מאגר הכתר בראשית פרק יט עם פירוש רש"י

פרק יט
[שלישי] [א] וַ֠יָּבֹאוּ שְׁנֵ֨י הַמַּלְאָכִ֤ים סְדֹ֙מָה֙ בָּעֶ֔רֶב וְל֖וֹט יֹשֵׁ֣ב בְּשַֽׁעַר־סְדֹ֑ם וַיַּרְא־לוֹט֙ וַיָּ֣קָם לִקְרָאתָ֔ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה:
[ב] וַיֹּ֜אמֶר הִנֶּ֣ה נָּא־אֲדֹנַ֗י ס֣וּרוּ נָ֠א אֶל־בֵּ֨ית עַבְדְּכֶ֤ם וְלִ֙ינוּ֙ וְרַחֲצ֣וּ רַגְלֵיכֶ֔ם וְהִשְׁכַּמְתֶּ֖ם וַהֲלַכְתֶּ֣ם לְדַרְכְּכֶ֑ם וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י בָרְח֖וֹב נָלִֽין:
[ג] וַיִּפְצַר־בָּ֣ם מְאֹ֔ד וַיָּסֻ֣רוּ אֵלָ֔יו וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בֵּית֑וֹ וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה וּמַצּ֥וֹת אָפָ֖ה וַיֹּאכֵֽלוּ:
[ד] טֶרֶם֘ יִשְׁכָּבוּ֒ וְאַנְשֵׁ֨י הָעִ֜יר אַנְשֵׁ֤י סְדֹם֙ נָסַ֣בּוּ עַל־הַבַּ֔יִת מִנַּ֖עַר וְעַד־זָקֵ֑ן כָּל־הָעָ֖ם מִקָּצֶֽה:
[ה] וַיִּקְרְא֤וּ אֶל־לוֹט֙ וַיֹּ֣אמְרוּ ל֔וֹ אַיֵּ֧ה הָאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ הַלָּ֑יְלָה הוֹצִיאֵ֣ם אֵלֵ֔ינוּ וְנֵדְעָ֖ה אֹתָֽם:
[ו] וַיֵּצֵ֧א אֲלֵהֶ֛ם ל֖וֹט הַפֶּ֑תְחָה וְהַדֶּ֖לֶת סָגַ֥ר אַחֲרָֽיו:
[ז] וַיֹּאמַ֑ר אַל־נָ֥א אַחַ֖י תָּרֵֽעוּ:
[ח] הִנֵּה־נָ֨א לִ֜י שְׁתֵּ֣י בָנ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדְעוּ֙ אִ֔ישׁ אֽוֹצִיאָה־נָּ֤א אֶתְהֶן֙ אֲלֵיכֶ֔ם וַעֲשׂ֣וּ לָהֶ֔ן כַּטּ֖וֹב בְּעֵינֵיכֶ֑ם רַ֠ק לָאֲנָשִׁ֤ים הָאֵל֙ אַל־תַּעֲשׂ֣וּ דָבָ֔ר כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן בָּ֖אוּ בְּצֵ֥ל קֹרָתִֽי:
[ט] וַיֹּאמְר֣וּ ׀ גֶּשׁ־הָ֗לְאָה וַיֹּֽאמְרוּ֙ הָאֶחָ֤ד בָּֽא־לָגוּר֙ וַיִּשְׁפֹּ֣ט שָׁפ֔וֹט עַתָּ֕ה נָרַ֥ע לְךָ֖ מֵהֶ֑ם וַיִּפְצְר֨וּ בָאִ֤ישׁ בְּלוֹט֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּגְּשׁ֖וּ לִשְׁבֹּ֥ר הַדָּֽלֶת:
[י] וַיִּשְׁלְח֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ אֶת־יָדָ֔ם וַיָּבִ֧יאוּ אֶת־ל֛וֹט אֲלֵיהֶ֖ם הַבָּ֑יְתָה וְאֶת־הַדֶּ֖לֶת סָגָֽרוּ:
[יא] וְֽאֶת־הָאֲנָשִׁ֞ים אֲשֶׁר־פֶּ֣תַח הַבַּ֗יִת הִכּוּ֙ בַּסַּנְוֵרִ֔ים מִקָּטֹ֖ן וְעַד־גָּד֑וֹל וַיִּלְא֖וּ לִמְצֹ֥א הַפָּֽתַח:
[יב] וַיֹּאמְר֨וּ הָאֲנָשִׁ֜ים אֶל־ל֗וֹט עֹ֚ד מִֽי־לְךָ֣ פֹ֔ה חָתָן֙ וּבָנֶ֣יךָ וּבְנֹתֶ֔יךָ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ בָּעִ֑יר הוֹצֵ֖א מִן־הַמָּקֽוֹם:
[יג] כִּֽי־מַשְׁחִתִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ אֶת־הַמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה כִּֽי־גָדְלָ֤ה צַעֲקָתָם֙ אֶת־פְּנֵ֣י יְהוָ֔ה וַיְשַׁלְּחֵ֥נוּ יְהוָ֖ה לְשַׁחֲתָֽהּ:
