פרק יא
[שביעי]
[א]
וַיְהִ֥י
כָל־הָאָ֖רֶץ
שָׂפָ֣ה
אֶחָ֑ת
וּדְבָרִ֖ים
אֲחָדִֽים:
[ב]
וַיְהִ֖י
בְּנָסְעָ֣ם
מִקֶּ֑דֶם
וַֽיִּמְצְא֥וּ
בִקְעָ֛ה
בְּאֶ֥רֶץ
שִׁנְעָ֖ר
וַיֵּ֥שְׁבוּ
שָֽׁם:
[ג]
וַיֹּאמְר֞וּ
אִ֣ישׁ
אֶל־רֵעֵ֗הוּ
הָ֚בָה
נִלְבְּנָ֣ה
לְבֵנִ֔ים
וְנִשְׂרְפָ֖ה
לִשְׂרֵפָ֑ה
וַתְּהִ֨י
לָהֶ֤ם
הַלְּבֵנָה֙
לְאָ֔בֶן
וְהַ֣חֵמָ֔ר
הָיָ֥ה
לָהֶ֖ם
לַחֹֽמֶר:
[ד]
וַיֹּאמְר֞וּ
הָ֣בָה׀
נִבְנֶה־לָּ֣נוּ
עִ֗יר
וּמִגְדָּל֙
וְרֹאשׁ֣וֹ
בַשָּׁמַ֔יִם
וְנַֽעֲשֶׂה־לָּ֖נוּ
שֵׁ֑ם
פֶּן־נָפ֖וּץ
עַל־פְּנֵ֥י
כָל־הָאָֽרֶץ:
[ה]
וַיֵּ֣רֶד
יְהוָ֔ה
לִרְאֹ֥ת
אֶת־הָעִ֖יר
וְאֶת־הַמִּגְדָּ֑ל
אֲשֶׁ֥ר
בָּנ֖וּ
בְּנֵ֥י
הָאָדָֽם:
[ו]
וַיֹּ֣אמֶר
יְהוָ֗ה
הֵ֣ן
עַ֤ם
אֶחָד֙
וְשָׂפָ֤ה
אַחַת֙
לְכֻלָּ֔ם
וְזֶ֖ה
הַחִלָּ֣ם
לַעֲשׂ֑וֹת
וְעַתָּה֙
לֹא־יִבָּצֵ֣ר
מֵהֶ֔ם
כֹּ֛ל
אֲשֶׁ֥ר
יָזְמ֖וּ
לַעֲשֽׂוֹת:
[ז]
הָ֚בָה
נֵֽרְדָ֔ה
וְנָבְלָ֥ה
שָׁ֖ם
שְׂפָתָ֑ם
אֲשֶׁר֙
לֹ֣א
יִשְׁמְע֔וּ
אִ֖ישׁ
שְׂפַ֥ת
רֵעֵֽהוּ:
[ח]
וַיָּ֨פֶץ
יְהוָ֥ה
אֹתָ֛ם
מִשָּׁ֖ם
עַל־פְּנֵ֣י
כָל־הָאָ֑רֶץ
וַֽיַּחְדְּל֖וּ
לִבְנֹ֥ת
הָעִֽיר:
[ט]
עַל־כֵּ֞ן
קָרָ֤א
שְׁמָהּ֙
בָּבֶ֔ל
כִּי־שָׁ֛ם
בָּלַ֥ל
יְהוָ֖ה
שְׂפַ֣ת
כָּל־הָאָ֑רֶץ
וּמִשָּׁם֙
הֱפִיצָ֣ם
יְהוָ֔ה
עַל־פְּנֵ֖י
כָּל־הָאָֽרֶץ:
פ
[י]
אֵ֚לֶּה
תּוֹלְדֹ֣ת
שֵׁ֔ם
שֵׁ֚ם
בֶּן־מְאַ֣ת
שָׁנָ֔ה
וַיּ֖וֹלֶד
אֶת־אַרְפַּכְשָׁ֑ד
שְׁנָתַ֖יִם
אַחַ֥ר
הַמַּבּֽוּל:
[יא]
וַֽיְחִי־שֵׁ֗ם
