מאגר הכתר בראשית פרק יא עם פירוש רד"ק

פרק יא
[שביעי] [א] וַיְהִ֥י כָל־הָאָ֖רֶץ שָׂפָ֣ה אֶחָ֑ת וּדְבָרִ֖ים אֲחָדִֽים:
[ב] וַיְהִ֖י בְּנָסְעָ֣ם מִקֶּ֑דֶם וַֽיִּמְצְא֥וּ בִקְעָ֛ה בְּאֶ֥רֶץ שִׁנְעָ֖ר וַיֵּ֥שְׁבוּ שָֽׁם:
[ג] וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֗הוּ הָ֚בָה נִלְבְּנָ֣ה לְבֵנִ֔ים וְנִשְׂרְפָ֖ה לִשְׂרֵפָ֑ה וַתְּהִ֨י לָהֶ֤ם הַלְּבֵנָה֙ לְאָ֔בֶן וְהַ֣חֵמָ֔ר הָיָ֥ה לָהֶ֖ם לַחֹֽמֶר:
[ד] וַיֹּאמְר֞וּ הָ֣בָה׀ נִבְנֶה־לָּ֣נוּ עִ֗יר וּמִגְדָּל֙ וְרֹאשׁ֣וֹ בַשָּׁמַ֔יִם וְנַֽעֲשֶׂה־לָּ֖נוּ שֵׁ֑ם פֶּן־נָפ֖וּץ עַל־פְּנֵ֥י כָל־הָאָֽרֶץ:
[ה] וַיֵּ֣רֶד יְהוָ֔ה לִרְאֹ֥ת אֶת־הָעִ֖יר וְאֶת־הַמִּגְדָּ֑ל אֲשֶׁ֥ר בָּנ֖וּ בְּנֵ֥י הָאָדָֽם:
[ו] וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה הֵ֣ן עַ֤ם אֶחָד֙ וְשָׂפָ֤ה אַחַת֙ לְכֻלָּ֔ם וְזֶ֖ה הַחִלָּ֣ם לַעֲשׂ֑וֹת וְעַתָּה֙ לֹא־יִבָּצֵ֣ר מֵהֶ֔ם כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר יָזְמ֖וּ לַעֲשֽׂוֹת:
[ז] הָ֚בָה נֵֽרְדָ֔ה וְנָבְלָ֥ה שָׁ֖ם שְׂפָתָ֑ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ אִ֖ישׁ שְׂפַ֥ת רֵעֵֽהוּ:
[ח] וַיָּ֨פֶץ יְהוָ֥ה אֹתָ֛ם מִשָּׁ֖ם עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֑רֶץ וַֽיַּחְדְּל֖וּ לִבְנֹ֥ת הָעִֽיר:
[ט] עַל־כֵּ֞ן קָרָ֤א שְׁמָהּ֙ בָּבֶ֔ל כִּי־שָׁ֛ם בָּלַ֥ל יְהוָ֖ה שְׂפַ֣ת כָּל־הָאָ֑רֶץ וּמִשָּׁם֙ הֱפִיצָ֣ם יְהוָ֔ה עַל־פְּנֵ֖י כָּל־הָאָֽרֶץ: פ
[י] אֵ֚לֶּה תּוֹלְדֹ֣ת שֵׁ֔ם שֵׁ֚ם בֶּן־מְאַ֣ת שָׁנָ֔ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־אַרְפַּכְשָׁ֑ד שְׁנָתַ֖יִם אַחַ֥ר הַמַּבּֽוּל:
[יא] וַֽיְחִי־שֵׁ֗ם אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־אַרְפַּכְשָׁ֔ד חֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: ס
[יב] וְאַרְפַּכְשַׁ֣ד חַ֔י חָמֵ֥שׁ וּשְׁלֹשִׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־שָֽׁלַח:
[יג] וַיְחִ֣י אַרְפַּכְשַׁ֗ד אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־שֶׁ֔לַח שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֔ים וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: ס
[יד] וְשֶׁ֥לַח חַ֖י שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־עֵֽבֶר:
[טו] וַֽיְחִי־שֶׁ֗לַח אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־עֵ֔בֶר שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֔ים וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: ס
[טז] וַיְחִי־עֵ֕בֶר אַרְבַּ֥ע וּשְׁלֹשִׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־פָּֽלֶג:
