פרק יח
{פרשת וירא}
[א]
וַיֵּרָ֤א
אֵלָיו֙
יְהוָ֔ה
בְּאֵלֹנֵ֖י
מַמְרֵ֑א
וְה֛וּא
יֹשֵׁ֥ב
פֶּתַח־הָאֹ֖הֶל
כְּחֹ֥ם
הַיּֽוֹם:
[ב]
וַיִּשָּׂ֤א
עֵינָיו֙
וַיַּ֔רְא
וְהִנֵּה֙
שְׁלֹשָׁ֣ה
אֲנָשִׁ֔ים
נִצָּבִ֖ים
עָלָ֑יו
וַיַּ֗רְא
וַיָּ֤רָץ
לִקְרָאתָם֙
מִפֶּ֣תַח
הָאֹ֔הֶל
וַיִּשְׁתַּ֖חוּ
אָֽרְצָה:
[ג]
וַיֹּאמַ֑ר
אֲדנָ֗י
אִם־נָ֨א
מָצָ֤אתִי
חֵן֙
בְּעֵינֶ֔יךָ
אַל־נָ֥א
תַעֲבֹ֖ר
מֵעַ֥ל
עַבְדֶּֽךָ:
[ד]
יֻקַּֽח־נָ֣א
מְעַט־מַ֔יִם
וְרַחֲצ֖וּ
רַגְלֵיכֶ֑ם
וְהִֽשָּׁעֲנ֖וּ
תַּ֥חַת
הָעֵֽץ:
[ה]
וְאֶקְחָ֨ה
פַת־לֶ֜חֶם
וְסַעֲד֤וּ
לִבְּכֶם֙
אַחַ֣ר
תַּעֲבֹ֔רוּ
כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן
עֲבַרְתֶּ֖ם
עַֽל־עַבְדְּכֶ֑ם
וַיֹּ֣אמְר֔וּ
כֵּ֥ן
תַּעֲשֶׂ֖ה
כַּאֲשֶׁ֥ר
דִּבַּֽרְתָּ:
[ו]
וַיְמַהֵ֧ר
אַבְרָהָ֛ם
הָאֹ֖הֱלָה
אֶל־שָׂרָ֑ה
וַיֹּ֗אמֶר
מַהֲרִ֞י
שְׁלֹ֤שׁ
סְאִים֙
קֶ֣מַח
סֹ֔לֶת
ל֖וּשִׁי
וַעֲשִׂ֥י
עֻגֽוֹת:
[ז]
וְאֶל־הַבָּקָ֖ר
רָ֣ץ
אַבְרָהָ֑ם
וַיִּקַּ֨ח
בֶּן־בָּקָ֜ר
רַ֤ךְ
וָטוֹב֙
וַיִּתֵּ֣ן
אֶל־הַנַּ֔עַר
וַיְמַהֵ֖ר
לַעֲשׂ֥וֹת
אֹתֽוֹ:
[ח]
וַיִּקַּ֨ח
חֶמְאָ֜ה
וְחָלָ֗ב
וּבֶן־הַבָּקָר֙
אֲשֶׁ֣ר
עָשָׂ֔ה
וַיִּתֵּ֖ן
לִפְנֵיהֶ֑ם
וְהֽוּא־עֹמֵ֧ד
עֲלֵיהֶ֛ם
תַּ֥חַת
הָעֵ֖ץ
וַיֹּאכֵֽלוּ:
[ט]
וַיֹּאמְר֣וּ
אֵלָ֔יו
אַיֵּ֖ה
שָׂרָ֣ה
אִשְׁתֶּ֑ךָ
וַיֹּ֖אמֶר
הִנֵּ֥ה
בָאֹֽהֶל:
[י]
וַיֹּ֗אמֶר
שׁ֣וֹב
אָשׁ֤וּב
אֵלֶ֙יךָ֙
כָּעֵ֣ת
חַיָּ֔ה
וְהִנֵּה־בֵ֖ן
לְשָׂרָ֣ה
אִשְׁתֶּ֑ךָ
וְשָׂרָ֥ה
שֹׁמַ֛עַת
פֶּ֥תַח
הָאֹ֖הֶל
וְה֥וּא
אַחֲרָֽיו:
[יא]
וְאַבְרָהָ֤ם
וְשָׂרָה֙
זְקֵנִ֔ים
בָּאִ֖ים
בַּיָּמִ֑ים
חָדַל֙
לִהְי֣וֹת
לְשָׂרָ֔ה
אֹ֖רַח
כַּנָּשִֽׁים:
[יב]
וַתִּצְחַ֥ק
שָׂרָ֖ה
בְּקִרְבָּ֣הּ