אַֽחֲרֵי֙
הוֹלִיד֣וֹ
אֶת־אַרְפַּכְשָׁ֔ד
חֲמֵ֥שׁ
מֵא֖וֹת
שָׁנָ֑ה
וַיּ֥וֹלֶד
בָּנִ֖ים
וּבָנֽוֹת:
ס
[יב]
וְאַרְפַּכְשַׁ֣ד
חַ֔י
חָמֵ֥שׁ
וּשְׁלֹשִׁ֖ים
שָׁנָ֑ה
וַיּ֖וֹלֶד
אֶת־שָֽׁלַח:
[יג]
וַיְחִ֣י
אַרְפַּכְשַׁ֗ד
אַֽחֲרֵי֙
הוֹלִיד֣וֹ
אֶת־שֶׁ֔לַח
שָׁלֹ֣שׁ
שָׁנִ֔ים
וְאַרְבַּ֥ע
מֵא֖וֹת
שָׁנָ֑ה
וַיּ֥וֹלֶד
בָּנִ֖ים
וּבָנֽוֹת:
ס
[יד]
וְשֶׁ֥לַח
חַ֖י
שְׁלֹשִׁ֣ים
שָׁנָ֑ה
וַיּ֖וֹלֶד
אֶת־עֵֽבֶר:
[טו]
וַֽיְחִי־שֶׁ֗לַח
אַֽחֲרֵי֙
הוֹלִיד֣וֹ
אֶת־עֵ֔בֶר
שָׁלֹ֣שׁ
שָׁנִ֔ים
וְאַרְבַּ֥ע
מֵא֖וֹת
שָׁנָ֑ה
וַיּ֥וֹלֶד
בָּנִ֖ים
וּבָנֽוֹת:
ס
[טז]
וַיְחִי־עֵ֕בֶר
אַרְבַּ֥ע
וּשְׁלֹשִׁ֖ים
שָׁנָ֑ה
וַיּ֖וֹלֶד
אֶת־פָּֽלֶג:
[יז]
וַיְחִי־עֵ֗בֶר
אַֽחֲרֵי֙
הוֹלִיד֣וֹ
אֶת־פֶּ֔לֶג
שְׁלֹשִׁ֣ים
שָׁנָ֔ה
וְאַרְבַּ֥ע
מֵא֖וֹת
שָׁנָ֑ה
וַיּ֥וֹלֶד
בָּנִ֖ים
וּבָנֽוֹת:
ס
[יח]
וַיְחִי־פֶ֖לֶג
שְׁלֹשִׁ֣ים
שָׁנָ֑ה
וַיּ֖וֹלֶד
אֶת־רְעֽוּ:
[יט]
וַֽיְחִי־פֶ֗לֶג
אַֽחֲרֵי֙
הוֹלִיד֣וֹ
אֶת־רְע֔וּ
תֵּ֥שַׁע
שָׁנִ֖ים
וּמָאתַ֣יִם
שָׁנָ֑ה
וַיּ֥וֹלֶד
בָּנִ֖ים
וּבָנֽוֹת:
ס
[כ]
וַיְחִ֣י
רְע֔וּ
שְׁתַּ֥יִם
וּשְׁלֹשִׁ֖ים
שָׁנָ֑ה
וַיּ֖וֹלֶד
אֶת־שְׂרֽוּג:
[כא]
וַיְחִ֣י
רְע֗וּ
אַֽחֲרֵי֙
הוֹלִיד֣וֹ
אֶת־שְׂר֔וּג
שֶׁ֥בַע
שָׁנִ֖ים
וּמָאתַ֣יִם
שָׁנָ֑ה
וַיּ֥וֹלֶד
בָּנִ֖ים
וּבָנֽוֹת:
ס
[כב]
וַיְחִ֥י
שְׂר֖וּג
שְׁלֹשִׁ֣ים
שָׁנָ֑ה
וַיּ֖וֹלֶד
אֶת־נָחֽוֹר:
[כג]
וַיְחִ֣י
שְׂר֗וּג
אַחֲרֵ֛י
