מאגר הכתר בראשית פרק טו עם פירוש רמב"ן

פרק טו
(א) היה דבר יי' אל אברם במחזה - זכה עתה אברהם להיות לו דבר יי' במחזה ביום , כי מתחלה היתה נבואתו במראות הלילה. וטעם היה דבר יי' במחזה - כטעם "וכל העם רואים את הקולות" (שמ' כ , טו); וסודם ליודעים חן. אל תירא אברם - היה מתירא משני דברים: מן המלכים פן ירבו צבאותם עליו , הם או העומדים תחתם , ובמלחמה ירד ונספה; או יומו יבא (ע"פ ש"א כו , י) , למות בלא זרע; והבטיחו כי הוא יהיה מגן בעדו מהם , ועוד יהיה שכר לכתו עם יי' הרבה מאד. (ב-ג) ויאמר... אדני יי' מה תתן לי - הנה הצלתני מן המלכים , אבל מן ההֶכְרֵת לא הבטחת אותי , רק אמרת שתרבה לי שכר הרבה , ומה יהיה שכרי בלא בנים? והנה לא עלה בדעתו שיהיה השכר הגדול הזה בעולם הבא , כי זה אין צרך להבטחה , כי כל עובד אלהים ימצא חיים לפניו; אך בעולם הזה יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים (ע"פ קה' ח , יד) , על כן צריכין בטחון. ועוד , כי "הרבה מאד" (לעיל , א) - לאמר שיזכה לשתי שולחנות בכל הטוב הראוי לצדיקים הגמורים , מאין ענש כלל. ועוד , כי ההבטחה - למה שהיה מתירא ממנו , וחזר ופירש לו הבטחתו שלא יפחד גם מזה , כי ישים זרעו ככוכבי השמים לרוב (ע"פ דב' א , י). ויש עליך לשאול , שכבר נאמר לו לאברהם "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם" ועוד "ושמתי את זרעך כעפר הארץ" (בר' יג , טו - טז) , ואיך יאמר עתה ואנכי הולך ערירי , והנה בן ביתי יורש אותי?! ולמה לא האמין בנבואה הראשונה כאשר יאמין בזאת (ראה להלן , ו)?! והתשובה , כי הצדיקים לא יאמינו בעצמם , בחטאם בשגגה , וכתוב "רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע. ושב הגוי ההוא ועשה הרע לפני ונחמתי על הטובה" (ראה יר' יח , ט - י) , והנה ראה עצמו בא בימים , ולא נתקיימה נבואתו , וחשב כי חטאיו מנעו הטוב (ע"פ יר' ה , כה). ואולי חשש עתה פן יענש על הנפשות שהרג , כדברי רבותינו (ב"ר מד , ד) , וכלשון הזה אמרו בבראשית רבא (עו , ב): "ויירא יעקב מאד ויצר לו" (בר' לב , ח) - מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה וכו'. מה תתן לי ואנכי הולך ערירי - פירשו בו (ראה ת"א וראב"ע): אני מת בלא בנים , כטעם "כי הולך האדם אל בית עולמו" (קה' יב , ה). והנכון בעיני , כי מתחלה יתאונן: מה יהיה שכרי אחרי שאין לי בנים , ואנכי הולך נע ונד בארץ נכריה יחידי , "כערער בערבה" (יר' יז , ו) , אין יוצא ואין בא בביתי , זולתי אליעזר - איש נכרי אשר לקחתי לי מדמשק , לא מבית אבי ולא מארצי? ואחר כך אמר: הן לי לא נתת זרע כאשר הבטחתני , והנה בן ביתי הנזכר יורש אותי , כי זקנתי ויבא עתי בלא זרע; והנה אני ענוש , ואבד שכרי אשר הבטחתני בו בראשונה (ראה לעיל , א). (ד) והנה דבר יי' אליו לאמר לא יירשך זה - בעבור