לֵאמֹ֑ר
אַחֲרֵ֤י
בְלֹתִי֙
הָֽיְתָה־לִּ֣י
עֶדְנָ֔ה
וַאדֹנִ֖י
זָקֵֽן:
[יג]
וַיֹּ֥אמֶר
יְהוָ֖ה
אֶל־אַבְרָהָ֑ם
לָ֣מָּה
זֶּה֩
צָחֲקָ֨ה
שָׂרָ֜ה
לֵאמֹ֗ר
הַאַ֥ף
אֻמְנָ֛ם
אֵלֵ֖ד
וַאֲנִ֥י
זָקַֽנְתִּי:
[יד]
הֲיִפָּלֵ֥א
מֵיְהוָ֖ה
דָּבָ֑ר
לַמּוֹעֵ֞ד
אָשׁ֥וּב
אֵלֶ֛יךָ
כָּעֵ֥ת
חַיָּ֖ה
וּלְשָׂרָ֥ה
בֵֽן:
[שני]
[טו]
וַתְּכַחֵ֨שׁ
שָׂרָ֧ה
׀
לֵאמֹ֛ר
לֹ֥א
צָחַ֖קְתִּי
כִּ֣י
׀
יָרֵ֑אָה
וַיֹּ֥אמֶר
׀
לֹ֖א
כִּ֥י
צָחָֽקְתְּ:
[טז]
וַיָּקֻ֤מוּ
מִשָּׁם֙
הָאֲנָשִׁ֔ים
וַיַּשְׁקִ֖פוּ
עַל־פְּנֵ֣י
סְדֹ֑ם
וְאַ֨בְרָהָ֔ם
הֹלֵ֥ךְ
עִמָּ֖ם
לְשַׁלְּחָֽם:
[יז]
וַיהוָ֖ה
אָמָ֑ר
הַֽמֲכַסֶּ֤ה
אֲנִי֙
מֵֽאַבְרָהָ֔ם
אֲשֶׁ֖ר
אֲנִ֥י
עֹשֶֽׂה:
[יח]
וְאַ֨בְרָהָ֔ם
הָי֧וֹ
יִֽהְיֶ֛ה
לְג֥וֹי
גָּד֖וֹל
וְעָצ֑וּם
וְנִ֨בְרְכוּ־ב֔וֹ
כֹּ֖ל
גּוֹיֵ֥י
הָאָֽרֶץ:
[יט]
כִּ֣י
יְדַעְתִּ֗יו
לְמַעַן֩
אֲשֶׁ֨ר
יְצַוֶּ֜ה
אֶת־בָּנָ֤יו
וְאֶת־בֵּיתוֹ֙
אַחֲרָ֔יו
וְשָֽׁמְרוּ֙
דֶּ֣רֶךְ
יְהוָ֔ה
לַעֲשׂ֥וֹת
צְדָקָ֖ה
וּמִשְׁפָּ֑ט
לְמַ֗עַן
הָבִ֤יא
יְהוָה֙
עַל־אַבְרָהָ֔ם
אֵ֥ת
אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר
עָלָֽיו:
[כ]
וַיֹּ֣אמֶר
יְהוָ֔ה
זַעֲקַ֛ת
סְדֹ֥ם
וַעֲמֹרָ֖ה
כִּי־רָ֑בָּה
וְחַ֨טָּאתָ֔ם
כִּ֥י
כָבְדָ֖ה
מְאֹֽד:
[כא]
אֵֽרֲדָה־נָּ֣א
וְאֶרְאֶ֔ה
הַכְּצַעֲקָתָ֛הּ
הַבָּ֥אָה
אֵלַ֖י
עָשׂ֣וּ
׀
כָּלָ֑ה
וְאִם־לֹ֖א
אֵדָֽעָה:
[כב]
וַיִּפְנ֤וּ
מִשָּׁם֙
הָאֲנָשִׁ֔ים
וַיֵּלְכ֖וּ
סְדֹ֑מָה
וְאַ֨בְרָהָ֔ם
עוֹדֶ֥נּוּ
עֹמֵ֖ד
לִפְנֵ֥י
יְהוָֽה:
[כג]
וַיִּגַּ֥שׁ
אַבְרָהָ֖ם
וַיֹּאמַ֑ר
הַאַ֣ף
תִּסְפֶּ֔ה
צַדִּ֖יק
עִם־רָשָֽׁע:
[כד]
אוּלַ֥י
יֵ֛שׁ
חֲמִשִּׁ֥ים
צַדִּיקִ֖ם
בְּת֣וֹךְ
הָעִ֑יר
הַאַ֤ף
תִּסְפֶּה֙
וְלֹא־תִשָּׂ֣א