[יד] וַיֵּצֵ֨א ל֜וֹט וַיְדַבֵּ֣ר׀ אֶל־חֲתָנָ֣יו׀ לֹקְחֵ֣י בְנֹתָ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה כִּֽי־מַשְׁחִ֥ית יְהוָ֖ה אֶת־הָעִ֑יר וַיְהִ֥י כִמְצַחֵ֖ק בְּעֵינֵ֥י חֲתָנָֽיו:
[טו] וּכְמוֹ֙ הַשַּׁ֣חַר עָלָ֔ה וַיָּאִ֥יצוּ הַמַּלְאָכִ֖ים בְּל֣וֹט לֵאמֹ֑ר קוּם֩ קַ֨ח אֶֽת־אִשְׁתְּךָ֜ וְאֶת־שְׁתֵּ֤י בְנֹתֶ֙יךָ֙ הַנִּמְצָאֹ֔ת פֶּן־תִּסָּפֶ֖ה בַּעֲוֺ֥ן הָעִֽיר:
[טז] וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀ וַיַּחֲזִ֨יקוּ הָאֲנָשִׁ֜ים בְּיָד֣וֹ וּבְיַד־אִשְׁתּ֗וֹ וּבְיַד֙ שְׁתֵּ֣י בְנֹתָ֔יו בְּחֶמְלַ֥ת יְהוָ֖ה עָלָ֑יו וַיֹּצִאֻ֥הוּ וַיַּנִּחֻ֖הוּ מִח֥וּץ לָעִֽיר:
[יז] וַיְהִי֩ כְהוֹצִיאָ֨ם אֹתָ֜ם הַח֗וּצָה וַיֹּ֙אמֶר֙ הִמָּלֵ֣ט עַל־נַפְשֶׁ֔ךָ אַל־תַּבִּ֣יט אַחֲרֶ֔יךָ וְאַֽל־תַּעֲמֹ֖ד בְּכָל־הַכִּכָּ֑ר הָהָ֥רָה הִמָּלֵ֖ט פֶּן־תִּסָּפֶֽה:
[יח] וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹט אֲלֵהֶ֑ם אַל־נָ֖א אֲדֹנָֽי:
[יט] הִנֵּה־נָ֠א מָצָ֨א עַבְדְּךָ֣ חֵן֘ בְּעֵינֶיךָ֒ וַתַּגְדֵּ֣ל חַסְדְּךָ֗ אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ עִמָּדִ֔י לְהַחֲי֖וֹת אֶת־נַפְשִׁ֑י וְאָנֹכִ֗י לֹ֤א אוּכַל֙ לְהִמָּלֵ֣ט הָהָ֔רָה פֶּן־תִּדְבָּקַ֥נִי הָרָעָ֖ה וָמַֽתִּי:
[כ] הִנֵּה־נָ֠א הָעִ֨יר הַזֹּ֧את קְרֹבָ֛ה לָנ֥וּס שָׁ֖מָּה וְהִ֣וא מִצְעָ֑ר אִמָּלְטָ֨ה נָּ֜א שָׁ֗מָּה הֲלֹ֥א מִצְעָ֛ר הִ֖וא וּתְחִ֥י נַפְשִֽׁי:
[רביעי] [כא] וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּה֙ נָשָׂ֣אתִי פָנֶ֔יךָ גַּ֖ם לַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְבִלְתִּ֛י הָפְכִּ֥י אֶת־הָעִ֖יר אֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ:
[כב] מַהֵר֙ הִמָּלֵ֣ט שָׁ֔מָּה כִּ֣י לֹ֤א אוּכַל֙ לַעֲשׂ֣וֹת דָּבָ֔ר עַד־בֹּאֲךָ֖ שָׁ֑מָּה עַל־כֵּ֛ן קָרָ֥א שֵׁם־הָעִ֖יר צֽוֹעַר:
[כג] הַשֶּׁ֖מֶשׁ יָצָ֣א עַל־הָאָ֑רֶץ וְל֖וֹט בָּ֥א צֹֽעֲרָה:
[כד] וַיהוָ֗ה הִמְטִ֧יר עַל־סְדֹ֛ם וְעַל־עֲמֹרָ֖ה גָּפְרִ֣ית וָאֵ֑שׁ מֵאֵ֥ת יְהוָ֖ה מִן־הַשָּׁמָֽיִם:
[כה] וַֽיַּהֲפֹךְ֙ אֶת־הֶעָרִ֣ים הָאֵ֔ל וְאֵ֖ת כָּל־הַכִּכָּ֑ר וְאֵת֙ כָּל־יֹשְׁבֵ֣י הֶעָרִ֔ים וְצֶ֖מַח הָאֲדָמָֽה:
[כו] וַתַּבֵּ֥ט אִשְׁתּ֖וֹ מֵאַחֲרָ֑יו וַתְּהִ֖י נְצִ֥יב מֶֽלַח:
[כז] וַיַּשְׁכֵּ֥ם אַבְרָהָ֖ם בַּבֹּ֑קֶר אֶ֨ל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁר־עָ֥מַד שָׁ֖ם אֶת־פְּנֵ֥י יְהוָֽה:
