פרק יד
[רביעי]
[א]
וַיְהִ֗י
בִּימֵי֙
אַמְרָפֶ֣ל
מֶלֶךְ־שִׁנְעָ֔ר
אַרְי֖וֹךְ
מֶ֣לֶךְ
אֶלָּסָ֑ר
כְּדָרְלָעֹ֙מֶר֙
מֶ֣לֶךְ
עֵילָ֔ם
וְתִדְעָ֖ל
מֶ֥לֶךְ
גּוֹיִֽם:
[ב]
עָשׂ֣וּ
מִלְחָמָ֗ה
אֶת־בֶּ֙רַע֙
מֶ֣לֶךְ
סְדֹ֔ם
וְאֶת־בִּרְשַׁ֖ע
מֶ֣לֶךְ
עֲמֹרָ֑ה
שִׁנְאָ֣ב׀
מֶ֣לֶךְ
אַדְמָ֗ה
וְשֶׁמְאֵ֙בֶר֙
מֶ֣לֶךְ
צְבֹי֔יִם
צְבוֹיִ֔ם
וּמֶ֥לֶךְ
בֶּ֖לַע
הִיא־צֹֽעַר:
[ג]
כָּל־אֵ֙לֶּה֙
חָֽבְר֔וּ
אֶל־עֵ֖מֶק
הַשִּׂדִּ֑ים
ה֖וּא
יָ֥ם
הַמֶּֽלַח:
[ד]
שְׁתֵּ֤ים
עֶשְׂרֵה֙
שָׁנָ֔ה
עָבְד֖וּ
אֶת־כְּדָרְלָעֹ֑מֶר
וּשְׁלֹשׁ־עֶשְׂרֵ֥ה
שָׁנָ֖ה
מָרָֽדוּ:
[ה]
וּבְאַרְבַּע֩
עֶשְׂרֵ֨ה
שָׁנָ֜ה
בָּ֣א
כְדָרְלָעֹ֗מֶר
וְהַמְּלָכִים֙
אֲשֶׁ֣ר
אִתּ֔וֹ
וַיַּכּ֤וּ
אֶת־רְפָאִים֙
בְּעַשְׁתְּרֹ֣ת
קַרְנַ֔יִם
וְאֶת־הַזּוּזִ֖ים
בְּהָ֑ם
וְאֵת֙
הָֽאֵימִ֔ים
בְּשָׁוֵ֖ה
קִרְיָתָֽיִם:
[ו]
וְאֶת־הַחֹרִ֖י
בְּהַרְרָ֣ם
שֵׂעִ֑יר
עַ֚ד
אֵ֣יל
פָּארָ֔ן
אֲשֶׁ֖ר
עַל־הַמִּדְבָּֽר:
[ז]
וַ֠יָּשֻׁבוּ
וַיָּבֹ֜אוּ
אֶל־עֵ֤ין
מִשְׁפָּט֙
הִ֣וא
קָדֵ֔שׁ
וַיַּכּ֕וּ
אֶֽת־כָּל־שְׂדֵ֖ה
הָעֲמָֽלֵקִ֑י
וְגַם֙
אֶת־הָ֣אֱמֹרִ֔י
הַיֹּשֵׁ֖ב
בְּחַֽצֲצֹ֥ן
תָּמָֽר:
[ח]
וַיֵּצֵ֨א
מֶלֶךְ־סְדֹ֜ם
וּמֶ֣לֶךְ
עֲמֹרָ֗ה
וּמֶ֤לֶךְ
אַדְמָה֙
וּמֶ֣לֶךְ
צְבֹייִ֔ם
צְבוֹיִ֔ם
וּמֶ֥לֶךְ
בֶּ֖לַע
הִוא־צֹ֑עַר
וַיַּעַרְכ֤וּ
אִתָּם֙
מִלְחָמָ֔ה
בְּעֵ֖מֶק
הַשִּׂדִּֽים:
[ט]
אֵ֣ת
כְּדָרְלָעֹ֜מֶר
מֶ֣לֶךְ
עֵילָ֗ם
וְתִדְעָל֙
מֶ֣לֶךְ
גּוֹיִ֔ם
וְאַמְרָפֶל֙
מֶ֣לֶךְ
שִׁנְעָ֔ר
וְאַרְי֖וֹךְ
מֶ֣לֶךְ
אֶלָּסָ֑ר
אַרְבָּעָ֥ה
מְלָכִ֖ים
אֶת־הַחֲמִשָּֽׁה:
[י]
וְעֵ֣מֶק
הַשִּׂדִּ֗ים
בֶּאֱרֹ֤ת
בֶּֽאֱרֹת֙
חֵמָ֔ר
וַיָּנֻ֛סוּ
מֶלֶךְ־סְדֹ֥ם
וַעֲמֹרָ֖ה
וַיִּפְּלוּ־שָׁ֑מָּה
וְהַנִּשְׁאָרִ֖ים
הֶ֥רָה
נָּֽסוּ:
[יא]
