פרק טו
[א]
אַחַ֣ר׀
הַדְּבָרִ֣ים
הָאֵ֗לֶּה
הָיָ֤ה
דְבַר־יְהוָה֙
אֶל־אַבְרָ֔ם
בַּֽמַּחֲזֶ֖ה
לֵאמֹ֑ר
אַל־תִּירָ֣א
אַבְרָ֗ם
אָנֹכִי֙
מָגֵ֣ן
לָ֔ךְ
שְׂכָרְךָ֖
הַרְבֵּ֥ה
מְאֹֽד:
[ב]
וַיֹּ֣אמֶר
אַבְרָ֗ם
אֲדנָ֤י
יְהֹוִה֙
מַה־תִּתֶּן־לִ֔י
וְאָנֹכִ֖י
הוֹלֵ֣ךְ
עֲרִירִ֑י
וּבֶן־מֶ֣שֶׁק
בֵּיתִ֔י
ה֖וּא
דַּמֶּ֥שֶׂק
אֱלִיעֶֽזֶר:
[ג]
וַיֹּ֣אמֶר
אַבְרָ֔ם
הֵ֣ן
לִ֔י
לֹ֥א
נָתַ֖תָּה
זָ֑רַע
וְהִנֵּ֥ה
בֶן־בֵּיתִ֖י
יוֹרֵ֥שׁ
אֹתִֽי:
[ד]
וְהִנֵּ֨ה
דְבַר־יְהוָ֤ה
אֵלָיו֙
לֵאמֹ֔ר
לֹ֥א
יִירָשְׁךָ֖
זֶ֑ה
כִּי־אִם֙
אֲשֶׁ֣ר
יֵצֵ֣א
מִמֵּעֶ֔יךָ
ה֖וּא
יִירָשֶֽׁךָ:
[ה]
וַיּוֹצֵ֨א
אֹת֜וֹ
הַח֗וּצָה
וַיֹּ֙אמֶר֙
הַבֶּט־נָ֣א
הַשָּׁמַ֗יְמָה
וּסְפֹר֙
הַכּ֣וֹכָבִ֔ים
אִם־תּוּכַ֖ל
לִסְפֹּ֣ר
אֹתָ֑ם
וַיֹּ֣אמֶר
ל֔וֹ
כֹּ֥ה
יִהְיֶ֖ה
זַרְעֶֽךָ:
[ו]
וְהֶאֱמִ֖ן
בַּיהוָ֑ה
וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ
לּ֖וֹ
צְדָקָֽה:
[ששי]
[ז]
וַיֹּ֖אמֶר
אֵלָ֑יו
אֲנִ֣י
יְהוָ֗ה
אֲשֶׁ֤ר
הוֹצֵאתִ֙יךָ֙
מֵא֣וּר
כַּשְׂדִּ֔ים
לָ֧תֶת
לְךָ֛
אֶת־הָאָ֥רֶץ
הַזֹּ֖את
לְרִשְׁתָּֽהּ:
[ח]
וַיֹּאמַ֑ר
אֲדנָ֣י
יְהֹוִ֔ה
בַּמָּ֥ה
אֵדַ֖ע
כִּ֥י
אִירָשֶֽׁנָּה:
[ט]
וַיֹּ֣אמֶר
אֵלָ֗יו
קְחָ֥ה
לִי֙
עֶגְלָ֣ה
מְשֻׁלֶּ֔שֶׁת
וְעֵ֥ז
מְשֻׁלֶּ֖שֶׁת
וְאַ֣יִל
מְשֻׁלָּ֑שׁ
וְתֹ֖ר
וְגוֹזָֽל:
[י]
וַיִּֽקַּֽח־ל֣וֹ
אֶת־כָּל־אֵ֗לֶּה
וַיְבַתֵּ֤ר
אֹתָם֙
בַּתָּ֔וֶךְ
וַיִּתֵּ֥ן
אִישׁ־בִּתְר֖וֹ
לִקְרַ֣את
רֵעֵ֑הוּ
וְאֶת־הַצִּפֹּ֖ר
לֹ֥א
בָתָֽר:
[יא]
וַיֵּ֥רֶד
הָעַ֖יִט
עַל־הַפְּגָרִ֑ים
וַיַּשֵּׁ֥ב
