מאגר הכתר בראשית פרק ב עם פירוש רמב"ן

פרק ב
(א) וכל צבאם - צבא הארץ הם הנזכרים: חיה ורמש ודגים וכל צומח , גם האדם; וצבא השמים - שני המאורות והכוכבים הנזכרים , כענין "ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים" (דב' ד , יט); גם יכלול השכלים הנבדלים , כענין "ראיתי את יי' יושב על כסאו וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו. ויאמר יי' מי יפתה את אחאב ויאמר זה אומר בכה וזה אומר בכה" (ראה מ"א כב , יט - כ) , וכן "יפקד יי' על צבא המרום במרום" (יש' כד , כא). והנה בכאן רמז על יצירת המלאכים במעשה בראשית; וכן נפשות האדם - צבא השמים הנה. (ג) ויברך , ויקדש - ברכו במן וקדשו במן , והמקרא כתוב על העתיד; לשון רבנו שלמה מבראשית רבא (ב"ר יא , ב). ובשם הגאון רב סעדיה אמרו (ראה ראב"ע) שהברכה והקִדוש - על השומרים , שיהיו מבורכים וקדושים; ואין משמע הכתוב שידבר על העתיד. ורבי אברהם אמר , כי הברכה - תוספת טוב , שיתחדש בגופות יתרון כח בתולדת , ובנשמה - יתרון השכל , ויקדש אותו - שלא עשה בו מלאכה כשאר הימים; ודברו זה נכון למאמינים בו , כי אין זה מושג בהֶרְגֵש לאנשים. והאמת - כי הברכה ביום השבת הוא מעין הברכות , והוא יסוד עולם , ויקדש אותו - כי ימשוך מן הקדש. ואם תבין דברי זה , תדע מה שאמרו בבראשית רבא (ב"ר יא , ח): 'לפי שאין לו בן זוג' , ומה שאמרו עוד: 'כנסת ישראל תהא בן זוגך' , ותשכיל כי בשבת - נפש יתרה באמת. אשר ברא אלהים לעשות - מלאכה שהיתה ראויה לעשות בשבת , כפל ועשה בששי , כמו שמפורש בבראשית רבא (ב"ר יא , ט); לשון רבנו שלמה , אבל רבי אברהם אמר בפשטו , כי מלאכתו - השרשים בכל המינין , שנתן בהם כח לעשות כמותן. ולי נראה פירושו , ששבת מכל מלאכתו אשר ברא יש מאין , לעשות ממנו כל המעשים הנזכרים בששת הימים; והנה אמר , כי שבת מבריאה וממעשה: מן הבריאה שברא ביום הראשון , ומן המעשה שעשה בשאר הימים. ויתכן שיהיה לעשות נמשך למעלה: כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא מלעשות , וכמהו "כי חדל לספור" (בר' מא , מט); "ויחדלו לבנות העיר" (בר' יא , ח); "השמרו לכם עלות בהר" (שמ' יט , יב); "ולא סרו מצות המלך" (דה"ב ח , טו); וכן רבים. ודע כי נכלל עוד במלת לעשות , כי ששת ימי בראשית הם כל ימות עולם , כי קיומו יהיה ששת אלפים שנה , שלכך אמרו (ב"ר יט , ח): יומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנים. והנה בשני הימים הראשונים היה העולם כלו מים ולא נשלם בהם דבר , והם רמז לשני אלפים הראשונים , שלא היה בהם קורא בשם יי' , וכך אמרו (ע"ז ט , א): שני אלפים תהו. אבל היתה הבריאה ביום הראשון האור , כנגד האלף של ימות אדם שהוא אורו של עולם , מכיר את בוראו; ואולי לא עבד אנוש עבודה זרה עד שמת אדם הראשון. בשני - "יהי רקיע... ויהי מבדיל" (בר' א , ו) - שבו היו מובדלים נח ובניו הצדיקים מן הרשעים ונידונו במים; ביום השלישי נראת היבשה והצמיחה ועשת פירות , הוא האלף השלישי המתחיל בהיות אברהם בן ארבעים ושמונה שנה , ואז החל לקרא בשם יי' , וצמח צמח צדיק (ע"פ יר' כג , ה) , כי