מאגר הכתר בראשית פרק ב עם פירוש רד"ק

פרק ב
(א) ויכלו השמים והארץ וכל צבאם - צבא השמים וצבא הארץ , רוצה לומר: תולדותם. ונגמרו כלם ביום הששי , ומכאן ואילך אין כל חדש , אלא הדברים שנעשו על ידי מופת. ואע"פ כן בבריאת הדברים בששת ימי בראשית , שם האל בטבעם להניח טבעם או להתחדש בהם טבע באותם הימים שנתחדשו , כל אחד בזמנו. וכן אמרו בבראשית רבה (ה , ה): אמר רבי יוחנן: תנאים התנה הקדוש ברוך הוא עם הים , שיהיה נקרע לפני ישראל , שנאמר "וישב הים לפנות בקר לאיתנו" (שמ' יד , כז) - לתנאו שהתנה עמו. אמר רבי ירמיה בר אליעזר: לא עם הים בלבד התנה , אלא עם כל מה שברא בששת ימי בראשית; הדא הוא דכתיב "אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי" (יש' מה , יב): צויתי את הים שיקרע לפני משה (ראה שמ' יד , כא); צויתי את השמש ואת הירח שיעמדו לפני יהושע (ראה יהו' י , יב); צויתי את העורבים שיכלכלו את אליהו (ראה מ"א יז , ד); צויתי את הָאוּר שלא יזיק לחנניה מישאל ועזריה (ראה דנ' ג , כז); צויתי את האריות שלא יזיקו לדניאל (ראה דנ' ו , כג); צויתי את הדג שיקיא את יונה (ראה יונה ב , יא); והוא הדין לשאר המופתים. (ב) ויכל ביום השביעי - כשהיה היום השביעי , נעשת כל מלאכתו , ולא נשאר לו לעשות מלאכה ביום השביעי; אם כן ביום השביעי כלה מלאכתו , וכִלּוּי המלאכה אינו מלאכה. ופירוש אשר עשה - רוצה לומר: שכל המלאכות אשר עשה בששת הימים , כלו ביום השביעי; שלא נעשת מלאכה מהם שלא נגמרה , וביום השביעי לא נשאר לעשות בו דבר. וכן "ביום הראשון תשביתו שאור" (שמ' יב , טו) - שיהיה מושבת ביום הראשון , שיבערוהו קודם יום הראשון. וישבות - ממה שבת? מכל מלאכתו - שלא ברא אחר יום הששי דבר. ובאמרו וישבות - דברה תורה בלשון בני אדם , כי אין לפניו יגיעה , כמו שאמר "לא ייעף ולא ייגע" (יש' מ , כח) , ולא ברא העולם ביגיעה. או פירוש וישבות - ויפסק , וכן "תשביתו שאור" (שמ' יב , טו); "השביתו מפנינו את קדוש ישראל" (יש' ל , יא). (ג) ויברך - הברכה היא תוספת טובה. ויום השבת נוסף בטובת הנפש , שיש לה מנוחה ביום זה מעסקי העולם הזה , ותוכל להתעסק בחכמה ובדברי אלהים. והאל ברכו וקדשו , כשצוה את בני ישראל לשבות בו ולקדשו. ויקדש אותו - שהוא קדוש ומובדל משאר הימים , לפי ששובתים בו בני ישראל. והנה הוא אות בינם ובין האל (ראה שמ' לא , יג) , כי הם קדושים בשמרם את השבת , שהיא עדות על חדוש העולם; ולהודיע לכל העולם , כי העולם איננו קדמון אלא מחודש , חדשו האל יתברך בששה ימים , ושבת בשביעי. וגם אומרים מסַפְרי חדושי העולם , כי יש דג אחד בים שאינו שוחה ביום השבת , והוא נח כל היום סמוך ליבשה או לסלע. ורבותינו ז"ל אמרו (ב"ר יא , ה) על נהר סבתיון , שהוא מושך אבנים וחול , שהוא נח בשבת; לפיכך קורין אותו 'סבתיון'. וכן אמרו (שם): שאל טורנוסרפוס הרשע את רבי עקיבא ביום השבת , ואמר לו: מה היום מימים? אמר לו: מה גבר בגוברין? אמר ליה: דרחמנא בעי. אמר לו: שבת נמי רחמנא בעי. אמר ליה: מנא את ידע? אמר לו: נהר סבתיון יוכיח , שהוא מושך אבנים וחול כל ימות השבת , ובשבת הוא נח. הנה כי האל יתברך שם בבריאותיו אות ליום השבת , כדי שידעו בו העולם חדוש העולם. ורבותינו ז"ל פירשו גם כן (ב"ר יא , ב): ויברך - ויקדש - ברכו וקדשו במן: ברכו - שהיה יורד בששי לחם יומים (ראה שמ' טז , כב) , וקדשו - שלא היה יורד מן בשבת (ראה שם , כו). אשר ברא אלהים לעשות - לעשות מכאן ואילך. הוא בראם בששת ימי בראשית , שיהיו הם עושים מכאן ואילך כל מין ומין תולדותיו , כפי מה שהם. (ד) אלה תולדות השמים והארץ - אלה שזכר בששת ימי בראשית , הם תולדות השמים והארץ. אע"פ שהאל עשה הכל , כמו שאמר "ויברא" (בר' א , כא , כז) , "ויעש" (שם , ז , טז , כה) , הוא עשה , אבל על ידי אמצעים , והם השמים והארץ. ובבראשית רבה (יב , ז): לכל יש לו תולדות: שמים וארץ יש להן תולדות , שנאמר אלה תולדות השמים והארץ; מטר יש לו תולדות , שנאמר "היש למטר אב" (איוב לח , כח); טל יש לו תולדות: "או מי הוליד אגלי טל" (שם). ריש לקיש אמר (ב"ר יב , ז): אלו מרגליות - תולדות של טל הם , והם הבדלח , כמו שנפרש (להלן , יב). תני: כל מי שיש לו תולדות , מת ובָלֶה , נברא ואינו בורא; וכל מי שאין לו תולדות , אינו מת ואינו בלה , ובורא ואינו נברא. רבי עזריה בשם רבי (ב"ר יב , ז): כלפי מעלה הדבר אמור; שכל מה שאתה רואה - תולדות שמים וארץ הם , שנאמר "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" (בר' א , א). בהבראם - בעת שנבראו שמים וארץ , הוציאו אלה התולדות; וזהו ביום עשות יי' אלהים ארץ ושמים - כלומר: ביום שתקן הארץ , שהיא היבשה , והשמים , שהוא הרקיע. כי מהיום ההוא ואילך הולידו אלה התולדות הנזכרות. ופירוש ביום - כי ביום אחד נעשו הרקיע והיבשה כמו שפירשנו (בר' א , ו). ורבותינו ז"ל דרשו (ב"ר יב , י): בה"א בראם; מה ה"א זה - כל האותיות תופשות את הלשון , וה"א זו אינה תופשת את הלשון , כך לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו. ואמר יי' אלהים - ובכל מעשה בראשית לא נזכר אלא אלהים לבד; אמרו רבותינו ז"ל (ב"ר יג , ג): נקרא שם מלא על עולם מלא. וכתב החכם רבי אברהם אבן עזרא (בר' א , א): בעבור שאין בארץ דבר עומד , אלא נשמת האדם לבדו , על כן לא נמצא השם הנכבד נזכר במעשה בראשית , רק מלת אלהים. כדמות הדִבּורים , שיקראו 'שפה' ו'לשון' , בעבור שֶיֵּרָאו ממנה; וכן נשמת האדם העליונה נקראת 'לב' , והלב - גוף , והיא איננה גוף; רק בעבור היות הלב המרכבה הראשונה לה , נקראת כן. וכן בעבור היות כל מעשה השם על ידי המלאכים עושי רצונו , על כן נקרא על שמם. ונתחבר שם 'יי'' עמו , בעבור האדם שנברא בתכלית מעשה בראשית , בעבור הנשמה העליונה שיש בו , שהיא עומדת. ולא נאמר 'יי'' לבדו , עד שנולד קין (ראה בר' ד , א). ועוד נכתוב הטעם שכתב בו החכם הזה (שם). (ה-ו) וכל שיח השדה - עתה פרט במעשה בראשית מה שלא זכר , ומה שקרה לו לאדם ביום שנברא , בקצת נבראי יום שלישי ויום ששי הנמצאים עמו ביבשה. ולפי שעתיד לזכור ענין עץ החיים ועץ הדעת (ראה להלן , ט) , שהם מכלל הצמחים , ספר תחלה איך היתה הצמיחה. ואמר וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ - עניינו 'אילן'; וכן "תחת אחד השיחים" (בר' כא , טו). רוצה לומר: כי אע"פ שכתב למעלה "תדשא הארץ" (בר' א , יא) , לא הדשיאה הארץ מיד , כי עדין לא המטיר יי' על הארץ ואדם אין לעבוד; כי שני הדברים האלה צריכה האדמה להוציא צִמְחָהּ , וכל זה לא היה ביום השלישי בתחלתו עדין. ואיך הוציאה צמחה הארץ? שעלה איד מן הארץ בכח המאורות שנתלו ברקיע (ראה בר' א , טז) , והשקה את כל פני האדמה. ואז הדשיאה והוציאה צמחה , אע"פ שלא היה אדם עדין לעבוד את האדמה. כי לא כל הצמחים צריכים לעבודת האדם , אלא אותם שהם למאכלו , כמו שאמר במזמור "ברכי נפשי את יי'" (תה' קד , א): "ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ" (שם , יד). ומה שאמר תחלה כי לא המטיר יי' אלהים , ואחר כך אמר איד יעלה מן הארץ , ולא אמר בשניהם המטיר יי' או איד יעלה , להודיע , כי פעֻלת המטר מהאיד , והאל הוא הממטיר על יד האיד העולה ברצון האל , בטבע ששם בו. והגאון רב סעדיה פירש (רס"ג תורה); ואיד - 'ולא איד' , ולא שזכר , או אַיִן - עומד במקום שנים; וכן פירש: כי לא היה בתחלת העולם , לא אדם שיזרע ויטע , ולא איד שיעלה וישקה , אלא ברא הקדוש ברוך הוא בגזרותיו הכל מתוקן. ומה שאמר 'ולא איד יעלה' אחר שאמר כי לא המטיר , ודי לו בזה , נאמר , כי ואיד יעלה הוא פירוש כי לא המטיר - להודיע , כי האל הוא הממטיר על ידי האיד; כי זהו תחלת הספור במטר ככתוב. ובבראשית רבה (יג , יא): הכא אתאמר וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ , והכא אתאמר "ויצמח יי' אלהים מן האדמה" (להלן , ט)? אתמהא! אמר רבי חנינא: להלן - לגן עדן , וכאן - לישובו של עולם. תני רבי חייא: אלו ואלו לא צמחו עד שירדו עליהם גשמים. ואחר שפירש יציאת הצמחים איך היתה , פירש גם כן יצירת האדם שזכר , באומרו "ויברא אלהים את האדם" (בר' א , כז); ופירש עתה איך היתה יצירתו. כי שאר בעלי חיים שהוציאה הארץ וששרצו המים , יצאו עם נפשם וגופם , שהוציאה אותם תולדת הארץ והמים והאויר והאש כן , בשעת יצירתם , כי הנפש גם כן היא מהארץ ומהמים ומהאויר