מאגר הכתר בראשית פרק יט עם פירוש רמב"ן

פרק יט
(ב) הנה נא אדני - לשון רבנו שלמה: הנה נא אתם אדנים לי אחר שעברתם עלי. והנכון שהוא לשון 'תְחִנָה' , אדני , הנה נא בית עבדכם , סורו נא אלי. ומלת סורו - כמו "סורה שבה פה" (רות ד , א); "סורה אדני סורה אלי אל תירא" (שו' ד , יח). וטעם והשכמתם והלכתם לדרככם - להגיד להם שלא יתעכבו בעיר אחר הבקר , כי ידע בענין אנשי העיר ורשעם , אבל היה חושב כי "באור הבקר יעשוה" (מי' ב , א); או שראה אותם כהולכי ארחות לא יתעכבו בעיר , ואמר והשכמתם והלכתם לדרככם אם תרצו. (ג) ויפצר בם מאד - היה ללוט זכות בהפצירו בהם , והיות לו חפץ טוב בהכנסת אורחים , והיו ממאנים כדי לזכותו , ולכן שמעו לו בסוף. ורבותינו אמרו (ב"מ פז , א): מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול; ואם כן , יהיה כדרך מוסר בני אדם. (ה) ונדעה אותם - כונתם לכלות את הרגל מביניהם , כדברי רבותינו (סנה' קט , א) , כי חשבו שבעבור טובת ארצם , שהיא כגן יי' יבאו בהם רבים , והם היו מואסי הצדקה - אבל לוט בעשרו וממונו בא אליהם , או שבקש מהם רשות או שקבלוהו לכבוד אברהם - והכתוב מעיד שזאת כונתם , שנאמר "הנה זה היה עון סדם אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה" (יח' טז , מט); ומה שאמר "רעים וחטאים ליי' מאד" (בר' יג , יג) , שהיו מכעיסים ומורדים בשלותם ובענוי האביונים , והוא שאמר "ותגבהינה ותעשינה תועבה לפני ואסיר אתהן כאשר ראיתי" (יח' טז , נ). ועל דעת רבותינו (סנה' קט , א): היו בהם כל מדות רעות , אבל נגמר דינם על אותו העון , מפני שלא החזיקו יד עני ואביון , כי היו תדירין באותו עון יותר מכולם; וגם כי כל העמים עושים צדקות עם רעיהם ועם ענייהם , לא היה בכל הגוים כסדם לאכזריות. ודע כי משפט סדם היה למעלת ארץ ישראל , כי היא מכלל "נחלת יי'" (ש"ב כ , יט) , ואינה סובלת אנשי תועבות; וכאשר תקיא את הגוי כלו מפני תועבותם , הקדימה וקאה את העם הזה שהיו רעים מכולם לשמים ולבריות , ושממו עליה השמים והארץ והָשְחְתָה הארץ , בלא רפואה לעולם , מפני שבעבור טובה נתגאו; וראה הקדוש ברוך הוא שיהיה "לאות לבני מרי" (במ' יז , כה) - לישראל העתידים לירשה , כאשר התרה בהן "גפרית ומלח שרפה כל ארצה... כמהפכת סדם ועמורה אדמה וצבויים אשר הפך יי' באפו ובחמתו" (דב' כט , כב); כי יש באומות רעים וחטאים מאד ולא עשה בהם ככה , אבל למעלת הארץ הזאת היה הכל , כי שם היכל יי' (ע"פ יר' ז , ד). ועוד אני עתיד לבאר זה בסדר אחרי מות (וי' יח , כד) , אם יחייני הממית והמחיה (ע"פ ש"א ב , ו). (ח) אוציאה נא אתהן אליכם - מתוך שבחו של האיש הזה באנו לידי גנותו , שהיה טורח מאד על אכסניא שלו להציל אותם מפני שבאו בצל קורתו , אבל שיפייס אנשי העיר בהפקר בנותיו , אין זה כי אם רוע לב (ע"פ נחמ' ב , ב) , שלא היה ענין הזמה בנשים מרוחק בעיניו , ולא היה עושה לבנותיו חמס גדול כפי דעתו; לכך אמרו רבותינו (תנח' וירא יב): בנוהג שבעולם , אדם מוסר עצמו על בנותיו ועל אשתו והורג או נהרג , וזה מוסר בנותיו להתעולל בהן; אמר לו הקדוש ברוך הוא: לעצמך אתה משמרן. והנה לוט היה