מאגר הכתר בראשית פרק ב עם פירוש ר' יוסף בכור שור

פרק ב
(ב) ויכל... ביום השביעי - כלומר: ביום השביעי נודע ונראָה שכילה ביום הששי; דביום הששי לא נודע שכילה , דמי יודע אם יעשה למחר כלום , אבל כשלא עשה בשבת כלום , אז נודע שכילה מעשיו; ולכך אומר: ויכל ביום השביעי. כך הבנתי מפי הרב עובדיה. ולי נראה: ויכל אלהים ביום השביעי - כלומר: בריאת יום השביעי כילה מעשיו , שהרי כל זמן שלא נעשה יום השביעי , לא כילה סדר בראשית; שהימים סידר הקדוש ברוך הוא על שבעת הכוכבים , והם: שבתאי , צדק , מאדים , חמה , נגה , כוכב , לבנה , וכל אחד בא על משמרת תחילת יום ותחילת לילה , כדאמר במסכת שבת (קכט , ב - ברש"י): כוכב , צדק , נגה , שבתאי חמה , לבנה , מאדים - בלילות; חמה , לבנה , מאדים , כוכב , צדק , נגה , שבתאי. - בימים; ומסמנין על זה: כי היא היתה אם כ"ל ח"י (ע"פ בר' ג , כ) , כלומר: כוכב תחילת הלילות וחמה תחילת הימים; ועל זה מודים כל החכמים וכל האומות. וכל אחד עשה משמרתו בתחילת היום ובתחילת הלילה כשנגמרו שבעת הימים: 'כוכב' - בתחילת ליל א' ובראש יום ד'; 'צדק' - בתחילת ליל ב' ובתחילת יום ה'; 'נוגה' - בתחילת ליל ג' ובתחילת יום ו'; 'שבתאי' - בראש ליל ד' ובתחילת יום ז'; 'חמה' - בראש ליל ה' ובראש יום א'; 'לבנה' - בראש ליל ו' ובראש יום ב'; 'מאדים' - בראש ליל ז' ובראש יום ג'. נמצא: בסוף שבעת ימים עשו כולם משמרתם פעם אחד בראש לילה ופעם אחת ביום , ואחר כך חוזרין לראש , לכוכב בראש הלילה וחמה לראש היום , וחוזרין לעולם חלילה. ולפיכך שבעת הימים הוי השבוע , שאז כילו משמרתם וחוזרין לעולם לראש , וכל זמן שלא כילו משמרתם פעם אחד ביום ופעם אחד בלילה , לא כילה סדר בראשית , אלא כשנעשה יום השביעי , אז כילו סדר בראשית וכילו המשמרות. ולכך נאמר ויכל ביום השביעי - כלומר: בביאת היום השביעי , אז כילו סדר המשמרות. ואין זו מלאכה , כי זה ממילא בא , כמו שגדלים האילנות והעשבים דרך הילוכם , ואין זה מלאכה. משל לאדם שבונה ביתו ונוטע אילן לסתום אחד מן הכתלים , ובשעת הנטיעה האילן קטן ודק ואינו סותם , וכל זמן שלא גדל האילן אין הבית נגמר , וגידול האילן גומר הבית בלא מעשה ובלא מלאכה. וישבות ביום השביעי - לומר , שלא תאמר שזו מלאכה; לפי שאמר ויכל ביום השביעי , לכך אמר לך וישבת. (ג) אשר ברא אלהים לעשות - כלומר: מכל מלאכתו אשר ברא לעשות ולתקן ממנה ביניינו , כמו שפירשתי (בר' א , ז) , שבתחילה ברא ואחר כך עשה ותיקן; לכך לא נאמר 'ויהי ערב ויהי בוקר יום השביעי' , לפי שבשאר הימים לא נאמר כן , אלא לחלק המלאכות דבר יום ביומו , אומר: לאחר מלאכה זה פסק אותו יום; אבל בשבת , שלא עשה בו מלאכה , לא הוצרך לומר כן. (ד) אלה תולדות השמים - לפי שבתחילה קיצר במקצת הדברים , עתה חוזר ומפרש איך נעשו. (ה-ו) וכל שיח השדה וגו' - לפי שאנו