[יז] וַיְחִי־עֵ֗בֶר אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־פֶּ֔לֶג שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: ס
[יח] וַיְחִי־פֶ֖לֶג שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־רְעֽוּ:
[יט] וַֽיְחִי־פֶ֗לֶג אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־רְע֔וּ תֵּ֥שַׁע שָׁנִ֖ים וּמָאתַ֣יִם שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: ס
[כ] וַיְחִ֣י רְע֔וּ שְׁתַּ֥יִם וּשְׁלֹשִׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־שְׂרֽוּג:
[כא] וַיְחִ֣י רְע֗וּ אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־שְׂר֔וּג שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים וּמָאתַ֣יִם שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: ס
[כב] וַיְחִ֥י שְׂר֖וּג שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־נָחֽוֹר:
[כג] וַיְחִ֣י שְׂר֗וּג אַחֲרֵ֛י הוֹלִיד֥וֹ אֶת־נָח֖וֹר מָאתַ֣יִם שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: ס
[כד] וַיְחִ֣י נָח֔וֹר תֵּ֥שַׁע וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־תָּֽרַח:
[כה] וַיְחִ֣י נָח֗וֹר אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־תֶּ֔רַח תְּשַֽׁע־עֶשְׂרֵ֥ה שָׁנָ֖ה וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: ס
[כו] וַֽיְחִי־תֶ֖רַח שִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֙וֹלֶד֙ אֶת־אַבְרָ֔ם אֶת־נָח֖וֹר וְאֶת־הָרָֽן:
[כז] וְאֵ֙לֶּה֙ תּוֹלְדֹ֣ת תֶּ֔רַח תֶּ֚רַח הוֹלִ֣יד אֶת־אַבְרָ֔ם אֶת־נָח֖וֹר וְאֶת־הָרָ֑ן וְהָרָ֖ן הוֹלִ֥יד אֶת־לֽוֹט:
[כח] וַיָּ֣מָת הָרָ֔ן עַל־פְּנֵ֖י תֶּ֣רַח אָבִ֑יו בְּאֶ֥רֶץ מוֹלַדְתּ֖וֹ בְּא֥וּר כַּשְׂדִּֽים:
[מפטיר] [כט] וַיִּקַּ֨ח אַבְרָ֧ם וְנָח֛וֹר לָהֶ֖ם נָשִׁ֑ים שֵׁ֤ם אֵֽשֶׁת־אַבְרָם֙ שָׂרָ֔י וְשֵׁ֤ם אֵֽשֶׁת־נָחוֹר֙ מִלְכָּ֔ה בַּת־הָרָ֥ן אֲבִֽי־מִלְכָּ֖ה וַאֲבִ֥י יִסְכָּֽה:
[ל] וַתְּהִ֥י שָׂרַ֖י עֲקָרָ֑ה אֵ֥ין לָ֖הּ וָלָֽד:
[לא] וַיִּקַּ֨ח תֶּ֜רַח אֶת־אַבְרָ֣ם בְּנ֗וֹ וְאֶת־ל֤וֹט בֶּן־הָרָן֙ בֶּן־בְּנ֔וֹ וְאֵת֙ שָׂרַ֣י כַּלָּת֔וֹ אֵ֖שֶׁת אַבְרָ֣ם בְּנ֑וֹ וַיֵּצְא֨וּ אִתָּ֜ם מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֗ים לָלֶ֙כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֥אוּ עַד־חָרָ֖ן וַיֵּ֥שְׁבוּ שָֽׁם:
[לב] וַיִּהְי֣וּ יְמֵי־תֶ֔רַח חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים וּמָאתַ֣יִם שָׁנָ֑ה וַיָּ֥מָת תֶּ֖רַח בְּחָרָֽן: פ

פרק יא