והאש כמו הגוף. אבל האדם - היתה יצירתו בענין אחר. (ז) ואמר: וייצר יי' אלהים את האדם עפר מן האדמה - זכר עפר; ואע"פ שארבע היסודות היו מעורבות בו , זכר העפר , לפי שהוא עיקר היצירה בנבראי היבשה. ובנבראי המים - המים הם העקר , אע"פ שהם משאר היסודות גם כן; לפיכך חיותם במים. ובעוף - האויר הוא עקר יסודו , לפיכך הוא עף באויר. ואמר שיצר את האדם עפר , כלומר: צוה שיֵעשה גלם אחד נאה משאר הגלמים , וצורת אבריו עפר מגובל , והיה אותו הגלם , ברצון האל בשר , עצמות וגידים. ואמר מן האדמה - כלומר: מן המשובח שבה , כי גופו הוא חומר נקי משאר בעלי חיים , וצורתו - השלימה שבצורות; לפיכך הוא הולך בקומה זקופה. וכתב החכם רבי יוסף בן צדיק (העולם הקטן , ע' 24 ) , כי זה לפי שהחומר שלו זך ודק בין שאר הגופים , כמו שאנו רואים שמן הנר בעודו זך , תעלה השלהבת ממנו על קו ישר לזכות השמן; ואם לא יהיה זך אלא עכור , תהיה השלהבת העולה ממנו מעוותת , ולא תלך על קו ישר. והעילה האחרת - שהאדם צומח מן השמים; כלומר: שכל צמח צומח מעקרו , ונהיה העקר בזה ממול השמים; לפיכך אנו צומחים מן השמים , ומפני זה נקרא האדם 'פרי מהופָּך' (שם). ויפח באפיו נשמת חיים - הוא נפחה בו מהרוחות העליונות , לא מן הארץ , כמו שאמר "תוצא הארץ נפש חיה למינה" (בר' א , כד); אלא האל נפחה בו , כמו שאמר "בצלמנו כדמותינו" (שם , כו); לפיכך שִנה שמה , ולא אמר 'רוח' ו'נפש' אלא 'נשמה'. אע"פ ש'רוח' ו'נפש' נשאלים גם כן פעמים לנשמת האדם , 'נשמה' הוא שם מיוחד לנשמת האדם. ואע"פ שאמר "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו" (בר' ז , כב) , פירושו 'נשמת חיים' ו'רוח חיים' , כי שניהם סמוכים ל'חיים' , כמו "מבחר וטוב לבנון" (יח' לא , טז); "חכמי יועצי פרעה" (יש' יט , יא); 'נשמת חיים' - על האדם , ו'רוח חיים' - על שאר בעלי חיים אשר בחרבה. ואמר באפיו , כי בהם חיי האדם וכל חי; כי בהם יכנס האויר הצונן לנשב על הלב , ומהם יצא האויר הנותר מן העכול וממוקד החם בלב. והיא נחלקת באדם לשלשה חלקים , כמו שפרשו חכמי המחקר: כח הצמיחה וכח ההרגשה והתנועה וכח השכל. ויהי האדם לנפש חיה - כשאר בעלי חיים שמתנועעים והולכים על רגליהם בכח הנפש החיה תכף צאתם מהרחם , כן הוא הלך על רגליו מעת שנפח בו האל רוח חיים , לא כמו התנוקות שנולדו אחר כן. וזה , כי בקומתו ובגדולו נברא לשעתו כשאר בעלי חיים והצמחים. ועוד עילה אחרת כי הנולד מן האדם אינו הולך על רגליו מיד שנולד - לפי שחולשת גופו , מפני שנזון במעי אמו מדם הוסת שהוא מותר מעופש; ולא כן שאר בעלי חיים , שנזונים במעי אמם ממזון האם. לפיכך הם חזקים בעת לדתן והולכים על רגליהם מיד. ונפש האדם הראשון וכן נפש אשתו - כח החִיּוּת אשר בו יתנועעו , היה ככח שאר בעלי חיים שוה בשוה; לפיכך אמר לנפש חיה. ומה שתרגם אונקלוס ידוע: "והוה באדם לרוח ממללא". ויתכן לפרש ויהי האדם לנפש חיה - אחר שהאל נפח באפיו נשמת חיים , ראוי לו שהיה דבק לנפש חיה - חיי עד , לא 'לנפש מתה' במות הגוף. ומפני זה סמך לו "ויטע... אלהים" (להלן , ח) וכל הענין. (ח) ויטע - כמו "ארזי לבנון אשר נטע" (תה' קד , טז) , כלומר: המציאו שם ביום השלישי. וזכר 'השם' על מציאותו , לפי חשיבותו וגדולתו , מה שלא זכר כן בשאר הצומחים ביום השלישי. ועדן - שם מקום , נקרא כן על שהיה מקום דשן ושמן , וצמחיו עדן ותענוג לגוף - בנראה , ולנפש - בנסתר. והגן נטוע בו , והוא מקדם , כלומר: מפאת מזרח. ורבותינו ז"ל פרשו (ב"ר טו , ג): מקדם - קודם בריאתו של אדם; אדם נברא בששי וגן עדן בשלישי. ומהם אמרו (שם): קודם בריאתו של עולם; וזהו לפי הנסתר. וכתב החכם רבי אברהם בן עזרא - (להלן , יא): ידענו , כי גן עדן תחת הקו השוה , שלא יוסיף היום ולא יחסר כל ימות השנה. וישם שם את האדם אשר יצר - ואחר שאמר וישם שם , מלמד , שלא נוצר שם; אולי קרוב לגן עדן נוצר , ואמר לו שישב שם בגן עדן. וטעם וישם - הפקידו עליו כמו הגנן בגן , שלא יכנסו שם חיה ובהמה; והוא לבדו יאכל מפריו , ותולדותיו , אם יזכה הוא והם. וטעם אשר יצר - כי בעבור זה יצרו , להיות משכנו בגן עדן כפי הנסתר בו. וה"א האדם - לפי שהוא שם תאר ושם