מאגר הכתר בראשית פרק יח עם פירוש רמב"ן

פרק יח
(א) וירא אליו - לשון רבנו שלמה: לבקר את החולה; אמר רב חמא ברבי חנינא (ב"מ פו , ב): יום שלישי למילתו היה , ובא הקדוש ברוך הוא ושאל בו; "והנה שלשה אנשים" (להלן , ב) - המלאכים שבאו אליו בדמות אנשים; "שלשה" - אחד לבשר את שרה ואחד לרפאת את אברהם ואחד להפוך את סדום; ורפאל שרפא את אברהם הלך משם להציל את לוט , שאין זה שתי שליחיות , כי היה במקום אחר ונצטוה בו אחר כן , או ששתיהן להצלה; "ויאכלו" (להלן , ח) - נראו כמי שאכלו. ובספר מורה הנבוכים (ב , מב) נאמר כי הפרשה - כלל ופרט: אמר הכתוב תחלה כי נראה אליו השם במראות הנבואה; ואיך היתה המראה הזאת? כי נשא עיניו במראה "והנה שלשה אנשים נצבים עליו" (להלן , יב); ויאמר... אם נא מצאתי חן בעיניך" (להלן , ג) - זה סיפור מה שאמר במראה הנבואה לאחד מהם , לגדול שבהם. ואם במראה לא נראו אליו רק אנשים אוכלים בשר , איך אמר וירא אליו יי'? כי הנה לא נראה לו השם , לא במראה ולא במחשבה , וככה לא נמצא בכל הנבואות. והנה לדבריו לא לשה שרה עוגות ולא עשה אברהם בן בקר וגם לא צחקה שרה , רק הכל מַרְאֶה! ואם כן בא החלום הזה ברוב ענין כחלומות השקר , כי מה תועלת להראות בו כל זה? וכן אמר (רמב"ם שם) בענין "ויאבק איש עמו" (בר' לב , כד) , שהכל מראה. ולא ידעתי למה היה צולע על ירכו בהקיץ (שם , לא) , ולמה אמר "כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי" (שם , לו)? כי הנביאים לא יפחדו שימותו מפני מראות הנבואה , וכבר ראה מראה גדולה ונכבדת מזאת , כי גם השם הנכבד ראה פעמים רבות במראה הנבואה (בר' כח , יג ועוד). והנה לפי דעתו זאת יצטרך לומר כן בענין לוט , כי לא באו המלאכים אל ביתו ולא אפה להם מצות ויאכלו , אבל הכל היה מַרְאֶה; ואם יעלה את לוט למעלת מראה הנבואה , איך יהיו אנשי סדום הרעים והחטאים נביאים , או מי הגיד להם שבאו אנשים אל ביתו? ואם הכל מראות נבואתו של לוט , יהיה "ויאיצו המלאכים... קום קח את אשתך" (בר' יט , טו) , "ויאמר המלט על נפשך" (שם , יז) , ו"הנה נשאתי פניך" (שם , כא) וכל הפרשה כולה מַרְאֶה , וישאר לוט בסדום , אבל יחשב שהיו המעשים נעשים מאיליהן , והמאמרים בכל דבר ודבר - מַרְאֶה. ואלה דברים סותרים הכתוב , אסור לשמעם , אף כי להאמין בהם! ובאמת , כי כל מקום שהוזכר בכתוב 'רְאִיַת מלאך' או 'דבור מלאך' הוא במראה או בחלום , כי הרגשים לא ישיגו המלאכים , אבל לא מראות נבואה , כי המשיג לראִית מלאך או דבורו איננו נביא; שאין הדבר כמו שהרב גוזר (מו"נ ב , מא) כי כל נביא , זולתי משה רבנו , נבואתו על ידי מלאך; וכבר אמרו בדניאל (מגילה ג , א): אינהו עדיפי מיניה , דאינהו נביאי ואיהו לאו נביא; וכן לא נכתב ספרו עם ספרי הנביאים מפני שהיה ענינו עם גבריאל , אע"פ שהוא נראה אליו ומדבר עמו בהקיץ , כמו שנאמר במראה של בית שני "ועוד אני מדבר בתפלה והאיש גבריאל" וגו' (דנ' ט , כא); וכן המראה של קץ הגאולה בהקיץ היתה , בלכתו עם חבריו על יד הנהר (דנ' י , ד וראה פס' ז). ואין הגר