הוֹלִיד֥וֹ
אֶת־נָח֖וֹר
מָאתַ֣יִם
שָׁנָ֑ה
וַיּ֥וֹלֶד
בָּנִ֖ים
וּבָנֽוֹת:
ס
[כד]
וַיְחִ֣י
נָח֔וֹר
תֵּ֥שַׁע
וְעֶשְׂרִ֖ים
שָׁנָ֑ה
וַיּ֖וֹלֶד
אֶת־תָּֽרַח:
[כה]
וַיְחִ֣י
נָח֗וֹר
אַֽחֲרֵי֙
הוֹלִיד֣וֹ
אֶת־תֶּ֔רַח
תְּשַֽׁע־עֶשְׂרֵ֥ה
שָׁנָ֖ה
וּמְאַ֣ת
שָׁנָ֑ה
וַיּ֥וֹלֶד
בָּנִ֖ים
וּבָנֽוֹת:
ס
[כו]
וַֽיְחִי־תֶ֖רַח
שִׁבְעִ֣ים
שָׁנָ֑ה
וַיּ֙וֹלֶד֙
אֶת־אַבְרָ֔ם
אֶת־נָח֖וֹר
וְאֶת־הָרָֽן:
[כז]
וְאֵ֙לֶּה֙
תּוֹלְדֹ֣ת
תֶּ֔רַח
תֶּ֚רַח
הוֹלִ֣יד
אֶת־אַבְרָ֔ם
אֶת־נָח֖וֹר
וְאֶת־הָרָ֑ן
וְהָרָ֖ן
הוֹלִ֥יד
אֶת־לֽוֹט:
[כח]
וַיָּ֣מָת
הָרָ֔ן
עַל־פְּנֵ֖י
תֶּ֣רַח
אָבִ֑יו
בְּאֶ֥רֶץ
מוֹלַדְתּ֖וֹ
בְּא֥וּר
כַּשְׂדִּֽים:
[מפטיר]
[כט]
וַיִּקַּ֨ח
אַבְרָ֧ם
וְנָח֛וֹר
לָהֶ֖ם
נָשִׁ֑ים
שֵׁ֤ם
אֵֽשֶׁת־אַבְרָם֙
שָׂרָ֔י
וְשֵׁ֤ם
אֵֽשֶׁת־נָחוֹר֙
מִלְכָּ֔ה
בַּת־הָרָ֥ן
אֲבִֽי־מִלְכָּ֖ה
וַאֲבִ֥י
יִסְכָּֽה:
[ל]
וַתְּהִ֥י
שָׂרַ֖י
עֲקָרָ֑ה
אֵ֥ין
לָ֖הּ
וָלָֽד:
[לא]
וַיִּקַּ֨ח
תֶּ֜רַח
אֶת־אַבְרָ֣ם
בְּנ֗וֹ
וְאֶת־ל֤וֹט
בֶּן־הָרָן֙
בֶּן־בְּנ֔וֹ
וְאֵת֙
שָׂרַ֣י
כַּלָּת֔וֹ
אֵ֖שֶׁת
אַבְרָ֣ם
בְּנ֑וֹ
וַיֵּצְא֨וּ
אִתָּ֜ם
מֵא֣וּר
כַּשְׂדִּ֗ים
לָלֶ֙כֶת֙
אַ֣רְצָה
כְּנַ֔עַן
וַיָּבֹ֥אוּ
עַד־חָרָ֖ן
וַיֵּ֥שְׁבוּ
שָֽׁם:
[לב]
וַיִּהְי֣וּ
יְמֵי־תֶ֔רַח
חָמֵ֥שׁ
שָׁנִ֖ים
וּמָאתַ֣יִם
שָׁנָ֑ה
וַיָּ֥מָת
תֶּ֖רַח
בְּחָרָֽן:
פ
פרק יא
(חלק
רביעי:
"ויהי
כל
הארץ
שפה
אחת"
וגו';
יא
,
א
-
ט).
