פרק יט
[שלישי]
[א]
וַ֠יָּבֹאוּ
שְׁנֵ֨י
הַמַּלְאָכִ֤ים
סְדֹ֙מָה֙
בָּעֶ֔רֶב
וְל֖וֹט
יֹשֵׁ֣ב
בְּשַֽׁעַר־סְדֹ֑ם
וַיַּרְא־לוֹט֙
וַיָּ֣קָם
לִקְרָאתָ֔ם
וַיִּשְׁתַּ֥חוּ
אַפַּ֖יִם
אָֽרְצָה:
[ב]
וַיֹּ֜אמֶר
הִנֶּ֣ה
נָּא־אֲדֹנַ֗י
ס֣וּרוּ
נָ֠א
אֶל־בֵּ֨ית
עַבְדְּכֶ֤ם
וְלִ֙ינוּ֙
וְרַחֲצ֣וּ
רַגְלֵיכֶ֔ם
וְהִשְׁכַּמְתֶּ֖ם
וַהֲלַכְתֶּ֣ם
לְדַרְכְּכֶ֑ם
וַיֹּאמְר֣וּ
לֹּ֔א
כִּ֥י
בָרְח֖וֹב
נָלִֽין:
[ג]
וַיִּפְצַר־בָּ֣ם
מְאֹ֔ד
וַיָּסֻ֣רוּ
אֵלָ֔יו
וַיָּבֹ֖אוּ
אֶל־בֵּית֑וֹ
וַיַּ֤עַשׂ
לָהֶם֙
מִשְׁתֶּ֔ה
וּמַצּ֥וֹת
אָפָ֖ה
וַיֹּאכֵֽלוּ:
[ד]
טֶרֶם֘
יִשְׁכָּבוּ֒
וְאַנְשֵׁ֨י
הָעִ֜יר
אַנְשֵׁ֤י
סְדֹם֙
נָסַ֣בּוּ
עַל־הַבַּ֔יִת
מִנַּ֖עַר
וְעַד־זָקֵ֑ן
כָּל־הָעָ֖ם
מִקָּצֶֽה:
[ה]
וַיִּקְרְא֤וּ
אֶל־לוֹט֙
וַיֹּ֣אמְרוּ
ל֔וֹ
אַיֵּ֧ה
הָאֲנָשִׁ֛ים
אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ
אֵלֶ֖יךָ
הַלָּ֑יְלָה
הוֹצִיאֵ֣ם
אֵלֵ֔ינוּ
וְנֵדְעָ֖ה
אֹתָֽם:
[ו]
וַיֵּצֵ֧א
אֲלֵהֶ֛ם
ל֖וֹט
הַפֶּ֑תְחָה
וְהַדֶּ֖לֶת
סָגַ֥ר
אַחֲרָֽיו:
[ז]
וַיֹּאמַ֑ר
אַל־נָ֥א
אַחַ֖י
תָּרֵֽעוּ:
[ח]
הִנֵּה־נָ֨א
לִ֜י
שְׁתֵּ֣י
בָנ֗וֹת
אֲשֶׁ֤ר
לֹֽא־יָדְעוּ֙
אִ֔ישׁ
אֽוֹצִיאָה־נָּ֤א
אֶתְהֶן֙
אֲלֵיכֶ֔ם
וַעֲשׂ֣וּ
לָהֶ֔ן
כַּטּ֖וֹב
בְּעֵינֵיכֶ֑ם
רַ֠ק
לָאֲנָשִׁ֤ים
הָאֵל֙
אַל־תַּעֲשׂ֣וּ
דָבָ֔ר
כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן
בָּ֖אוּ
בְּצֵ֥ל
קֹרָתִֽי:
[ט]
וַיֹּאמְר֣וּ
׀
גֶּשׁ־הָ֗לְאָה
וַיֹּֽאמְרוּ֙
הָאֶחָ֤ד
בָּֽא־לָגוּר֙
וַיִּשְׁפֹּ֣ט
שָׁפ֔וֹט
עַתָּ֕ה
נָרַ֥ע
לְךָ֖
מֵהֶ֑ם
וַיִּפְצְר֨וּ
בָאִ֤ישׁ
בְּלוֹט֙
מְאֹ֔ד
וַֽיִּגְּשׁ֖וּ
לִשְׁבֹּ֥ר
הַדָּֽלֶת:
[י]
וַיִּשְׁלְח֤וּ
הָֽאֲנָשִׁים֙
אֶת־יָדָ֔ם
וַיָּבִ֧יאוּ
אֶת־ל֛וֹט
אֲלֵיהֶ֖ם
הַבָּ֑יְתָה
וְאֶת־הַדֶּ֖לֶת
סָגָֽרוּ:
[יא]
וְֽאֶת־הָאֲנָשִׁ֞ים
אֲשֶׁר־פֶּ֣תַח
הַבַּ֗יִת
הִכּוּ֙
בַּסַּנְוֵרִ֔ים
מִקָּטֹ֖ן
וְעַד־גָּד֑וֹל
וַיִּלְא֖וּ
לִמְצֹ֥א
הַפָּֽתַח:
[יב]
וַיֹּאמְר֨וּ
הָאֲנָשִׁ֜ים
אֶל־ל֗וֹט
עֹ֚ד
מִֽי־לְךָ֣
פֹ֔ה
חָתָן֙
וּבָנֶ֣יךָ
וּבְנֹתֶ֔יךָ
וְכֹ֥ל
אֲשֶׁר־לְךָ֖
בָּעִ֑יר
הוֹצֵ֖א
מִן־הַמָּקֽוֹם:
[יג]