המצרית מכלל הנביאות (ראה בר' טז , ז) , וברור הוא גם כן שלא היה ענינה 'בת קול' כמו שחשב הרב (מו"נ ב , מב). והכתוב חלק נבואת משה רבינו מנבואת האבות במה שאמר "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי" (שמ' ו , ג) , וזה שם משמות הקדש לבורא , איננו כנוי למלאך. ורבותינו עוד למדו על החלוק שביניהן , ואמרו (ויק"ר א , יד): מה בין משה לכל הנביאים? רבנן אמרי: כל הנביאים ראו מתוך אספקלריא שאינה מצוחצחת , הדא הוא דכתיב "ואנכי חזון הרביתי וביד הנביאים אדמה" (הו' יב , יא); ומשה ראה מתוך אספקלריא מצוחצחת , הדא הוא דכתיב "ותמונת יי' יביט" (במ' יב , ח); כמו שמפורש בויקרא רבה (שם) ומקומות אחרים , ולא נתנו בשום מקום נבואתם למלאך. ואל תִשומֵם בעבור שכתוב "גם אני נביא כמוך ומלאך דבר אלי בדבר יי' לאמר" וגו' (מ"א יג , יח) , כי פירושו: גם אני נביא כמוך , ויודע אני שהמלאך שדבר אלי בדבר יי' הוא; וזו מדרגה ממדרגות הנבואה , כאשר אמר איש האלהים "כי כן צוה אותי בדבר יי'" (שם , ט) ואמר "אלי בדבר יי'" (שם , יז). וכבר אמרו רבותינו (תנח' בלק י) בענין בלעם שאמר "ועתה אם רע בעיניך אשובה לי" (במ' כב , לד): אני לא הלכתי עד שאמר לי הקדוש ברוך הוא "קום לך אתם" (שם , כ) , ואתה אומר שאחזור?! כך אומנותו! לא כך אמר לאברהם להקריב את בנו , ואחר כך "ויקרא... מלאך יי'... ויאמר אל תשלח ידך" (בר' כב , יא - יב)?! לָמוּד הוא לומר דבר , ומלאך מחזירו וכו'. הנה החכמים מתעוררים לומר , שאין הנבואה בדבור הראשון שהזכיר בו השם שוה לדבור השני שאמר בו שהוא על ידי מלאך , אלא שהוא דרך בנביאים , שיצוה בנבואה ויבטל הצַוָּאָה במלאך , כי הנביא יודע כי דבר יי' הוא. ובתחלת ויקרא רבא אמרו (א , ט): "ויקרא אל משה" (וי' א , א) - לא כאברהם; באברהם כתיב "ויקרא מלאך יי' אל אברהם שנית מן השמים" (בר' כב , טו) , המלאך קורא והדבור מדבר , ברם הכא אמר הקדוש ברוך הוא: אני הוא הקורא ואני הוא המדבר. כלומר , שלא היה אברהם משיג הנבואה עד הכינו נפשו בתחלה להשגת מלאך , ויעלה מן המדרגה ההיא למעלת דבור הנבואה , אבל משה מוכן לנבואה בכל עת. הנה בכל מקום יתעוררו החכמים להודיענו כי ראית מלאך איננה נבואה , ואין הרואים מלאכים והמדברים עמם מכלל הנביאים , כאשר הזכרתי בדניאל , אבל היא מראה , תִקָּרֵא 'גילוי עינים' , כמו "ויגל יי' את עיני בלעם וירא את מלאך יי'" (במ' כב , לא) , וכן "ויתפלל אלישע ויאמר יי' פקח נא את עיניו ויראה" (מ"ב ו , יז). אבל במקום שיזכיר המלאכים בשם 'אנשים' , כענין הפרשה הזאת , ופרשת לוט , וכן "ויאבק איש עמו" (בר' לב , כד) , וכן "וימצאהו איש" (בר' לז , טו) , על דעת רבותינו (ב"ר עז , ב) - הוא כבוד נברא במלאכים , יקרא אצל היודעים - 'המלבוש' , יושג לעיני בשר בזַכֵּי הנפשות , כחסידים ובני הנביאים; ולא אוכל לפרש. והמקום אשר תמצא בו ראיית השם ודבור מלאך , או ראית מלאך ודבור השם , ככתוב בדברי משה רבנו בתחלת נבואתו (שמ' ג , ב) ובדברי זכריה (א , יד) , עוד אגלה בו דברי אלהים חיים