אֹתָ֖ם
אַבְרָֽם:
[יב]
וַיְהִ֤י
הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙
לָב֔וֹא
וְתַרְדֵּמָ֖ה
נָפְלָ֣ה
עַל־אַבְרָ֑ם
וְהִנֵּ֥ה
אֵימָ֛ה
חֲשֵׁכָ֥ה
גְדֹלָ֖ה
נֹפֶ֥לֶת
עָלָֽיו:
[יג]
וַיֹּ֣אמֶר
לְאַבְרָ֗ם
יָדֹ֨עַ
תֵּדַ֜ע
כִּי־גֵ֣ר׀
יִהְיֶ֣ה
זַרְעֲךָ֗
בְּאֶ֙רֶץ֙
לֹ֣א
לָהֶ֔ם
וַעֲבָד֖וּם
וְעִנּ֣וּ
אֹתָ֑ם
אַרְבַּ֥ע
מֵא֖וֹת
שָׁנָֽה:
[יד]
וְגַ֧ם
אֶת־הַגּ֛וֹי
אֲשֶׁ֥ר
יַעֲבֹ֖דוּ
דָּ֣ן
אָנֹ֑כִי
וְאַחֲרֵי־כֵ֥ן
יֵצְא֖וּ
בִּרְכֻ֥שׁ
גָּדֽוֹל:
[טו]
וְאַתָּ֛ה
תָּב֥וֹא
אֶל־אֲבֹתֶ֖יךָ
בְּשָׁל֑וֹם
תִּקָּבֵ֖ר
בְּשֵׂיבָ֥ה
טוֹבָֽה:
[טז]
וְד֥וֹר
רְבִיעִ֖י
יָשׁ֣וּבוּ
הֵ֑נָּה
כִּ֧י
לֹא־שָׁלֵ֛ם
עֲוֺ֥ן
הָאֱמֹרִ֖י
עַד־הֵֽנָּה:
[יז]
וַיְהִ֤י
הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙
בָּ֔אָה
וַעֲלָטָ֖ה
הָיָ֑ה
וְהִנֵּ֨ה
תַנּ֤וּר
עָשָׁן֙
וְלַפִּ֣יד
אֵ֔שׁ
אֲשֶׁ֣ר
עָבַ֔ר
בֵּ֖ין
הַגְּזָרִ֥ים
הָאֵֽלֶּה:
[יח]
בַּיּ֣וֹם
הַה֗וּא
כָּרַ֧ת
יְהוָ֛ה
אֶת־אַבְרָ֖ם
בְּרִ֣ית
לֵאמֹ֑ר
לְזַרְעֲךָ֗
נָתַ֙תִּי֙
אֶת־הָאָ֣רֶץ
הַזֹּ֔את
מִנְּהַ֣ר
מִצְרַ֔יִם
עַד־הַנָּהָ֥ר
הַגָּדֹ֖ל
נְהַר־פְּרָֽת:
[יט]
אֶת־הַקֵּינִי֙
וְאֶת־הַקְּנִזִּ֔י
וְאֵ֖ת
הַקַּדְמֹנִֽי:
[כ]
וְאֶת־הַחִתִּ֥י
וְאֶת־הַפְּרִזִּ֖י
וְאֶת־הָרְפָאִֽים:
[כא]
וְאֶת־הָאֱמֹרִי֙
וְאֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֔י
וְאֶת־הַגִּרְגָּשִׁ֖י
וְאֶת־הַיְבוּסִֽי:
ס
פרק טו
(חלק
רביעי:)
"אחר
הדברים
האלה"
וגו'
(טו
,
א)
עד
"ושרי
אשת
אברם"
(בר'
טז
,
א).
