מאגר הכתר בראשית פרק ב עם פירוש ראב"ע פירוש ב - הארוך - הפירוש

פרק ב
(א) ידענו כי הארץ והים - בכדור אחד , על כן לא הזכיר ב'פרשת ויכולו' הים , כי אין צורך , רק הזכיר העליון והשפל. וצבא השמים הם הככבים והמאורות , הם המושלים , וצבא הארץ - החיים. והזכיר אלה לבדם , בעבור היות סיבת החיים בארץ - צבא השמים , כי אחר שנעשו ברקיע , נבראו כל החיים. (ב) יש אומרים , כי הימים נבראים , ופירוש ביום השביעי: בבריאתו; ואין זה נכון. ואחרים אמרו , כי פירוש ויכל: כמו "ותכל" (ש"ב יג , לט) - וכל המדקדקים פה אחד אומרים , כי תחסר מלת 'נפש'; ואיננו נכון , כי היה ראוי להיות 'וַתֵכֶל' , מהבנין הקל , כמו "ותלך ותתע" (בר' כא , יד); והעד: "נכספה וגם כלתה נפשי" (תה' פד , ב). רק "וַתְכַל דוד" (ש"ב יג , לט) - 'פועל יוצא' מהבניין הכבד , והמְאַוָּה אל דוד עד שירצה לצאת ממקומו אל בנו , היתה אֵם אבשלום. ולא הזכירה הכתוב , כמו "אשר ילדה אותה ללוי" (במ' כו , נט); "ואותו ילדה אחרי אבשלום" (מ"א א , ו). ולפי דעתי , כי כִלּוּי מעשה איננו מעשה. כאלו אמר: בהכנס יום השביעי כבר כלתה מלאכת יום הששי; על כן כתוב: מלאכתו אשר עשה לפני יום השביעי. והנה נמצא כי ביום השביעי שבת מכל מלאכת ימי בראשית , על כן אחריו: מכל מלאכתו. (ג) אמר הגאון , כי טעם ויברך: שב אל השומרים , שיהיו מבורכים; וככה ויקדש אותו. וגאון אחר אמר (ראה רש"י) , כי ויברך אלהים - רמז ללחם משנה (ראה שמ' טז , כב) , ויקדש אותו - שלא ירד בו המן (שם , כו). ולפי דעתי , שֶשֵׁם 'ברכה' הוא , שהוא תוספת ביום , שיקבלו כחות השומרים להבין מעשה השם; וככה אמר המשורר "שיר ליום השבת" (תה' צב) , ושם כתוב "כי שמחתני יי' בפעלך" (שם , ה). וטעם ויקדש אותו: שלא יעשו בו קדושיו מלאכה; וכתוב "אחרי יי' אלהיכם תלכו" (דב' יג , ה) , וכתוב אחר "על כן צוך" (דב' ה , טו) , וזה טעם כי בו שבת. וטעם לעשות דבק עם אשר ברא: אשר גזר השם בחכמתו לעשות. או יהיה פירושו: אשר ברא אלהים בתחילה לעשות כל נברא בדמותו. והנה הטעם: על המינים שהם הכללים. (ד) אלה תולדות השמים - החל לפרש - אחר שהשם עשה השמים , שהם הרקיע , והארץ , שהיא היבשה - איך הולידו. וטעם בהבראם: שגזר עליהם להוליד. ביום עשות - תקון. (ה-ו) שיח השדה - העץ , כמו "בין שיחים ינהקו" (איוב ל , ז). והנה הזכיר איך הִדְשִיאָה , כי אד יעלה מן הארץ. והו"ו - כפ"ה רפה בלשון ישמעאל , ובספרינו כמוהו רבים: "ביום השלישי וישא אברהם את עיניו" (בר' כב , ד); "ויעזוב את עבדיו ואת מקנהו" (שמ' ט , כא). אמר אחד מגדולי ספרד (ראה הכוזרי ב , יד) , כי האדמה היא ארץ ישראל , והראיתי לו גם אני "וגם האדמה אשר הם עליה" (שמ' ח , יז); והוא השיב: הנה מצאנו "הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה" (בר' ד , יד) , ואני עניתי , כי 'פני האדמה' - בדרום , כי שש פאות הנה , והשלש הם הנכבדות , והנה תנועת הצמח - למעלה , והאדם - לפנים , והגלגל - לימין , על כן 'פני האדמה' נכבדים מכל הארץ. (ז) כבר הזכרתי (בר' א , כד) , כי טעם עפר: על העצמות , שהם מוסדות הגוף. ואמר נשמת חיים - בעבור שאיננה מתה. והנה חפשתי בכל ספרינו , ולא מצאתי 'נשמה' כי אם לאדם לבדו; ואין טענה מהמכתב "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו" (בר' ז , כב) , כי הוא דבק עם "האדם" הנזכר למעלה (שם) , כי כבר