לַמָּק֔וֹם
לְמַ֛עַן
חֲמִשִּׁ֥ים
הַצַּדִּיקִ֖ם
אֲשֶׁ֥ר
בְּקִרְבָּֽהּ:
[כה]
חָלִ֨לָה
לְּךָ֜
מֵעֲשֹׂ֣ת׀
כַּדָּבָ֣ר
הַזֶּ֗ה
לְהָמִ֤ית
צַדִּיק֙
עִם־רָשָׁ֔ע
וְהָיָ֥ה
כַצַּדִּ֖יק
כָּרָשָׁ֑ע
חָלִ֣לָה
לָּ֔ךְ
הֲשֹׁפֵט֙
כָּל־הָאָ֔רֶץ
לֹ֥א
יַעֲשֶׂ֖ה
מִשְׁפָּֽט:
[כו]
וַיֹּ֣אמֶר
יְהוָ֔ה
אִם־אֶמְצָ֥א
בִסְדֹ֛ם
חֲמִשִּׁ֥ים
צַדִּיקִ֖ם
בְּת֣וֹךְ
הָעִ֑יר
וְנָשָׂ֥אתִי
לְכָל־הַמָּק֖וֹם
בַּעֲבוּרָֽם:
[כז]
וַיַּ֥עַן
אַבְרָהָ֖ם
וַיֹּאמַ֑ר
הִנֵּה־נָ֤א
הוֹאַ֙לְתִּי֙
לְדַבֵּ֣ר
אֶל־אֲדנָ֔י
וְאָנֹכִ֖י
עָפָ֥ר
וָאֵֽפֶר:
[כח]
א֠וּלַי
יַחְסְר֞וּן
חֲמִשִּׁ֤ים
הַצַּדִּיקִם֙
חֲמִשָּׁ֔ה
הֲתַשְׁחִ֥ית
בַּחֲמִשָּׁ֖ה
אֶת־כָּל־הָעִ֑יר
וַיֹּ֙אמֶר֙
לֹ֣א
אַשְׁחִ֔ית
אִם־אֶמְצָ֣א
שָׁ֔ם
אַרְבָּעִ֖ים
וַחֲמִשָּֽׁה:
[כט]
וַיֹּ֨סֶף
ע֜וֹד
לְדַבֵּ֤ר
אֵלָיו֙
וַיֹּאמַ֔ר
אוּלַ֛י
יִמָּצְא֥וּן
שָׁ֖ם
אַרְבָּעִ֑ים
וַיֹּ֙אמֶר֙
לֹ֣א
אֶעֱשֶׂ֔ה
בַּעֲב֖וּר
הָאַרְבָּעִֽים:
[ל]
וַ֠יֹּאמֶר
אַל־נָ֞א
יִ֤חַר
לַֽאדנָי֙
וַאֲדַבֵּ֔רָה
אוּלַ֛י
יִמָּצְא֥וּן
שָׁ֖ם
שְׁלֹשִׁ֑ים
וַיֹּ֙אמֶר֙
לֹ֣א
אֶעֱשֶׂ֔ה
אִם־אֶמְצָ֥א
שָׁ֖ם
שְׁלֹשִֽׁים:
[לא]
וַיֹּ֗אמֶר
הִנֵּֽה־נָ֤א
הוֹאַ֙לְתִּי֙
לְדַבֵּ֣ר
אֶל־אֲדנָ֔י
אוּלַ֛י
יִמָּצְא֥וּן
שָׁ֖ם
עֶשְׂרִ֑ים
וַיֹּ֙אמֶר֙
לֹ֣א
אַשְׁחִ֔ית
בַּעֲב֖וּר
הָעֶשְׂרִֽים:
[לב]
וַ֠יֹּאמֶר
אַל־נָ֞א
יִ֤חַר
לַֽאדנָי֙
וַאֲדַבְּרָ֣ה
אַךְ־הַפַּ֔עַם
אוּלַ֛י
יִמָּצְא֥וּן
שָׁ֖ם
עֲשָׂרָ֑ה
וַיֹּ֙אמֶר֙
לֹ֣א
אַשְׁחִ֔ית
בַּעֲב֖וּר
הָעֲשָׂרָֽה:
[לג]
וַיֵּ֣לֶךְ
יְהוָ֔ה
כַּאֲשֶׁ֣ר
כִּלָּ֔ה
לְדַבֵּ֖ר
אֶל־אַבְרָהָ֑ם
וְאַבְרָהָ֖ם
שָׁ֥ב
לִמְקֹמֽוֹ:
פרק יח
(א)
וירא
אליו
יי'
-
לבקר
את
החולה
(ראה
סוטה
יד
,
א).