מתירא עליהם , כי היה חושב שהם אנשים , אבל כאשר הכו בסנורים את אנשי העיר ואמרו לו "כי משחיתים אנחנו את המקום הזה וישלחנו יי'" (להלן , יג) , אז הכיר בהם והאמין לעשות ככל אשר צוו. ודע והבן , כי ענין פילגש בגבעה , אע"פ שהוא נדמה לענין הזה איננו כמהו לרוע , כי הרשעים ההם לא היה דעתם לכלות הרגל ממקומם , אבל היו שטופי זמה ורצו גם במשכב האיש האורח; וכאשר הוציאו אליהם פילגשו נתפייסו בה , והאיש הזקן שאמר להם "הנה בתי הבתולה ופילגשהו אוציאה נא אותם... ועשו להם הטוב בעיניכם" (שו' יט , כד) , יודע היה שלא יחפצו בבתו ולא יעשו עמה רעה , ועל כן לא אבו לשמע לו; וכאשר הוציא את פילגשו לבדה שתקו ממנו , והאיש בעל הבית , גם האורח , כולם חפצים להציל את האיש בפילגשו , כי פילגש היתה , לא אשת איש , וכבר זנתה עליו (ראה שם , ב). ובפרץ ההוא עוד לא היו בו כל אנשי העיר כאשר בסדום , שנאמר בו "מנער ועד זקן כל העם מקצה" (לעיל , ד) , אבל בגבעה נאמר "והנה אנשי העיר אנשי... בליעל" (שו' יט , כב) , מקצתם שהיו שרים ותקיפים בעיר , כמו שאמר האיש "ויקומו עלי בעלי הגבעה" (שו' כ , ה) , ועל כן לא מיחו האחרים בידם. והנה "פנות כל העם" מ"כל שבטי ישראל" (שם , ב) רצו לעשות גדר גדול בדבר , להמית אותם , שנאמר "ועתה תנו את האנשים בני בליעל אשר בגבעה ונמיתם" (שם , יג); ודבר ברור הוא שלא היו חייבים מיתה בדין התורה , שלא עשו מעשה זולתי ענוי הפילגש הזונה , ולא נתכוונו במיתה שלה , וגם לא מתה בידם "וישלחוה כעלות השחר" (שם יט , כה) , והלכה מאתם לבית אדניה ואחר כך מתה; אולי נחלשה מרוב הביאות ונתקררה בפתח עד האור ומתה שם , אבל מפני שהיו חפצים ואומרים לעשות נבלה גדולה כאנשי סדום , ראו השבטים לעשות סייג לתורה , שלא יעשה ולא יאמר כן בישראל , כמו שאמרו "ונבערה רעה מישראל" (שו' כ , יג). וזה הדין הוא ממה שאמרו רבותינו (יבמות צ , ב): בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה; ולא לעבור על דברי תורה , אלא לעשות סייג לתורה. ושבט בנימן לא נסכמו בדבר זה , שלא היה בהם חיוב מיתה בענוי הפילגש , ואולי הקפידו עוד בני בנימן על שלא שלחו להם מתחלה ועשו ההסכמה שלא מדעתם. ולפי דעתי , שזה ענשם של ישראל להנגף בתחלה , מפני שלא היתה המלחמה נעשית מן הדין , והגדר עצמו - על שבט בנימן היה מוטל לעשותו , ולא עליהם , שמצוה על השבט לדון את שבטו. והנה שתי הכתות ראויות להענש , כי בנימן מרשיע , שאינו חושש ליסר הרעים ולא לגעור בהם כלל , וישראל עושים מלחמה שלא מן הדין , וגם את פי יי' לא שאלו בזה (ע"פ יהו' ט , יד) , אבל אמרו "מי יעלה לנו בתחלה למלחמה על בני בנימן" (ראה שו' כ , יח) , כי מעצמם הוסכמו במלחמה על כל פנים; וכן לא שאלו בענין הנצוח 'אם תתנם בידי' , כי בטחו בזרוע בשר , שהיו רבים מאד , כי עתה כמותם עשרה פעמים ויותר. ולא שאלו אלא "מי יעלה בתחלה" , והוא כמו גורל ביניהם - אולי היה כל שבט אומר 'לא אעלה אני תחלה' , או היה אומר 'אני ראשון' - והקדוש ברוך הוא השיב כפי שאלתם: "יהודה בתחלה" (שם) , לאמר כי יהודה הוא בראש לעולם , כי ביהודה בחר יי' לנגיד (ע"פ דה"א כח , ד) , ולכך