היות לו הבן היורש אחרי זקנתו , לא הבטיחו , רק על הירושה שלא ידאג עליה , כי זרעו יירשנו. וטעם והנה דבר יי' אליו - כי עוד בפיו "והנה בן ביתי יורש אותי" (לעיל , ג) , ובא אליו פתאם דבר השם לאמר: לא יירשך זה. (ה) ויצא אותו החוצה - לפי פשוטו: הוציאו מאהלו אל החוץ לראות הכוכבים; ולפי מדרשו (ב"ר מד , יב): אמר לו: צא מאסטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן; אברם אין לו בן - אברהם יש לו בן; שרי לא ילדה - שרה ילדה; לשון רבנו שלמה. והנה אברם הוליד את ישמעאל!? אבל פירוש המדרש , כי אברם מבקש בן יורש אותו , כמו שאמר "והנה בן ביתי יורש אותי" (לעיל , ג) , והקדוש ברוך הוא אמר לו: "לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך" (לעיל , ד) , וצא מן האסטגנינות שלך: אברם אינו מוליד בן ליורשו - אבל אברהם מוליד בן לירשו. ויתכן שהיה האסטגנינות על זיווגם , שאברם ושרי לא יולידו זה מזה , ואברהם ושרה יולידו; אבל כפי דעתי , שרה - תוספת במדרש , לומר שהיה כן גם בשרה , אבל הקדוש ברוך הוא לא הבטיחו עתה בשרה , וגם בעת נבואת המילה עדין היה אברהם מסתפק בשרה שתלד (ראה בר' יז , יז). (ו) והאמין ביי' ויחשבה לו צדקה - פירש רבנו שלמה: הקדוש ברוך הוא חשב לו צדקה וזכות על האמונה שהאמין בו. ואיני מבין מה הזכות הזאת , כי למה לא יאמין באלהי אמן (ע"פ יש' סה , טז) , והוא הנביא בעצמו , ו"לא איש אל ויכזב" (במ' כג , יט)? ומי שהאמין לשחוט את בנו היחיד האהוב , ושאר הנסיונות , איך לא יאמין בבשורה טובה? והנכון בעיני , כי יאמר שהאמין ביי' , וחשב כי בצדקתו של הקדוש ברוך הוא יתן לו זרע על כל פנים , לא בצדקת אברהם ובשכרו , אע"פ שאמר לו "שכרך הרבה מאד" (לעיל , א); ומעתה לא יירא פן יגרום החטא. ואעפ"י שבנבואה הראשונה חשב שתהיה על תנאי כפי שכר מעשיו , עתה כיון שהבטיחו שלא יירא מן החטא ויתן לו זרע , האמין כי נכון הדבר מעם האלהים (ע"פ בר' מא , לב) , "אמת לא ישוב ממנה" (תה' קלב , יא) , כי צדקת יי' היא , ואין לה הפסק , כענין שכתוב "בי נשבעתי יצא מפי צדקה דבר ולא ישוב" (יש' מה , כג). או יאמר , כי אברהם האמין שיהיה לו זרע יורש על כל פנים , והקדוש ברוך הוא עוד חשב לו ההבטחה הזו שהבטיחו צדקה , כי בצדקת יי' יעשה כן; כמו "אלהים חשבה לטובה" (בר' נ , כ) , וכן "ותחשב לו לצדקה" דפינחס (תה' קו , לא) - שתחשב לו הבטחתו זו שבטח בשם במעשה ההוא לצדקה לדור ודור , כי לעולם ישמור לו האל בעבורה צדקתו וחסדו , כדרך "לעולם אשמור לו חסדי" (תה' פט , כט). (ז) אני יי' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה - כבר פירשתי זה (בר' יב , ז) , כי יאמר: מעת שהוצאתיך מאור כשדים ועשיתי לך נס , היה הרצון לפני לתת לך הארץ הזאת. והנה עתה לא גזר שיתננה לו , אבל אמר שהוציאו מאור כשדים על דעת שיתננה