כִּֽי־מַשְׁחִתִ֣ים
אֲנַ֔חְנוּ
אֶת־הַמָּק֖וֹם
הַזֶּ֑ה
כִּֽי־גָדְלָ֤ה
צַעֲקָתָם֙
אֶת־פְּנֵ֣י
יְהוָ֔ה
וַיְשַׁלְּחֵ֥נוּ
יְהוָ֖ה
לְשַׁחֲתָֽהּ:
[יד]
וַיֵּצֵ֨א
ל֜וֹט
וַיְדַבֵּ֣ר׀
אֶל־חֲתָנָ֣יו׀
לֹקְחֵ֣י
בְנֹתָ֗יו
וַיֹּ֙אמֶר֙
ק֤וּמוּ
צְּאוּ֙
מִן־הַמָּק֣וֹם
הַזֶּ֔ה
כִּֽי־מַשְׁחִ֥ית
יְהוָ֖ה
אֶת־הָעִ֑יר
וַיְהִ֥י
כִמְצַחֵ֖ק
בְּעֵינֵ֥י
חֲתָנָֽיו:
[טו]
וּכְמוֹ֙
הַשַּׁ֣חַר
עָלָ֔ה
וַיָּאִ֥יצוּ
הַמַּלְאָכִ֖ים
בְּל֣וֹט
לֵאמֹ֑ר
קוּם֩
קַ֨ח
אֶֽת־אִשְׁתְּךָ֜
וְאֶת־שְׁתֵּ֤י
בְנֹתֶ֙יךָ֙
הַנִּמְצָאֹ֔ת
פֶּן־תִּסָּפֶ֖ה
בַּעֲוֺ֥ן
הָעִֽיר:
[טז]
וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀
וַיַּחֲזִ֨יקוּ
הָאֲנָשִׁ֜ים
בְּיָד֣וֹ
וּבְיַד־אִשְׁתּ֗וֹ
וּבְיַד֙
שְׁתֵּ֣י
בְנֹתָ֔יו
בְּחֶמְלַ֥ת
יְהוָ֖ה
עָלָ֑יו
וַיֹּצִאֻ֥הוּ
וַיַּנִּחֻ֖הוּ
מִח֥וּץ
לָעִֽיר:
[יז]
וַיְהִי֩
כְהוֹצִיאָ֨ם
אֹתָ֜ם
הַח֗וּצָה
וַיֹּ֙אמֶר֙
הִמָּלֵ֣ט
עַל־נַפְשֶׁ֔ךָ
אַל־תַּבִּ֣יט
אַחֲרֶ֔יךָ
וְאַֽל־תַּעֲמֹ֖ד
בְּכָל־הַכִּכָּ֑ר
הָהָ֥רָה
הִמָּלֵ֖ט
פֶּן־תִּסָּפֶֽה:
[יח]
וַיֹּ֥אמֶר
ל֖וֹט
אֲלֵהֶ֑ם
אַל־נָ֖א
אֲדֹנָֽי:
[יט]
הִנֵּה־נָ֠א
מָצָ֨א
עַבְדְּךָ֣
חֵן֘
בְּעֵינֶיךָ֒
וַתַּגְדֵּ֣ל
חַסְדְּךָ֗
אֲשֶׁ֤ר
עָשִׂ֙יתָ֙
עִמָּדִ֔י
לְהַחֲי֖וֹת
אֶת־נַפְשִׁ֑י
וְאָנֹכִ֗י
לֹ֤א
אוּכַל֙
לְהִמָּלֵ֣ט
הָהָ֔רָה
פֶּן־תִּדְבָּקַ֥נִי
הָרָעָ֖ה
וָמַֽתִּי:
[כ]
הִנֵּה־נָ֠א
הָעִ֨יר
הַזֹּ֧את
קְרֹבָ֛ה
לָנ֥וּס
שָׁ֖מָּה
וְהִ֣וא
מִצְעָ֑ר
אִמָּלְטָ֨ה
נָּ֜א
שָׁ֗מָּה
הֲלֹ֥א
מִצְעָ֛ר
הִ֖וא
וּתְחִ֥י
נַפְשִֽׁי:
[רביעי]
[כא]
וַיֹּ֣אמֶר
אֵלָ֔יו
הִנֵּה֙
נָשָׂ֣אתִי
פָנֶ֔יךָ
גַּ֖ם
לַדָּבָ֣ר
הַזֶּ֑ה
לְבִלְתִּ֛י
הָפְכִּ֥י
אֶת־הָעִ֖יר
אֲשֶׁ֥ר
דִּבַּֽרְתָּ:
[כב]
מַהֵר֙
הִמָּלֵ֣ט
שָׁ֔מָּה
כִּ֣י
לֹ֤א
אוּכַל֙
לַעֲשׂ֣וֹת
דָּבָ֔ר
עַד־בֹּאֲךָ֖
שָׁ֑מָּה
עַל־כֵּ֛ן
קָרָ֥א
שֵׁם־הָעִ֖יר
צֽוֹעַר:
[כג]
הַשֶּׁ֖מֶשׁ
יָצָ֣א
עַל־הָאָ֑רֶץ
וְל֖וֹט
בָּ֥א
צֹֽעֲרָה:
[כד]
וַיהוָ֗ה
הִמְטִ֧יר
עַל־סְדֹ֛ם
וְעַל־עֲמֹרָ֖ה
גָּפְרִ֣ית
וָאֵ֑שׁ
מֵאֵ֥ת
יְהוָ֖ה
מִן־הַשָּׁמָֽיִם:
[כה]
וַֽיַּהֲפֹךְ֙
אֶת־הֶעָרִ֣ים
הָאֵ֔ל
וְאֵ֖ת
כָּל־הַכִּכָּ֑ר