(א)
במחזה
-
הוא
כמו
'מַרְאֶה';
כי
הנבואה
תהיה
בחלום
או
במראה
,
כמו
שנזכר
בתורה
,
והנבואה
המגעת
במראה
היא
יותר
שלמה
מהנבואה
אשר
תגיע
בחלום.
אל
תירא
אברם
-
אולי
ירא
אברם
שיקרהו
חטא
במה
שהטיב
לאנשי
סדום
ועמורה
,
והם
"רעים
וחטאים
ליי'"
(בר'
יג
,
יג).
(ב)
ערירי
-
רוצה
לומר:
בלא
זרע.
ובן
משק
ביתי
-
הנה
משק
הוא
מעניין
ה'הליכה'
,
כטעם
"שוקק"
(יש'
לג
,
ד);
והרצון
בו:
מי
שהנהגת
ענייני
ביתי
היא
על
ידו.
דמשק
-
רוצה
לומר:
איש
דמשק
,
כטעם
"ויחזק
מצרים
על
העם
למהר
לשלחם"
(שמ'
יב
,
לג)
,
שהרצון
בו:
אנשי
מצרים.
(ד)
ממעיך
-
אמר
זה
לפי
שהזרע
יהיה
ממותר
המזון
האחרון
ההווה
בכלי
הבשול
,
והם
הלב
והכבד
,
וכבר
נקראו
האיברים
הפנימיים
'מעים'
בלשוננו
,
כאמרו
"ותורתך
בתוך
מעי"
(תה'
מ
,
ט)
,
שהרצון
בו:
בתוך
לבי.
(ו-ח)
צדקה
-
הוא
מה
שראוי
לפי
היושר
והמשפט;
והרצון
בו
,
שכבר
האמין
אברם
בשם
יתעלה
במה
שיעד
אותו
מרבוי
הזרע
,
וחשב
זה
לשם
יתעלה
ליושר
ולמשפט
,
כי
הוא
היה
ראוי
שישגיח
בו
השם
יתעלה
בזה
האופן
מההשגחה.
ואולם
בעניין
ירושת
הארץ
שאל
אות
,
כי
לא
ידע
אם
יהיו
בניו
ראויים
שישגיח
בהם
השם
יתעלה
בזה
האופן
מההשגחה.
(ט)
עגלה
משולשת
-
פירשו
ז"ל
(ב"ר
מד
,
יד)
,
שלקח
מכל
מין
ומין
מאלו
שלשה;
וזה
דרך
דרש.
והנכון
,
שצוה
לקחת
אלו
הבהמות
כשהגיעו
לשלש
שנים
,
כי
אז
הם
בשלמוּתם
לפי
עניינם
בעצמם.
והנה
אלו
הבהמות
,
הם
אשר
יקריבו
מהם
קרבן
ליי'
,
ומהעופות:
התורים
ובני
יונה.
(י)
ויבתר
אותם
בתוך
-
רוצה
לומר
,
שחִלֵּק
הבהמות
לחצאים
,
כי
כן
היה
דרך
כורתי
ברית
,
שהיו
חולקים
דבר
אחד
לחצאים
,
והיו
עוברים
בין
החלקים
ההם
,
להורות
על
שהם
שָׁבוּ
כמו
גוף
אחד
,
לחוזק
האהבה
אשר
ביניהם.
איש
בתרו
-
רוצה
לומר:
איש
-
הבתר
שבתר;
והרצון
בזה
,
שהוא
שָׂם
אחד
מהבתרים
שבתר
לקראת
הבֶּתֶר
אשר
היה
זוגו;
כי
'איש'
ו'אשה'
יֵאָמֵר
בכמו
זה
העניין
בלשוננו:
אמר
בכרובים
"ופניהם
איש
אל
אחיו"
(שמ'
כה
,
כ)
,
וביריעות
"אשה
אל
אחותה"
(שמ'
כו
,
ג).
