פרק יג
[א]
וַיַּעַל֩
אַבְרָ֨ם
מִמִּצְרַ֜יִם
ה֠וּא
וְאִשְׁתּ֧וֹ
וְכָל־אֲשֶׁר־ל֛וֹ
וְל֥וֹט
עִמּ֖וֹ
הַנֶּֽגְבָּה:
[ב]
וְאַבְרָ֖ם
כָּבֵ֣ד
מְאֹ֑ד
בַּמִּקְנֶ֕ה
בַּכֶּ֖סֶף
וּבַזָּהָֽב:
[ג]
וַיֵּ֙לֶךְ֙
לְמַסָּעָ֔יו
מִנֶּ֖גֶב
וְעַד־בֵּֽית־אֵ֑ל
עַד־הַמָּק֗וֹם
אֲשֶׁר־הָ֨יָה
שָׁ֤ם
אָֽהֳלֹה֙
בַּתְּחִלָּ֔ה
בֵּ֥ין
בֵּֽית־אֵ֖ל
וּבֵ֥ין
הָעָֽי:
[ד]
אֶל־מְקוֹם֙
הַמִּזְבֵּ֔חַ
אֲשֶׁר־עָ֥שָׂה
שָׁ֖ם
בָּרִאשֹׁנָ֑ה
וַיִּקְרָ֥א
שָׁ֛ם
אַבְרָ֖ם
בְּשֵׁ֥ם
יְהוָֽה:
[שלישי]
[ה]
וְגַם־לְל֔וֹט
הַהֹלֵ֖ךְ
אֶת־אַבְרָ֑ם
הָיָ֥ה
צֹאן־וּבָקָ֖ר
וְאֹהָלִֽים:
[ו]
וְלֹא־נָשָׂ֥א
אֹתָ֛ם
הָאָ֖רֶץ
לָשֶׁ֣בֶת
יַחְדָּ֑ו
כִּֽי־הָיָ֤ה
רְכוּשָׁם֙
רָ֔ב
וְלֹ֥א
יָכְל֖וּ
לָשֶׁ֥בֶת
יַחְדָּֽו:
[ז]
וַֽיְהִי־רִ֗יב
בֵּ֚ין
רֹעֵ֣י
מִקְנֵֽה־אַבְרָ֔ם
וּבֵ֖ין
רֹעֵ֣י
מִקְנֵה־ל֑וֹט
וְהַֽכְּנַעֲנִי֙
וְהַפְּרִזִּ֔י
אָ֖ז
יֹשֵׁ֥ב
בָּאָֽרֶץ:
[ח]
וַיֹּ֨אמֶר
אַבְרָ֜ם
אֶל־ל֗וֹט
אַל־נָ֨א
תְהִ֤י
מְרִיבָה֙
בֵּינִ֣י
וּבֵינֶ֔ךָ
וּבֵ֥ין
רֹעַ֖י
וּבֵ֣ין
רֹעֶ֑יךָ
כִּֽי־אֲנָשִׁ֥ים
אַחִ֖ים
אֲנָֽחְנוּ:
[ט]
הֲלֹ֤א
כָל־הָאָ֙רֶץ֙
לְפָנֶ֔יךָ
הִפָּ֥רֶד
נָ֖א
מֵעָלָ֑י
אִם־הַשְּׂמֹ֣אל
וְאֵימִ֔נָה
וְאִם־הַיָּמִ֖ין
וְאַשְׂמְאִֽילָה:
[י]
וַיִּשָּׂא־ל֣וֹט
אֶת־עֵינָ֗יו
וַיַּרְא֙
אֶת־כָּל־כִּכַּ֣ר
הַיַּרְדֵּ֔ן
כִּ֥י
כֻלָּ֖הּ
מַשְׁקֶ֑ה
לִפְנֵ֣י׀
שַׁחֵ֣ת
יְהוָ֗ה
אֶת־סְדֹם֙
וְאֶת־עֲמֹרָ֔ה
כְּגַן־יְהוָה֙
כְּאֶ֣רֶץ
מִצְרַ֔יִם
בֹּאֲכָ֖ה
צֹֽעַר:
[יא]
וַיִּבְחַר־ל֣וֹ
ל֗וֹט
אֵ֚ת
כָּל־כִּכַּ֣ר
הַיַּרְדֵּ֔ן
וַיִּסַּ֥ע
ל֖וֹט
מִקֶּ֑דֶם
וַיִּפָּ֣רְד֔וּ
אִ֖ישׁ
מֵעַ֥ל
אָחִֽיו:
[יב]
אַבְרָ֖ם
יָשַׁ֣ב
בְּאֶֽרֶץ־כְּנָ֑עַן
וְל֗וֹט
יָשַׁב֙
בְּעָרֵ֣י
הַכִּכָּ֔ר
וַיֶּאֱהַ֖ל
עַד־סְדֹֽם:
[יג]
וְאַנְשֵׁ֣י
סְדֹ֔ם
רָעִ֖ים
וְחַטָּאִ֑ים
לַיהוָ֖ה
מְאֹֽד:
[יד]
וַיהוָ֞ה
אָמַ֣ר
אֶל־אַבְרָ֗ם
אַֽחֲרֵי֙
הִפָּרֶד־ל֣וֹט
מֵֽעִמּ֔וֹ
שָׂ֣א
נָ֤א
עֵינֶ֙יךָ֙
וּרְאֵ֔ה
מִן־הַמָּק֖וֹם
אֲשֶׁר־אַתָּ֣ה
שָׁ֑ם
צָפֹ֥נָה
וָנֶ֖גְבָּה
וָקֵ֥דְמָה
וָיָֽמָּה:
[טו]
כִּ֧י