ברמיזות. וענין "ויאכלו" (להלן , ח) - אמרו חכמים (ב"ר מח , טז): ראשון ראשון מסתלק. וענין ההסתלקות - תבין אותו מדבר מנוח (שו' יג , יט) , אם תזכה אליו. והנה פירוש הפרשה הזאת: אחרי שאמר כי "בעצם היום הזה נמול אברהם" (בר' יז , כו) , אמר שנראה אליו השם בהיותו חולה במילתו , יושב ומתקרר בפתח אהלו מפני חום היום אשר יחלישנו. והזכיר זה , להודיע שלא היה מתכוין לנבואה , לא נופל על פניו ולא מתפלל , ואע"פ כן באה אליו המראה הזאת; ואמר באילוני ממרא - להודיע המקום אשר בו נמול. וזה גלוי השכינה אליו לְמַעֲלָה וכבוד לו , כענין שבא במשכן: "ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד יי' אל כל העם" (וי' ט , כג) , כי מפני השתדלותם במצות המשכן זכו לראית שכינה; ואין גלוי השכינה כאן וכאן לצוות להם מצוה או לדבור כלל , אלא גמול במצוה הנעשת כבר , ולהודיע כי רצה האלהים את מעשיהם (ע"פ קה' ט , ז) , כענין שנאמר "אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך" (תה' יז , טו); וכן ביעקב אמר "ויפגעו בו מלאכי אלהים" (בר' לב , ב) , ואין שם דבור ולא שחדשו בו דבר , רק שזכה לראית מלאכי עליון , וידע כי מעשיו רצויים; וכן היה לאברהם בראית השכינה זכות והבטחה. וכן אמרו (מכיל' בשלח שירתא ג) ביורדי הים , שאמרו "זה אלי ואנוהו" (שמ' טו , ב): ראתה שפחה על הים , מה שלא ראה יחזקאל הנביא - זכות להם בעת הנס הגדול שהאמינו "ביי' ובמשה עבדו" (שמ' יד , לא). ופעמִים יבא בשעת הקצף: "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים וכבוד יי' נראה באהל מועד אל כל בני ישראל" (במ' יד , י) - ויהיה זה להגן על עבדיו הצדיקים ולכבודם. ואל תחוש להפסק הפרשה , כי הענין מחובר , ולכן אמר וירא אליו , ולא אמר , 'וירא יי' אל אברהם'. אבל בפרשה רצה לסדר הכבוד הנעשה לו בעת שעשה המילה , ואמר כי נגלת עליו השכינה , ושלח אליו מלאכיו לבשר את אשתו וגם להציל לוט אחיו בעבורו - כי אברהם נתבשר בבן מפי השכינה כבר (בר' יז , יט) , ושרה מפי המלאך שדבר עם אברהם כדי שתשמע שרה , כמו שאמר "ושרה שומעת" (להלן , י) - וזו כונתם שאמרו (סוטה יד , א): לבקר את החולה; שלא היה לדבור , אלא לכבוד לו. ועוד אמרו (ב"ר מח , ד): "מזבח אדמה תעשה לי" וגו' (שמ' כ , כא) - ומה אם זה שבנה מזבח לשמי הריני נגלה עליו ומברכו , אברהם שמל עצמו לשמי על אחת כמה וכמה. ושמא יְכַוְּנוּ בזה עוד לומר , שהיה לו במראה השכינה רפוי למחלת המילה , כי כן ראוי להיות , כדכתיב "באור פני מלך חיים" (מש' טז , טו). (ב) וטעם נצבים עליו - שהיו עומדים לנגדו מסתכלים , כלשון "הנצב על הקוצרים" (רות ב , ו); "משרי הנצבים" (מ"א ה , ל); ולפי שהוא יושב והם היו עומדים ורואים בו , אמר: עליו. וזה טעם וירא וירץ לקראתם , כי כאשר ראה אותם עומדים נגדו ולא היו הולכים לדרכם , רץ לקראתם להביאם אל ביתו. וטעם מפתח האהל - להגיד שהיה עדין יושב שם אחרי הסתלק ממנו מראה השכינה. ויתכן שיהיה עליו - על האהל , שהיו קרובים אליו מן הצד האחר , שלא כנגד הפתח , והיו