לו , ולכן חשש אברהם פן יהיה בירושת הארץ תנאי המעשים , אע"פ שאמר לו פעמַיִם (בר' יב , ז; יג , טו) "לזרעך אתן את הארץ הזאת" , כי עתה לא יגזור המתנה כאשר גזר לו זרע , ולכן אמר "במה אדע כי אירשנה" (להלן , ח). ואינו כשאלת "מה אות" (מ"ב כ , ח) , וגם הקדוש ברוך הוא לא עשה לו כשאר האותות להראות עמו אות או מופת בדבר נפלא , אבל בקש אברהם שידע ידיעה אמיתית שיירשנה , ולא יגרום חטאו או חטא זרעו למנעה מהם; או שמא יעשו הכנענים תשובה , ויקיים בהם "רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ להאביד" ולהרוס , "ושב הגוי ההוא מרעתו... ונחמתי על הרעה" (ראה יר' יח , ז - ח); והקדוש ברוך הוא כרת עמו ברית , שיירשנה על כל פנים. (ט) עגלה משולשת ועז משולשת - פירש רבי אברהם: בת שלש שנים; אבל אנקלוס אמר: שלש. וכן הדבר , כי בת שלש לא תקרא עגלה , כמו ששנינו (משנה פרק א , א): וחכמים אומרים: עגלה - בת שתים , פרה - בת שלש. ורמז לו , כי שלשה קרבנות מהן יקריבו לפניו זרעו , העולה והחטאת והשלמים; כי האשם כחטאת הוא , אין ביניהם לבד השם. ויתכן שיהיה טעם משלשת - שיביא אותן רצופות , ויהיה כל מין לבד; וכן "כי משלשות הנה" (יח' מב , ו) , שהיו הלשכות העליונות והתיכונות והתחתונות. (י) ויבתר אותם בתוך - לכרות עמו ברית , לעבור בין הבתרים האלה. ונרמז לו גם כן , כי מאלה יהיה כל קרבן בבהמה ובעוף , כי ה"גוזל" (לעיל , ט) - בן יונה; ואמר בו "גוזל" , שלא הוכשרו במין ההוא אלא הקטנים. ואע"פ שכל קטני העופות יקראו 'גוזלים' , "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף" (דב' לב , יא) , הבין אברהם מעצמו המין הנבחר; או שהקריב בן יונה ברצונו , והכתוב בחר לעולם במין אשר הקריב הזקן. והנה ידע שאלה יהיו הקרבנות , וכל הקרבנות יִבָּתְרוּ , העולה - לנתחים , והשלמים - בחזה ושוק וחלבים , והחטאות והאשם - לחלביהן. ואת הצפור לא בתר - נתן התֹר והגוזל איש לקראת רעהו , כי גם הם היו בברית , אבל לא בתר אותם בתוך , כי בכל העוף הקרב נאמר "לא יבדיל" (וי' א , יז). ובבראשית רבא (מד , יד): הראה לו הקדוש ברוך הוא , שמבדילין בעולת העוף ואין מבדילין בחטאת העוף. (יא) וירד העיט על הפגרים - לאכול אותם כמנהג העופות. וישב אותם - נרמז לו כי יבאו העמים לבטל הקרבנות (ראה דנ' יא , לא) , וזרע אברהם יבריחם. (יב) והנה אימה חשכה גדולה נפלת - דרשו בו (ב"ר מד , כא): רמז לשעבוד ארבע מלכויות , כי מצא הנביא בנפשו אימה , ואחר כך בא בחשכה , ואחר כך גדלה החשכה , ואחר כך הרגיש כאלו היא נופלת עליו כמשא כבד , תכבד ממנו (ע"פ תה' לח , ה). אמרו (ב"ר שם): אימה - זו בבל; חשכה - זו מדי , שהחשיכה עיניהם של ישראל בצום ובתענית; גדולה - זו יון; נופלת עליו - זו אדום. והיה הענין הזה לאברהם , כי כשהקדוש ברוך הוא כורת עמו ברית לתת הארץ לזרעו אחזת עולם , אמר לו כמשייר במתנתו , שארבע מלכויות ישתעבדו בבניו וימשלו בארצם , וזה בעל מנת אם יחטאו לפניו. ואחרי כן הודיעו בביאור גלות אחרת שיגלו תחלה , שהוא גלות מצרים , שכבר נענש בו , כאשר פירשתי (בר' יב , י). (יג) כי גר יהיה זרעך - זה מקרא מסורס , ושיעורו: כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ארבע מאות שנה , ועבדום וענו אותם; ולא פירש כמה ימי העבדות והענוי. והרבה מקראות מסורסות מזו יש בכתוב , וכן "בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי" (בר' לט , יז); "וכל הארץ באו מצרימה לשבר אל יוסף" (בר' מא , נז); "כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי" (שמ' יב , טו); וכן "ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו אשר עשו לו" ידיו "להשתחוות לחפור פירות ולעטלפים" (יש' ב , כ); "לכו שמעו ואספרה כל יראי אלהים אשר עשה לנפשי" (תה' סו , טז); וכן "לי יצעקו אלהי ידענוך ישראל" (ראה הו' ח , ב); "והיו לי אמר יי' צבאות ליום אשר אני עושה סגלה וחמלתי עליהם" (מל' ג , יז); ורבים כן. וענין הכתוב: אע"פ שאני אומר לך "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" (להלן , יח) , ידוע תדע , כי טרם תתי אותה להם יהיו גרים בארץ לא להם ארבע מאות שנה , וגם יעבדום וענו אותם. ורבי אברהם אמר: ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בעבדות וענוי עד קץ ארבע מאות שנה מן היום הזה. ואם כן הודיעו קץ הגאולה , ולא הודיעו כמה ימי הגלות; גם נכון הוא. (יד) וגם את הגוי אשר יעבודו. וגם - לרבות ארבע מלכויות , שאף הן כלין על ששעבדו את ישראל; לשון רבנו שלמה. ועל דרך הפשט יאמר: כאשר דנתי את בניך בגלות וענוי על עון אשר חטא , גם את הגוי אשר עבדו אדון על החמס אשר יעשו להם. והנכון בעיני , כי טעם וגם: אע"פ שאני גזרתי על זרעך להיות גרים בארץ לא להם ועבדום וענו אותם , אע"פ כן אשפוט את הגוי אשר יעבודו על אשר יעשו להם , ולא יִפָּטְרוּ בעבור שעשו גזרתי. והטעם: כמו שאמר הכתוב "קנאתי לירושלם ולציון קנאה גדולה. וקצף גדול אני קוצף על הגוים השאננים אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה" (זכ' א , יד - טו) , ואומר "קצפתי על עמי חללתי נחלתי" וגו' (יש' מז , ו); וכן היה במצרים שהוסיפו להרע , כי השליכו בניהם ליאור , "וימררו את חייהם" (שמ' א , יד) , וחשבו למחות את שמם. וזה טעם דן אנכי , שאביא אותם במשפט , אם עשו כנגזר עליהם , או הוסיפו להרע להם; וזהו מה שאמר יתרו "כי בדבר אשר זדו עליהם" (שמ' יח , יא) - כי הזדון הוא שהביא עליהם הענש הגדול שאבדם מן העולם; וכן "כי ידעת כי הזידו עליהם" (נחמ' ט , י). והרב נתן טעם ב'ספר המדע' (מש"ת תשובה ו , ה): לפי שלא גזר על איש ידוע , וכל אותן המריעים לישראל אִלו לא רצה כל