אֶת־כָּל־הָאָ֛רֶץ
אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה
רֹאֶ֖ה
לְךָ֣
אֶתְּנֶ֑נָּה
וּֽלְזַרְעֲךָ֖
עַד־עוֹלָֽם:
[טז]
וְשַׂמְתִּ֥י
אֶֽת־זַרְעֲךָ֖
כַּעֲפַ֣ר
הָאָ֑רֶץ
אֲשֶׁ֣ר׀
אִם־יוּכַ֣ל
אִ֗ישׁ
לִמְנוֹת֙
אֶת־עֲפַ֣ר
הָאָ֔רֶץ
גַּֽם־זַרְעֲךָ֖
יִמָּנֶֽה:
[יז]
ק֚וּם
הִתְהַלֵּ֣ךְ
בָּאָ֔רֶץ
לְאָרְכָּ֖הּ
וּלְרָחְבָּ֑הּ
כִּ֥י
לְךָ֖
אֶתְּנֶֽנָּה:
[יח]
וַיֶּאֱהַ֣ל
אַבְרָ֗ם
וַיָּבֹ֛א
וַיֵּ֛שֶׁב
בְּאֵלֹנֵ֥י
מַמְרֵ֖א
אֲשֶׁ֣ר
בְּחֶבְר֑וֹן
וַיִּֽבֶן־שָׁ֥ם
מִזְבֵּ֖חַ
לַיהוָֽה:
פ
פרק יג
(א)
וטעם
הוא
ואשתו
וכל
אשר
לו
-
להודיע
,
שלא
גזלו
ממנו
דבר
מכל
המתנות
הגדולות
שנתנו
לו
בעבור
שרה
שתהיה
למלך
,
ולא
אמרו
'רמיתנו
,
ומתנה
בטעות
היא';
וזה
ממעשה
הנס.
(ז)
ויהי
ריב
-
כתב
רבנו
שלמה:
לפי
שהיו
רועיו
של
לוט
מרעין
בשדות
אחרים
,
והיו
רועיו
של
אברהם
מוכיחין
אותן
על
הגזל
,
והם
אומרין:
נתנה
הארץ
לאברם
,
ולו
אין
יורש
ולוט
יורשו
,
ואין
זה
גזל;
והכתוב
אומר:
והכנעני
והפרזי
אז
יושב
בארץ
,
ולא
זכה
בה
אברם
עדין;
ומדרש
רבותינו
הוא
(ב"ר
מא
,
ה).
ואני
תמה
,
כי
המתנה
שנאמרה
לאברם
-
לזרעו
היתה
,
שנאמר
למעלה
"לזרעך
אתן
את
הארץ
הזאת"
(בר'
יב
,
ז)
,
והיאך
יירשנו
לוט?
אולי
שמעו
הרועים
המתנה
וטעו
,
והכתוב
אמר
,
כי
גם
ללוט
גם
לאברם
איננה
עתה.
ולפי
זה
,
מה
שאמר
תחלה
"כי
היה
רכושם
רב"
(לעיל
,
ו)
,
לאמר
כי
מפני
הרכוש
הרב
לא
ישא
"אותם
הארץ"
(שם)
,
והוצרכו
רועי
לוט
להכניס
מקניהם
בשדות
שיש
להם
בעלים
,
וזאת
סבת
המריבה.
ועל
דרך
הפשט
,
היתה
המריבה
על
המרעה
,
כי
"לא
נשא
אותם
הארץ"
,
וכאשר
היה
מקנה
אברם
רועה
באחו
,
היו
רועי
לוט
באים
בגבולם
ורועים
שם
,
והנה
אברם
ולוט
היו
גרים
ותושבים
בארץ
,
ופחד
אברם
פן
ישמעו
הכנעני
והפרזי
יושבי
הארץ
כובד
מקניהם
ויגרשום
,
או
יכו
אותם
לפי
חרב
ויקחו
להם
מקניהם
ורכושם
,
כי
ישיבת
הארץ
עתה
להם
,
לא
לאברהם;
וזה
טעם
והכנעני
והפרזי
,
כי
הזכיר
שהיו
עמים
רבים
יושבים
בארץ
ההיא
,
ולהם
ולמקניהם
אין
מספר
(ע"פ
שו'
ו
,
ה)
,
ולא
ישא
הארץ
אותם
ואת
אברם
ולוט.
