שלישי: בפירוש שבעל-פה להו' א,א: "אומ'[ר] כי כל הנביאים לא היו שוים בנבואתם", ובפירוש שבעל-פה לבר' לב,י: "כבר פירש כי אין המדבר או המספר שומר לאמר מלה במלה רק הטעם ישמר"; (3) שני הפירושים אינם רציפים ויש בהם דילוגים שקשה להסבירם. ראב"ע לא כתב שום פירוש במתכונת הפירושים (הערביים) הבלתי רציפים המובהקים של ר' יהודה חיוג' ור' יהודה אבן בלעם, שכונו 'נֻכַּת אלמקרא' (דקדוקי מקרא) על שום שאין בהם ביאור ענייני מקושר אלא רק הארת סתומות דקדוקיות, לשוניות ולעתים אף ענייניות נבחרות. כמוסבר על ידי ר' יהודה חיוג' בהקדמת כתאב אלנתף ('ספר הנוצות המרוטות') לספר יהושע: "ודילגתי על פרקים, שאין נעלם פירושם מן ההדיוט, כל שכן מן המומחה, ואף (על) מה שלא השגתי לו מובן, ולא עלה בו על דעתי דבר" (תרגומו של שרגא אברמסון בספרו מפי בעלי לשונות, ירושלים תשמ"ח 1988, עמ' 27). בעוד שפירושי ראב"ע לקהלת, ישעיהו ותרי-עשר הם במתכונת כמעט מלאה של 'פסוק אחר פסוק', הדילוגים בפירוש הקצר לתורה הם סבירים, והוא הדין הן בפירוש הארוך לבראשית (כאמור לעיל) והן בקטעים המבוארים שבפירוש שבעל-פה ל'וישלח' ו'ויחי'. לעומת זאת יש בפירוש שבעל-פה לתרי-עשר קטעים שכלל לא פורשו (לדוגמה: בפירוש להושע פרק א' לא פורשו פסוקים ה-ט, בפרק ב' לא פורשו פסוקים ט-יד, יט-כב, ובפרק י"ג לא פורשו פסוקים ג-ו), והוא הדין, וביתר שאת, בפירוש שבעל-פה ל'וישלח', שבו אין כלל פירוש לפרק ל"ד (אונס דינה) ולפרק ל"ו (תולדות אדום, מלכיו ואלופיו), וגם לא נידונו בו הנושאים האלה: צליעת יעקב ואיסור גיד הנשה (לב,לא-לג), מות דבורה וקבורתה, ברכת ה' ליעקב והצבת המצבה בבית אל (לה,ח-יד), מות רחל וקבורתה (לה,יט-כא) ומות יצחק וקבורתו (לה,כז-כט). ייתכן שבפירושים שבעל-פה התאים את עצמו המורה-הפרשן למה שעניין את התלמיד היושב לפניו, כפי שייתכן שהתלמיד-הרושם דילג על מה שלא עניין אותו.

לעומת הדילוגים התמוהים האלה, יש בפירוש שבעל-פה לפרשת 'וישלח' הסברים פסיכולוגיים שאין דוגמתם בפירוש הקצר לבראשית (על פחדיו המוגזמים של יעקב מעשו, על מניעי התבודדותו מעבר ליבוק ועל ההבדל התמוה שבין השתחוויות בני הגבירות לעשו לבין הימנעותם של בני השפחות מכך), ובגינם הוא מלא ובשל יותר מקודמו שבכתב כפירוש ספרותי. אין כמובן לדעת, אם הרחבה מרשימה זאת של קשת השאלות היא פרי היענותו של ראב"ע לשאלותיו של התלמיד, או פרי התפתחות עצמית של דרכו הפרשנית. ברי, על כל פנים, שבשלושת פירושיו לספר בראשית ובשני פירושיו לספר שמות ניכרת בבירור מגמה של שכלול והעמקה של מלאכת הפירוש. גם אם מנעו בעדו נסיבות חייו לקיים את נדרו במלואו ולכתוב פירוש ארוך לחומשים ויקרא, במדבר ודברים, עלה בידו להציג בפני לומדיו לדורותיהם מופת של שקידה בלתי נלאית על תיקון של ביאורים ספציפיים ושיפור של מתכונת הפירוש.

~~~~~~~

רשימת כתבי היד ששימשו לההדרת פירושי ראב"ע בספר שמות של מקראות גדולות 'הכתר':

הפירוש הקצר:

1. דרזדן, ספריית המדינה EA 138

2. סנט פטרסבורג, הספריה הלאומית Fir. Evr. I 27

3. פריס, הספרייה הלאומית 182     

4. פרמה, ספריית הפאלאטינה 2540, (דה-רוססי 896). 

5. ברן, הספרייה העירונית A 359

6. קמברידג', האוניברסיטה Add. 1734

הפירוש הארוך:

1. פריס, הספרייה הלאומית 167   

2.  אוקספורד ספריית בודליאנה 216   

3.  לונדון, הספרייה הבריטית 193  (Add. 26880

4. פרמה, ספריית הפאלאטינה 2540, (דה-רוססי 326).   

5. סנט פטרסבורג, הספריה הלאומית Evr. IV 206