והצפור
לא
בתר
-
רוצה
לומר:
התור
והגוזל
(ראה
לעיל
,
ט).
וידמה
שכבר
שם
אחד
מהם
בפאה
האחת
,
והאחר
-
בפאה
השנית.
(יא)
העיט
-
הוא
העוף
הדורס
,
כטעם
"העיט
צבוע
נחלתי
לי"
(יר'
יב
,
ט).
והנה
היה
זה
רמז
לאומות
אשר
יענו
זרע
אברם
,
ויבלבלו
הברית
אשר
כרת
השם
עמו.
הפגרים
-
הם
הבתרים
שזכר
תחלה
,
אשר
בהם
יִשְלַם
כריתת
הברית.
(יג)
ארבע
מאות
שנה
-
רוצה
לומר:
עד
סוף
ארבע
מאות
שנה
מעת
הִוָּלֵד
יעקב
,
שהיה
הראשון
מהגרים
מזרעו
בארץ
לא
להם
גרות
מתמיד;
והנה
מיהר
השם
יתעלה
את
הקץ
כמו
ששים
שנה
,
אם
היה
שלא
ישבו
ישראל
במצרים
כי
אם
מאתים
ועשר
שנה
,
כמו
שאמרו
רבותינו
ז"ל
(סע"ר
ג).
ואפשר
שיֹאמר
אומר
,
שהיה
מושב
ישראל
שם
מאתים
ושבעים
שנה
,
וזה
כי
קהת
אפשר
שהיה
כמו
בן
שתי
שנים
בבואו
למצרים
,
ואפשר
שאחר
זה
הזמן
מאה
ותשעים
שנה
הוליד
עמרם
,
שהוא
בן
קהת
,
משה.
והנה
אי
אפשר
שנֹאמר
שיהיה
זה
הקץ
מעת
הִוָלֵד
יצחק
,
לפי
שלא
יִשְלַם
לנו
הקץ
שזכר
בפרשת
'וארא'
(ראה
פרשת
'בא'
שמ'
יב
,
מ
-
מא)
,
והוא
ארבע
מאות
ושלשים
שנה
,
כי
אי
אפשר
לנו
שנֹאמר
,
שזאת
הנבואה
היתה
קודם
הולד
יצחק
שלשים
שנה
,
לפי
שאברם
יצא
מחרן
חמש
ועשרים
שנה
קודם
הולד
יצחק
,
וזאת
הנבואה
היתה
בהכרח
אחר
בֹא
אברם
לארץ
כנען
,
בעת
שהתחיל
אברם
להתיאש
מלהיות
לו
זרע
,
ולזה
אמר
"ואנכי
הולך
ערירי"
(לעיל
,
ב)
,
וידמה
שזאת
הנבואה
היתה
סמוך
לנתינת
הגר
לאברם
לאשה.
והנה
מה
שאמר
בעל
סדר
עולם
(סע"ר
א)
,
שאחר
זאת
הנבואה
שב
אברהם
לחרן
ועמד
שם
חמש
שנים
,
כדי
לכוין
החשבון
הנזכר
בפרשת
'וארא'
(ראה
פרשת
'בא'
שמ'
יב
,
מ
-
מא)
,
הוא
בלתי
נראה
לנו
,
כי
לא
נתיאש
אברם
מלהיות
לו
זרע
עד
היותו
בן
שמנים
וחמש
שנה
,
שישבו
עשר
שנים
בארץ
כנען
,
ולזה
השתדלה
אז
שרה
לקחת
בזה
עצה;
וזה
ממה
שיראה
ממנו
,
שיהיה
אמרו
"ואנכי
הולך
ערירי"
(לעיל
,
ב)
סביב
הזמן
ההוא;
ועם
זה
,
לא
תמצא
שיצא
אברם
מארץ
כנען
,
אשר
צוהו
השם
יתעלה
לשבת
בה
,
אם
לא
לסבה
חזקה
,
כמו
הרעב
הכבד
,
כי
היה
בזולת
זה
עובר
על
מצות
השם
יתעלה
,
ולזה
לא
יתכן
שנֹאמר
ששב
לחרן
ועמד
שם
חמש
שנים;
וגם
כן
הנה
הכתוב
ספר
(בר'
יא
,
לא)
,
שכשהיו
באים
בארץ
כנען
,
באו
לחרן
וישבו
שם
,
וזה
לאות
כי
לא
באו
מארץ
כנען
לחרן;
ועוד
שאם
היה
העניין
כן
,
לא
מהר
השם
יתעלה
את
הקץ
כשהוציא
ישראל
ממצרים
,
והנראה
ממה
שנֶאמר
שם
(ראה
שמ'
ב
,
כד)
,
שכבר
מיהר
להם
את
הקץ
למען
בריתו
את
האבות.