וַ֠יִּקְחוּ
אֶת־כָּל־רְכֻ֨שׁ
סְדֹ֧ם
וַעֲמֹרָ֛ה
וְאֶת־כָּל־אָכְלָ֖ם
וַיֵּלֵֽכוּ:
[יב]
וַיִּקְח֨וּ
אֶת־ל֧וֹט
וְאֶת־רְכֻשׁ֛וֹ
בֶּן־אֲחִ֥י
אַבְרָ֖ם
וַיֵּלֵ֑כוּ
וְה֥וּא
יֹשֵׁ֖ב
בִּסְדֹֽם:
[יג]
וַיָּבֹא֙
הַפָּלִ֔יט
וַיַּגֵּ֖ד
לְאַבְרָ֣ם
הָעִבְרִ֑י
וְהוּא֩
שֹׁכֵ֨ן
בְּאֵֽלֹנֵ֜י
מַמְרֵ֣א
הָאֱמֹרִ֗י
אֲחִ֤י
אֶשְׁכֹּל֙
וַאֲחִ֣י
עָנֵ֔ר
וְהֵ֖ם
בַּעֲלֵ֥י
בְרִית־אַבְרָֽם:
[יד]
וַיִּשְׁמַ֣ע
אַבְרָ֔ם
כִּ֥י
נִשְׁבָּ֖ה
אָחִ֑יו
וַיָּ֨רֶק
אֶת־חֲנִיכָ֜יו
יְלִידֵ֣י
בֵית֗וֹ
שְׁמֹנָ֤ה
עָשָׂר֙
וּשְׁלֹ֣שׁ
מֵא֔וֹת
וַיִּרְדֹּ֖ף
עַד־דָּֽן:
[טו]
וַיֵּחָלֵ֨ק
עֲלֵיהֶ֧ם
׀
לַ֛יְלָה
ה֥וּא
וַעֲבָדָ֖יו
וַיַּכֵּ֑ם
וַֽיִּרְדְּפֵם֙
עַד־חוֹבָ֔ה
אֲשֶׁ֥ר
מִשְּׂמֹ֖אל
לְדַמָּֽשֶׂק:
[טז]
וַיָּ֕שֶׁב
אֵ֖ת
כָּל־הָרֲכֻ֑שׁ
וְגַם֩
אֶת־ל֨וֹט
אָחִ֤יו
וּרְכֻשׁוֹ֙
הֵשִׁ֔יב
וְגַ֥ם
אֶת־הַנָּשִׁ֖ים
וְאֶת־הָעָֽם:
[יז]
וַיֵּצֵ֣א
מֶלֶךְ־סְדֹם֘
לִקְרָאתוֹ֒
אַחֲרֵ֣י
שׁוּב֗וֹ
מֵֽהַכּוֹת֙
אֶת־כְּדָרְלָעֹ֔מֶר
וְאֶת־הַמְּלָכִ֖ים
אֲשֶׁ֣ר
אִתּ֑וֹ
אֶל־עֵ֣מֶק
שָׁוֵ֔ה
ה֖וּא
עֵ֥מֶק
הַמֶּֽלֶךְ:
[יח]
וּמַלְכִּי־צֶ֙דֶק֙
מֶ֣לֶךְ
שָׁלֵ֔ם
הוֹצִ֖יא
לֶ֣חֶם
וָיָ֑יִן
וְה֥וּא
כֹהֵ֖ן
לְאֵ֥ל
עֶלְיֽוֹן:
[יט]
וַֽיְבָרֲכֵ֖הוּ
וַיֹּאמַ֑ר
בָּר֤וּךְ
אַבְרָם֙
לְאֵ֣ל
עֶלְי֔וֹן
קֹנֵ֖ה
שָׁמַ֥יִם
וָאָֽרֶץ:
[כ]
וּבָרוּךְ֙
אֵ֣ל
עֶלְי֔וֹן
אֲשֶׁר־מִגֵּ֥ן
צָרֶ֖יךָ
בְּיָדֶ֑ךָ
וַיִּתֶּן־ל֥וֹ
מַעֲשֵׂ֖ר
מִכֹּֽל:
[חמישי]
[כא]
וַיֹּ֥אמֶר
מֶלֶךְ־סְדֹ֖ם
אֶל־אַבְרָ֑ם
תֶּן־לִ֣י
הַנֶּ֔פֶשׁ
וְהָרֲכֻ֖שׁ
קַֽח־לָֽךְ:
[כב]
וַיֹּ֥אמֶר
אַבְרָ֖ם
אֶל־מֶ֣לֶךְ
סְדֹ֑ם
הֲרִמֹ֨תִי
יָדִ֤י
אֶל־יְהוָה֙
אֵ֣ל
עֶלְי֔וֹן
קֹנֵ֖ה
שָׁמַ֥יִם
וָאָֽרֶץ:
[כג]
אִם־מִחוּט֙
וְעַ֣ד
שְׂרֽוֹךְ־נַ֔עַל
וְאִם־אֶקַּ֖ח