[כח] וַיַּשְׁקֵ֗ף עַל־פְּנֵ֤י סְדֹם֙ וַעֲמֹרָ֔ה וְעַֽל־כָּל־פְּנֵ֖י אֶ֣רֶץ הַכִּכָּ֑ר וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה עָלָה֙ קִיטֹ֣ר הָאָ֔רֶץ כְּקִיטֹ֖ר הַכִּבְשָֽׁן:
[כט] וַיְהִ֗י בְּשַׁחֵ֤ת אֱלֹהִים֙ אֶת־עָרֵ֣י הַכִּכָּ֔ר וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיְשַׁלַּ֤ח אֶת־לוֹט֙ מִתּ֣וֹךְ הַהֲפֵכָ֔ה בַּֽהֲפֹךְ֙ אֶת־הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁר־יָשַׁ֥ב בָּהֵ֖ן לֽוֹט:
[ל] וַיַּעַל֩ ל֨וֹט מִצּ֜וֹעַר וַיֵּ֣שֶׁב בָּהָ֗ר וּשְׁתֵּ֤י בְנֹתָיו֙ עִמּ֔וֹ כִּ֥י יָרֵ֖א לָשֶׁ֣בֶת בְּצ֑וֹעַר וַיֵּ֙שֶׁב֙ בַּמְּעָרָ֔ה ה֖וּא וּשְׁתֵּ֥י בְנֹתָֽיו:
[לא] וַתֹּ֧אמֶר הַבְּכִירָ֛ה אֶל־הַצְּעִירָ֖ה אָבִ֣ינוּ זָקֵ֑ן וְאִ֨ישׁ אֵ֤ין בָּאָ֙רֶץ֙ לָב֣וֹא עָלֵ֔ינוּ כְּדֶ֖רֶךְ כָּל־הָאָֽרֶץ:
[לב] לְכָ֨ה נַשְׁקֶ֧ה אֶת־אָבִ֛ינוּ יַ֖יִן וְנִשְׁכְּבָ֣ה עִמּ֑וֹ וּנְחַיֶּ֥ה מֵאָבִ֖ינוּ זָֽרַע:
[לג] וַתַּשְׁקֶ֧יןָ אֶת־אֲבִיהֶ֛ן יַ֖יִן בַּלַּ֣יְלָה ה֑וּא וַתָּבֹ֤א הַבְּכִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב אֶת־אָבִ֔יהָ וְלֹא־יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקוּמָֽהּ:
[לד] וַֽיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַתֹּ֤אמֶר הַבְּכִירָה֙ אֶל־הַצְּעִירָ֔ה הֵן־שָׁכַ֥בְתִּי אֶ֖מֶשׁ אֶת־אָבִ֑י נַשְׁקֶ֨נּוּ יַ֜יִן גַּם־הַלַּ֗יְלָה וּבֹ֙אִי֙ שִׁכְבִ֣י עִמּ֔וֹ וּנְחַיֶּ֥ה מֵאָבִ֖ינוּ זָֽרַע:
[לה] וַתַּשְׁקֶ֜יןָ גַּ֣ם בַּלַּ֧יְלָה הַה֛וּא אֶת־אֲבִיהֶ֖ן יָ֑יִן וַתָּ֤קָם הַצְּעִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב עִמּ֔וֹ וְלֹא־יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקֻמָֽהּ:
[לו] וַֽתַּהֲרֶ֛יןָ שְׁתֵּ֥י בְנֽוֹת־ל֖וֹט מֵאֲבִיהֶֽן:
[לז] וַתֵּ֤לֶד הַבְּכִירָה֙ בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ מוֹאָ֑ב ה֥וּא אֲבִֽי־מוֹאָ֖ב עַד־הַיּֽוֹם:
[לח] וְהַצְּעִירָ֤ה גַם־הִוא֙ יָ֣לְדָה בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בֶּן־עַמִּ֑י ה֛וּא אֲבִ֥י בְנֵֽי־עַמּ֖וֹן עַד־הַיּֽוֹם: ס

פרק יט
(א) ויבאו שני המלאכים - [אחד להשחית את סדום ואחד להציל את לוט , והוא אותו שבא לרפאות אברהם.] השלישי לא נשתלח אלא לבשר את שרה , עשה שליחותו והלך לו. שני המלאכים - ולהלן (הכוונה: בר' יח , ב) קראן 'אנשים' - כשהיתה שכינה עמהם קראן 'אנשים'; דבר אחר: אצל אברהם שכֹּחוֹ גדול , והיו המלאכים תדירין אצלו כאנשים , קראן 'אנשים' , ואצל לוט קראן 'מלאכים' (ראה ב"ר נ , ב). בערב - וכי כל כך שהו