עצם; כי לא היה לו שם אחר אלא 'אדם'. ו'אדם' הוא שם תואר לקוח מ'אדמה' , ושב שם עצם; ויקראו לזה השם 'שם גובר'; כמו "חמה" (איוב ל , כח) , "לבנה" (יש' כד , כג) , "זכוכית" (איוב כח , יז). ורוב בנין האדם הוא מאדמה , אע"פ שיש בו גם כן משאר היסודות. והנה העצמות , שהם יסוד הגוף , הם עֲפָרִייִם , כי הם קרים ויבשים כמו הארץ שהיא קרה ויבשה; ולפי שהם מתולדתה , יעמדו בה ימים רבים אחר כלות הבשר. והחכם רבי אברהם בן עזרא כתב (להלן , ט) , כי ה"א האדם יש לו סוד , רוצה לומר לפי דעתי , כי הוא מדבר על המין , והמין - תכנס עליו ה"א הידיעה. ובדברי רבותינו ז"ל (ב"ר טו , ב) מחלוקת בדבר גן ועדן. רבי יהודה אומר: גן גדול מעדן , שנאמר "ויקנאוהו כל עצי עדן... בגן האלהים" (יח' לא , ט); ואומר "בעדן גן אלהים היית" (שם כח , יג). רבי יוסי אומר (ב"ר טו , ב): עדן גדול מגן , שנאמר ויטע יי' אלהים גן בעדן. והכתיב "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" (להלן , י)? על דעתיה דרבי יוסי - מתמצית בית כור שותה תרקב; על דעתיה דרבי יהודה - כפוגי הזו , פרוש: כמעיין , שהיא נתונה תוך הגנה ומשקה את כל הגנה - תרגם ירושלמי "שתים עשרה עינות מיים" (שמ' טו , כז): "פוגין דמיין" - והא רבי יהודה יש לו שני מקראות , ורבי יוסי אין לו אלא מקרא אחד? אמר רבי חנין דציפורי: האיר הקדוש ברוך הוא עיניו של רבי יוסי ומצא לו אחר מכריע על גביו; ואי זהו? זה שכתב "וישם מדברה כעדן וערבתה כגן יי'" (יש' נא , ג). (ט) ויצמח. ואחר שזכר הגן רצה לומר: מן האדמה - מאדמת הגן. ובא להודיע , כי לא הצמיח האל בגן אילן סרק , אלא כל עצי הגן היו עצי מאכל , והם גם כן משונים לטוב מכל עצי מאכל שבעולם; זהו שאמר נחמד למראה וטוב למאכל. ופירוש למראה - שהיו העצים יפים בקומתם ובעליהם , ובנצניהם נחמדים , והיה פרי כל עץ שבו טוב למאכל. ואחר שהאדם לא התעדן בו אלא זמן מועט , אם לא אחר ששב בתשובה , אבל בניו לא נכנסו בו , קין והבל , הנה הוא שמור לישראל לימות המשיח , שיתעדנו בפירותיו , כי כלם ידעו את יי' ובעבורם נברא. ובעבורם אמרו (ברכות לד , ב): יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית; כי הוא חלק משובח מחלקיו. ובכל - יש בו נגלה ונסתר. ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע. בתוך - כתרגומו: "במציעות גנתא" (ת"א). והדבר יהיה נשמר יותר באמצע המקום , מפני שהדברים שהם סביביו יהיו כחומה לו. והדבר החביב והנאהב לאדם - ישימנו בתוך הדברים האחרים , כדי שיהיו לו חומה ומשמרת. ופירוש ועץ החיים - והצמיח גם כן עץ החיים בתוך הגן , והוא עץ שהיה בטבעו לחזק טבע האדם האוכל ממנו , שיחיה זמן רב מאד. ולפי המשל שהוא הנסתר שבו , האוכל ממנו יחיה עדי עד. ובבראשית רבה (טו , ו): אמר רבי יהודה בר אלעאי: עץ החיים - מהלך חמש מאות שנה , וכל מימי בראשית מתפלגין תחתיו. רבי יצחק בשם רבי יהודה בר אלעאי: לא סוף דבר גופו , אלא אפלו קורתו מהלך חמש מאות שנה. ומה טוב הדבר למבינו. וכן הצמיח בתוך הגן עץ הדעת טוב ורע; ושני העצים סמוכים זה לזה. ופרושו , שבו תהיה הידיעה בטוב וברע; או הוא חסר הנסמך , ופירושו: הדעת דעת טוב ורע. (י) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן - כי האדם אשר שם בו האל , הפקידו "לעבדה ולשמרה" (להלן , טו) , אבל להשקותה לא היה צריך , כי הנהר הזה משקה אותו מכל צד. ומשם יפרד - כשיצא מן הגן אחר שהשקהו , יפרד הנה והנה , כלומר , שיחלק הנהר ההוא לארבעה חלקים , כל אחד מהם נקרא 'נהר'. ראשים - פירושו 'חלקים' , כי כל חלק הוא ראש ליוצא ממנו. (יא-יב) שם האחד. נראה , כי ארץ החוילה היא סמוכה לגן עדן , לפיכך היא משובחת במוצאה משאר הארצות , כמו שגן עדן משובח בעציו ובפירותיו משאר המקומות; לפיכך אמר אשר שם הזהב. ואמר הזהב בה"א הידיעה , לפי שגם בארצות אחרות יש זהב , אלא ששם הזהב לרוב , גם הוא טוב משאר זהב שבארצות אחרות , כמו שאמר וזהב הארץ ההיא טוב , ולפיכך שבח הארץ הזאת; לפי שהיא קרובה לגן עדן. לפיכך היא טובה במוצא הזהב , שהוא טוב ונקי שבמתכות , ובאבנים טובות שהם הבדלח ואבן השהם. והבדלח - אמרו (רס"ג תורה; ראב"ע) שהיא