(א) ויהי כל הארץ - כל בני הארץ היו שפה אחת , כלומר: לשון אחד היו מדברים כלם , והוא לשון הקדש , כמו שכתבנו (בר' ב , כ). ודברים אחדים - הסכמה אחת היתה להם; וכן "להלחם עם יהושע... פה אחד" (יהו' ט , ב) , רוצה לומר: בהסכמה אחת. והסכמתם היתה ללכת בארץ ולבקש להם מקום רחב ידים וישכנו שם כלם , ולא יפוצו הנה והנה בהיותם לעם רב. והיה זה שלש מאות וארבעים שנה אחר המבול. ובהסכמתם זאת , כנראה , לא היו נח ובניו , שם ויפת ועבר , כי חכמים וצדיקים היו. וכן היו באמת חכמים רבים בדור , כי החכמות , כמו שכתבנו (בר' ה , ד) , חוברו בזמנים ההם , עם אורך שנות האנשים היחידים ההם; וספרי החכמות אשר חוברו עד המבול , היו ביד נח ובניו. גם נח שהאריך ימים , וכן שם בנו , אי אפשר שלא חברו ספרים בחכמות. גם אברהם אבינו היה אז בדור הפְּלָגָה בן ארבעים וחמש שנים. ובאמת חכם גדול היה , ובן ארבעים שנה הכיר את בוראו , כדברי קצת מרבותינו ז"ל (ב"ר ל , ח); ולדברי קצתם - בן שלש. ולא היתה דעת כל חכמי הדור ההוא , שהאל ברא הארץ , אלא לישבה כולה או רובה. וידעו גם כן , כי ברבות בני האדם לא יכילם מקום אחד כבקעת בבל או גדולה ממנה. אם כן ההסכמה ההיא היתה בטילה בעיני חכמי הדור ההוא , אלא שעל כרחם נטו אחר הרוב שלא היו חכמים , לבנות העיר והמגדל. ולפי שהיו כולם מדברים שפה אחת , היו יותר קרובים להיותם בהסכמה אחת. ובבראשית רבה (לח , ו): לשם עבודה זרה נתכונו. אמרו: לא כל הימנו שיברור לו את העליונים. בואו ונעשה עמו מלחמה! זהו "ומגדל וראשו בשמים" (להלן , ד). וזה אינו כמשמעו , כי לא היו טפשים לעשות מלחמה ממש , אלא המלחמה הזאת באמונה היתה , לעבוד זולתו. וכיון שנתפזרו בטלה הסכמתם. (ב) ויהי בנסעם מקדם - ממזרח; כי שם היה הישוב בתחלה , ושם נברא האדם , כי גן עדן מזרחי הוא. ונח , בצאתו מן התבה , הלך לו למקום ישובו הראשון , או התיבה היתה שם בצאתו ממנה. גם הרי אררט (ראה בר' ח , ד) מזרחים הם. והם בהסכמתם יצאו מאותו 'מזרח' , ובאו כלפי מערב עד בבל. והבקעה היא מקום מישור בין ההרים , יש רחב ויש צר. וזה המישור מצאו אותו רחב ידים , והסכימו לשבת שם , וישבו שם. ונקרא המקום ההוא ארץ שנער , והיא הנזכרת למעלה (ראה בר' י , י); כי כבר כתבנו (בר' ה , ח) , כי הענין ההוא אחר הפְּלָגָה היה. ולא ספר הכתוב למה נקרא שנער. ורבותינו ז"ל (ב"ר לז , ד): לפי שמֵתֵי מבול ננערים לשם , לפי שהיא בקעה. (ג) ויאמרו. הבה - זאת המלה הורגלה על נתינת עצה או עזר לעשות הדבר שנאמרה עליו. ואינה צווי ממש , אלא כענין מקור או שם , לפיכך תבא המלה גם לנקבה גם לרבים. נלבנה לבנים - לתוספת באור; כמו "ויצם דוד צום" (ש"ב יב , טז) , והדומים להם; וכן נשרפה לשרפה. ובאותה בקעה אין אבן , לפיכך כל