אחד מהם , הרשות בידו , לפי שלא נגזר עליו בידוע. ולא נתכוונו דבריו אצלי , שאפילו גזר שאחד מכל האומות יריע להם בכך וכך , וקדם זה ועשה גזרתו של הקדוש ברוך הוא , זכה בדבר מצוה , ומה טעם בדבריו?! כאשר יצוה המלך שיעשו בני מדינה פלנית מעשה מן המעשים , המתרשל ומטיל הדבר על האחרים מתעברו וחוטא נפשו (ע"פ מש' כ , ב) , והעושו יפיק רצון ממנו (ע"פ מש' ח , לה); וכל שכן שהכתוב אמר: וגם את הגוי אשר יעבודו - שיעבדו הגוי כלו! והם הלכו מעצמם למצרים. אבל הטעם - כאשר כתבתי , וכבר הזכירו רבותינו הענין הזה , אמרו ב'ואלה שמות' רבא (שמ"ר ל , טו): משל למלך שאמר לבנו: יעשה עִם פלני , ולא יצערנו; הלך ועשה , אע"פ שעושה עמו חנם , לא הניח שלא היה מצערו; כשנתרצה המלך לבנו , גזר על מצעריו הריגה; כך גזר הקדוש ברוך הוא שיהיו ישראל משועבדין במצרים , עמדו עליהם ושעבדום בחוזק; אמר הקדוש ברוך הוא: היה לכם לנהוג כעבדים ויעשו צרככם , "אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה" (זכ' א , טו); עד כאן. ודבר ברור הוא , כי השלכת בניהם ליאור אינה בכלל "ועבדום וענו אותם" , אבל היא עקירתם לגמרי , וכן מה שאמרו תחלה "הבה נתחכמה לו פן ירבה" (שמ' א , י) , אינו בכלל עבדות וענוי , מלבד מה שהוסיפו בענוי עצמו: "וימררו את חייהם בעבודה קשה" וגו' (שם , יד) , והוא מה שאמר הכתוב "וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו" (דב' כו , ז). ודע והבן , כי האיש שנכתב ונחתם בראש השנה להריגה , לא ינקה הלסטיס ההורג אותו בעבור שעשה מה שנגזר עליו; הוא רשע בעונו ימות , ודמו מיד הרוצח יבוקש (ע"פ יח' ג , יח). אבל כאשר תצא הגזרה אל פי נביא , יש בעושה אותה דינים , כי אם שמע אותה ורצה לעשות רצון בוראו בנגזר , אין עליו חטא , אבל יש לו זכות בו , כאשר אמר ביהוא "יען אשר הטיבות לעשות הישר בעיני ככל אשר בלבבי עשית לבית אחאב בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל" (מ"ב י , ל) , אבל אם שמע המצוה , והרג אותו לשנאה , או לשלול אותו , יש עליו העונש , כי הוא לחטא נתכון , ועבירה היא לו; וכן הכתוב אומר בסנחריב "הוי אשור שבט אפי" וגו' "בגוי חנף אשלחנו ועל עם עברתי אצונו" (יש' י , ה - ו) , ואמר הכתוב "והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב כי להשמיד בלבבו" (שם , ז) , ועל כן הענישו בסוף , כמו שנאמר "והיה כי יבצע יי' את כל מעשהו... אפקוד על פרי גדל לבב מלך אשור ועל תפארת רום עיניו" וגו' (שם , יב) , ואמר בו "שה פזורה ישראל אריות הדיחו הראשון אכלו מלך אשור וזה האחרון עצמו נבוכדנצר מלך בבל. לכן כה אמר יי'... הנני פוקד על (בנוסחנו: אל) מלך בבל ועל (לפנינו: ואל) ארצו כאשר פקדתי על (בנוסחנו: אל) מלך אשור" (יר' נ , יז - יח); והנה זו ראיה שנענש מלך אשור על הרעה שעשה לישראל. והנה