אבן עגלה קטנה , והיא לבנה , כמו שאמר "כעין הבדלח" (במ' יא , ז). וזאת האבן , אמרו שהיא נעשת מטפות הטל היורד על הנהר ההוא , לפיכך היא עגֻלה בהויתה כמו הטיפה. ולפי שמאבן אחת מהבדלח לא יעשו שום מעשה ומלאכה לרוב קטנותה , אלא שנוקבין אותה ומחברים אבן אל אבן בחוט עד שיעשה מהם ענק , לפיכך לא אמר 'ואבן הבדלח' , כמו שאמר ואבן השוהם , שהיא אבן גדולה , וגם היא לבנה וזכה , ויעשו ממנה כלים למלכים הגדולים; ועליה היו מפותחות שמות בני ישראל (ראה שמ' כח , ט) לרוב חשיבותה ונקיותה מכל פסולת. והנה הנהר הזה מזרחי , ואינו נמשך מארץ חוילה ואילך אלא סובב אותה הארץ , ומשם נכנס לים לצד מזרח. וקראו הקוראים זה הנהר פישון , לפי שמימיו מפרין ומרבין הזרע המושקה מהם. ופישון - מן "כי תפושו כעגלה דשה" (יר' נ , יא). ותרגום "פרו" (בר' א , כח): "פושו" (ת"א). (יג) ושם הנהר השני גיחון - וזה הנהר נמשך לצד דרום וסובב כל ארץ כוש שהיא דרומית , ומשם נכנס לים סרנדיב , שהוא הים הגדול הדרומי , כמו שכתבו חכמי המחקר. ואחר שאמר בשני הנהרות האלה הסובב , נראה , כי לא נמשך אחד מהם מפאתו לשאר הפאות , אלא הארץ ההיא סובב. ונקרא גיחון , לפי שיחלק לחלקים רבים , יוצאים ממנו בארץ כוש; לפיכך נקרא גיחון , לשון יציאה , מן "כי יגיח ירדן אל פיהו" (איוב מ , כג); "ותגח בנהרותיך" (יח' לב , ב) , והדומים להם. וכן נקרא השילוח 'גיחון' (ראה דה"ב לב , ל) , לפי שיוצאים ממנו פלגים רבים להשקות הגנות אשר בירושלם. (יד) ושם הנהר השלישי... קדמת אשור - הולך ונמשך למזרח ארץ אשור; ואינו סובב הארץ ההיא , אלא נמשך והולך לצד צפון , כי בבל ואשור צפוניות; ונכנס מצד הצפון לים הגדול , לפאת צפון ממנו. ונקרא חדקל - פירשו רבותינו ז"ל (ברכות נט , ב): לפי שמימיו חדים וקלים. והנהר הרביעי הוא פרת. בדברי רבותינו ז"ל (ב"ר טז , ג): רבי יודן ורב הונא; רבי יודן אמר: הוא פרת הוא "כבר" (יח' א , א). פרת - שהוא פרה ורבה עד שעוברין אותו בספינה; פרת - שמימיו מפרין ומרבין. רב הונא אמר: פרת בפני עצמו , "כבר" בפני עצמו. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: אומרין לפרת: מפני מה אין קולך הולך? אמר להם: איני צריך; מעשי מודיעין אותי: אדם נוטע בי נטיעה - עושה לשלשים יום; זורע בי זרע - עומד לשלשה ימים. הוא פרת , הוא הידוע בגבול ארץ ישראל; לפיכך לא סמך אותו אל ארץ מן הארצות , כי ידוע הוא בארץ ישראל , והוא מערבית לשאר הארצות שזכר; ובארץ ישראל נכנס בים האחרון. והנה נזכרו ארבע הנהרות לארבע הפאות , וכלו בארץ ישראל שהוא בחצי הישוב. והיה הספור הזה בנהרות ומקומותם והנמצא בהם , להודיענו , כי משה רבינו עליו השלום כתב הדברים האלה כלם ברוח הקודש מפי הגבורה; כי איך ידע משה כל אלה הדברים אשר בספר בראשית , והוא כותב כל הדברים האלה בספר התורה במדבר? מי הגיד לו , ועל מי סמך על כל אשר כתב בדברים הספוריים , שאין בהם לא תורה ולא מצוה? אלא באמת מפי האל נאמרו לו ברוח הקודש , לקיים חדוש העולם. וכתב חדושו ראשי הדברים ההוים מבריאת העולם עד צאת בני ישראל ממצרים. ורבותינו ז"ל עשו משל ארבע נהרות בארבע מלכיות , כמו שכתוב בבראשית רבה (טז , ד); ועוד ארבע נהרות בנסתר. (טו) ויקח יי' אלהים - אע"פ שזכר למעלה "וישם שם" (לעיל , ח) , חזר ושנה עוד ואמר ויקח , לפי שרוצה לזכור המצוה שצוהו האל. ועוד הוסיף לעבדה ולשמרה , שלא זכר בתחלה. ופירש ויקח... ויניחהו , שלקחו ממקום שנברא שם , סמוך לגן עדן , והניחהו בגן עדן. ולמה לא יצרו תחלה בגן עדן , אחר שהיה סופו להניחו שם? כדי שיהיה המקום ההוא חביב עליו יותר , שהיה חדש אצלו , ושיכיר כי האל הולך ומטיב עמו. וטעם ויקח - כמו "ואקח את אביכם... מעבר הנהר" (יהו' כד , ג). לעבדה ולשמרה - אמר בכנוי הנקבה , רוצה לומר: על האדמה שהגן נטוע בה. או אמר לשון נקבה על הגן , כי יקרא 'גנה' בה"א הנקבה , כמו "וכגנה זרועיה תצמיח" (יש' סא , יא). והניחהו בה , שיעבוד האדמה ההיא בנכוש ובעדור בירקות ובאילנות למאכלו , ולשמרה מחיות ומעופות כפי כחו. ורבותינו ז"ל פירשו במשל זה , ואמרו (פר"א יב): לעבדה - זה תלמוד , ולשמרה - אלו מצות. (טז) ויצו