וְאֵת֙
כָּל־יֹשְׁבֵ֣י
הֶעָרִ֔ים
וְצֶ֖מַח
הָאֲדָמָֽה:
[כו]
וַתַּבֵּ֥ט
אִשְׁתּ֖וֹ
מֵאַחֲרָ֑יו
וַתְּהִ֖י
נְצִ֥יב
מֶֽלַח:
[כז]
וַיַּשְׁכֵּ֥ם
אַבְרָהָ֖ם
בַּבֹּ֑קֶר
אֶ֨ל־הַמָּק֔וֹם
אֲשֶׁר־עָ֥מַד
שָׁ֖ם
אֶת־פְּנֵ֥י
יְהוָֽה:
[כח]
וַיַּשְׁקֵ֗ף
עַל־פְּנֵ֤י
סְדֹם֙
וַעֲמֹרָ֔ה
וְעַֽל־כָּל־פְּנֵ֖י
אֶ֣רֶץ
הַכִּכָּ֑ר
וַיַּ֗רְא
וְהִנֵּ֤ה
עָלָה֙
קִיטֹ֣ר
הָאָ֔רֶץ
כְּקִיטֹ֖ר
הַכִּבְשָֽׁן:
[כט]
וַיְהִ֗י
בְּשַׁחֵ֤ת
אֱלֹהִים֙
אֶת־עָרֵ֣י
הַכִּכָּ֔ר
וַיִּזְכֹּ֥ר
אֱלֹהִ֖ים
אֶת־אַבְרָהָ֑ם
וַיְשַׁלַּ֤ח
אֶת־לוֹט֙
מִתּ֣וֹךְ
הַהֲפֵכָ֔ה
בַּֽהֲפֹךְ֙
אֶת־הֶ֣עָרִ֔ים
אֲשֶׁר־יָשַׁ֥ב
בָּהֵ֖ן
לֽוֹט:
[ל]
וַיַּעַל֩
ל֨וֹט
מִצּ֜וֹעַר
וַיֵּ֣שֶׁב
בָּהָ֗ר
וּשְׁתֵּ֤י
בְנֹתָיו֙
עִמּ֔וֹ
כִּ֥י
יָרֵ֖א
לָשֶׁ֣בֶת
בְּצ֑וֹעַר
וַיֵּ֙שֶׁב֙
בַּמְּעָרָ֔ה
ה֖וּא
וּשְׁתֵּ֥י
בְנֹתָֽיו:
[לא]
וַתֹּ֧אמֶר
הַבְּכִירָ֛ה
אֶל־הַצְּעִירָ֖ה
אָבִ֣ינוּ
זָקֵ֑ן
וְאִ֨ישׁ
אֵ֤ין
בָּאָ֙רֶץ֙
לָב֣וֹא
עָלֵ֔ינוּ
כְּדֶ֖רֶךְ
כָּל־הָאָֽרֶץ:
[לב]
לְכָ֨ה
נַשְׁקֶ֧ה
אֶת־אָבִ֛ינוּ
יַ֖יִן
וְנִשְׁכְּבָ֣ה
עִמּ֑וֹ
וּנְחַיֶּ֥ה
מֵאָבִ֖ינוּ
זָֽרַע:
[לג]
וַתַּשְׁקֶ֧יןָ
אֶת־אֲבִיהֶ֛ן
יַ֖יִן
בַּלַּ֣יְלָה
ה֑וּא
וַתָּבֹ֤א
הַבְּכִירָה֙
וַתִּשְׁכַּ֣ב
אֶת־אָבִ֔יהָ
וְלֹא־יָדַ֥ע
בְּשִׁכְבָ֖הּ
וּבְקוּמָֽהּ:
[לד]
וַֽיְהִי֙
מִֽמָּחֳרָ֔ת
וַתֹּ֤אמֶר
הַבְּכִירָה֙
אֶל־הַצְּעִירָ֔ה
הֵן־שָׁכַ֥בְתִּי
אֶ֖מֶשׁ
אֶת־אָבִ֑י
נַשְׁקֶ֨נּוּ
יַ֜יִן
גַּם־הַלַּ֗יְלָה
וּבֹ֙אִי֙
שִׁכְבִ֣י
עִמּ֔וֹ
וּנְחַיֶּ֥ה
מֵאָבִ֖ינוּ
זָֽרַע:
[לה]
וַתַּשְׁקֶ֜יןָ
גַּ֣ם
בַּלַּ֧יְלָה
הַה֛וּא
אֶת־אֲבִיהֶ֖ן
יָ֑יִן
וַתָּ֤קָם
הַצְּעִירָה֙
וַתִּשְׁכַּ֣ב
עִמּ֔וֹ
וְלֹא־יָדַ֥ע
בְּשִׁכְבָ֖הּ
וּבְקֻמָֽהּ:
[לו]
וַֽתַּהֲרֶ֛יןָ
שְׁתֵּ֥י
בְנֽוֹת־ל֖וֹט
מֵאֲבִיהֶֽן:
[לז]
וַתֵּ֤לֶד
הַבְּכִירָה֙
בֵּ֔ן
וַתִּקְרָ֥א
שְׁמ֖וֹ
מוֹאָ֑ב
ה֥וּא
אֲבִֽי־מוֹאָ֖ב
עַד־הַיּֽוֹם:
[לח]
וְהַצְּעִירָ֤ה
גַם־הִוא֙
יָ֣לְדָה
בֵּ֔ן
וַתִּקְרָ֥א
שְׁמ֖וֹ
בֶּן־עַמִּ֑י
ה֛וּא
אֲבִ֥י
בְנֵֽי־עַמּ֖וֹן
עַד־הַיּֽוֹם:
ס
פרק יט
(א)
ויבאו
שני
המלאכים
-
הם
שני
ה'אנשים'
שזכר
(ראה
בר'
יח
,
כב).