רואים בכל שנה הצמחים באים על ידי מטר ועבודת האדם , ודרך העולם לנהוג מנהגו שעשה בראשונה , אומר לך כי העשבים והאילנות לא היו לא על ידי אדם , ולא על ידי מטר , כי עדיין לא המטיר , כמו שהכתוב אומר רק איד יעלה מן הארץ - שעדיין היתה הארץ מלוחלחת במים שהיו על פניה ומשוקה , וצמחה מליחלוחיתיה , כי ביום שנקוו המים במקום אחד , בו ביום צמחו העשבים , והוא ביום השלישי. ואיד - לשון 'ליחלוחית' , כמו "יזוקו מטר לאידו" (איוב לו , כז) - כלומר: ללחלחו. (ז) ויפח באפיו נשמת חיים - היא הנשמה העליונה שבאת מן הקדוש ברוך הוא , והיא שנותנת לאדם דעת ודיבור והבנה מכל חיה ובהמה , והיא העתידה ליתן את הדין. (ח) גן בעדן - בארץ עונג , והוא שאומר הכתוב "עדן אשר בתלסר" (יש' לז , יב) , והוא ארץ מעודנת וטובה ושמינה , ולכך נקראת 'עדן'. (י) ונהר יוצא מעדן - שנובע שם נהר שמשקה את הגן. ועתה מונה והולך איך תיקן הקדוש ברוך הוא את גנו. (יא) אשר שם הזהב - שתי חוילות הן , כמו שאומר "סבא וחוילה וסבתא" וגו' (בר' י , ז) , ואחרת - "אופיר ואת חוילה ואת יובב" וגו' (בר' י , כט); ולפי שהוא שתים ולא תדע על איזהו מְדַבֵּר , אומר לך שהחוילה שהנהר הולך שם היא אותה אשר שם הזהב , והיא אותה ש"אופיר" אצלה , כדכתיב "וזהב מאופיר יובא" (מ"א י , יא) - שמחוילה בא לאופיר ומאופיר לשאר ארצות , אבל "כוש" (להלן , יג) ו"אשור" (להלן , יד) , אין אחרת נקראת בשמם , ולפיכך לא נתן בהם סימן. (יד-טו) הוא פרת - הידוע לכם שהוא בתחומי ארץ ישראל , כמו שפירשתי (בר' א , לא). וגם את האדם נתן שם לעבדה ולשמרה - אותה אדמה שהגן שם , וכל זה מתיקון הגן. (יז) כי ביום אכלך ממנו מות תמות - כלומר: דע כי סופך למות; מות תמות - שלא תנצל מן המיתה לעת קץ , ולא אמר שבאותו יום ימות. (יח) אעשה לו עזר כנגדו - כלומר , שיהא לו לצוותו ולעזור , ולא לפריה ורביה , כי כל זמן שאינו בר מיתה אינו צריך חליפין. (יט) לראות מה יקרא לו - האדם. לפי שרוצה לספר על מעשה האשה שקרא לזו שם על פי הטעם (ראה להלן , כג) , בא הכתוב ללמדך שאף לכל בריות העולם קרא כמו כן שם הראוי לכל אחד. וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו - של עכשיו , שקוראין לו , שמעולם לא נשתנו שמותם; שכך כִּיוֵון האדם לקרות להם שם על פי מראיהן ומעשיהן , שמעולם לא בא אדם אחריו לומר: אין זה השם מתוקן , נשנה לזה השם ונחליפנו בשם שהוא מתוקן לו לפי עניינו יותר מאותו שקרא אדם. וגם יש לומר: הוא שמו - 'שדוו"ש' בלעז - שמתוך שמו של כל אחד , אם ידענו פירושו , היינו יודעין עיניינו; להבדיל , כמו שכתוב "יי' צבאות שמו" (יש' מז , ד) - שמתוך שמו יש להבין שהוא אדון כל , ואות בצבא שלו יתברך שמו לעולם. (כ) ולאדם לא מצא עזר כנגדו - לא בהם היה ראוי להיזדווג לו. (כד) והיו לבשר אחד - כי כמו גוף אחד הוא.