[אמר
רבי
חמא
ברבי
חנינא
(ב"מ
פו
,
ב):
יום
שלישי
למילתו
היה
,
ובא
הקדוש
ברוך
הוא
ושאל
בו].
באלני
ממרא
-
הוא
שנתן
לו
את
העיצה
על
המילה
,
לפיכך
נגלה
עליו
בחלקו
(ראה
ב"ר
מב
,
ח).
יושב
פתח
האהל
-
'ישב'
כתיב:
בקש
לעמוד
,
אמר
לו
הקדוש
ברוך
הוא:
שב
,
ואתה
סימן
לבניך
,
שאני
עתיד
להתיצב
בעדת
הדיינין
והן
יושבין
,
(ראה
בר"ת
מח)
[שנאמר:
"אלהים
נצב
בעדת
אל"
(תה'
פב
,
א)].
פתח
האהל
-
לראות
אם
יש
עובר
ושב
ויכניסם
בביתו.
כחם
היום
-
הוציא
הקדוש
ברוך
הוא
חמה
מנרתקה
שלא
להטריחו
באורחים
(ראה
ב"מ
פו
,
ב).
ולפי
שראהו
מצטער
שלא
היו
אורחים
באים
,
הביא
המלאכים
עליו
בדמות
אנשים.
(ב)
והנה
שלשה
אנשים
-
אחד
לבשר
את
שרה
,
ואחד
להפוך
את
סדום
,
ואחד
לרפאות
את
אברהם
(ראה
ב"מ
פו
,
ב)
,
שאין
מלאך
אחד
עושה
שתי
שליחיות
(ראה
ב"ר
נ
,
ב).
תדע
לך
שכן
הוא
,
שכל
הפרשה
הוא
מזכירן
בלשון
רבים:
"ויאכלו"
(להלן
,
ח);
"ויאמרו
אליו"
(להלן
,
ט);
ובבשורה
נאמר
"שוב
אשוב
אליך"
(להלן
,
י);
ובהפיכת
סדום
הוא
אומר
"כי
לא
אוכל
לעשות
דבר"
,
"לבלתי
הפכי"
(בר'
יט
כב
,
כא).
ורפאל
שריפא
את
אברהם
הלך
משם
להציל
את
לוט;
הוא
שנאמר
"ויהי
כהוציאם
אותם
החוצה
ויאמר
המלט
על
נפשך"
(בר'
יט
,
יז)
,
ולמדת
שהאחד
היה
מציל.
נצבים
עליו
-
לפניו
,
אבל
לשון
נקייה
הוא
כלפי
המלאכים.
וירא
וירץ
לקראתם
-
מהו
וירא...
וירא
שני
פעמים?
הראשון
כמשמעו
,
השני
לשון
'הבנה':
נסתכל
שהיו
נצבים
במקום
אחד
,
והבין
שלא
היו
רוצים
להטריחו
,
וקדם
הוא
ורץ
לקראתם.
[בבא
מציעא
(פו
,
ב):
נצבים
עליו
,
וכתיב:
וירץ
לקראתם
-
כד
חזיוה
דהוה
שרי
ואסר
פירשו
הימנו
,
מיד:
וירץ
לקראתם].
(ג)
ויאמר
אדני
אם
נא
וגו'
-
לגדול
שבהם
אמר
,
וקראם
כולם
אדונים
,
ולגדול
אמר:
אל
נא
תעבר
מעל
עבדך
,
וכיון
שלא
יעבור
הוא
,
יעמדו
חבריו
עמו;
ובלשון
זה
הוא
חול.
דבר
אחר:
קודש
הוא;
והיה
אומר
להקדוש
ברוך
הוא
להמתין
לו
עד
שירוץ
ויכניס
את
האורחים.
ואע"פ
שכתוב
אַחַר
"וירץ
לקראתם"
(לעיל
,
ב)
,
האמירה
-
קודם
לכן
היתה;
ודרך
מקראות
לדבר
כן
,
כמו
שפירשנו
אצל
"לא
ידון
רוחי"
(בר'
ו
,
ג)
,
שנכתב
אַחַר
"ויולד
נח"
(בר'
ה
,
לב)
,
ואי
איפשר
לו
,
אלא
אם
כן
קֹדֶם
גזירה
עשרים
שנה.