ואמרו
רבותינו
ז"ל
(ב"ר
נ
,
ב):
למה
קורא
אותם
'אנשים'
אצל
אברהם
(ראה
בר'
יח
,
ב)
,
וקרא
אותם
מלאכים
אצל
לוט?
ואמרו:
אברהם
שכחו
יפה
וגו'
,
כמו
שכתבנו
ופרשנו
למעלה
(שם).
וירא
לוט
וירץ
לקראתם
-
למד
האכסניא
מאברהם
אבינו.
(ב)
הנה
נא
אדני.
נא
-
ענין
תחנה
ובקשה.
הנה
נא
-
סגול
מפני
דִגוש
נו"ן
נא.
אדני
-
בפתח
,
לשון
חול;
כי
סבור
היה
שהם
אנשים
גדולים;
ומראיהם
נורא
,
עד
שנדמו
לו
מתחלה
מלאכים.
ואם
היה
במראה
,
הוא
כמשמעו.
ולינו
-
לינה
היו
צריכים
,
כי
בערב
באו.
ורחצו
-
הרי"ש
פתוחה
כי
הוא
צווי.
ופירושו
כמו
שפירשנו
באברהם
(בר'
יח
,
ד).
ורחיצת
הרגלים
הוא
שמזמנין
לאורח
תחילה;
ולא
אמר
להם
על
האכילה
,
כי
ידוע
הוא
,
כי
כיון
שילינו
עמו
,
יאכלו
עמו;
ובכלל
הלינה
-
האכילה
והשכיבה.
והשכמתם
-
ואם
תרצו
,
תשכימו
ותלכו
לדרככם;
כמו
שאמר
להם
אברהם:
"אחר
תעבורו"
(בר'
יח
,
ה).
ויאמרו
לא
-
מכאן
למדו
רבותינו
ז"ל
(ב"מ
פז
,
א):
מסרבין
לקטן
ואין
מסרבין
לגדול
,
שהרי
אמרו
לאברהם:
"כן
תעשה"
(בר'
יח
,
ה).
כי
ברחוב
-
ברחוב
העיר;
לא
נתאכסן
אצל
אדם
מן
העיר.
(ג)
ויפצר
בם
מאד
-
הרבה
להם
דברים
ותחנות
,
עד
שנטו
אליו
ובאו
עמו
אל
ביתו.
ואונקלוס
תרגם
"ותקיף
בהון"
,
כלומר:
החזיק
בם
עד
שסרו
אליו
לבא
אל
ביתו.
ויעש
להם
משתה
-
לפי
שהיה
לילה
,
לא
היה
לו
פנאי
לזבוח
ולתקן
מאכלים
,
אלא
עשה
להם
משתה
ואפה
להם
מצות
,
שלא
ימתינו
עד
שיתחמץ
הבצק;
ומה
שיכול
לתקן
במהרה
,
תקן.
וזהו
מדרך
ארץ
,
להכין
לאורח
הבא
מה
שיוכל
להכין
במהרה
,
כי
הוא
עיף
וצריך
לאכול
ולשתות.
לפיכך
נכתב
הספור
הזה
,
ללמדך
דרך
ארץ.
ויאכלו
-
אם
במראה
-
כמשמעו;
ואם
בהקיץ
ובמורגש
-
נדמה
לו
שאכלו
ושתו
,
ששב
המאכל
והמשתה
המורכב
-
פשוט
,
כל
דבר
ליסודו
הראשון;
וזה
כמעשה
נס.
(ד)
טרם
אמר
אנשי
סדום
אחר
שאמר
אנשי
העיר
,
כי
ידוע
היה
כי
העיר
שבאו
אליה
סדום
הוא.
אלא
רוצה
לומר:
הראו
במעשיהם
כי
אנשי
סדום
היו
,
שנאמר
עליהם
"ואנשי
סדום
רעים
וחטאים
ליי'
מאד"
(בר'
יג
,
יג).
ועד
זקן
-
הזקנים
היו
רעים
כמו
הנערים
והבחורים
,
וכולם
באו
בית
לוט.
מקצה
-
העיר
,
כי
מרוב
רשעתם
פסקו
דרך
ממקומם
,
שלא
היה
אורח
עובר
עליהם;
ועכשו
שבאו
אליה
,
היה
חדוש
אצלם
,
והיה
רע
בעיניהם
,
עד
שנתקבצו
כל
העיר
להרע
להם.