נבוכד נצר שמע כי הנביאים פה אחד קוראים אותו להחריב ירושלם , והוא וכל עמו נצטוו על כך מפי הנביא , כמו שכתוב "לכן... הנני שולח ולקחתי את כל משפחות צפון נאם יי' ואל נבוכד נצר (בנוסחנו: נבוכדראצר) מלך בבל עבדי והביאותים על הארץ הזאת ועל יושביה... והחרמתים" (יר' כה , ח - ט) , וכתיב "הנני נותן את העיר הזאת ביד הכשדים וביד נבוכד נצר (בנוסחנו: נבוכדראצר) מלך בבל... והציתו את העיר... באש" (יר' לב , כח - כט); ואף על בית המקדש עצמו אמר "ונתתי את הבית הזה כשילה" (יר' כו , ו); והם היודעים כי מצות השם היא , כמו שאמר נבוזראדן לירמיהו "יי' אלהיך דבר את הרעה הזאת אל המקום הזה. ויבא ויעש יי' כאשר דבר כי חטאתם ליי'" (יר' מ , ב - ג). ואע"פ כן נענשו הכשדים כולם בסוף , והיה זה מפני שני טעמים: האחד , שגם הוא נתכון להשמיד כל הארץ , להגדיל ממשלתו , כמו שכתוב בו "והשבתי גאון זדים וגאות עריצים אשפיל" (יש' יג , יא) , וכתוב "ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה" וגו' (יש' יד , יג); "אעלה על במתי עב אדמה לעליון" (שם , יד); וכתוב באומתו "האומרה בלבבה אני ואפסי עוד" (יש' מז , ח); ואמר בו חבקוק "הוי בוצע בצע רע לביתו לשום במרום קנו" וגו' (? ב , ט); והנה זה כעונשו של סנחריב , ולכך הִשְוָם הכתוב "לכן כה אמר יי'... הנני פוקד על מלך בבל ועל ארצו כאשר פקדתי על מלך אשור" (יר' נ , יח). אבל היה במלך בבל ענש אחר , שהוסיף על הגזרה והרע לישראל יתר מאד , כמו שאמר בו "קצפתי על עמי חללתי את נחלתי ואתנם בידך לא שמת להם רחמים על זקן הכבדת עלך מאד" (יש' מז , ו) , ועל כן בא עליהם עונש כפול ומכופל , שנשמד זרעו לגמרי , ולא יהיה "לבבל שם ושאר ונין ונכד" (יש' יד , כב) , ונשמדה עירו לעולמים , שנאמר "והיתה בבל צבי ממלכות תפארת גאון כשדים כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה. לא תשב לנצח ולא תשכן עד דור ודור... ורבצו שם ציים... ושעירים ירקדו שם" (שם יג , יט - כא); ואמר בו הכתוב "כי נקמת יי' היא נקמת היכלו" (יר' נא , יא) , וכתוב "חמסי ושארי על בבל תאמר יושבת ציון ודמי אל יושבי כשדים תאמר ירושלם. לכן כה אמר יי' הנני רב את ריבך ונקמתי את נקמתך" (שם , לה - לו) , ופסוקים רבים כאלה. (טו) ואתה תבא אל אבותיך בשלום - ולא תראה כל אלה; לשון רבנו שלמה. ואינו נכון כפי פירושו שאמר (לעיל , יג): "כי גר יהיה זרעך" - משיהיה לך זרע; ומשנולד יצחק נאמר בו "ויגר אברהם בארץ פלשתים" (בר' כא , לד); "ויגר (צ"ל: וישב) יצחק בגרר" (בר' כו , ו) - אם כן גם הוא בכלל הגזרה! אבל טעמו: ואתה תבא אל אבותיך בשלום - שלא יגיעך שום ענש דבר מאתי , אע"פ שאני גוזר על בניך עונשים בעבדות וענוי. (טז) ודור רביעי ישובו הנה - לאחר שיגלו למצרים יהיו שלשה דורות; וכן היה , יעקב גלה , צא וחשוב דורותיו: יהודה , פרץ , חצרון; כלב בן חצרון מבאי הארץ היה; לשון רבנו שלמה. ואינו נכון כלל! והנכון בעיני , כי דור רביעי - לאמורי המשלים עונו , כי מיום הגזרה האריך לו , כי הוא פוקד עון על שלשים ועל רבעים (ע"פ שמ' כ , ה) , כי אם ישובו לא יחרימם , אבל יהיו למס עובד או יפנו להם. עון האמורי - הזכיר התקיף שבהם , אשר "כגבה ארזים גבהו" (עמ' ב , ט) , ולא יוכלו לו עד שתתמלא סאתו , ועונותיו ילכדונו (ע"פ מש' ה , כב); ועוד , כי הוא הנלכד להם אשר הורישו בתחלה (ראה במ' כא , כא ואי'). (יז) והנה תנור עשן ולפיד אש - ראה כאלו תנור עשן כולו , ובתוכו לפיד אש בוערה , כענין "עשן (לפנינו: ענן) גדול ואש מתלקחת" (יח' א , ד). והעשן הוא הענן והערפל הנזכר במתן התורה (דב' ד , יא) , ולפיד האש בתוכו הוא האש האמור שם "ודבריו שמעת מתוך האש" (דב' ד , לו) , וכתוב "ומראה כבוד יי' כאש אוכלת" וגו' (שמ' כד , יז). והנה השכינה עברה בין הבתרים , והוא הברית אשר היתה אתו מעולם; וזה טעם "כרת יי' את אברם ברית" (להלן , יח) , כי הקדוש ברוך הוא בעצמו העביר ברית בין הבתרים; והמשכיל יבין. (יח) ביום ההוא כרת יי' את אברם ברית לאמר וגו' - הנה הקדוש ברוך הוא הבטיח את אברהם במתנת הארץ פעמים רבים , וכולם לצורך ענין; בבואו בארץ מתחלה אמר לו "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (בר' יב , ז) , ולא באר מתנתו , כי אין במשמע , רק במה שהלך בארץ עד מקום שכם עד אילון מורה; ואחרי כן כשרבו זכיותיו בארץ , הוסיף לו "שא נא עיניך וראה... צפונה ונגבה וקדמה וימה" (בר' יג , יד) , כי יתן לו כל הארצות ההן בכללן ― ואין הטעם: "אשר אתה רואה" בעיניך , כי ראות האדם איננו למרחק , רק שיתן לו לכל מראה עיניו הרוחות , או שהראהו כל ארץ ישראל כאשר היה במשה רבנו ― והוסיף לו בברכה השנית הזאת עוד "ולזרעך עד עולם" (שם , טו) , ושירבה זרעו "כעפר הארץ" (שם , טז); ובפעם השלישית באר לו תחומי הארץ , והזכיר לו כל העמים , עשרה אומות (ראה להלן , יט - כא) , והוסיף לכרות לו ברית עליהן , שלא יגרום החטא; וכאשר צוהו על המילה אמר לו "לאחזת עולם" (בר' יז , ח) , לאמר , שאם יגלו ממנה , עוד ישובו וינחלוה; והוסיף "והייתי להם לאלהים" (שם) , שהוא בכבודו ינהיג אותם , ולא יהיו בממשלת כוכב ומזל או שר משרי מעלה , כאשר יתבאר עוד בתורה (ראה פירושו לוי' יח , כה). ואמר הכתוב בפעם הראשונה "לזרעך אתן" (בר' יב , ז) , בלשון עתיד , וכן בשנית , כי עד הנה לא נתנה אליו כולה , ולפיכך אמר לו "אתננה" (בר' יג , יז) , אבל בשלישית , בשעת הברית , אמר: לזרעך נתתי , לאמר , שיכרות לו ברית על המתנה שכבר נתן לו; וכן בעת המילה , כשאמר "לאחזת עולם" , אמר לו "ונתתי לך" (בר' יז , ח) - בעתיד. ורבנו שלמה כתב: לזרעך נתתי - אמירת הגבוה , כמי שהיא עשויה. ואין צורך במקום הזה.