ושתיהן
הלשונות
בבראשית
רבה
(לפנינו
רק
לשון
חול:
מח
,
י.
וראה
שבועות
לה
,
ב).
(ד)
יקח
נא
-
על
ידי
שליח;
אף
הקדוש
ברוך
הוא
שילם
לבניו
על
ידי
שליח:
"וירם
משה
את
ידו
ויך
את
הסלע"
וגו'
(במ'
כ
,
יא;
ראה
ב"מ
פו
,
ב).
ורחצו
רגליכם
-
כסבור
שהם
ערביים
שמשתחוים
לאבק
רגליהם
,
והקפיד
שלא
להכניס
עבודה
זרה
לביתו.
אבל
לוט
,
שלא
הקפיד
,
הקדים
לינה
לרחיצה
,
שאמר
להם:
"ולינו
ורחצו
רגליכם"
(בר'
יט
,
ב;
ראה
ב"ר
נ
,
ד).
תחת
העץ
-
תחת
האילן.
(ה)
[וסעדו
לבכם
-
בתורה
בנביאים
ובכתובים
מצינו
,
דפתא
מזוניתא
דלבא.
בתורה:
וסעדו
לבכם.
בנביאים:
"סעד
לבך
פת
לחם"
(שו'
יט
,
ה).
בכתובים:
"ולחם
לבב
אנוש
יסעד"
(תה'
קד
,
טו).
אמר
רבי
אחא:
'לבבכם'
אין
כתיב
כאן
אלא
לבכם
,
מגיד
שאין
יצר
הרע
שולט
במלאכים.
בראשית
רבה
(מח
,
יא)].
אחר
תעברו
-
אחרי
כן
תלכו.
כי
על
כן
עברתם
על
עבדכם
-
כי
הדבר
הזה
אני
מבקש
מכם
,
מאחר
שעברתם
עלי
לכבודי.
על
כן
-
כמו:
על
אשר
,
וכן
כל
'כי
על
כן'
שבמקרא:
"כי
על
כן
באו
בצל
קורתי"
(בר'
יט
,
ח);
"כי
על
כן
ראיתי
פניך"
(בר'
לג
,
י);
"כי
על
כן
לא
נתתיה"
(בר'
לח
,
כו);
"כי
על
כן
ידעת
חנותינו"
(במ'
י
,
לא).
(ו)
קמח
סלת
-
סלת
-
לעוגות
,
וקמח
-
לעמילן
של
טבחים
,
לכסות
את
הקדרה
,
לשאוב
את
הזוהמא.
(ז)
בן
בקר
רך
וטוב
-
שלשה
פרים
,
כדי
להאכילן
שלש
לשונות
בחרדל.
[(ת"ג:)
בן
בקר
רך
וטוב
-
אחד
הוא
,
לפי
הפשט.]
אל
הנער
-
זה
ישמעאל
לחנכו
במצות
(ראה
ב"ר
מח
,
יג).
(ח)
ויקח
חמאה
וחלב
וגו'
-
ולחם
לא
הביא
,
שפרסה
שרה
נדה
,
שחזר
לה
אורח
כנשים
אותו
היום
ונטמאת
העיסה
(ראה
ב"ר
מח
,
יד).
[(ת"ג:)
ויקח
חמאה
וגו'
-
לחם
לא
היה
צריך
להזכיר
,
כי
הוא
ראשית
הסעודה.]
חמאה
-
שומן
החלב
שקולטין
מעל
פניו.
ובן
הבקר
אשר
עשה
-
קמא
קמא
שתיקן
דמטא
,
אייתי
קמיהו
(ראה
ב"מ
פו
,
ב).
ויאכלו
-
נראו
כמו
שאכלו
,
מכאן
שלא
ישנה
אדם
מן
המנהג
(ראה
שם).
(ט)
ויאמרו
אליו
-
נקוד
על
אי"ו;
ותניא
,
רבי
שמעון
בן
אלעזר
אומר
(ב"ר
מח
,
טו):
כל
מקום
שהכתב
רבה
על
הנקודה
,
אתה
דורש
את
הכתב;
כאן
נקודה
רבה
על
הכתב
,
ואתה
דורש
את
הנקודה:
שאף
לשרה
שאלו:
איו
אברהם?
למדנו
,
שישאל
אדם
באכסניא
שלו
לאיש
על
האשה
ולאשה
על
האיש.