בניינם בלבנים. והלבנים - עושים אותם מן הטיט , ואחר כן שורפים אותם בכבשן. ותהי להם הלבנה לאבן - בא קמוץ ב'זקף'; וכן "ואלה תולדות פרץ" (רות ד , יח); "הוא יהיה לי עָבד" (בר' מד , יז); והדומים להם. והיתה להם הלבנה לבנין במקום אבן , כי אין אבנים בבבל. והחמר היה להם לחֹמר - החֵמר הוא טיט מגובל עפר במים , וחומר הוא המגובל מסיד ומחול במים. ושם לא היו להם אבנים שיהיו שורפים לסיד , והיה להם לבניינם החֵמר במקום החומר. (ד) הבה נבנה לנו עיר - העיר - לשבת , והמגדל - להיות צופים משם למרחוק , לראות ענין מקניהם ובהמתם; וגם יהיה אות לרועים שינהגו מקניהם לרעות במדברות רחוק מהעיר , ויהיה להם המגדל לאות ולסימן שידעו לשוב אל העיר. וראשו בשמים - רוצה לומר , שיהיה המגדל גבוה; כמו "ערים גדולות ובצורות בשמים" (דב' א , כח); רוצה לומר: בגובה האויר. ונעשה לנו שם - כלומר: אם יהיה לנו מקום קבוע בזאת העיר , יהיה לכל אחד ממנו לשם - אם יצא חוץ מגבול העיר הזאת , יזכר העיר וישוב אליה; או יזכר אחד לחברו מהיוצאים וישובו אליה. כי אם לא נעשה כן , אולי נפוץ על פני כל הארץ; שהיוצאים ממנו ישכחו החברה וישארו שם במקום לכתם , וישבו שם , זה למזרח וזה למערב , זה לצפון וזה לדרום , וחברתנו תתפזר , ונהיה נפוצים הנה והנה. (ה) וירד יי' - בהשגחת האל במעשה השפלים יכנה הכתוב הענין הזה בלשון 'ירידה'; וכן בענין סדום (ראה בר' יח , כא); לפי שירידה היא אצל כבודו להשגיח בתחתונים. אלא שכן ראה הוא יתברך להשגיח באדם , מפני שתוף השכל אשר בו. לראות - וכן אמר בענין סדום "ואראה" (שם). ואנקלוס תרגם זה בענין נקמה , ושל סדום בענין דין. ופירושו הֵנָּה - כפי משמעו: להשגיח במעשיהם ובמחשבתם , ולבטלם. ועוד נפרשנו בענין סדום (שם). אשר בנו - אשר החלו לבנות. בני האדם - באמת בני האדם , שהולכים אחר תאות לבם , ולא יפנו למעשה האל; כי הוא רצה בישוב הארץ ממזרח למערב , והם חושבים לְיַשֵּׁב מקום אחד מן הארץ לבד; והם היו חושבים לבטל רצון האל. והנה בענין המבול לא אמר לשון 'ירידה' אלא לשון 'ראיה': "וירא יי' כי רבה רעת האדם בארץ" (בר' ו , ה); לפי שענין ה'ירידה' הוא כענין השתדלות לחקור הדבר ולהשגיח עליו. וענין המבול היה מפורסם מאד , והיה בכל העולם; ודבר סדום לא היה אלא בארצם , ולא היה נודע לַכּל , כי אם בארצם ובאשר סביבותיהם. ועל הכל דברה תורה כלשון בני אדם. (ו) ויאמר יי' - למלאכים. הן עם אחד - שהסכמה אחת להם , כמו "והיינו לעם אחד" (בר' לד , טז). ושפה אחת - כי בזה תתקיים הסכמתם; לפי שֶכֻּלָּם מדברים בשפה אחת. ולא יבצר - ולא ימנע מהם. כל אשר יזמו לעשות - אם לא נבטלם מלעשות. יזמו - ענין מחשבה; ו'יזם' ו'זמם' (דב' יט , יט) - בענין