הזכיר העוף והבהמה והחיה (שם); והעד: "נותן נשמה לעם עליה" (יש' מב , ה). ואמר אחד מחכמי דורנו , כי נפש - מגזרת "ויצאתם ופשתם" (מל' ג , כ) , והוא הכח המפרה שהוא בכבד , על כן כתוב "כי הדם הוא הנפש" (דב' יב , כג). וה'נשמה' - מגזרת 'שמים' , על דרך דקדוק "מתיהדים" (אס' ח , יז). וטעם ויהי האדם לנפש חיה: יש אומרים שהלך מיד כמו החיות; כי משפט הילודים באדם - להרגילם. ואחרים אמרו , שטעמו שנפש חיה היא בכח הנשמה , כי הרוח והנפש אֲצָלָם השם מהנשמה. ואל תתמה בעבור שתמצא ה'נשמה' נקראת 'רוח' גם 'נפש' , כמו "אך אלהים יפדה נפשי" (תה' מט , טז); "והרוח תשוב אל האלהים" (קה' יב , ז); כי עשו כן העברים , בעבור שתֵרָאֶה ותִמָּצֵא הנשמה עם הרוח והנפש. והרוח היא בלב , וכח הנשמה במוח הראש , אעפ"י ששרש כחה בלב. (ח) ושב עתה לבאר מה טעם "ואד יעלה מן הארץ" (לעיל , ו) , שהצמיח עצים. והזכיר בתחילה הנכבד באדמה , והוא הגן , כאשר הזכיר "ועשו ארון" (שמ' כה , י) - לפני המשכן. ועדן - שם כלל , והגן - בו. ואין טענה ממלת "בעדן גן אלהים" (יח' כח , יג) , כי הבי"ת ישרת אחר עמו , כאלו אמר 'בעדן בגן אלהים'; וכמוהו "וזרועו כשדים" (יש' מח , יד) , ורבים ככה. והאומר כי בעדן - כמו 'בהוד ותענוג' , לא אמר מאומה , כי כתוב "ונהר יוצא מעדן" (להלן , י). יש מפרשים (ראה ת"א) מקדם: קודם שיברא אדם , ויש אומרים (ראה רס"ג תורה): ממזרח לקו האמצעי באדמה , שהם תחת מזל טלה ומאזנים. והנה נראה מדברי הכתוב , כי לא נברא אדם בגן , רק שָׂמו שם אחר כן. ויטע יי' אלהים - וכבר נטע; וכמוהו בפרשה הזאת "וייצר יי' אלהים... מן האדמה" (לעיל , ז) , וכמוהו "ויאמר בת מי את" (בר' כד , כג) - וכבר אמר; וככה "ותאמר אל העבד" (שם , סה) - וכבר אמרה; וכמוהו "ויאמר יי' אל משה לא ישמע אליכם פרעה" (שמ' יא , ט) - וכבר אמר. (ט) וטוב למאכל - הפרי שלו; כמו "בעצבון תאכלנה" (בר' ג , יז); "זרים אוכלים אותה" (יש' א , ז). ומלת ויצמח מושכת עצמה ואחרת עמה , כאלו הוא כתוב: ויצמח עץ חיים בתוך הגן. ודרך הפשט , אין לנו דרך לדעת איזה עץ הוא עץ חיים ועץ הדעת , ובדבר הסוד שארמוז לך באחרונה (ראה בר' ג , כא) , יתברר לך דברי; רק ידענו כי יש פרי מועיל לאדם ומזיק , ומוסיף על שנותיו ומשחית מיד; וככה ימצא בצמח האדמה. ועץ הדעת - להוסיף על תאות המשגל; הלא תראה כי הנער לא יבין בין טוב לרע (ראה יש' ז , טז) , רק בעת שיחל לכסוף לתאות נשים , על כן נקרא המשכב 'ידיעה': "והאדם ידע את חוה אשתו" (בר' ד , א); "ונדעה אותם" (שם יט , ה). והאומר (ראה ב"ר טו , ז) כי עץ הדעת - תאנה , בעבור שמצא "ויתפרו עלה תאנה" (בר' ג , ז) , אינה ראיה , כי אלו היה כן , היה כתוב 'ויתפרו עלה עץ הדעת'. (י) להשקות - על יד אדם , כאשר כתוב: "לעבדה ולשמרה" (להלן , טו). (יא-יב) אמר אחד מגדולי דורנו (רס"ג תורה) , כי פישון - יאור מצרים. ולא זה הדרך , כי הנה "גיחון" (להלן , יג) , גם "פרת" ו"חידקל" (להלן , יד) , הם נודעים , ושלשתם באים ממזרח למערב , ולא כן יאור מצרים , כי הוא יוצא ממעיין שהוא בהר הנקרא 'הר הלבנה' , והוא לפאת נגב מהקו השוה , שהוא תחלת הישוב לפאת צפון , על כן יגברו מימי יאור מצרים בתמוז , ולא כן השלשה נהרים הנזכרים. והנה מקום זה הנהר לא ידענוהו. וטעם אשר שם הזהב: שב אל פישון , כי גם אני ראיתי בספרד נהר שימצא בקרקעו זהב , וככה שם