מִכָּל־אֲשֶׁר־לָ֑ךְ
וְלֹ֣א
תֹאמַ֔ר
אֲנִ֖י
הֶעֱשַׁ֥רְתִּי
אֶת־אַבְרָֽם:
[כד]
בִּלְעָדַ֗י
רַ֚ק
אֲשֶׁ֣ר
אָכְל֣וּ
הַנְּעָרִ֔ים
וְחֵ֙לֶק֙
הָאֲנָשִׁ֔ים
אֲשֶׁ֥ר
הָלְכ֖וּ
אִתִּ֑י
עָנֵר֙
אֶשְׁכֹּ֣ל
וּמַמְרֵ֔א
הֵ֖ם
יִקְח֥וּ
חֶלְקָֽם:
ס
פרק יד
(ב)
ברע...
ברשע
-
על
שהיו
רעים
וחטאים
נקראו
מלכיהם
על
שם
רשעם
,
וגם
דייניהן
כמו
כן
,
כמו
שמפורש
ב'חלק'
(סנה'
קט
,
ב):
שקראי
ושקרוראי
,
זייפי
,
דמצלי
דין.
(ה)
ויכו
את
רפאים
וגו'
-
כל
אילו
הארצות
היו
לאותן
המלכים
שמירדו
,
ולכך
השחיתום.
(יג)
ויבא
הפליט
-
שפלט
מן
החרב.
ויגד
לאברם
העברי
-
כלומר:
אע"פ
שהוא
מעבר
הנהר
והוא
גר
,
הוא
יושב
באלוני
ממרא
[הג"ה].
וממרא
אשכול
וענר
הם
בעלי
ברית
אברם
ומסייעו
,
לפיכך
מונה
אותם
בכאן
,
שהם
סייעו
אותו
על
המלחמה
,
כמו
שכתוב
"האנשים
אשר
הלכו
אתי
ענר
אשכול
וממרא"
וגו'
(להלן
,
כד).
(טו)
ויחלק
עליהם
לילה
-
חילק
צבאו
לשני
חלקים
בלילה
,
ושם
אותם
שני
ראשים
,
ובא
עליהם
משני
צדדים
,
ותהי
להם
המלחמה
פנים
ואחור
,
וינוסו
(ע"פ
דה"א
יט
,
י).
(יח)
הוציא
לחם
ויין
-
לקראת
אברהם
,
להאכיל
אנשיו
העייפים
מן
המלחמה
,
כמו
שעשו
שובי
בן
נחש
ומכיר
בן
עמיאל
וברזילי
לדוד
במלחמת
אבשלום
(ראה
ש"ב
יז
,
כז
-
כט).
(כ)
ויתן...
מעשר
מכל
-
מכל
השבי
והמלקוח
,
לפי
שהיה
"כהן
לאל
עליון"
(ראה
לעיל
,
יח).
(כא)
ויאמר
מלך
סדום
-
כשראה
שנתן
המעשר
,
חשב:
הכל
הוא
מחזיק
לעצמו
,
ולפיכך
עישר
הריוח
שעשה;
ולכך
אמר:
תן
לי
הנפש.
(כג)
אם
מחוט
ועד
שרוך
נעל
-
שמעתי
,
כי
החוט
הוא
האזור
החרב
,
שהוא
החגור
,
כמו
"לא
נפתח
אזור
חלציו
ולא
נתק
שרוך
נעליו"
(יש'
ה
,
כז);
כלומר:
מהחרב
ועד
'האשפרון'
(בלעז)
,
וכן
"בחגורתו
אשר
במותניו
ובנעלו
אשר
ברגליו"
דיואב
(מ"א
ב
,
ה).