יי' אלהים - המצוה על "לא תאכל ממנו" (להלן , יז) או על שניהם; כי מצוה היא להחיות האדם את עצמו במותר לו. לפיכך אמר אכל תאכל , כי בבא המקור על הפועל הוא לחזק הדבר , כמו "שמוע תשמעו" (דב' יא , יג); "שמור תשמרון" (שם , כב). ורבותינו ז"ל אמרו (ב"ר טז , ו) , כי שש מצות נצטוה האדם , ועשו זה הפסוק סמך , אחרי הקבלה שהיתה בידם; ואמרו: ויצו - זה עבודה זרה , כמה דאת אמר: "כי הואיל הלך אחרי צו" (הו' ה , יא). יי' - זו ברכת השם , וכן הוא אומר: "ונוקב שם השם" (וי' כד , טז). אלהים - אלו דָיָּנִין , וכן הוא אומר: "אלהים לא תקלל" (שמ' כב , כז). על האדם - זו שפיכת דמים , וכן הוא אומר: "שופך דם האדם" (בר' ט , ו). לאמר - זה גילוי עריות , וכן הוא אומר "הן ישלח איש" (יר' ג , א). מכל עץ הגן - ולא גזל. והשביעית - נצטוה עליה נח בפירוש , והיא אבר מן החי (ראה בר' ט , ד); כי אדם - לא היה צריך לצוות עליו , כי לא היה אוכל בשר. (יז) ומעץ הדעת טוב ורע - אמר ממנו אחר שאמר ומעץ - לתוספת באור ולחזק ההזהרה. או פרוש ממנו - ממה שיוצא ממנו , והוא הפרי. והנה לא מנעהו מעץ החיים שהיה גם כן "בתוך הגן" (ראה לעיל , ט) , אבל צוהו לאכלו , כי הוא בכלל "מכל עץ הגן אכל תאכל" (לעיל , טז). ועוד יתבאר זה בנסתר. מות תמות - תהיה נגזרת עליך מיתה יותר קרוב ממה שהיה ראוי לך. ודרשו רבותינו ז"ל (ב"ר יט , ח) , כי פירוש ביום - יומו של הקדוש ברוך הוא , והוא אלף שנים; ואדם חי אלף שנים פחות שבעים , והשבעים הניח לזרעו , לדורות הבאים אחריו , שנאמר "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" (תה' צ , י). ויש לפרש , כי המיתה היא הקללה שקללהו; כי הרע הוא המות , והטוב הוא החיים. וידיעת הטוב והרע - פירשו המפרשים (ראה ראב"ע , בר' ג , ז): ידיעת המשגל , כי פרי העץ ההוא הוליד באדם תאות המשגל; וטוב הוא המותר , ורע הוא האסור. ואדם הראשון מלא דעת היה להבחין בין טוב לרע , אלא שלא היתה בו תאות המשגל. והראיה , כי אחר שאכלו , אמר "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם" (בר' ג , ז). וטעם "והייתם כאלהים" (שם , ה) שפירושו: המלאכים , והמלאכים אין להם ידיעה זו!? אמת , כי אין להם ידיעה זו לעצמם , אבל יש להם ידיעה , כי בבני אדם ובשאר החיים היא ידיעה זו בטבע , להוליד כמותם. או נאמר , כי הנחש לא היה מבין , ידיעת טוב ורע מה היא , אלא ששמע זה הלשון מהאשה. ואע"פ שלא נזכר בפרוש , שהיא אמרה לו 'דעת טוב ורע' , אלא "ומפרי העץ אשר בתוך הגן" (בר' ג , ג) , אי אפשר שלא קדמום דברים אחרים , שהיתה אומרת האשה לנחש , והנחש לאשה; כי איך ידע הנחש , שאסר להם האל דבר? אלא ששמע מהאשה. ועוד , שאמר "אף כי אמר אלהים" (שם , א) , ואין מלת 'אף' תחלת דברים. (יח) ויאמר יי' אלהים - אמר אל לבו; או אמר , ואדם שמע. וה'אמירה' - קול נברא לשעתו. ולפי ששמע מהאל אעשה לו עזר כנגדו , לפיכך קוה שימצאהו בהאסף הבריות לפניו; לפיכך נכתב באותו לשון עצמו "לא מצא עזר כנגדו" (להלן , כ). ונכתבו אלה הדברים בין המצוה וחטא המצֻוה; להודיע , כי בסבת האשה חטא האדם המצֻוה. והמִצְוָה היתה לאדם , והאדם אמר לאשה אחר שהובאה אליו , כי זה צוה עליו האל. והיא קבלה המצוה אשר אמר לה אישה , כי בת דעת היתה , וידעה כי האל בראם , והיה מדבר להם באמצעות השכל שנתן להם יתר על שאר בעלי חיים השפלים. לא טוב היות האדם לבדו - לא טוב שיהיה לבדו בלא חברה , כי אין לו חברה עם הבהמות והחיות והעופות , כי אינו שוה עמהם בבריאה. אעשה לו עזר - שיהיה עוזר כאשר יצטרך , כמו שאמר "טובים השנים מן האחד" (קה' ד , ט). ועוד , שצריך להשאיר אחריו מינו , ולא יתכן זה מבלי אחר שיהיה ממינו. כנגדו - שיהיה לפניו ולעומתו תמיד לשרתו. והכ"ף ככ"ף "כהיום" (ש"א ט , יג); "כמתאוננים" (במ' יא , א); "כמשיגי גבול" (הו' ה , י) והדומים להם , שהם לאַמֵּת הדבר ולחזקו. ודרש עזר כנגדו - ידוע (ב"ר יז , ג): זכה - עזר , לא זכה - כנגדו. ומה שהבדילו משאר היצורים החיים - כי כלם נבראו זכר ונקבה , והאדם נברא לבדו - היה זה לטובת האדם ולכבודו , כמו שהוא מובדל משאר החיים בחמרו ובצורתו. כי שאר החיים אין