הבדולח ואבן השהם שב אל פישון; ואחרים אמרו , שהוא שב אל ארץ החוילה. והזכיר זה הכתוב , להודיע שזה הוא טוב , שסמוך אליו הזהב. גם בדבר הסוד הוא נכון , כאשר אפרש (בבר' ג , כא). (יג) ונהר גיחון היה קרוב לירושלים , כי כן כתוב "והורדתם אותו אל גיחון" (מ"א א , לג); וחזקיה סתמו , כאשר הוא מפורש בדברי הימים (דה"ב לב , ל). (יד) וחדקל - גם הוא נהר גדול , כי כן כתוב בדניאל (י , ד); גם כן פרת - בגבול ארץ ישראל. (טו) ועתה כאשר השלים לספר הנהרות , שב לפרש הכתוב בתחילה "וישם שם את האדם" (לעיל , ח); וזה האדם - שני פרצופין; והנה לעבדה - להשקות את הגן , ולשמרה - שלא יכנסו בו חיות רעות. (טז) ויצו - לא יתכן לצוות השם מי שאין לו דעת נכונה! והנה אדם היה מלא דעת , והעד , שקרא שמות לכל העופות ובהמה וחיה (ראה להלן , יט - כ) , ודק טעמי השמות כפי תולדותם , רק לא היה יודע תאות המשגל. מכל עץ הגן - פירושו: מותרים הם לך לאכלה; כמו "ששת ימים תעבוד" (שמ' כ , ט) - ואיננה מצוה; רק המצוה: לא תאכל מעץ הדעת. (יז) ובעבור שמצאו רבים תמות , אמרו: לולי שאכל מעץ הדעת , לא היה מת. וזה איננו נכון , כי לא נברא על מתכונת שיהיה חי לעולם , והעד , שהיה צריך לאכילה רק מפרי העץ לבדו; והנה היו חייו בלא טורח. ואחרים אמרו: פירוש ביום: אלף שנים , כי לא השלים אלף עד שמת. ואחרים אמרו , כי תמות - ענש. ולפי דעתי: שמאותו היום תחול למות; כי כאשר יגיע האדם אל רב כחו , אז יחל שיחסר ויחלש וימותו איבריו יום יום. או יהיה פשוטו , שימות ביום שיאכל הפרי , והוא עשה תשובה שלמה ― כאשר העתיקו קדמונינו (פסחים נד , א) , שהוא ראש לשבעה ― על כן בטלה הגזרה שנגזרה עליו , כדרך "עוד ארבעים יום" (יונה ג , ד); והנה הדבר מפורש: "רגע אדבר" (יר' יח , ז). (יח) ויאמר ― לא טוב היות האדם לבדו - אל לבו , ומשה כתב זה; או אל המלאכים. וטעם עזר: כי האדם צריך למי שיעזור אותו , כאשר פירש קהלת (ד , ט): "טובים השנים מן האחד". (יט) ויצר יי' - וכבר יצר; כחביריו. כל חית השדה - שם כלל לחיות ולבהמות שהם בישוב. וטעם לראות: על המלאכים. הוא שמו כפי תולדתו. (כ) יש אומרים , כי מצא שב אל השם הנכבד. והנכון בעיני , שהוא שב אל האדם , כאילו אמר: ולעצמו לא מצא עזר. וכמוהו בדברי שמואל "וישלח יי' את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל" (ש"א יב , יא); "ונגש משה לבדו" (שמ' כד , ב) , ולא אמר 'ונגשת' , כאשר החל: "עלה אל יי' אתה" (שם , א). (כא) אמר רבי משה הכהן , כי 'תנומה' - פחותה מ'שינה' , ו'שינה' פחותה מ'תרדמה'; ויפרש "הנה לא ינום ולא יישן" (תה' קכא , ד): אין צריך להזכיר לא יישן. ואני אומר , כי מלת 'שינה' כוללת ה'תנומה' וה'תרדמה' , והעד , שאמר הכתוב ויישן , ולא אמר 'וירדם'; והעד: "וישנו שנת עולם" (יר' נא , לט). אחת מצלעותיו - כצלעות המשכן , שהם שתים. ותחתנה - מקומה. (כב) ויביאה אל האדם - דבר הכתוב כנגד מחשבת האדם כי ממקום אחר הובאה , כי היא היתה בשרו; וכמוהו "והאנשים רדפו אחריהם" (יהו' ב , ז). (כג) ופשוטו של זאת הפעם: כי כמה פעמים חפשתי בבהמה ובחיה ובעוף , ולא מצאתי עזר כנגדי , שהוא כמוני , רק זאת הפעם. (כד) והזכיר הכתוב דבר התולדת , וטעם והיו לבשר אחד - שיתדבקו וישובו כמו שהיו. (כה) אמר בתחילה שניהם , ואחר כן פירש: האדם ואשתו. ולא יתבוששו - בעבור שההפרש בין זכר לנקבה הוא בערוה.