נצבים שם ולא היו מתקרבין אל אברהם; כטעם "חונים על הים" (שמ' יד , ט). (ג) אדני אם נא מצאתי חן בעיניך - מצינו אותו בספרים קמוץ; והנה קראם בשם רבם , באל"ף דל"ת , כי הכיר בהם שהם מלאכי עליון , כאשר יקראו "אלהים" (ראה תה' צז , ז) ו"אלים" (איוב מא , יז) , ולכן השתחוה להם ארצה. אל נא תעבר - עם כל אחד ידבר , כדרך כל התורה: "ושמרתם את כל חקותי... ועשיתם אותם" (וי' כ , כב) , "ערות אביך וערות אמך לא תגלה" (וי' יח , ז); "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה" (וי' יט , ט); "ובקשתם משם את יי' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך" (דב' ד , כט); ורוב מִשְנֶה התורה כן; והפך מזה: "ראה אנכי נותן לפניכם" (דב' יא , כו). ורבותינו אמרו (ב"ר מח , י): לגדול שבהם אמר; וגם זה יתכן שיאמר לגדול: אל נא תעבר , ואתה ורעיך אשר ישארו עמך תרחצו רגליכם (ראה להלן , ד). והנכון בעיני , שקרא את כולם 'אדונים' ופנה אל כל אחד , ואמר לראשון: אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר , וכן אמר לשני , וכן לשלישי , לכל אחד בפני עצמו יתחנן: אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך , ו"יוקח נא מעט מים ורחצו" - כולכם - "רגליכם"; וזה דרך מוסר וכבוד , מרוב חפצו להתנדב עמהם. והנה הכיר בהם שהם עוברי דרך ואין חפצם ללון שם , ולכן לא בקש מהם , רק שיוקח מעט מים לרחוץ רגליהם מעט מפני החום , לתת "מים קרים על נפש עיפה" (מש' כה , כה) , וישענו תחת העץ לרוח היום , לא יבאו באהל ובמשכן. וזה טעם "כי על כן עברתם על עבדכם (להלן , ה) - כי אחרי שדרככם עלי , איננו נכון שלא תנוחו מעט אצלי. (ה) כן תעשה כאשר דברת - דרך מוסר: שֶפַת לחם - די; לשון רבי אברהם. או יאמר: כן תעשה לנו , להשען תחת העץ ולעבור מיד , כי שלוחים אנחנו , ואל תעכבנו לבא באהל או ללון עמך. (ו) קמח סלת. סלת - לעוגות; קמח - לעמילן של טבחים לכסות את הקדרה , לשאוב את הזוהמא; לשון רבנו שלמה , וכך הוא בבראשית רבא (מח , יב). ושם פירשו , שהיו שלש סאין לכל אחד; ולא ידענו , למה הִרְבָּה בלחם כל כך לשלשה אנשים! אולי ידע הסתלקות המאכל ראשון ראשון , והוא כמרבה עולות למזבח , או שסעדו גדולי ביתו עמהם לכבודם. ועל דרך הפשט: מהרי שלש סאים קמח , לעשות מהן סלת; והנה הוציאה מכל השלש סאין סלת נקיה מעט. (ז) וטעם ואל הבקר רץ אברהם - להגיד רוב חשקו בנדיבות , כי האדם הגדול , אשר היו בביתו שמנה עשר ושלש מאות איש שולף חרב (ראה בר' יד , יד) , והוא זקן מאד וחלוש במילתו , הלך הוא בעצמו אל אהל שרה לזרז אותה בעשיית הלחם , ואחרי כן רץ אל מקום הבקר , לבקר משם בן בקר רך וטוב לעשות לאֹרחיו , ולא עשה כל זה על יד אחד ממשרתיו העומדים לפניו. (י) שוב אשוב אליך כעת חיה - לשון רבנו שלמה: לא בשרו המלאך שישוב אליו , אלא בשליחותו של מקום אמר לו; כמו "ויאמר לה מלאך יי' הרבה ארבה את זרעך" (בר' טז , י) , והוא אין בידו להרבות , אלא בשליחותו של מקום אמר לו , אף כאן בשליחותו של מקום אמר לו. והוצרך הרב