והנראה
בעיני
,
שהקץ
-
מעת
שנולד
יעקב
עד
מלאת
ארבע
מאות
שנה
,
ומהר
השם
יתעלה
את
הקץ
שלשים
שנה
מפני
חוזק
העבודה
הקשה
אשר
היו
המצריים
מעבידים
ישראל
,
כאמרו
"ויאנחו
בני
ישראל
מן
העבודה
ויזעקו"
(שם
,
כג);
והנה
מנין
ארבע
מאות
ושלשים
שנה
היה
מעת
היות
לאברהם
זרע
,
רוצה
לומר:
מעת
שנולד
יצחק
,
כי
ביצחק
נקרא
לו
זרע
,
וממנו
יהיה
גם
כן
הזרע
הגולה
בארץ
לא
לו
,
ויהיה
מושב
בני
ישראל
במצרים
מאתים
וארבעים
שנה;
וזה
נאות
מאד
בזה
העניין.
ואפשר
גם
כן
שיהיה
מניין
ארבע
מאות
ושלשים
שנה
מעת
הגעת
הנבואה
הזאת
לאברם
,
שהוא
לפי
הנראה
בלתי
פחות
מחמש
עשרה
שנה
קודם
הִוָלד
יצחק
-
וזה
שאחר
זה
נתנה
שרה
שפחתה
לאברם
,
והיה
אז
לאברם
שמנים
וחמש
שנה
-
והנה
מיהר
השם
יתעלה
את
הקץ
לפי
זאת
ההנחה
כמו
חמש
וארבעים
שנה
,
ובעבור
חטא
המרגלים
נתאחרו
במדבר
ארבעים
שנה
,
ונשארו
חמש
שנים
שנכנסו
לארץ
קודם
הקץ;
וזה
נאות
מאד
,
כמו
שנבאר
בגזרת
השם
במה
שיבא
(שמ'
יב
,
מ)
,
רוצה
לומר
,
שלא
הגיע
עדיין
קץ
כניסתם
לארץ
אחרי
מות
משה
,
ולזה
היו
צריכים
שיהיו
באופן
מהשלמוּת
שתדבק
בהם
ההשגחה
האלהית
בדרך
שינצחו
האומות
ההם.
(טז)
ודור
רביעי
ישובו
הנה
-
רוצה
לומר:
מהזרע
אשר
יגלה
בארץ
לא
לו;
וכן
היה
,
כי
קהת
היה
גר
,
ודור
רביעי
לו
היה
זרע
אהרן
ששב
לארץ
כנען
,
כמו
שביאר
אבן
עזרא;
ולולי
חטא
המרגלים
היה
השם
יתעלה
ממהר
את
הקץ
באופן
שישובו
שם
דור
שלישי
,
שהוא
משה
ואהרן.
עון
האמורי
-
רוצה
לומר:
עונש
האמורי
,
בדרך
שירשו
זרע
אברהם
ארצו.
(יז)
עלטה
-
חשך.
והנה
תנור
עשן
ולפיד
אש
-
משל
לעבוֹר
כבוד
השם
בין
הבתרים
לכרות
ברית
עם
אברהם.