[בבבא
מציעא
(פז
,
א)
אומרים:
יודעים
היו
מלאכי
השרת
שרה
אמנו
היכן
היתה
,
אלא
להודיע
שצנועה
היתה
,
כדי
לחבבה
על
בעלה.
אמר
רבי
יוסי
בר
חנינא:
כדי
לשגר
לה
כוס
של
ברכה.]
הנה
באהל
-
צנועה
היא.
(י)
כָּעת
חיה
-
כעת
הזאת
לשנה
הבאה
,
ופסח
היה
,
ולפסח
הבא
נולד
יצחק
,
מדלא
קרינן
'כְּעת
חיה'.
כעת
חיה
-
כעת
הזאת
שתהא
חיה
לכם
,
שתהיו
כולכם
שלימים
וקיימים.
[בבראשית
רבה
(נג
,
ב):
אלישע
אמר
לשונמית:
"למועד
הזה
כעת
חיה
את
חובקת
בן.
ותאמר:
אל
אדוני
איש
האלהים
אל
תכזב
בשפחתך"
(מ"ב
ד
,
טז)
,
אותן
המלאכים
שבשרו
את
שרה
אמרו:
שוב
אשוב.
אמר
לה
אלישע:
אותם
המלאכים
שהם
חיים
וקיימים
לעולם
,
אמרו:
שוב
אשוב
,
אבל
אני
בשר
ודם
,
שהיום
חי
ומחר
מת
,
בין
חי
ובין
מת
"למועד
הזה
כעת
חיה
את
חובקת
בן"].
שוב
אשוב
-
לא
בשרו
המלאך
שישוב
אליו
,
אלא
בשם
הקדוש
ברוך
הוא
אמר
לו
,
כמו
"ויאמר
לה
מלאך
יי'
הרבה
ארבה
את
זרעך"
(בר'
טז
,
י)
,
והוא
אין
בידו
להרבות
,
אלא
בשליחותו
של
מקום
אמר
לו.
והוא
אחריו
-
הפתח
היה
אחר
המלאך.
(יא)
חדל
להיות
וגו'
-
פסק
ממנה
אורח
כנשים
-
דרך
נשים
נדות.
(יב)
בקרבה
לאמר
-
מסתכלת
במעיה:
איפשר
הקְרָבַיִם
הללו
טוענין
וולד?
השדיים
הללו
שצמקו
מושכין
חלב?
תנחומא
(שופטים
יח).
עדנה
-
ציחצוח
בשר;
ולשון
משנה
הוא
,
כמו
ששנינו:
משיר
את
השער
ומעדן
את
הבשר.
דבר
אחר:
עדנה
-
לשון
'עידן':
זמן
ווסת
דם
נדה.
(יג)
האף
אמנם
אלד
-
הגם
אמת
אלד?
ואני
זקנתי
-
שינה
הכתוב
בשביל
השלום
,
שהרי
אמרה:
"ואדני
זקן"
(לעיל
,
יב;
ראה
ב"ר
מח
,
יח).
(יד)
היפלא
-
כתרגומו:
"היתכסה"
-
וכי
שום
דבר
מופלא
ונפרד
ומכוסה
ממני
מלעשות
כרצוני?
למועד
-
לאותו
מועד
המיוחד
שקבעתי
לך
אתמול:
"למועד
הזה
בשנה
האחרת"
(בר'
יז
,
כא).
(טו)
כי
יראה...
כי
צחקת
-
הראשון
משמש
לשון
'דהא'
,
שהוא
נותן
טעם
לדבר:
ותכחש
שרה
לפי
שיראה;
והשני
משמש
לשון
'אלא':
ויאמר
לא
כדבריך
הוא
,
אלא
צחקת;
שאמרו
רבותינו
(ר"ה
ג
,
א):
'כי'
משמש
ארבע
לשונות:
אי
,
דילמא
,
אלא
,
דהא.
(טז)
וישקיפו
על
פני
סדום
-
כל
'השקפה'
שבמקרא
-
לרעה
,
חוץ
מן
"השקיפה
ממעון
קדשך"
(דב'
כו
,
טו)
,
שגדול
כח
מתנות
עניים
שהופך
מדת
רוגז
למדת
רחמים.
הלך
עמם
לשלחם
-
לוייה
,
כסבור:
אורחים
הם.
(יז)
המכסה
אני
מאברהם
-
בתמיה
-
את
אשר
אני
עשה
בסדום?