לאמר כן , מפני שהקדוש ברוך הוא אמר לו בכאן "למועד אשוב אליך" (להלן , יד) , ובין במלאך או בהקדוש ברוך הוא לא מצינו ששב אליו למועדו; אולי נכלל בלשון "ויי' פקד את שרה כאשר אמר ויעש יי' לשרה כאשר דבר" (בר' כא , כ). ורבי אברהם אמר , כי "ויאמר יי' אל אברהם" וגו' (להלן , יג) , הוא דבר המלאך בשם שולחו , ושב אליו למועד אשר דבר אותו , ואם לא נכתב. והנכון בעיני , שהוא מן "תשובת השנה" (ש"ב יא , א) , יאמר , כי שוב אשוב אליך עת כעת הזאת שתהיו בו חיים , ויהיה בן לשרה אשתך; וזה כאשר נאמר לאברהם "למועד הזה בשנה האחרת" (בר' יז , כא); ויהיה אשוב - כמו "ושב יי' אלהיך... ושב וקבצך" (דב' ל , ג). (יא) באים בימים - האדם בימי בחורותיו יקרא 'עומד בימים' , ויקראו 'ימיו' , כי הם שלו , כלשון "את מספר ימיך אמלא" (שמ' כג , כו) , אבל כאשר יזקין ויחיה ימים רבים מרוב בני אדם בדורו , יקרא 'בא בימים' , מפני שהוא כבא בארץ אחרת , נוסע מעיר ובא אל עיר מיום ליום. חדל להיות לשרה ארח כנשים - הוא הזמן להריון , כי אחרי הפסק הארח מחמת זקנה לא תהרינה. (יג) ואני זקנתי - הוא פירוש "אחרי בלותי" (לעיל , יב); ודבריו אמת , אך מפני השלום לא רצה לגלות מה שאמרה "ואדני זקן" (שם) , כי היה ראוי שיאמר 'ואני ואדני זקנים' , כי שרה בשניהם תצחק. (יד) היפלא מיי' דבר - אם דבר נפלא ורחוק הוא שיהיה מאת השם ככה? כלשון "כי ממך הכל ומידך נתנו לך" (דה"א כט , יד); ודומה לזה "מאשר שמנה לחמו" (בר' מט , כ) - מאת אשר תבא לחם שמנה. ואנקלוס תרגם: "היתכסי" , עשאו כלשון "כי יפלא ממך דבר" (דב' יז , ח) , ואם כן יש בו סוד נעלם. ולשון רבנו שלמה: היפלא - היתכסי , וכי שום דבר מופלא ומכוסה ממני מלעשות כרצוני? הרכיב בו שני ענינים. (טו) ותכחש שרה לאמר - אני תמה בנביאה הצדקת , איך תכחש באשר אמר השם לנביא , וגם למה לא האמינה לדברי מלאכי האלהים?! והנראה בעיני , כי המלאכים האלה הנדמים באנשים באו אל אברהם , והוא , בחכמתו , המכיר בהם , ובשר אותו: 'שוב אשוב אליך ולשרה בן' , "ושרה שומעת" (לעיל , י) , ולא ידעה כי מלאכי עליון הם , כענין באשת מנוח (שו' יג , ו) ― ואולי לא ראתה אותם כלל ― ותצחק בקרבה ללעג , כמו "יושב בשמים ישחק יי' ילעג למו" (תה' ב , ד) , כי השחוק לשמחה הוא בפה: "אז ימלא שחוק פינו" (תה' קכו , ב) , אבל השחוק בלב לא יאמר ב'שמחה'. והקדוש ברוך הוא האשים אותה לאברהם , למה היה הדבר נמנע בעיניה , וראוי לה שתאמין , או שתאמר: אמן כן יעשה יי' (ע"פ יר' כח , ו). והנה אברהם אמר אליה: למה צחקת , היפלא מיי' דבר?! ולא פירש אליה כי השם גלה אליו סודה; והיא מפני יראתו של אברהם תכחש בו , כי חשבה שאברהם בהכרת פניה יאמר כן , או מפני ששתקה ולא נתנה שבח והודאה בדבר ולא שמחה , והוא אמר: לא , כי צחקת; אז הבינה כי בנבואה נאמר לו כן , ושתקה ולא ענתה אותו דבר. וראוי שנאמר עוד , כי אברהם לא גלה לה הנאמר לו מתחלה "אבל שרה אשתך יולדת לך בן" (בר' יז , יט) , אולי המתין עד שִלּוּחַ השם אליה הבשורה ביום מחר , כי ידע "כי לא יעשה