לא אמר 'יהודה יעלה' כשאר המקומות (ראה שו' א , ב) , כי לא הרשה אותם , אבל לא מנעם ולא אמר להם "לא תעלו ולא תלחמו" (דב' א , מב) , מפני ענשו של בנימן; והנה הלך השם עם שניהם "בקרי" (וי' כו , כד) , והניחם למקרים. ובני בנימן היו גבורים ועריהם בצורות , והשחיתו בישראל הבוטחים בזרוע בשר (ע"פ יר' יז , ה); הוסיף ענש על ענשם , כי די היה להם להבריח ישראל מן הגבעה , והם הכו בהם "למשחית איבת עולם" (יח' כה , טו) , והפילו מהם עם רב עשרים ושנים אלפים (ראה שו' כ , כא). והנה ישראל , כאשר הוכו מכה רבה , נודעה להם שגגתם , כי עשו מלחמה עם אחיהם שלא ברשות גבוה ושלא כדין התורה , ועל כן שאלו ביום השני "האוסיף לגשת למלחמה עם בני בנימן אחי" (שם , כג) , והזכירו עתה האחוה , לשאול אם היה אוסר עליהם המלחמה; והשם הרשה אותם עתה ביום השני ואמר: "עלו אליו" (שם) , כי עתה מותר להם לדרוש דם אחיהם השפוך; והם לא שאלו הנצוח , כי עדין היו בוטחים ברובם לנצח על כל פנים , והשם לא באר להם , רק כי המלחמה מותרת להם; ומפני שעדין לא נתכפר ענשם הראשון , נפלו מהם גם ביום השני שמנה עשר אלפים (ראה שם , כה). וביום השלישי גזרו תענית ויצומו ויבכו לפני יי' (ראה שם , כו) , והקריבו עולות לכפר על הרהורי לבם אשר בטחו בזרועם , והקריבו שלמים , והם שלמי תודה , כי ראו עצמם כאלו כלם פלטים מחרב בנימן ― וזה משפט כל הנמלטים להקריב תודה , כענין שנאמר "ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה" (תה' קז , כג) , וכתוב "ועתה ירום ראשי על אויבי סביבותי ואזבחה באהלו זבחי תרועה אשירה ואזמרה ליי'" (תה' כז , ו) ― והנה היו בשני הימים המתים מישראל ארבעים אלף , ומבנימן נפלו בסוף עשרים וחמשה אלפים אנשי חיל (ראה שו' כ , לה) , ו"מעיר מתום... עד כל הנמצא" (שם , מח) רבים; ויתכן שיהיו חמשה עשר אלפים , בין אנשים ונשים והטף , והיה עונש שתי הכתות בשוה. ומה נכבד דבר רבותינו (סנה' קג , ב) , שהיה קצף בפסלו של מיכה (שו' טז , ד); אמר הקדוש ברוך הוא: בכבודי לא מחיתם , בכבוד בשר ודם מחיתם! לומר: 'בכבודי לא מחיתם' - במחויבי מיתה ופושטים ידם בעיקר , 'בכבוד בשר ודם מחיתם' - יותר משורת הדין; ועל כן סכל עצת שתי הכתות ואמץ את לבבם , "ולא זכרו ברית אחים" (עמ' א , ט). ואחר מעשה נתחרטו , כמו שנאמר "ויבא העם בית אל וישבו שם עד הערב לפני האלהים... ויבכו בכי גדול. ויאמרו למה יי' אלהי ישראל היתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד" (שו' כא , ב - ג) , כי הכירו טעותם וענשם. והנה בְּדרך גְרָרָה פירשנו ענין מסותם ואיננו מבואר , והזכרנו סבותיו. (ט) ויפצרו באיש בלוט - לא מצאתי המלה הזאת , רק בדברי הפיוסים (לעיל , ג; בר' לג , יא). אם כן נפרש זה , שפיסו ממנו הרבה שיפתח להם הדלת , וכאשר לא רצה לעשות כן , נגשו לשבור אותו. או שהיה עומד בפני הדלת ולא היה מניחם לקרבה אליו , והם פיסו ממנו לסור מלפניהם , כי לא היו רוצים לפגוע בו; וזה טעם גש הלאה - שיגש למקום אחר. (יב-טו) חתן ובניך ובנותיך - לשון רבנו שלמה: מי משלך עוד בעיר חוץ מאשתך ובנותיך שבבית? אם יש לך חתן או בנים ובנות , הוצא מן המקום. ואם כן , יהיה דברם כדרך בני אדם , שהוא לא היו לו בנים כי אם בנות. ורבי אברהם אמר: חתן ובניך - חתנים שהם כבניך. ויתכן שהיו לו בנים גדולים נשואי נשים , ודבר עם חתניו תחלה , כי היה סבור שבניו ישמעו לו , וכאשר צחקו עליו חתניו וארכו הדברים ביניהם , עלה השחר , והמלאכים לא הניחוהו לקחת , רק הנמצאים אתו בבית. והנה זכותו של לוט היה מציל בנים ובנות וחתנים , לא כאשר חשב אברהם שימית צדיק עם רשע; וברור הוא שהיו המלאכים יודעים דעת עליון בזה , כי גם צוער הצילו בתפלתו. ויתכן שהיה זה לכבוד האכסניא , כי דרך מוסר לשלוחים להציל בעל ביתם וכל אשר לו , כאשר עשו שלוחי יהושע , שהצילו גם כל משפחת בעלת ביתם (ראה יהו' ו , כג). ובבראשית רבא (נ , כא): לוט - על ידי שכבד המלאך , נשא לו פנים. (טז) ויחזיקו האנשים - אמר רבי אברהם , כי ויחזיקו - יבאר שפחד , ואין בו כח לברח. והנכון , שהוא כמו "ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ" (שמ' יב , לג) , אף כאן היו מושכים בהם בחזקה למהר לשלחם. בחמלת יי' עליו - לא בזכותו , רק בחמלת האל וברחמיו הרבים. או יאמר , שהחזיקו בו למהר להוציאם בעוד החמלה עליו , פן יצא הקצף מלפני יי' ויספה (ע"פ במ' יז , יא). (יז) אל תביט אחריך ואל תעמד בכל הככר - שיעור הכתוב: אל תעמד בכל הככר ואל תביט אחריך אחר שתנצל; כי עד היות לוט ההרה לא תרד עליהם רעה; ובעבור כן אמר "ואנכי לא אוכל להמלט ההרה פן תדבקני הרעה" (להלן , יט) בהיותי בככר , כי אתה לא תאריך לי , רק מעט , כאשר אמרת: מהר המלט (ראה להלן , כב). ואמר רבי אברהם: אל תביט אחריך אתה וכל אשר לך; וכן "לא תאכל ממנו". ומה צורך לזה , ואין העונש בכאן מפני שיעברו על אזהרת המלאך? אבל הוא הזהירם מדעתו שיגיע להם ענש בהבטה ההיא , והוא הזהיר את לוט לזכותו , וכל השומע ונזהר הוא את נפשו הציל. וענין איסור ההבטה - אמר רבנו שלמה: אתה הרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה ניצול , אינך רשאי לראות בפורענותן. ועוד בו ענין , כי הֵרָאוֹת באויר הַדֶּבֶר ובכל החליים הנדבקים , יזיק מאד וידביקם , וכן המחשבה בהם; ולכן יסגר המצורע וישב בדד (ראה וי' יג , מו) , וכן נשוכי החיות השוטות ככלב השוטה וזולתו , כאשר יראו המים וכל מראה , יחזו בהם דמות המזיק וימותו , כמו שאמרו במסכת יומא (פד , א) , והזכירוהו אנשי הטבע; ולכן היתה אשתו נציב מלח , כי באתה המכה במחשבתה , כאשר ראתה גפרית ומלח היורד עליהם מן השמים , ודבקה בה. וקרוב אני לומר , כי בהשחית יי' את הערים האלה , היה המלאך המשחית עומד בין הארץ ובין השמים , נראה בלהב האש , כענין במלאך המשחית אשר ראה דוד (ש"ב כד , טז) , ולכן אסר להם ההבטה. ובפירקי רבי אליעזר (פר"א כה) - כענין הזה , אמרו להם: אל תביטו לאחוריכם שהרי ירדה שכינתו של הקדוש ברוך הוא להמטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש. עירית אשתו של לוט נכמרו רחמיה על בנותיה הנשואות בסדם , והביטה לאחריה לראות אם הולכות הן אחריה , וראת אחורי השכינה ונעשת נציב מלח. (כד) ויי' המטיר - כתב רבנו שלמה: כל מקום שנאמר ויי' - הוא