מלאכים מחברון לסדום? אלא מלאכי רחמים היו , וממתינין שמא יוכל אברהם ללמד סניגוריא עליהם (ראה שם , א). ולוט ישב בשער סדום - 'ישב' כתיב: אותו היום מינוהו שופט על השופטים (ראה שם , ג). וירא לוט וירץ לקראתם - מבית אברהם למד לחזר על האורחים (ראה שם נ , ד). (ב) הנה נא אדני - הנה נא אתם אדנים לי , אחרי שעברתם עלי. דבר אחר: הנה נא - אתם צריכים לתת לב על הרשעים הללו שלא יכירו בכם , וזו היא עיצה נכונה: סורו נא וגו' - עקמו את הדרך לביתי דרך עקלתון , שלא יכירו שאתם נכנסין שם , לכך נאמר סורו; בראשית רבה , ד). [ולינו ורחצו רגליכם - וכי דרכן של בני אדם ללון תחלה ואחר כך רוחץ? ועוד , שהרי אברהם אמר להם תחלה: "רחצו רגליכם" (בר' יח , ד)!? אלא כך אמר לוט: כשיבאו אנשי סדום ויראו שכבר רחצו רגליהם , יעלילו עלי ויאמרו: כבר עברו שני ימים או שלשה שבאו לביתך ולא הודעתנו; לפיכך אמר: מוטב שיתעכבו כאן באבק רגליהם , שיהיו נראין כמו שבאו עכשיו , לפיכך אמר לינו תחלה , ואחר כך: רחצו (ראה ב"ר נ , ד)]. ויאמרו לא; לאברהם אמרו: "כן תעשה" (בר' יח , ה)!? מכאן שמסרבין לקטן , ואין מסרבין לגדול (ראה ב"מ פז , א). כי ברחוב נלין - הרי 'כי' משמש בלשון 'אלא' , שאמרו: לא נסור לביתך , אלא ברחובה של עיר נלין. (ג) ויסורו אליו - עקמו את הדרך לצד ביתו. ומצות אפה - פסח היה. (ד) טרם ישכבו ואנשי העיר אנשי סדום - כך נדרש בבראשית רבה , ה): טרם ישכבו ואנשי העיר היו בפיהם של מלאכים , שהיו שואלין ללוט , מה טיבן ומעשיהם , והוא אומר להם: רובם רשעים; ועודם מדברים בהם , ואנשי סדום נסבו על הבית. ופשוטו של מקרא: ואנשי העיר , אנשי רֶשַע , נסבו על הבית. על שהיו רשעים , נקראים אנשי סדום , כמו שאמר הכתוב: "ואנשי סדום רעים וחטאים ליי' מאד" (בר' יג , יג). כל העם מקצה - מקצה העיר עד הקצה אין אחד מוחה בידם (ראה ב"ר נ , ה) , שאפילו צדיק אחד אין בהם. (ה) ונדעה אתם - במשכב זכור , כמו: "אשר לא ידעו איש" (להלן , ח). (ח) האל - כמו 'האלה'. כי על כן באו - כי הטובה הזאת תעשו לכבודי על אשר באו בצל קורתי - "בטלל שריתי" (ת"א) , תרגום של 'קורה': 'שריתא'. (ט) ויאמרו גש הלאה - כשאמר להם על הבנות , אמרו לו: גש הלאה , לשון נחת; ועל שאתה מליץ על האורחים , איך מלאך לבך? [ור' יוסף (קרא) הוא אומר: אין גש הלאה אלא לשון 'דחיפה' ו'דחיה' , כמו "קרב אליך אל תגע (בנוסחנו: תגש) בי" (יש' סה , ה); כמו "צר לי המקום גשה לי" (יש' מט , כ); וכמו "את האש זרה הלאה" (במ' יז , ב); וכמו "והגליתי אתכם מהלאה לדמשק" (עמ' ה , כז); שאף כאן לוט היה מתחנן לפניהם על האכסניים , והם אומרים לו: קרב אליך , ואל תפגע בנו. שאם אתה אומר לשון 'קרב אלינו שמע דברינו' הוא , מה צורך לדבר זה? והלוא לוט קרוב אליהם עומד , כמו שמצינו: "ויצא אליהם לוט הפתחה" (לעיל , ו); אלא על כורחך לשון הרחקה הוא , כמו: לך מעמנו. והודה המורה לדבריו.] האחד בא לגור - אדם נכרי יחידי אתה בינינו שבאת לגור , וישפט שפוט - נעשית מוכיח אותנו? דלת - היא הסובבת לנעול ולפתוח. (יא) פתח - הוא חלל שבו נכנסין ויוצאין. בסנורים - מכת עורון. מקטן ועד גדול - הקטנים התחילו בעבירה תחילה , שנאמר: "מנער ועד זקן" (לעיל , ד; ראה ב"ר נ , ח) , לפיכך התחילה הפורענות מהן. (יב) עוד מי לך פה - פשוטו של מקרא: מי משֶלְּךָ עוד בעיר הזאת , חוץ מאשתך ובנותיך שבבית? חתן ובניך ובנותיך - אם יש לך חתן או בנים או בנות הוצא מן המקום. ובניך - בני בנותיך הנשואות. ומדרש אגדה (ב"ר נ , ה): עוד - מאחר שעושין נבלה זו מי לך פתחון פה ללמד עליהם סניגוריא , שכל הלילה היה מליץ עליהם טובות; קרי ביה: מי לך פֶה. (יד) חתניו - שתי בנות נשואות היו לו בעיר. לקחי בנותיו - שאותן שבבית ארוסות להן. (טו) ויאיצו - "ודחיקו" (ת"א) - מיהרוהו. הנמצאת - המוזמנות לך בבית להצילם. ומדרש אגדה יש (ב"ר נ , י) , וזה יישובו של מקרא. תספה - תהיה כָּלֶה; "עד תם כל הדור" (דב' ב , יד) - מתרגמינן: "עד דסף". (טז) ויתמהמה - כדי להציל את ממונו (ראה ב"ר נ , יא). ויחזיקו האנשים - אחד מהם היה שליח להצילו , וחברו - להפך את סדום , לכך נאמר "ויאמר המלט" (להלן , יז) , ולא נאמר 'ויאמרו'. (יז) המלט על נפשך - דייך להציל נפשות , ולא תחוס על הממון. אל תבט (בנוסחנו: תביט) אחריך - אתה הרשעת עמהם , ובזכות אחרים אתה ניצול; אינך כדיי לראות בפורענותן ואתה ניצול. בכל הככר - ככר הירדן. ההרה המלט - אצל אברהם בְּרַח , שהיה יושב בהר , שנאמר "ויעתק משם ההרה" (בר' יב , ח); ואף עכשיו היה יושב שם , שנאמר "עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה" (בר' יג , ג) , ואע"פ שכתוב "ויאהל אברם" וגו' (שם , יח) , אהלים הרבה היו לו ונמשכו עד חברון. המלט - לשון השמטה , וכן כל 'מליטה' שבמקרא , 'אשמוציר' בלעז; וכן: "והמליטה זכר" (יש' סו , ז) - שנשמט העובר מן הרחם; "כצפור נמלטה" (תה' קכד , ז); "ולא יכלו מלט משא" (יש' מו , ב) - להשמיט משא הרעי שבנקביהם. (יח) אל נא אדני - רבותינו אמרו (שבועות לה , ב) , ששֵם זה - קודש , שנאמר בו: "להחיות את נפשי" (להלן , יט) - מי שיש בידו להמית ולהחיות. ותרגומו: "בבעו כען יי'" (ת"א). אל נא - אל תאמרו אלי להמלט ההרה. נא - לשון בקשה. (יט) פן תדבקני וגו' - כשהייתי אצל אנשי סדום , היה