יי' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים" (עמ' ג , ז) , או מרוב זריזותו במצות היה טרוד במילתו ומילת עם רב אשר בביתו , ואחר כן בחולשתו ישב לו פתח האהל , והמלאכים באו אליו טרם שהגיד לה דבר. (יז) ויי' אמר - אל צבא השמים העומדים עליו (ע"פ מ"א כב , יט) , או אל המלאכים השלוחים. ויתכן שהוא המחשבה , כי חשב שלא יתכסה ממנו מפני הטעמים הללו; וכן ו"אני אמרתי בדמי ימי" (יש' לח , י) , וכן "ויאמר להכות את דוד" (ש"ב כא , טז) , וכן כל אמירה עם הלב - מחשבה. (יח) ואברהם היו יהיה - מדרש אגדה (יומא לח , ב): "זכר צדיק לברכה" (מש' י , ז) - הואיל והזכירוֹ , ברכוֹ. ופשוטו של מקרא: וכי ממנו אני מעלים!? והלא חביב לפני להיות לגוי עצום; לשון רבנו שלמה. והנכון , כי השם יתברך דבר בכבוד אברהם; אמר הנה הוא עתיד להיות לגוי גדול ועצום , ויהיה זכרו בזרעו ובכל גויי הארץ לברכה , לכן לא אכסה ממנו , כי יאמרו הדורות הבאים: איך כסה ממנו , או איך נתאכזר הצדיק על שכיניו החונים עליו ולא רחם ולא התפלל עליהם כלל? והגִלּוּי אליו טוב ויפה , כי ידעתי בו שהוא מכיר ויודע שאני יי' "אוהב צדקה ומשפט" (תה' לג , ה) , כלומר: שאני עושה משפט רק בצדקה , ולכן יצוה את בניו וביתו אחריו לאחוז דרכי; והנה אם בדרך צדקה ומשפט יפטרו , יתפלל לפני להניחם , וטוב הדבר , ואם חייבין הם לגמרי , גם הוא יחפוץ במשפטם , ולכן ראוי שיבא בסוד יי'. (יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה - לשון רבנו שלמה: "ארי ידעתיניה" , כתרגומו , לשון חבה , כמו "מודע לאישה" (רות ב , א); "ואדעך" (שמ' לג , יז); אמנם עיקר כלם לשון 'ידיעה' , שהמחבב את האדם ומקרבו אצלו יודעו ומכירו; ואם תפרשהו 'יודע אני בו שיצוה את בניו' , אין למען נופל על הלשון. ויתכן זה , שיהיה ידעתיו - גדלתיו ורוממתיו , בעבור אשר יצוה את בניו אחריו לעשות הישר לפני ולכן אשימנו "לגוי גדול ועצום" (לעיל , יח) שיעבדוני; וכמהו "ידעתיך בשם" (שמ' לג , יב); "מה אדם ותדעהו" (תה' קמד , ג). או יאמר: ידעתיו שיצוה; וכן "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" (דב' ה , יד) - שינוח. והנכון בעיני , שהוא ידיעה בו ממש; ירמוז כי ידיעת השם , שהיא השגחתו בעולם השפל , היא לשמור הכללים , וגם בני אדם מונחים בו למקרים עד בא עת פקדתם (ע"פ יר' נ , כז) , אבל בחסידיו ישים אליו לבו לדעת אותו בפרט , להיות שמירתו דבקה בו תמיד , לא תפרד הידיעה והזכירה ממנו כלל , כטעם "לא יגרע מצדיק עינו" (בנוסחנו: עיניו; איוב לו , ז); ובאו מזה פסוקים רבים , כדכתיב "הנה עין יי' אל יראיו" (תה' לג , יח) , וזולת זה. (כ-כא) ויאמר יי' זעקת סדם ועמורה - לשון רבנו שלמה: ויאמר יי' אל אברהם , שעשה כאשר אמר שלא יתכסה ממנו. ואמר רבי אברהם (לעיל , יג) , כי נכנס פסוק "ויפנו משם האנשים" (להלן , כב) בנתים , להודיע כי בעת שבאו לסדם , אז אמר השם לאברהם: זעקת סדם ועמורה כי רבה. וכן דעת כל המפרשים כי עם אברהם ידבר. ולפי זה , הנכון בפסוק "ויפנו משם האנשים" - לומר , כי כאשר אמר השם לאברהם בנסוע האנשים ממנו זעקת סדום ועמורה כי רבה , עמד אברהם בתפלה ותחנה לפניו למחול להם ולתת לו רשות לדבר; והאריך בתפלתו עד שבאו האנשים סדמה , ואז נגש אברהם ואמר "האף תספה" (להלן , כג). או יהיה פירושו , ששב לבאר "עודנו עומד לפני יי'" (להלן , כב) , כי נגש אברהם ואמר "האף תספה". והנה האריך בתחנה לפניו בכל פעם לאמר: 'אל יחר אף יי'' , והיה עוד מכוין דעתו בכל פעם לנבואה , עד ששומע תשובת דבריו מפי הקדוש ברוך הוא , והאריכו כל היום בזה , "וילך יי'" בערב "כאשר כלה לדבר אל אברהם" (להלן , לג) , ובאו "שני המלאכים סדמה" (בר' יט , א). זעקת סדם ועמורה היא זעקת עשוקים , יזעיקו וישועו מזרוע רשעם (ע"פ איוב לה , ט). והיה ראוי שיאמר הכתוב זעקת סדם ועמורה שמעתי כי רבה , או שיאמר זעקת סדם ועמורה רבה וחטאתם כבדה מאד , אבל ענין הכתוב: זעקת סדם ועמורה וחטאתם שגדלו מאד , ארד ואראה אם כולם חטאו בהם , ואם לא , אדעה מי החוטאים. וענין ה'ירידה' וה'ראיה' - אמר רבנו שלמה בדרך הדרש: למד לדיינין , שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה. ועל דרך הפשט: מפני שרצה הקדוש ברוך הוא לגלות לאברהם ענין סדם ולהודיעו כי אין בהם עושה טוב (ע"פ תה' יד , ג) , אמר אליו: זעקת סדם ועמורה כי רבה ארד לראות , כלומר: באתי לשפט; אם חטאו בה , אעשה בהם כלה , ואם לא , אדעה מה לעשות בהם , "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם" (תה' פט , לג); הודיעו כי עדין לא נגמר דינם , וכי עתה יפקד עונם וישפט אותם; וזה כלשון "יי' משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל דורש את אלהים. הכל סר יחדו נאלחו" (שם יד , ב - ג). ורבי אברהם אמר בו סוד , מילדי נכרים יספיקו (ע"פ יש' ב , ו). ואני ארמוז לך דעת מקבלי האמת; דרשו רבותינו (ירוש' תענית ב , א) בפסוק "כי הנה יי' יוצא ממקומו וירד ודרך על במתי ארץ" (מי' א , ג): יוצא ובא לו ממדה למדה , יוצא ממדת רחמים ובא לו למדת הדין; וכן הענין הזה: ויאמר יי' אל לבו: זעקת סדם ועמורה כי רבה , ארד במדת רחמים אל מדת הדין , ואראה ברחמים אם כצעקתה הבאה אלי במדת הדין עשו , כלה , ואם לא , אדעה וארחם; כדרך "וידע אלהים" (שמ' ב , כה). ואחר שספר הכתוב דעת עליון , חזר אל הענין הראשון , וספר במעשה כי האנשים אשר השקיפו על פני סדם ללכת שמה ושלחם אברהם (ראה לעיל , טז) , הגיעו שמה , ואברהם מעת הפרדם ממנו ועד הגיעם שם , עודנו עומד לפניו (ראה להלן , כב) , כי קְרָאוֹ והגיד לו , כי מלאכיו הם השלוחים האלה להשחית המקום כאשר אמר; ולא הוצרך לפרש מתי עמד לפניו , כי מעת שאמר "המכסה אני מאברהם" (לעיל , יח) , נודע שהגיד לו. (כג) ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע - אפו של הקדוש ברוך הוא היא מדת דינו , וחשב אברהם שהיא תספה צדיק עם רשע , כי לא ידע מחשבות יי' אשר חשב עליהם ברחמיו , כאשר פירשתי (לעיל , כ - כא) , ולכן אמר כי הגון וטוב הוא שישא לכל המקום "למען חמשים הצדיקים" (להלן , כד). אבל לא