לא
יפה
לי
לעשות
דבר
שלא
מדעתו;
אני
נתתי
לו
את
הארץ
הזאת
,
וחמשה
כרכים
הללו
משלו
הם
,
שנאמר:
"גבול
הכנעני
מצידון
בואכה
סדומה
ועמורה"
(בר'
י
,
יט;
ראה
תנח'
וירא
ה).
קראתי
אותו
אביהם:
"אב
המון
גוים"
(בר'
יז
,
ה)
,
וְאשמיד
הבנים
,
ולא
אודיע
לאב
שהוא
אוהבי?
(יח)
ואברהם
היו
יהיה
-
מדרש
אגדה
(יומא
לח
,
ב):
"זכר
צדיק
לברכה"
(מש'
י
,
ז)
-
הואיל
והזכירו
ברכו.
ופשוטו
של
מקרא:
וכי
ממנו
אני
מעלים!?
והרי
הוא
חביב
לפני
להיות
לגוי
גדול
וגו'.
(יט)
כי
ידעתיו
-
לשון
'חבה'
,
כמו
"מודע
לאישה"
(רות
ב
,
א);
"הלא
בועז
מודעתנו"
(רות
ג
,
ב);
"ואדעך
בשם"
(שמ'
לג
,
יז);
ואמנם
עיקר
לשון
כולם
אינו
אלא
לשון
'ידיעה'
,
שהמחבב
את
האדם
מְקָרְבוֹ
אצלו
ויודעו
ומכירו.
ולמה
ידעתיו?
למען
אשר
יצוה
-
לפי
שהוא
מצוה
את
בניו
עלי
לשמור
דרכי.
ואם
תפרשהו
כתרגומו:
יודע
אני
שיצוה
את
בניו
,
אין
'למען'
נופל
על
הלשון.
יצוה
-
לשון
הווה
,
כמו
"ככה
יעשה
איוב"
(איוב
א
,
ה);
"על
פי
יי'
יחנו"
(במ'
ט
,
כ).
למען
הביא
יי'
על
אברהם
-
כך
הוא
מצוה
לבניו:
שמרו
דרך
יי'
,
כדי
שיביא
על
אברהם
וגו'
-
'על
בית
אברהם'
לא
נאמר
,
אלא
על
אברהם;
למדנו
,
שהמעמיד
בן
צדיק
כאילו
אינו
מת
(ראה
ב"ר
מט
,
ד).
(כ)
ויאמר
יי'
אל
אברהם:
[שעשה
כאשר
אמר
שלא
יתכסה
ממנו]
זעקת
סדום
ועמורה
כי
רבה
-
כל
'רבה'
שבמקרא
הטעם
למטה
בבי"ת
,
לפי
שהן
מתורגמין
'גדולה'
,
או
'גדלה
והולכת'
,
אבל
זה
-
טעמו
למעלה
ברי"ש
,
לפי
שמתורגם
'גָדְלָה'
,
כמו
שפירשתי:
"ויהי
השמש
באה"
(בר'
טו
,
יז);
"הנה
שבה
יבמתך"
(רות
א
,
טו).
(כא)
ארדה
נא
-
לימד
לדיינין
שלא
יפסקו
דיני
נפשות
אלא
בראיה
,
הכל
כמו
שפירשתי
בפרשת
הַפְּלָגָה
(בר'
יא
,
ז).
דבר
אחר:
ארדה
נא
לסוף
מעשיהם:
הכצעקתה
של
מדינה
,
הבאה
אלי
עשו
,
וכן
עומדים
במרדם
,
כלה
אני
עושה
בהם;
לפיכך
יש
הפסק
נקדת
פסיק
בין
עשו
לכלה
,
כדי
להפרידם
תיבה
מחבירתה.
רבותינו
דרשו:
הכצעקתה
-
צעקת
ריבה
אחת
,
שהרגו
מיתה
משונה
על
שנתנה
מזון
לעני;
כך
מפורש
בחלק
(סנה'
קט
,
ב).
ואם
לא
יעמדו
במרדם
,
אדעה
מה
אעשה
להם
להפרע
מהם
בייסורין
,
ולא
אכלה
אותם.
וכיוצא
בו
מצינו
במקום
אחר:
"הורד
עֶדְיְךָ
מעליך
ואדעה
מה
אעשה
לך"
(שמ'
לג
,
ה).
(כב)
ויפנו
משם
-
ממקום
שאברהם
לִיוָּם
שם.
עודנו
עומד
וגו'
-
והלא
לא
הלך
לעמוד
לפניו
,
אלא
הקדוש
ברוך
הוא
בא
אצלו
ואמר
לו:
"זעקת
סדום
ועמורה
כי
רבה"
וגו'
(לעיל
,
כ)
,
והיה
לו
לכתוב:
ויי'
עודנו
עומד
על
אברהם!?