אחד. (ז) הבה נרדה - כבר פירשנו מלת 'הבה' (לעיל , ג). ואינו אלא על דרך משל , כי אין היוצר נועץ עם הנוצר; וכן אמר הנביא "את מי נועץ ויבינהו" (יש' מ , יד); וכן אמר נרדה , נבלה - כנגד המלאכים שהם אמצעים. והכל דרך משל. ונבלה - הנו"ן למדברים; או תהיה הנו"ן ל'נפעל' , ותהיה לשון נקבה , וטעמו: על שפתם. ולשתי הדיעות תהיה המלה קלה , ודינה להדגש: וְנָבלָּה כי שרשו 'בלל'; ואם הנו"ן למדברים , אם מבנין הקל , הבי"ת בחולם , ואם מבנין 'הפעיל' , הבי"ת בצרי. אשר לא ישמעו - שלא יבינו , והיא שמיעת הלב; וכן "אשר לא תשמע לשונו" (דב' כח , מט). והדברים , לפי שיֵצְאוּ בשפה ובלשון , יִקָּרְאוּ "שפה" (לעיל , א) ו"לשון" (יש' לג , יט). (ח-ט) ויפץ יי' - במה שבלבל לשונם , הפיצם; כי כיון שלא הבינו איש לשון חברו , בטלה הסכמתם , ולא יכלו לבנות , והלכו כל כת מהם שהיו בלשון אחד , לצד אחר. ויִשְבוּ העולם ממזרח שמש ועד מבואו (ע"פ תה' נ , א) מעט מעט , כמו שהיו הולכים ורבים. וברחב הארץ ישבו לפאת צפון ברוב , לפי שהפיאה ההיא ממוסכת יותר מפאת דרום; כי פאת דרום , לרוב חמימותה , אין יכולים בני אדם לשבת ברובה , אלא במעט ממנה לצד קו השוה. לבנות העיר - כל שכן המגדל. אבל העיר - בנו אותה קטנה ממה שהחלו אותה , כי כת אחת מהם נשארו שם , אבל חדלו לבנותה גדולה כמו שהחלו. ואותה שבנו קראו שמה בבל , כי שם בלל יי' שפת כל הארץ , ומשם נחלקו הלשונות. ובעודם שם ביחד , היו בלולים ומתערבים. ומשם הפיצם - הפיץ רובם , כי לשבעים לשון נחלקו; והלשון האחד נשאר שם. ולפי ששם היה הבלבול , קרא שם העיר בבל; והיה הקורא מי שהיה מהם , ולשון הקודש היה מדבר , והוא היה הראשון. ובבל ובלל - לשון הקדש הוא: 'בָלֶל' מן בלל; מהו בבל? אלא שהמלה מורכבת משתי מלות , לפרש בה יותר הענין; כי עניינה 'בא בל' , כלומר: בא להם הבלבול מן השמים , ו'בֵל' הוא שם בתשלומו 'בָלֶל' , כמו "קֵן" (יש' טז , ב) מן 'קנן' (ראה יח' לא , ו) , ו"חן" (בר' יח , ג) מן "חנן" (בר' לג , ה) , והדומים להם. כל הארץ - כל גויי הארץ , שהיום שפתם נחלקת , שם היו בלולים , אחר שהיו שפה אחת. הפיצם יי' - כמו שפירשנו ויפץ יי'. (י) אלה תולדות שם. שנתים אחר המבול - כבר פירשנו זה בספר בראשית בפסוק "ויהי נח בן חמש מאות שנה" (בר' ה , לב). ואע"פ שזכר תולדות שם למעלה עם תולדות אחיו (ראה בר' י , כא - לא) , שָׁנָה אותם , לסדר התולדות ממנו עד אברהם אבינו. לפיכך לא זכר מבני שם אלא ארפכשד , לפי שמתולדותיו יצא אברהם אבינו. והיה ספור שנתים אחר המבול , כי בספור שם בן מאת שנה לא היינו יודעים מתי נולד ארפכשד , שהרי נולדו תחלה עילם ואשור (בר' י , כב). וכבר כתבנו (בר' ה , כט) , כי