הקדוש ברוך הוא רואה מעשי ומעשה עירי , והייתי נראה צדיק וכדיי להנצל; וכשאבא אצל צדיק , אני כרשע (ראה ב"ר נ , יא). וכן אמרה צרפית לאליהו: "כי באת אלי להזכיר את עוני" (מ"א יז , יח) - עד שלא באת אצלי היה הקדוש ברוך הוא רואה מעשי ומעשה עמי , ואני צדקת ביניהם , ומשבאת אצלי , לפי מעשיך אני רשעה. (כ) העיר הזאת קרובה - קרובה ישיבתה (ראה שבת י , ב) - נתישבה מקרוב , לפיכך אין סאתה מלאה עדיין. ומה היא קרובתה? בדור הַפְּלָגָה , שנתפלגו האנשים והתחילו להתיישב איש במקומו , והיא היתה בשנת מות פלג , ומשם ועד כאן חמשים ושתים שנה. פלג מת בשנת ארבעים ושמונה לאברהם. כיצד? פלג חי אחרי הולידו את רעו תשע שנה ומאתים שנה (בר' יא , יט); מהם כלו שתים ושלשים כשנולד שרוג (שם , כ); ומשנולד שרוג עד שנולד נחור שלשים (שם , כב) , הרי ששים ושתים; ומשם עד תרח תשע ועשרים (שם , כד) , הרי תשעים ואחד; ומשם עד שנולד אברהם שבעים (שם , כו) , הרי מאה וששים ואחת; תן עליהם ארבעים ושמונה , הרי תשע ומאתים; אותה שנה - שנת הַפְּלָגָה , וכשנחרבה סדום , היה אברהם בן תשעים ותשע , הרי מדור הפלגה עד כאן חמשים ושתים. וצוער איחרה ישיבתה שנה אחר ישיבת סדום וחברותיה , הוא שנאמר: אמלטה נא שמה - 'נא' בגימטריא חמשים ואחת (ראה שבת י , ב). והיא מצער - עונותיה מועטין. הלא עונותיה מועטין , ויכול אתה להניחה , ותחי נפשי בה; זהו מדרשו (ראה שבת י , ב). ופשוטו: הלא עיר קטנה היא , ואנשים בה מעט , אין לך להקפיד אם תניחנה , ותחי נפשי בה. (כא) גם לדבר הזה - לא דייך שתהא נצול , אלא אף כל העיר אציל בגללך. הפכי - הופך אני , כמו "עד בואי" (בר' מח , ה); "אחרי רואי" (בר' טז , יג); "מדי דברי בו" (יר' לא , יט). (כב) כי לא אוכל לעשות דבר - זה עונשן של מלאכים על שאמרו: "כי משחיתים אנחנו" (לעיל , יג) , ותלו בעצמן הדבר (ראה ב"ר נ , ט); לא זזו משם עד שהוזקקו לומר שאין הדבר ברשותן. כי לא אוכל - לשון יחיד; מכאן אתה למד , שהאחד הופך והאחד מציל את לוט , שאין שני מלאכים נשלחים לדבר אחד. על כן קרא שם העיר צוער - על שם "והיא מצער" (לעיל , כ). (כד) ויי' המטיר - כל מקום שנאמר 'ויי'' - הוא ובית דינו (ראה ב"ר נא ב). המטיר על סדום - מעלות השחר , כמו שנאמר "וכמו השחר עלה" (לעיל , טו) , שעה שהלבנה עומדת ברקיע עם החמה; לפי שהיו מהן עובדין לחמה ומהן עובדין ללבנה , אמר הקדוש ברוך הוא: אם אפרע מהם ביום , יהיו עובדי הלבנה אומרים: אילו לבנה מושלת , היתה מתקיימת עלינו; ואם בלילה , יאמרו עובדי החמה: אילו היה ביום , היתה החמה מתקיימת עלינו (ראה ב"ר נ , יב); [לכך כתיב: "וכמו השחר