וזה
מן
התמה
הגדול
לרוב
רשעתם
,
עד
היכן
הגיעה
רעתם;
ונכתב
כל
זה
כדי
שיצדיקו
עליהם
בני
העולם
את
הדין.
(ה)
ויקראו.
ונדעה
אותם
-
מי
הם
,
ואיך
לא
יָרְאוּ
לבא
לעירנו
אנשים
נכרים;
רוצה
לומר
,
שאמרו
להרגם
,
כמו
"ונדענו"
(שו'
יט
,
כב)
דפילגש
בגבעה
,
כמו
שאמר
האיש
בסַפְּרוֹ
המעשה:
"אותי
דמו
להרוג"
(שו'
כ
,
ה).
ויש
מפרשים
(ראה
רש"י;
ראב"ע):
ידיעת
משכב
זכור.
(ו)
ויצא.
סגר
אחריו
-
סגר
הסוגר
שהיה
בפנים
,
או
סגר
לוט
מבחוץ.
(ז)
ויאמר.
אל
נא
-
בבקשה
מכם
,
אל
תרעו
לאלה
האנשים
,
כי
אחי
ושכני
אתם
,
ולכבודי
הניחו
אותם.
(ח)
הנה
נא
-
פירוש
-
עתה;
כלומר:
הנה
עתה
להעביר
יצרכם
,
שהוא
להמית
האנשים
,
עתה
אמסור
לכם
שתי
בנותי
,
והעבירו
יצרכם
בהן
ותענו
אותן
,
כי
עדין
לא
ידעו
איש
,
או
תהרגון;
זהו
שאמר
כטוב
בעיניכם.
אל
תעשו
דבר
-
דבר
רע.
כי
על
כן
באו
-
כי
על
כן
שבאו
ללון
בצל
קורתי
,
הניחום
לכבודי;
כי
טוב
לי
שתענו
את
בנותי
או
תהרגון
אם
תרצו
,
משתעשו
דבר
רע
לאלה
האנשים.
(ט)
ויאמרו
גש
הלאה
-
גש
לך
למקום
אחר
ממנו
והלאה
,
כלומר:
סור
מעלינו.
מהם
-
יותר
משנרע
להם.
ויפצרו
-
הרבו
לדבר
בו
דברים
רעים
מאד.
ואנקלוס
תרגם
"ותקיפו"
,
רוצה
לומר:
החזיקו
בו
להסירו
מלפני
הפתח
,
כדי
שיכנסו.
ויגשו
לשבור
הדלת
-
כי
סגור
היה.
(י)
וישלחו
-
מבואר
הוא.
(יא)
ואת
האנשים
-
המלאכים
הכו
אנשי
סדום
שהיו
בפתח
הבית
בסנורים
-
פירוש:
בעורון;
והיא
מלת
נוטריקון:
סני
ראיה.
(יב)
ויאמרו.
עד
מי
לך
פה
-
כמו
מי
לך
עוד
פה.
ובניך
-
בני
בנותיך
,
כי
לא
היו
לו
בנים.
ואם
היו
לו
,
היו
עמו
בבית
,
ואם
היו
בעיר
,
היה
אומר:
"ויצא
לוט
וידבר
אל
חתניו"
ואל
בניו
(ראה
להלן
,
יד);
אלא
מלמד
,
שלא
היו
לו
בנים.
וכל
אשר
לך
בעיר
-
בהמות
או
כסף
וזהב
ובגדים.
הוצא
מן
המקום
-
לא
מן
העיר
לבד
,
כי
גם
מן
המקום
כולו.
(יג)
כי
משחיתים.
כי
גדלה
צעקתם
-
צעקת
העשוקים
הצועקים
עליהם.
כי
הכנוי
יבא
עם
הפּוֹעֵל
ועם
הפָּעוּל;
כמו
"ושמחתים
בבית
תפלתי"
(יש'
נו
,
ז)
-
עם
הפעול;
"שמעתי
את
תפלתך"
(יש'
לח
,
ה)
-
עם
הפועל.
לשחתה
-
לשחת
העיר
,
כי
העיר
בכלל
המקום
שזכר.
(יד)
ויצא
לוט.
לוקחי
בנותיו
-
שהיו
לוקחי
בנותיו
,
שלקחום
כבר;
ולא
אמר
שדבר
אל
בנותיו
,
כי
הנשים
נמשכות
אחר
דעת
בעליהן.
(טו)
וכמו
השחר
עלה
-
בעת
שעלה
השחר.
ויאיצו
-
דחקו
בו
המלאכים.
כאן
קראן
מלאכים
,
לפי
שעשו
מעשה
מלאכים
להציל
לוט
ולשחת
כל
המקום.
הנמצאות
-
אתך
בבית.
(טז)
ויתמהמה
-
עדין
היה
מתמהמה
,
כאלו
היה
חס
על
ממונו
שהיה
מניחו;
ולפי
התעכבו
עד
שעלה
השחר
,
לא
הניחו
לקחת
בידו
מאומה
,
אע"פ
שאמרו
לו
"וכל
אשר
לך
בעיר
הוצא
מן
המקום"
(לעיל
,
יב).
ויחזיקו...