ובית דינו; מאת יי' - ולא כתב 'מאתו'; דרך מקראות לדבר כן: "נשי למך" (בר' ד , כג) - ולא אמר נשי; ודוד אמר "קחו עמכם את עבדי אדניכם" (מ"א א , לג) - ולא אמר עבדי; ואחשורוש: "כתבו... בשם המלך" (אס' ח , ח). ואני תמה על הרב שכותב מן ההגדות דעות חלוקות ומשוה אותם; שזה מחלקת בבראשית רבא (נא , ג) , ועוד שם דעת שלישית: אבא חילפי ברבי סמקי בשם רבי יהודה ברבי סימון: ויי' המטיר על סדם - זה גבריאל , מאת יי' מן השמים - זה הקדוש ברוך הוא. אמר רבי אלעזר: כל מקום שנאמר ויי' - הוא ובית דינו; אמר רבי יצחק: בתורה , בנביאים ובכתובים מצינו שההדיוט מזכיר שמו שני פעמים; בתורה - "ויאמר למך לנשיו" וכו' (בר' ד , כג). הנה אלו שלש מחלקות בדבר: שרבי יהודה ברבי סימון ייחס השם הראשון לגבריאל , שהוא השליח לשחת וְיִקָרֵא השליח בשם השולח; ורבי אלעזר אמר , כי הוא ובית דינו הסכימו במשפט ומאתו בא; ורבי יצחק אמר , שהוא דרך הלשון. ואם הבינות מה שכתבתי למעלה (בר' יא , ב) , תדע כונתם ב'הוא ובית דינו' , ויהיה פשוטו של מקרא ברור לפניך; וכן "ויי' אמר... ושמרו דרך יי'... למען הביא יי'" (בר' יח , יז - יט) , שלא אמר 'ושמרו דרכי' , 'למען אביא'; וכן אמר "כי גדלה צעקתם את פני יי' וישלחנו יי'" (לעיל , יג); וכן "ויהי בשחת אלהים" וגו' (להלן , כט). (כו) מאחריו - מאחרי לוט , שהיה הולך אחריהם מאסף לכל ביתו , ממהרם להמלט. (כט) ויזכר אלהים את אברהם וישלח את לוט - ענין הכתוב הזה , כי לוט נתחסד עם הצדיק ללכת עמו לשוט בארץ באשר ילך , והוא שנאמר "וילך אתו לוט" (בר' יב , ד) , כי לצֶוות שלו הלך; ולכן היה לו זכות להצילו בזכות אברהם , כי בעבורו הוא גר בסדם , ולולי אברהם , עודנו היה בחרן עם מולדתו , ולא יתכן שתבא אליו רעה בעבור אברהם שיצא במצות קונו; וגם זה היה הענין ששם אברהם נפשו בכפו לרדף המלכים בעבורו. (ל) כי ירא לשבת בצוער - כתב רבנו שלמה: לפי שהיא קרובה לסדם. ואינו כן; אבל מפני שהיא מן המקומות שנגזרה עליהם ההשחתה , ובתְחנָּתוֹ של לוט הניחה המלאך , בעבור שלא יוכל להמלט ההרה בו ביום , חשב בלבו כי לא יאריך לו עוד , אחרי שיש לו זמן רב להמלט ההרה; ולכך אמרה בתו "ואיש אין בארץ" (להלן , לא) , שחשבה כי בצאת אביה משם נשחתה צוער. (לא) ותאמר הבכירה - אמר רבי אברהם: יתכן שהיתה לו אשה אחרת ומתה בתחלה. ואין צרך , כי בכירה - הפך צעירה; כל גדול באחוה יקרא 'בכור' , וכל קטן ממנו - 'צעיר' לו; והפרי הראשון בשנה יקרא "בכורים" (וי' כג , יז) , וכן "בכורי דלים" (יש' יד , ל) - המוקדמים בדלות , שהם דַלֵּי הדלים , וכן "בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה" (יהו' ו , כו); וכן תרגם אנקלוס "רבתה". (לב) וטעם ונחיה מאבינו זרע - באולי , כי אמרו: נעשה אנחנו המעשה הראוי לנו , כי ירחם האלהים ונוליד זכר ונקבה ויתקיים העולם מהם , כי "עולם חסד יבנה" (תה' פט , ג) , ולא לחנם הצילנו השם. והנה היו צנועות ולא רצו לאמר לאביהן שישא אותן , כי בן נח מותר בבתו , או שהיה הדבר מכוער מאד בעיני הדורות ההם , ולא נעשה כן מעולם; וכן רבותינו (תנח' וירא יב) בהגדות מגנים את לוט מאד.