וממלת
אז
יראה
לי
,
כי
העמים
היו
בארץ
בימים
ההם
יושבי
אהל
ומקנה
(ע"פ
בר'
ד
,
כ)
,
נאספים
מקצתם
אל
עיר
אחת
ורועים
שם
שנה
ושתים
,
ונוסעים
משם
אל
גבול
אחר
אשר
לא
רעו
אותו
,
וכן
יעשו
תמיד
כמנהג
בני
קדר
,
והכנעני
והפריזי
היו
אז
בארץ
הנגב
,
ובשנה
האחרת
יבאו
שם
היבוסי
והאמורי
,
חליפות.
(י)
כגן
יי'
כארץ
מצרים
-
יאמר
כי
ארץ
הככר
כולה
משקים
אותה
ברגל
מן
הירדן
,
כדרך
הנעשה
בגן
יי'
,
שנאמר
בו
"ונהר
יוצא
מעדן
להשקות
את
הגן"
(בר'
ב
,
י)
,
וכדרך
שהוא
בארץ
מצרים
,
שנאמר
בה
"והשקית
ברגלך
כגן
הירק"
(דב'
יא
,
י).
והזכיר
שני
המקומות
,
אמר
כגן
יי'
-
שהמקום
הטוב
בתחתונים
כן
הוא
כולו
משקה
,
והזכיר
כארץ
מצרים
-
לראיה.
ורבותינו
אמרו
(ספ"ד
לח):
כגן
יי'
-
לאילנות
,
כארץ
מצרים
-
לזרעים.
ירצו
לפרש
,
שיש
בככר
נהרות
גדולים
ישקו
אילני
הגנות
כגן
יי'
,
ובו
יאורים
כארץ
מצרים
ישקו
גן
הירק.
ובחר
לוט
בזה
,
כי
הארץ
שישקו
אותה
כן
רחוקה
מן
הבצורת
וטובה
למרעה.
(יב)
וטעם
ישב
בארץ
כנען
-
בשאר
ארץ
כנען
כולה
,
שלא
יעמוד
במקום
אחד
,
אבל
בכל
ארץ
כנען
יגור;
ולוט
נתישב
במקום
אחד
ממנה
בערי
הככר
,
כי
ערי
הככר
מכלל
ארץ
כנען
הם.
וטעם
בערי
הככר
-
פעם
בזו
ופעם
בזו
,
מפני
כובד
המקנה.
וזה
טעם
"ויבחר
לו
לוט
את
כל
ככר
הירדן"
(לעיל
,
יא)
,
כי
התנה
עם
אברהם
שלא
יבא
בכל
הככר.
(יג)
וטעם
ואנשי
סדום
רעים
וחטאים
-
יאשים
הכתוב
את
לוט
,
שלא
נמנע
מלשכון
עמהם
,
כדברי
רבנו
שלמה.
וידבר
עוד
בזכות
הצדיק
,
שלא
נפל
חבלו
במקום
אשר
שמה
הרֶשַע
,
"כי
לא
ינוח
שבט
הרשע
על
גורל
הצדיקים"
(תה'
קכה
,
ג).
וכל
ערי
הככר
רעים
וחטאים
ליי'
מאד
,
כי
על
כן
נהפכו
,
אע"פ
שכל
בני
כנען
אנשי
תועבות
גדולות
,
כי
כן
כתוב
(ראה
דב'
יב
,
לא).
(יז)
קום
התהלך
בארץ
לארכה
ולרחבה
-
יתכן
שזה
רשות
ברצונו
,
אמר
לו:
בכל
אשר
תרצה
ללכת
בארץ
לֵך
,
כי
אהיה
עמך
ושמרתיך
מֵרָעֵי
גוים
(ע"פ
יח'
ז
,
כד)
,
כי
לך
אתננה
-
כלומר:
שלך
תהיה.
ואם
היא
מצוה
שילך
בה
כל
ארכה
ורחבה
להחזיק
במתנתו
,
כאשר
פירשתי
(בר'
יב
,
ו)
,
לא
נצטוה
לעשות
זה
מיד.
והנה
עשה
כן
,
כי
עתה
היה
במזרח
,
דכתיב
"ויסע
לוט
מקדם"
(לעיל
,
יא)
,
והלך
לחברון
בגבול
נגב
,
ואחר
כן
הלך
אל
ארץ
פלשתים
שהוא
במערב
,
והנה
קיים
המצוה
בחייו.
וטעם
לך
ולזרעך
-
שתחזיק
במתנה
מעכשו
להנחילה
לזרעך
,
כמו
שאמרו
רבותינו
(ב"ב
קיט
,
ב):
ירושה
היא
להם
מאבותיהם.
ועל
דרך
הפשט
,
יתכן
שהיה
מושל
עליה
ונשיא
אלהים
בתוכם
(ע"פ
בר'
כג
,
ו)
בכל
מקום
שילך
בארץ
ההיא.