בידו
וביד
אשתו
ובידי
שתי
בנותיו
-
להמלט
על
נפשם.
וכאן
קראם
אנשים
,
לפי
שעשו
כמעשה
אנשים
,
להחזיק
בידם
כאלו
היו
גוף.
בחמלת
יי'
עליו
-
בעבור
אברהם
מהרו
להוציאו
ולהצילו
,
אף
על
פי
שהגיע
עת
ההפכה.
ויוציאוהו
ויניחוהו
-
הוא
ואשתו
ובנותיו.
(יז)
ויהי
-
בעוד
שהיו
מוציאים
אותו
,
היו
מזהירים
אותו
למהר
להמלט.
ויאמר
-
המלאך
שבא
להצילו
,
אע"פ
שהיו
שניהם
כאחד.
אל
תביט
אחריך
-
אמרו
לו
זה
כדי
שלא
יתעכב
בהביטו
אחריו;
ושמא
היה
מביט
אחריו
לראות
אם
נהפכה
העיר
,
לפיכך
הזהירוהו
בזה.
בכל
הככר
-
כי
כל
ערי
הככר
נהפכו.
פן
תספה
עמהם
אם
תעמוד
,
כי
אין
לנו
להצילך
מתוך
ההפכה
אחר
שתחל
ההפכה;
כי
ברגע
נהפכו
כל
הערים
,
כמו
שאמר
"ההפוכה
כמו
רגע"
(איכה
ד
,
ו).
(יח)
ויאמר.
אל
נא
-
בבקשה
מכם
שלא
תצריכוני
לעלות
ההרה
,
כי
לא
אוכל
למהר
פעמי
כל
כך.
אדני
-
לשון
חול
,
ונקמץ
מפני
ההפסק;
וכן
תרגם
אנקלוס
"בבעו
כען
רבוני".
ורבותינו
ז"ל
אמרו
(שבועות
לה
,
ב):
כל
'אדני'
הכתובים
באברהם
-
קדש
,
הכתובים
בלוט
-
חול
,
חוץ
מזה
שהוא
קדש:
אל
נא
אדני
,
שהרי
אמר
לו
להחיות
את
נפשו
-
מי
שיש
בידו
להמית
ולהחיות.
ודבריהם
תמה.
שהרי
אמר
ויאמר
לוט
אליהם
-
לשון
רבים
משמע;
והמלאך
גם
כן
יש
בידו
להמית
ולהחיות
בשליחות
האל
,
ואפילו
הנביאים
,
כמו
אליהו
(ראה
מ"ב
א
,
י
-
יד)
ואלישע
(ראה
מ"ב
ד
,
לד
-
לה).
(יט)
הנה
נא...
עבדך
חן
בעיניך
-
לאותו
שאמר
לו
"המלט
על
נפשך"
(לעיל
,
יז)
אמר
,
שבא
להצילו.
והאמת
,
כי
שניהם
היו
בהצלה
ובהשחתה
,
אלא
שזה
שהיה
מדבר
היה
גדול
מחבירו;
שהרי
אותו
שהיה
משתדל
להצילו
,
אמר
"לבלתי
הפכי
את
העיר"
(להלן
,
כא);
ואמר
"כי
לא
אוכל
לעשות
דבר"
(להלן
,
כב).
תדבקַני
-
פתח
הקו"ף
מקום
צרי.
(כ)
הנה
נא
העיר
הזאת
קרובה
-
קרובה
ליד
לנוס
שמה.
והיא
מצער
-
עיר
קטנה
היא
,
ומעט
אנשים
בה:
ואע"פ
שהם
רשעים
,
מעטים
הם
,
ובעבורי
הַצִילֵם
מן
ההפכה.
ותחי
נפשי
-
עמהם.
אמלטה
נא
-
מלרע
,
הטעם
בטי"ת;
"אמלטה
נא
ואראה
את
אחי"
(ש"א
כ
,
כט)
-
מלעיל
,
הטעם
במ"ם.
הלא
מצער
היא
-
שב
פעם
אחרת
לזכור
קטנותה
,
כמתחנן
אליו
להצילה.
ורבותינו
ז"ל
פירשו
(שבת
י
,
ב):
'מזער';
כי
מקרוב
נתישבה
,
ואין
עונותיה
מרובים;
ואמרו
(שם):
ישיבתה
של
צוער
לא
היו
אלא
חמשים
ואחת
שנה
,
כחשבון
נ"א
בגימטריה.
(כא)
ויאמר
אליו
הנה
נשאתי
פניך
-
נראה
מזה
,
כי
כשהקדוש
ברוך
הוא
שולח
מלאכיו
,
נותן
להם
רשות
להוסיף
או
לגרוע
מעט
משליחותם
כפי
אשר
יראו
ויבינו
,
כי
בעלי
שכל
הם.
(כב)
מהר.
כי
לא
אוכל
-
כי
כן
צַּוותי
,
שלא
להפך
עד
שתנצל.
קרא
-
הקורא
,
שם
העיר
צוער
-
כי
'בלע'
היה
שמה
מתחלה
(ראה
בר'
יד
,
ב).
(כג)
השמש.
ולוט
בא
צוערה
-
וכיון
שנכנס
לצוער
,
המטיר
המלאך
בשליחות
האל.
(כד)
ויי'
-
המלאך
נקרא
בשם
אדניו
כמו
שכתבנו
(בר'
יח
,
יג).