יתכן גם במדת הדין להמית צדיק עם רשע , שאם כן יהיה כצדיק כרשע , וְיאמרו "שוא עבוד אלהים" (מל' ג , יד) , וכל שכן במדת רחמים , שהוא שופט כל הארץ והוא העושה משפט , כענין "ויגבה יי' צבאות במשפט" (יש' ה , טז) , ואָמְרֵנוּ 'המלך המשפט' (תפילת העמידה); וזהו ענין הכפל "חלילה לך" (להלן , כה). והקדוש ברוך הוא הודה שישא לכל המקום , כי במדת רחמים יתנהג עמהם. ומה שיודיע אליך כל הענין - היות "ויאמר יי'" (להלן , כו ולעיל , כ) כתוב יו"ד ה"א , וכל אשר הזכיר אברהם אל"ף דל"ת (ראה להלן , ל , לא , לב). והנה זה מבואר. (כד) חמשים צדיקים - כתב רבנו שלמה: עשרה לכל כרך וכרך. "התשחית בחמשה"? (להלן , כח) - תשעה לכל כרך וכרך , ואתה צדיקו של עולם הצטרף עמהם. "אולי ימצאון שם ארבעים" (להלן , כט) וימלטו ארבעה כרכים , וכן שלשים יצילו שלשה , ועשרים יצילו שנים , ועשרה יצילו אחד?! ולא בקש על פחות מעשרה , שדור המבול היו שמנה צדיקים ולא הצילו על דורן , ותשעה על ידי צירוף - כבר בקש ולא מצא. כל אלו דברי הרב ז"ל. ואני תמה: אם כן מה התפלה והתחנה הזאת (ע"פ מ"א ח , נד) אשר היה מתחנן בכל פעם: "אל נא יחר ליי'" (להלן , ל) , ו"הנה נא הואלתי" (להלן , לא)? והלא ראוי הוא שיהיו ארבעים מצילין ארבעה , ושלשים והעשרים יצילו לפי חשבון , כאשר החמשים יצילו חמשה! וכן מה שאמר , כי תשעה על ידי צירוף כבר בקש ולא מצא , והלא לארבעים וחמשה היה מבקש הצרוף ולא היו שם ארבעים וחמשה , אבל תשעה אולי ימצאון שם?! והנה דעת הרב לומר , שהרבים ראויים להצלה גדולה יותר מאשר יצילו המועטים אפילו הצלה מועטת , כמו שאמרו (תו"כ בחוקותי פרק ב , ד): אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובין העושין את התורה. והנה הודה הקדוש ברוך הוא שיצילו ארבעים וחמשה בצרוף צדיקו של עולם כל הכרכין כאלו היו חמשים שלמים , ומעתה כשיהיו ארבעים מצילין ארבעה , אף בצירוף הצדיק יתעלה ינצלו , וכן השלשים והעשרים והעשרה , שכבר הודה בצירוף הזה. ואם תאמר שהודה בו עם ארבעים וחמשה שהם רבים , ושמא לא יודה בצירוף עם המועטין , כמו שאמרנו , צדקת יי' ראויה היא להצטרף ולהציל כיון שהודה , שלא יבדיל בין רב למעט. זה דעת הרב. ודרך פשט הכתובים סלולה , שאמר תחלה "חמשים" לתת חשבון שלם של עשרה לכל אחד ואחד , וחזר ופחת כמו שיכול , ולהציל הכל היה אומר , ולא ידעתי מי הכניסו לרב בענין שאמר. (כו) בתוך העיר - פירש רבי אברהם: שיהיו יראים את השם בפרהסיא , וכן "שוטטו בחוצות ירושלם" (יר' ה , א). והנכון בעיני , כי אברהם אמר בתוך העיר , לאמר שאפילו יהיו נָכְרִים יושבים בתוכה , ראוי שיצילוה. ואמר זה בעבור לוט , וחשב אולי יש אחרים שם. (כח) לא אשחית אם אמצא שם - יבטיח אותו שלא ישחית אם ימצאון שם כן. ולא היה אומר לו 'דע שאין שם כמספר הזה שאמרת' , לפי שעדין לא נגמר דינם , כאשר אמר "ארדה נא ואראה" (לעיל , כא). והנה אברהם לא ידע מה יֵעָשֶׂה בהם , ולכן השכים בבקר והשקיף על פני סדום (ראה בר' יט , כז - כח) , ובראותו כי נשחתו , ידע שלא היו שם כן.