לזכר יתרון על הנקבה , והאדם יש לו יתרון על נקבתו , למשול עליה ולצוות אותה כאשר ירצה , כי היא אחד מאבריו. וכמו שהאבר שבאדם הוא לרצון האדם להנהיגו כאשר ירצה , כן האשה לאדם. ובעבור שהאדם עיקר היצירה , שנברא תחלה , והאשה טפלה לו ונוצרה ממנו , היה כח באדם לכל דבר יותר מהנקבה , וכח השכל גובר בו יותר מאשר גובר באשה. (יט) ויצר - ביו"ד אית"ן לבד , ויו"ד השורש נעלמת מכתיבה. ופירושו: וכבר יצר יי' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים. ובכלל חית השדה - הבהמה , כמו שפרט בפסוק "ויקרא האדם" (להלן , כ); ונוצרו מן האדמה טרם האדם. וכיון שברא את האדם ואמר לו שימשול בהם , הביאם לפניו , לאמר שימשול על כלם , כמו שהוא רואה אותם מלפניו , כעבד לפני מושל; ושיקרא להם שמות לפי טבעם הנתון בהם , כפי חכמתו שנתן האל בו יותר על כלם. וטעם לראות - שיהיו רואים ויודעים הבאים אחריו חכמתו , כי קרא להם שמות כמקובל בידם , בן מפי אב , השמות שקרא לכל אחד לפי טבעו שידע בו בחכמתו. והנה ידע האדם בשעה שראה אותם , טבע כל אחד מהם ומנהגו; רְאֵה חכמה יתירה שנתן האל בלבו בזכרו העוף , ואמר שנוצר מן האדמה , וביום יצירתו אמר שנוצר מן המים (בר' א , כ)!? מזה ומזה נברא , כלומר: מן המים הסמוכים ליבשה. הוא מה שאמרו רבותינו ז"ל (חולין כז , ב): מן הרקק נבראו. או אמר מן האדמה , כי מן האדמה הביאו אל אדם , כי שם גדולו , כמו שאמר "ועוף יעופף על הארץ" (בר' א , כ). ולא זכר דגי הים , כי לא יתכן לפי הטבע שנתן בהם האל , שיבאו לפני האדם , כי אין חיותם כי אם במים , וכשיוציאום מן המים ימותו; גם אין להם כלי ההליכה אלא כלי השיטה. והשמות שיקראו לדגי הים הוא שם מוסכם מִצָדֵי הדגים , לפיכך שמותם משתנים לפי שנוי המקומות. מה יקרא לו - מה שם יקרא לו. וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה - פירושו: וכל נפש חיה אשר יקרא לו האדם שם , הוא שמו; וכן "מקום שם קבר" (יח' לט , יא) - כמו 'מקום קבר שם' , וכן רבים. ופירוש הוא שמו - הוא שמו הנאות לו לפי טבעו. ובנפש חיה - כלל כל המתנועעים. ואמר לו - כנגד הגוף. ומה שאמר נפש חיה , לפי שהוא כלל לכל אשר קרא האדם שמות. והביאם לפניו קודם שיצר האשה , כדי שיתבונן בהם ויראה אותם כלם , זכר ונקבה; ולעצמו לא ראה נקבה. והתבונן בזה , כי לטובתו ולכבודו עשה האל זה. (כ) ויקרא. ולאדם לא מצא עזר כנגדו - ראה כל היצורים לפניו זכר ונקבה , ולעצמו לא מצא עזר כנגדו; וכמוהו "ואל משה אמר עלה אל יי'" (שמ' כד , א); "נשי למך" (בר' ד , כג); "ואת יפתח ואת שמואל" (ש"א יב , יא); והדומים להם. והשמות שקרא האדם - בלשון הקודש קרא אותם , כי הלשון הזה היה דבורו , וכן דבור כל בני אדם עד דור הפלגה. ובאותו לשון דבר האל עמו וצוהו על העץ; והראיה - שהאל קראם 'אדם' (ראה בר' ה , ב) , שהוא נגזר מן 'אדמה' אשר נברא ממנה. וכן קרא הוא שם אשתו 'חוה' "כי היא היתה אם כל חי". וכן בכל הלשונות שנפלגו , שם 'אדם' ו'חוה' לא נשתנו בפי בעלי הלשונות. וכן קראה חוה שם בנה 'קין' , "ותאמר קניתי איש את יי'" (בר' ד , א); וכן 'נח' מן "ינחמנו" (בר' ה , כט). (כא) ויפל. תרדמה - יותר מ'שינה' , ו'שינה' יותר מ'תנומה'. והפיל האל תרדמה עליו , כדי שלא ירגיש האדם בכאב בקחתו אחת מצלעותיו. ואע"פ שיוכל האל לעשות זה , שלא ירגיש האדם בכאב בקחתו הצלע , דע , כי לא יעשה האל מופת במקום שאין צריך מופת; והפלת התרדמה אינה מופת וחדוש , כי פעמים רבות ירדם האדם בשנתו. ורבותינו ז"ל פרשו (סנה' לט , א) , כי אם היה לוקחה ממנו מדעתו והוא ער , היתה מאוסה לו; עכשיו שהביאה לו שלא מדעת , היתה חביבה עליו. ולקיחת הצלע וסגירת הבשר תחתנה ובנין האשה מהצלע - הכל גזרה מאתו יתברך להיות כך. ולא היה כשאר היצירות , וכבר כתבנו קצת טעם בדבר (לעיל , יח). ובאמרו ויישן אחר שאמר תרדמה - להודיע , כי התרדמה היתה לו מתחלה עד שנלקחה הצלע ונסגר מקום החסרון בבשר , ואחר כן ישן שנת מנוחה עד שנח לו מכאבו. ואפשר שהשינה הזאת היתה השינה הראשונה שישן אחר שנוצר , כי ביום הששי היו כל הספורים שספר הכתוב בו עד שנולדו לו הבנים; כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ב"ר