על
סדם
ועל
עמורה
-
וכן
על
כל
הערים
,
אך
זכר
בשם
ראש
הממלכות
,
כמו
שכתבנו
(בר'
יח
,
כ).
מאת
יי'
-
מאת
האל
יתברך
,
זהו
מן
השמים
,
ופירוש
-
מן
האויר
הגבוה.
(כה)
ויהפוך
-
הפך
אותם
מטובה
לרעה.
מתחלה
היתה
ארץ
מקנה
,
"כלה
משקה"
(בר'
יג
,
י)
,
"מקום
ספיר
אבניה
ועפרות
זהב
לו"
(איוב
כח
,
ו);
ארץ
ממנה
יצא
לחם
ותחתיה
נהפך
כמו
אש"
(שם
,
ה)
-
שהמטיר
בה
האל
"גפרית
ואש"
(לעיל
,
כד)
,
ושרף
והפיל
כל
הערים
ומה
שבהם:
אדם
ובהמה
וצמח
האדמה.
והיתה
שרפה
כל
הארץ
לא
צמחה
עוד
(ע"פ
דב'
כט
,
כב);
זהו
'ההפכה'.
וגם
אוירה
נשרף
,
שלא
פרח
עליה
עוף;
כמו
שאמר
"נתיב
לא
ידעו
עיט
ולא
שזפתו
עין
איה;
לא
הדריכוהו
בני
שחץ
ולא
(בנוסחנו:
לא)
עדה
עליו
שחל"
(איוב
כח
,
ז
,
ח).
(כו)
ותבט
אשתו
מאחריו
-
אשתו
,
שהיתה
מאחרי
לוט
,
הביטה
אחריה
,
כי
היתה
קטנת
אמנה
,
והביטה
אם
נהפכה
העיר
אם
לא
,
ואע"פ
ששמעה
בהזהרת
המלאך
ללוט.
ונכתב
זה
הפסוק
אחר
"ויהפוך"
(לעיל
,
כה)
,
להודיע
כי
כל
יושבי
הערים
כן
היו:
מקצתם
נציב
מלח
,
מקצתם
נציב
גפרית;
ואע"פ
שלא
נזכר
'מלח'
בהמטרה
,
עם
ה"גפרית"
(לעיל
,
כד)
,
היה
מלח
,
כי
כן
אמר
הכתוב
"גפרית
ומלח
שרפה
כל
ארצה"
(דב'
כט
,
כב)
,
ואמר
"כמהפכת
סדום"
וגו'
(שם).
נציב
מלח
-
כמו
'תל
מלח';
ואמר
נציב
,
לומר
,
כי
כמו
שהיתה
נצבה
עומדת
כשהביטה
אחריה
,
כן
שבה
מלח
בקומתה.
(כז)
וישכם.
אל
המקום
אשר
עמד
שם
-
כמו
שאמר
"ואברהם
עודנו
עומד
לפני
יי'"
(בר'
יח
,
כב)
,
והוא
המקום
שנפרדו
ממנו
המלאכים
במראה.
ורבותינו
ז"ל
(ברכות
כו
,
ב)
סמכו
לזה
,
כי
אברהם
תקן
תפלת
שחרית
,
דכתיב
וישכם
וגו'
,
ואין
עמידה
אלא
תפילה
,
שנאמר
"ויעמוד
פנחס
ויפלל"
(תה'
קו
,
ל).
ופירש
,
שלמד
לבני
אדם
,
שראוי
לאדם
להתפלל
בשחרית
ולהודות
לאל
על
האור
,
ולהתפלל
קודם
שיצא
לעסקיו.
ועוד
סמכו
לזה
(ברכות
ו
,
ב)
,
שראוי
לאדם
לקבוע
מקום
לתפלתו
,
שנאמר
אל
המקום
אשר
עמד
שם.
(כח)
וישקף.
קיטור
הארץ
-
עשן
מהשרפה
שנשרפה
הארץ.
הכבשן
-
הוא
ששורפין
בו
האבנים
לסיד
,
או
שמבשלים
בו
כלי
החרס.
(כט)
ויהי
בשחת
-
אמר
זה
אחר
שאמר
"וישכם"
(לעיל
,
כז)
,
"וישקף"
(לעיל
,
כח)
,
להודיע
,
כי
בזכות
אברהם
הציל
האל
את
לוט.
כי
אע"פ
שהיה
צדיק
,
לא
היה
כל
כך
צדיק
,
שינצל
בזכותו
,
אם
לא
היה
זכות
אברהם.
ועתה
הודיעו
האל
כשהיה
משקיף
על
פני
סדום
ועמרה
,
כדי
שלא
יפול
לבו
עליו
על
לוט
בן
אחיו
,
הודיעו
שנצל.
מתוך
ההפכה
-
קודם
בא
ההפכה.
בהפוך
את
הערים
-
בעת
שרצה
להפוך;
שהרי
אמר
לו
המלאך:
"כי
לא
אוכל
לעשות
דבר
עד
בואך
שמה"
(לעיל
,
כב).
(ל)
ויעל
-
אחר
שהיה
לו
פנאי
,
וכבר
נשחת
מה
שהיה
להשחת
,
יצא
מצוער
,
לפי
שהיו
רשעים
,
וְיָרֵא
שמא
עדין
תבער
בם
אש
יי'.