(א)
אמר
שכל
הארץ
היתה
מתחילת
העניין
,
אחר
המבול
,
שפה
אחת
ודברים
אחדים
-
רוצה
לומר
,
שהיו
כולם
בעלי
לשון
אחד
,
וסדור
דבריהם
היה
אחד;
ואמנם
אמר
זה
,
לפי
שכבר
תמצא
,
שהלשונות
המתחלפים
יתחלפו
בשני
אלו
העניינים
יחד
,
עד
שאם
יועתק
הלשון
האחד
אל
האחר
מלה
מלה
,
מזולת
חלוף
הסדור
,
ישאר
המאמר
בלתי
מובן;
וזה
מבואר
למי
שיעתִק
מלשון
הגרי
ללשון
הקדש
,
וכן
העניין
בשאר
הלשונות.
וידמה
שזה
הלשון
אשר
היו
מדברים
בו
תחלה
היה
לשון
הקדש
,
כי
אדם
דבר
בלשון
הקדש
,
כמו
שבארו
בבראשית
רבה
(יח
,
ד)
מאָמְרוֹ
"לזאת
יקרא
אשה
כי
מאיש
לקחה
זאת"
(בר'
ב
,
כג).
(ב)
ואמר
שכאשר
נסעו
ממזרח
היישוב
―
מצד
שלא
היה
נכון
המקום
ההוא
להוית
הצמחים
,
להיות
להם
למזון
כפי
הראוי
―
מצאו
בקעה
בארץ
בבל
נכונה
לעבוד
ולזרוע
,
ונתישבו
שם.
(ג-ד)
ואמרו
איש
אל
רעהו
,
שיעשו
בנין
גבוה
מאד
מלבנים
וחומר
,
בדרך
שיהיה
ארוך
הקיום
,
לפי
שהלבנים
לא
ישחיתם
האש
ולא
המים
,
ויגיעו
להם
בזה
שתי
תועלות
,
לפי
מחשבתם:
האחד:
לעשות
להם
שם
,
רוצה
לומר
,
שיקרא
שמם
על
המגדל
ההוא
,
בשיֵאָמֵר:
זה
המגדל
בנו
אותו
הראשונים
המסתעפים
מנח
באופן
הסתעפותם
ממנו
,
ובזה
ישאר
זכר
לראשונים;
והשני:
שזה
ישמרם
שלא
יפוצו
על
פני
כל
הארץ
,
בבקשם
מקומות
נאותים
לשכון
בו
ולהוית
הצמחים
ההכרחיים
לאדם
,
כי
הם
יראו
זה
הבניין
מרחוק
,
לגבהו
,
וישמרו
שלא
יתרחקו
ממנו
מרחק
רב
,
ובזה
יִשְלַם
להם
שיהיו
כולם
מקובצים
במקום
אחד
מהארץ;
וזה
יהיה
גם
כן
בהוסיפם
בבנין
העיר
ההיא
תמיד
,
כל
אשר
יתוסף
מספרם.
(ה-ט)
ולפי
שכבר
ראה
השם
יתעלה
,
שהקבוץ
לאדם
במקום
אחד
מהארץ
הוא
בלתי
נאות
לקיום
המין
האנושי
,
לפי
שכבר
אפשר
שיקרה
במקום
מה
מהארץ
הפסד
,
אם
מצד
הרעש
וההפכה
בהתהוות
הרוח
בבטן
הארץ
,
אם
מצד
הרוח
החזק
,
יפרק
הרים
וישבר
סלעים
,
אם
מצד
אבני
אלגביש
,
אם
מצד
שטף
מים
,
ומה
שידמה
לאלו
הסבות
המפסידות
,
ואם
היה
המין
האנושי
כלו
במקום
אחד
מהארץ
,
היה
אפשר
בו
שיפסד
עם
הפסד
החלק
ההוא
מהארץ.