כב , ב) כי הכל היה ביום הששי. ויקח אחת מצלעותיו - מצאנו מחלוקת בזה בדברי רבותינו ז"ל (ערובין יח , א): יש אומרים , כי שני פרצופין היו מחוברין , גב זה לגב זה , וזהו שאמר "זכר ונקבה ברא אותם" (בר' א , כז); ויפרשו 'צלע' - 'צד' , כמו "צלע המשכן" (שמ' כו , כו). ויש אומרים: 'צלע' - כמשמעו , וכן תרגם אנקלוס 'עלעא': "ונסב חד מעלעוהי". תחתינה - כמו "תחתיה" (שו' טו , ב) , כי יבא 'נו"ן ה"א' לנקבה הפעולה , ואע"פ שאין המנהג כן בשמות; וכן בא "תכריע קמי תחתני" (ש"ב כב , מ) - כמו "תחתי" (תה' יח , מ). (כב) ויבן יי' אלהים את הצלע. צלע - מלרע. אמר שבנה הצלע - לאשה , כלומר , שנסתבבה הצלע לשאר עצמות וגידים , ובשר עלה (ע"פ יח' לז , ח)בגזרת האל , ונבנתה בתבנית האדם; אלא שהיא נקבה והוא זכר. ויביאה אל האדם - אחר שהקיץ , הביאה אליו להיותה לו לבת זוג , כלומר: ראה אותה נצבת לפניו. (כג) ויאמר זאת הפעם - כי בפעם הראשונה כשהביא האל לפניו הבהמות והחיות והעופות (לעיל , יט) , לא ראה בהם בת זוגו , כי לא היה בהם בתכונתו ובדמותו בקומה זקופה כמוהו; אבל זאת הפעם שהביאה אליו , ראה והכירה כי מעצמו ומבשרו היתה , כי ראה אותה בתכונתו ובדמותו. גם יתכן , שהרגיש בעצמו על הצלע שלוקחה ממנו , ומשש מקומה ולא מצאה , ומצא במקומה בשר. לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת - ולא אמר: לזאת יקרא אדמה כי מאדם לוקחה , לפי שהיא לא היתה מאדמה כמו שהיה האדם , אלא מצלעותיו. לפיכך נקרא לה שם לקוח משמו , כמו שלקחה מעצמו. ואע"פ שהנולדים מאדם ומזרעו יקראו 'אדם' , אע"פ שהם לא לוקחו מאדמה , על שמו יקראו 'אדם' , כמו שיקראו בני ישראל - 'ישראל' על שם ישראל אביהם. ואיש - שם כלל לאדם , ופעם פרט. וממנו הושאל השם לשאר פרטי היצורים , כמו "איש לא נעדר" (יש' מ , כו); "איש ואשתו" (בר' ז , ב). ולפי שהאיש הוא אדון ובעל לאשה , כי היא כאחד מאיבריו , לפיכך נקרא האדון 'איש'; כמו "גדעון... איש ישראל" (שו' ז , יד); וכן "יי' איש מלחמה" (שמ' טו , ג) , כתרגומו. ויו"ד איש נבלעת בדגש שי"ן אשה; ולא אמר 'אישה' ביו"ד , כדי שלא יתחלף עם אִישָהּ שתהא במפיק , שפירושו 'בעלה'. כי פעמים יפול המפיק אשר בה"א הפעולה שהיא כנוי , להקל , כמו שכתבנו בספר מכלל (כו , ב - כז , א). לקחה זאת - הלמ"ד במאריך והקו"ף רפה ובקמץ חטף. ובאמרו לזאת - אינו אומר: לה לבדה , כי גם לכל הנקבות היוצאות ממנה ומזרעה; ואשה אינו שם מיוחד לה , אלא "חוה" (בר' ג , כ) הוא השם המיוחד לה. (כד) על כן יעזב איש - יש מפרשים כי זה הפסוק - דברי משה , לא דברי אדם. והנכון , כי אדם אמרו , ויודע היה כי יוליד בנים , כי לכך נברא להוליד הוא ומינו בעולם , כמו שאר בעלי חיים. ופשט הפסוק קרוב לתרגומו; כי לא אמר , שיעזב איש אביו ואמו בעבור אשתו , שלא יעבדם ויכבדם כפי כחו , אלא אמר , כי דין הוא שיעזב איש את אביו ואמו שגדל עמהם עד שנשא אשה , יעזבם מלדור עמהם , ודבק באשתו , וידור עמה בבית אחד. והיו לבשר אחד - כלומר: כמו בשר אחד וגוף אחד; כי האשה הראשונה נבראה מהאיש , מעצמיו ומבשרו , והנה היו בשר אחד. וכן יהיו לעולם , דבקים לעולם זה בזה כבשר אחד , ומשניהם יתקיים המין. ורבותינו ז"ל דרשו זה הפסוק (ראה סנה' נח , א) , כי אדם הראשון אמרו על ידי רוח הקודש , והוא אזהרה לבני נח באסור עריות. ומה שהרגילו בלשונם ל'בני נח' - מפני שהעולם נתקיים מהם , כי הקודמים להם נמחו במבול; אבל הדברים האסורים לבני נח , גם לאדם ולבניו עד נח היו אסורים גם כן , חוץ מאבר מן החי שלא נאסר להם , כי לא הוצרך , כי לא היו אוכלים בשר. ואמרו (שם): על כן יעזוב איש את אביו - זו אשת אביו; ואת אמו - כמשמעו; ודבק - ולא בזכור , שאינו דרך דבוק איש ואשה. ובאשתו - ולא באשת חברו; והיו לבשר אחד - מי שנעשין בשר אחד; יצאו בהמה חיה ועוף שאין נעשין בשר אחד עם האדם. (כה) ויהיו. ערומים - בוי"ו עם הדגש. ולא יתבששו - בא להודיע , כי עד שלא אכלו מפרי עץ הדעת , לא היה להם בשת אם ערותם מגולה , כי לא שמשו עדין , כי לא היה להם עדין כח תאות המשגל. והיו להם אברי הערוה כשאר האיברים , לא היו בושים מהם.