ספור שנות הנזכרים מאדם ועד נח ומנח ועד אברהם , לדעת מהם מספר השנים מבריאת עולם. והכל לפרסם חדוש העולם. (כו-כז) ויחי תרח. ואלה תולדות תרח - וכבר זכרם בפסוק שלפניו , ולא הוסיף אלא תולדות לוט!? אלא בא לזכור הקורות שקרוהו , כי גם הם יקראו 'תולדות'; והחל בתולדות הבנים. ומה שקרהו , הוא מות בנו בחייו , וצאתו מאור כשדים ומותו בחרן. והרן הוליד את לוט - ולא זכר תולדות נחור , כי לא הוליד אלא עד אחר עקדת יצחק (ראה בר' כב , כ - כד). וזכר תולדות הרן , לפי שיצא לוט בנו עם אברם (ראה בר' יב , ד). (כח) וימת הרן על פני תרח אביו - בחייו; וכן "וימת נדב ואביהוא... על פני אהרן אביהם" (במ' ג , ד). ואמר בארץ מולדתו , לפי שתרח אביו לא מת בארץ מולדתו , אלא בחרן; וזה היתה סבה שיצא לוט מן הארץ עם תרח זקנו. באור כשדים - שהיום נקרא אור כשדים , כי באותו הזמן לא נולד כשד (ראה בר' כב , כב) , שנקראו בניו כשדים. אור - פרושו: בקעה או עמק; וכן "על כן באורים כבדו את יי'" (יש' כד , טו). ודעת רבותינו ז"ל (ב"ר לח , יג) בו , ידוע , שפירשו אור - 'אש'; ואם כן נקראת העיר ההיא אור , על שם הנס שנעשה בה לאברהם אבינו , שהשליכו נמרוד לכבשן האש , והצילו האל ממנו. (כט) ויקח אברם ונחור - כמו "ויבא משה ואהרן" (שמ' ז , י). וזכר שם נשותיהם לכבוד אברם , וכי שִנָּה האל שם שרי לשרה (ראה בר' יז , טו). וממלכה גם כן היתה רבקה (ראה בר' כב , כג) , שהיתה אשת יצחק. בת הרן אבי מלכה ואבי יסכה - אמר אבי אחר שאמר בת; לפי שאמר למעלה "והרן הוליד את לוט" (לעיל , כז) , דמה שלא היה לו זרע אחר; אמר כי היה גם כן אבי מלכה ואבי יסכה. ורבותינו ז"ל דרשו (סנה' סט , ב) , כי יסכה זו שרה. וכן נראה למה שאמר אברהם "אחותי בת אבי היא" (בר' כ , יב); אם כן שרי בת הרן היתה. אלא שיש לתמוה , למה אמר בת הרן , ולא אמר 'בנות הרן'? אולי היתה שרי בת בתו של תרח; ואע"פ שלא זכר לתרח בנות , אולי היו לו. (ל) ותהי - סִפֵּר , כי שרי היתה עקרה , ולא ילדה אלא על ידי נס שעשה האל עם אברהם , נס בתוך נס: כי היתה עקרה וילדה , ועוד , שהיתה בת תשעים כשילדה (ראה בר' יז , יז). אבל מלכה , אע"פ שעמדה ימים רבים מלדת , לא היתה עקרה , וראויה לבנים היתה; אלא שעמדה בעבור חולי מקרי לא טבעי. אין לה ולד - בעודה באור כשדים אין לה , אבל בארץ כנען היה לה. וזהו שאמר האל לאברהם , כשאמר לו "לך לך מארצך... אל הארץ אשר אראך ואעשך לגוי גדול" (בר' יב , א - ב): שם אעשה אותך לגוי גדול. ולד - שם , בפלס "חכם" (דב' ד , ו). (לא) ויקח תרח - אחר שאמר האל לאברם "לך לך" (בר' יב , א) , ואמר אברם לתרח אביו בשם האל , כי האל צוהו לצאת מן הארץ ההיא , נתרצה לִדְבַר בנו ויצא