עלה" (שם) , ונפרע מהם בשעה שהחמה והלבנה מושלות]. המטיר גפרית ואש - בתחלה מטר , ונעשית גפרית ואש. מאת יי' - דרך מקראות לדבר כן , כמו "נשי למך האזנה" (בר' ד , כג) , ולא אמר 'נשיי'. וכן דוד אמר: "קחו עמכם... עבדי אדניכם" (מ"א א , לג; ראה ב"ר נא ב) , ולא אמר את 'עֲבָדַי'; וכן באחשורוש: "ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם בשם המלך" (אס' ח , ח) , ולא אמר 'בשמי'. אף כאן אמר: מאת יי' , ולא אמר 'מאתו'. מן השמים - הוא שאמר הכתוב: "כי בם ידין" וגו' (איוב לו , לא) - כשבא לייסר את הבריות מביא עליהם [אש] מן השמים כמו שעשה לסדום; כשבא להוריד מן: "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים" (שמ' טז , ד; ראה תנח' וירא י). (כה) ויהפך את הערים - ארבעתן יושבות בסלע אחד , הפכן מלמעלה למטה , כמו שנאמר: "בחלמיש שלח ידו" (איוב כח , ט). (כו) ותבט אשתו מאחריו - של לוט. ותהי נציב מלח - במלח חטאה , אמר לה: תן מלח מעט לאורחים הללו , אמרה לו: המנהג הרע הזה אתה בא להנהיג במקום הזה (ראה ב"ר נ , ד)? (כח) קיטור - תימור של עשן; 'טורקא' בלעז. הכבשן - חפירה ששורפין האבנים לסיד , וכן כל 'כבשן' שבתורה. (כט) ויזכר אלהים את אברהם - מה היא זכירתו של אברהם? על לוט נזכר , שהיה יודע לוט ששרה אשתו של אברהם , ושמע שאמר במצרים: אחתי היא , ולא גילה הדבר , שהיה חס עליו; לפיכך חס הקדוש ברוך הוא עליו. (ל) כי ירא לשבת בצוער - לפי שהיתה קרובה לסדום. (לא) אבינו זקן - ואם לא עכשיו אימתי? שמא ימות או יפסוק מלידה. ואיש אין בארץ - סבורות היו שכל העולם נחרב כדור המבול; [בראשית רבה] (נא , ח). (לג) ותשקין וגו' - יין נזדמן להם במערה להוציא מהן שתי אומות. ותשכב את אביה - ובצעירה כתיב "ותשכב עמו" (להלן , לה): צעירה , לפי שלא פתחה בזנות , אלא אחותה לימדתה , חיסך עליה הכתוב ולא פירש גנותה; בכירה , שפתחה בזנות , פרסמה הכתוב במפורש (ראה במ"ר כ , כג). ובקומה של בכירה נקוד עליו , הרי הוא כאלו לא נכתב , שבקומה ידע (ראה בכ"ת נא) , ואע"פ כן לא נשמר ליל שיני מלשתות יין. [אמר רבי לוי (ב"ר נא , ט; לפנינו: ר' נחמן בר חנין): כל מי שהוא להוט אחר בולמוס של עריות , לסוף מאכילים אותו מבשרו.] (לו) ותהרין שתי בנות לוט - אע"פ שאין אשה מתעברת בביאה ראשונה , אילו שלטו בעצמן , והוציאו ערותן , ועִבְּרוּ כמביאה שניה (ראה שם). (לז) מואב - זו שלא היתה צנועה , פירשה שמאביה הוא; אבל צעירה קראתו בלשון נקייה , וקבלו שכר בימי משה , שנאמר בבני עמון: "אל תתגר בם" (דב' ב , יט) כלל , ובמואב לא הזהירו אלא שלא ילחם בם (שם , ט) , אבל לצערם התיר לו.