אלא
תיקון
סופרים
הוא
זה
(ראה
ב"ר
מט
,
ז)
,
שהפכוהו
רבותינו
לכתוב
כן.
(כג)
ויגש
אברהם
-
מצינו
(ב"ר
מט
,
ח)
הגשה
למלחמה:
"ויגש
יואב"
וגו'
(דה"א
יט
,
יד)
,
והגשה
לפיוס:
"ויגש
אליו
יהודה"
(בר'
מד
,
יח)
,
והגשה
לתפלה:
"ויגש
אליהו
הנביא"
(מ"א
יח
,
לו);
לכל
אלה
ניגש
אברהם:
לדבר
קשות
,
ולפיוס
,
ולתפלה.
האף
תספה
צדיק
וגו'
-
הגם
תספה.
ולתרגומו
של
אונקלוס
שתרגמו
לשון
'רוגז'
,
כך
פירושו:
האף
יַשִּׁיאֲךָ
,
שתספה
צדיק
עם
רשע.
(כד)
חמשים
צדיקים
-
כנגד
חמשה
מקומות:
עשרה
צדיקים
לכל
כרך
(ראה
ת"י).
(כה)
חלילה
לך
-
ואם
תאמר:
לא
יצילו
הצדיקים
את
הרשעים
,
למה
תמית
את
הצדיקים?
חולין
הוא
לך!
יאמרו:
כך
היא
אומנתו
,
שוטף
הכל:
צדיקים
ורשעים;
כך
עשית
לדור
המבול
ולדור
הפלגה
(ראה
תנח'
וירא
ח).
כדבר
הזה
-
לא
הוא
ולא
כיוצא
בו
(ראה
ב"ר
מט
,
ט).
חלילה
לך
-
לעולם
הבא
(ראה
תנ"ב
וירא
יא).
השופט
כל
הארץ
-
נקוד
בחטף
פתח
ה"י
של
השופט
-
לשון
תמיהא:
וכי
מי
שהוא
שופט
לא
יעשה
משפט
אמת?
(כו)
[(תר"ש:)
אם
אמצא
בסדום
וגו'.
לכל
המקום
-
לכל
חמשת
הכרכים;
ולפי
שסדום
היא
מטרפולין
וחשובה
שבכלם
,
לפיכך
תלה
בה
הכתוב].
(כז)
[ואנכי
עפר
ואפר
-
כבר
הייתי
ראוי
להיות
עפר
על
ידי
המלכים
,
ואפר
על
ידי
נמרוד
,
לולי
רחמיך
עמדו
לי
(ראה
ב"ר
מט
,
יא).]
(כח)
התשחית
בחמשה
-
והלא
תשעה
הן
לכל
כרך
,
ואתה
צדיקו
של
עולם
,
הצטרף
עם
כולם
(ראה
ב"ר
מט
,
ט).
(כט-ל)
אולי
ימצאון
שם
ארבעים
וימלטו
ארבעת
הכרכין
,
וכן
שלשים
יצילו
שלשה
מהן
,
או
עשרים
יצילו
שנים
מהן
,
או
עשרה
יצילו
אחד
מהן.
[ולפי
דעתו
של
אברהם
היה
שם
עשרה:
היה
סבור
שנמצאו
ארבע
בנות
לוט
והחזירו
בעליהן
למוטב
,
הרי
שמנה
,
ולוט
ואשתו
,
הרי
עשרה
(ראה
ב"ר
מט
,
יג).]
(לא)
הואלתי
-
רציתי
,
כמו
"ויואל
משה"
(שמ'
ב
,
כא).
(לב)
אולי
ימצאון
שם
עשרה
-
על
הפחות
לא
ביקש
,
אמר:
דור
המבול
שמונה
היו:
נח
ובניו
ונשותיהם
,
ולא
הצילו
על
דורם
(ראה
ב"ר
מט
,
יג)
,
[ועל
תשעה
על
ידי
צרוף
כבר
בקש
ולא
מצא].
(לג)
וילך
יי'
וגו'
-
כיון
שנשתתק
הסניגור
הלך
לו
הדיין
(ראה
ב"ר
מט
,
יד).
ואברהם
שב
למקומו
-
נסתלק
הדיין
,
נסתלק
הסניגור
,
והקטיגור
מקטרג;
לפיכך:
"ויבאו
שני
המלאכים
סדומה"
(בר'
יט
,
א)
-
להשחית.