ולזה
היה
מן
ההכרחי
לאדם
שיהיה
מפוזר
בכל
חלקי
היישוב
,
כדי
שיתקיים
מינו
,
וכאשר
יגיע
ההפסד
במקום
אחד
,
יתקיים
המין
בנשאר.
והנה
כבר
השתדל
השם
יתעלה
להפר
עצתם
,
ושם
להם
למשפחותיהם
,
על
דרך
המופת
,
תשוקה
לחדש
לשון
,
ידברו
בו
המשפחה
ההיא;
וכאשר
נמשך
הענין
,
נשארו
האחרונים
בלתי
מכירים
בלשון
,
זולת
לשון
משפחתם;
וזה
היה
סבה
שתסור
ההסכמה
מהמשפחות
ההם
,
ויפרדו
על
פני
כל
הארץ
,
וחדלו
להמשיך
בנין
העיר
באופן
אשר
הסכימו
בו.
והנה
עשה
זה
השם
יתעלה
להשגיח
במין
האנושי
,
שיִשְלַם
לו
הקיום;
והוא
מבואר
שלזה
התכלית
נעשה
,
ואם
לא
נזכר
,
לפי
שהוא
ממה
שאין
בו
ספק
,
שהשם
יתעלה
לא
השתדל
לבלבל
הלשונות
ללא
תועלת.
ולהוסיף
בנפשותינו
אמתת
זה
הספור
,
ספר
שזה
היה
סבה
לקרא
שם
העיר
ההיא
בבל
,
כי
שם
בלל
יי'
שפת
כל
הארץ
,
ומשם
הפיצם
על
פני
כל
הארץ.
וראוי
שתדע
שנח
ושם
היו
מבוני
המגדל
,
כי
קודם
שמת
נח
היו
המשפחות
מפוזרות
בארץ
,
לפי
הנראה
,
הלא
תראה
ששבע
עשרה
שנה
אחר
מיתת
נח
צוה
השם
לאברהם
שיצא
מארץ
מולדתו
וילך
לארץ
כנען.
(תועלת
אחת
לפרשת
'נח'
,
חלק
רביעי
-
בקובץ
רלב"ג
תועלות).
(חלק
חמישי:
"אלה
תולדות
שם"
וגו';
יא
,
י
-
לב).
(פתיחה:)
בעבור
שהיה
הסתעפות
האבות
הקדושים
משם
,
שב
לזכור
תולדות
שם
בדרך
ארוכה
,
עד
שהגיע
לאבות.
וזכר
עם
זה
בן
כמה
שנים
היה
כל
אחד
מהם
כשהוליד
,
וכמה
שנים
חיה
אחר
שהוליד
,
לישב
יותר
בנפשותינו
אמתת
זה
הספור
הנבואיי.
והנה
האריך
בספור
תולדות
תרח
,
וזכר
שהוא
הוליד
אברם
ונחור
והרן
,
בעבור
כבוד
אברהם
,
ובעבור
מה
שיספר
ממנו
,
ובעבור
האומות
אשר
השתלשלו
מהם;
כי
מלוט
בן
הרן
נסתעפו
שתי
אומות
,
והם
עמון
ומואב.
וכבר
ספר
גם
כן
שאברהם
צוה
לתת
לבנו
אשה
ממשפחתו
(בר'
כד
,
מ)
,
והיא
היתה
מנחור
,
וכן
נשי
יעקב
(בר'
כח
,
ב)
,
ולזה
הוכרח
להזכיר
נחור.
וכבר
הגיד
ספורים
רבים
מענין
אברהם
עם
לוט
,
ולזה
גם
כן
הוכרח
להזכיר
הרן
,
אשר
הוא
אבי
לוט;
והאריך
גם
כן
בספור
ההוא
,
לישב
יותר
בנפשותינו
אמתת
זה
הספור
,
ולזה
זכר
המקום
שמת
בו
הרן
,
ושמות
נשי
אברם
ונחור
,
והמקום
שיצא
ממנו
תרח
עם
אברם
ולוט
,
והמקום
שמת
בו.
ובכאן
נשלם
הביאור
בזאת
הפרשה.