ועלה
משם
וישב
בהר
,
הוא
ההר
שאמר
לו
המלאך
"ההרה
המלט
פן
תספה"
(לעיל
,
יז).
וישב
במערה
-
מערה
שהיתה
בהר.
(לא)
ותאמר...
אבינו
זקן
-
ואין
תקוה
עוד
שיקח
אשה
ויהיו
לו
בנים;
ואם
אנחנו
נמות
בלא
זרע
,
הנה
לא
ישאר
זכר
מאבינו.
ואם
תאמרי:
נקח
לנו
בעלים
ויהיה
לנו
זרע
-
לא
נמצא
,
ואיש
אין
בארץ
לבא
עלינו
-
רוב
המפרשים
פרשו
(רש"י;
רשב"ם;
ראב"ע)
,
כי
חשבו
,
כי
כל
הארץ
כסדום
ועמרה
,
שלא
נשאר
איש
ואישה.
וזה
רחוק
,
שהרי
יצאו
הם
מצוער
שלא
נהפכה
,
וכן
יש
להם
לחשוב
,
כי
שאר
הארץ
גם
כן
לא
נהפכה;
גם
שמעו
מאביהן
,
כי
סדום
ובנותיה
-
מרעת
יושבי
בה
(ע"פ
יר'
יב
,
ד)
נהפכה.
וטוב
הוא
מה
ששמעתי
בשם
רבי
יוסף
קרא
,
כי
אמרה
הבכירה:
לא
נמצא
בארץ
שירצה
לקחת
אותנו
לנשים
,
כי
יאמרו:
מאנשי
ההפכה
הן
אלו;
אין
ראוי
להתחבר
עמהן!
(לב)
לכה
-
כבר
פרשנו
כי
מלת
'לכה'
,
'לכו'
,
'הבה'
(ראה
בר'
יא
,
ג)
הוא
ענין
ההסכמה
והעזר
איש
מחברו;
לפיכך
לא
ישמרו
בהם
יחיד
ורבים
,
זכר
ונקבה
,
כי
הם
כענין
שֵׁם.
נשקה
את
אבינו
יין
-
כלומר:
עד
שישתכר
ולא
ידע
מה
לעשות
,
ונשכבה
עמו
,
כי
בידיעה
לא
ישכב
עם
בנותיו.
חלילה
לתרבות
אברהם
אבינו
שיעשה
דבר
נבלה!
והודיענו
בספור
הזה
,
כי
אפלו
אותם
שאינם
בני
תורה
ירחיקו
מאלה
התועבות
,
אף
כי
אותם
בני
תורה
,
שראוי
להם
שירחיקום.
וכל
הספור
נכתב
להודיע
תולדות
עמון
ומואב
,
כי
מבני
לוט
היו
שתי
האומות
האלה.
והאל
נתן
להם
ארץ
נחלה
לאהבת
אברהם
אבינו
,
שהיה
לוט
בן
אחיו
ומרבית
ביתו
,
ומנע
את
ישראל
שלא
יצורו
אותם
ולא
יתגרו
בם
מלחמה
,
כי
לא
יתן
להם
מארצם
עד
מדרך
כף
רגל
,
כי
לבני
לוט
נתן
אותה
ירושה
,
כמו
שכתוב
(ראה
דב'
ב
,
יט).
ונחיה
מאבינו
זרע
-
כי
מי
שלא
ישאיר
זרע
,
הרי
הוא
כמת
,
אם
לא
ישאיר
אחריו
דבר
שיזכור
שמו
בו.
(לג)
ותשקין
בלילה
הוא
-
בחסרון
ה"א
הידיעה
מן
התאר;
וכן
"נוהגים
את
העגלה
חדשה"
(ש"ב
ו
,
ג);
"את
הכבש
אחד"
(במ'
כח
,
ד);
"הראש
אחד"
(ש"א
יג
,
יז)
,
והדומים
להם.
ולא
ידע
-
אפלו
בקומה
מאצלו
לא
הרגיש
בה
מרוב
שכרותו.
וכתב
זה
להודיע
,
שאם
הרגיש
בקומה
היה
מריב
עמהן:
איך
התעוהו
לעשות
תועבה
כזאת?!
ונקוד
ו"ו
ובקומה
,
ויש
בו
דרש
(ב"ר
נא
,
ט):
בשכבה
לא
ידע
,
הא
בקומה
ידע;
ואע"פ
כן
לא
נזהר
ליל
שני
מלהשתכר.
(לד)
ויהי.
אמש
-
הלילה
שעבר
,
וכן
"ויוכח
אמש"
(בר'
לא
,
מב).
(לה)
ותשקין.
ובקמה
-
חסר
ו"ו.
(לו)
ותהרין
-
מאותה
ביאה
הרו
,
להודיע
כי
לא
יספו
עוד
לשכב
עמו
,
כי
לא
נתכונו
אלא
להשאיר
זרע.
(לז)
ותלד.
מואב
-
כלומר:
מאב
היה
לי
זה
הבן.
אבי
מואב
-
אבי
הגוי
שנקרא
מואב
עד
היום.
(לח)
והצעירה.
בן
עמי
-
כלומר:
ממשפחתי
היה
לי
זה
הבן.
וזאת
היתה
צנועה
יותר
מן
הבכירה
,
שלא
גלתה
בפירוש
'מאביה'.
בני
עמון
-
העם
הנקרא
בני
עמון.