עמו. ואחר שנתרצה לצאת , תלה עיקר המעשה בו , כי הוא האב , והיוצאים - בנים לו. ונחור לא רצה לצאת מן הארץ ההיא. ולקח תרח לוט עמו , לפי שלא היה אביו חי , והיה סמוך עליו; ולקחו עמו , שיהיה עמו באשר יהיה שם. ויצאו אתם - כאן תלה היציאה באברם , כי הוא היה העיקר , כי לו היה הצווי. ובאמת אשתו עמו. ויצאו תרח ובן בנו ועבדיהם ושפחותיהם עם אברם ואשתו; זהו שאמר: אִתָם. ללכת ארצה כנען - והנה האל לא אמר לאברהם שילך לארץ כנען , אלא "אל הארץ אשר אראך" (בר' יב , א) , אלא שבצאת אדם מאור כשדים , ומן הארץ ההיא שהיא ארץ ארם , יפגע תחלה בארץ כנען. וידע אברם , כי בהיותו בארץ כנען יאמר לו האל , אם היא הארץ אשר אמר לו , או אחרת. וישבו שם - נתעכבו שם. כי תרח , אע"פ שיצא ללכת ארצה כנען , כשהגיע לחרן , לא מצא בלבו לצאת מארצו לגמרי , וישב בחרן , שהיא על הסְפָר וקרובה לארץ כנען , כדי שיהיה קרוב לאברם בנו; וישב שם עד שמת. ואברם הלך לו לארץ כנען כמצות האל עליו. ומה שאמר אשת אברם בנו , אחר שאמר ואת שרי כלתו - כי באהבה וברצון יצאה מן הארץ עם בעלה לעשות רצון האל לא שהכריחה בעלה , אלא בכל לבה הלכה אחר בעלה אל המקום אשר אמר לו האל , אעפ"י שלא ידעה הארץ ההיא , הטובה היא אם רעה (ע"פ במ' יג , יט). כי אשת אברם היתה באמונת האל , להאמין כל אשר יאמר לה בשם האל , ולעשות רצונו. (לב) ויהיו ימי תרח - הנה היו ימי תרח מאתים וחמש שנים , וכשנולד אברהם היה בן שבעים שנה; הנה כשמת תרח היה אברהם בן מאה שלשים וחמש. וב'סדר עולם' (סע"ר א): אברהם אבינו קבר תרח אביו לפני מיתתה של שרה שתי שנים. וכן היה , כי כשמתה שרה היה אברהם אבינו בן מאה שלשים ושבע , כי עשר שנים היה גדול משרה; הנה שתי שנים קודם מיתת שרה מת תרח. וימת תרח בחרן - להודיע , כי לא הניח גלוליו , ולא יצא ממקומו אלא לאהבת בנו; לא ששנה אמונתו ויצא לאהבת האל; שהרי נתעכב בחרן עד שמת שם. ואלו עשה תשובה והניח גלוליו , וחזר לעבודת האל ולאמונתו כאברם בנו , היה נכנס לפי דרכו לארץ כנען במצות האל לבנו , ולא היה מתעכב בחרן. ואפשר שהיה נשמר בשאר מצות בני נח , כי אברהם אבינו היה מדריכו בדרך ישרה בכל כחו; אבל עבודת אלהים אחרים - היו הדורות ההם משוקעים בה , ולא היו יכולים להפרד ממנה אלא בקושי; ואותה עבודה לא עזב תרח. והרי יהושע הנביא העיד עליו ואמר: "בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים" (יהו' כד , ב); ואלו היה בעל תשובה , לא אמר עליו כן. ונו"ן בחרן 'מלופפת' (אין בנוסחנו); ודרשו בו (ראה תוספת ברש"י): להודיע , כי בחרון אף האל מת , שלא עשה תשובה. ויש דרש אחר (תנ"ב שמות טו) , שעשה תשובה , מדכתיב "ואתה תבא אל אבותיך בשלום" (בר' טו , טו).