משך רבים לדעת את יי' ― כמו שדרשו (ב"ר לט , יד): "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בר' יב , ה) ― וצוה "את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יי' לעשות צדקה ומשפט (ע"פ בר' יח , יט); ועלה הענין עד שקבלו זרעו את התורה בסיני , ונבנה הבית ביום ההוא , ואז נתקיימו כל המצות שהם פירות העולם. ודע כי מעת שיהיה בין השמשות , יחשב ביום מחר , ועל כן יתחיל ענין כל יום קודם לו מעט , כאשר נולד אברהם באלף השני , וכן תראה בכל יום ויום. והיום הרביעי ― נבראו בו שני המאורות , הגדול והקטן והכוכבים ― יומו באלף הרביעי; הוא החל כאשר נבנה בית ראשון , שבעים ושתים שנה אחרי בנינו עד אחרי הבית השני מאה שבעים ושתים; והנה ביום הזה לכל בני ישראל היה אור (ע"פ שמ' י , כב) , "כי מלא כבוד יי' את בית יי'" (מ"א ח , יא) , והיה אור ישראל לאש על גבי המזבח , רבוץ שם כארי אוכל הקרבנות; ואחרי כן הקטין אורם וגָלוּ , כאשר יעדר במולד הלבנה; וזרחה להם כל ימי בית שני , והאש על גבי המזבח רבוץ ככלב , ושקעו שני המאורים בַּעֲרֹב היום , וחרב הבית. ביום החמישי שרצו המים "נפש חיה ועוף יעופף על הארץ" (לעיל , כ) - רמז לאלף החמישי המתחיל מאה שבעים ושתים שנה אחר חורבן [הבית] , כי בו ימשלו האומות , ויעשה "אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו. כלו (בנוסחנו: כלה) בחכה הועלה יגורהו בחרמו ויאספהו במכמרתו" (חב' א , יד - טו) , ואין דורש את יי'. ביום הששי בבקר - "תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה" (לעיל , כד) , והיתה בריאתם קודם זרוח השמש , כענין שכתוב "תזרח השמש יאספון ואל מעונותם ירבצון" (תה' קד , כב) , ואז נברא האדם בצלם אלהים , והוא זמן ממשלתו , שנאמר "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב" (שם , כג); והוא האלף הששי , כי בתחלתו ימשלו בו החיות , הם המלכיות "אשר לא ידעו את יי'" (שו' ב , י) , ואחרי עשיריתו , כשיעור הנץ החמה ליום , יבא הגואל שכתוב בו "כסאו כשמש נגדי" (תה' פט , לז) , והוא בן דוד הנעשה בצלם אלהים , כדכתיב "וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתי הוה ועד עתיק יומיא מטא וקדמוהי הקרבוהי וליה יהיב שולטן ויקר ומלכו" (ראה דנ' ז , יג - יד); ויהיה זה מאה ושמנה עשרה אחר חמשת אלפים לכלות דבר יי' מפי דניאל: "ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ משומם ימים אלף מאתים ותשעים" (דנ' יב , יא). ונראה משנוי הימים משרץ המים והעוף לחית הארץ , כי בתחלת האלף הששי תתחדש מלכות אומה שלטת תקיפא ואימתני יתירא (ע"פ דנ' ז , ז) , ומתקרבת אל האמת יותר מן הראשונות. היום השביעי - שבת , רמז לעולם הבא שכולו שבת ומנוחה לחי העולמים. והאל ישמרנו בכל הימים , וישים חלקנו עם עבדיו התמימים. (ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם - יספר תולדות השמים והארץ במטר ובצמיחה כאשר נבראו ונעשו כתקונם , כי השמים יתנו טלם ומטרם והארץ תתן יבולה (ע"פ זכ' ח , יב) , והם קיום כל חי. ורמז בהבראם - מה שאמרו (מנחות כט , ב): בה"א בראם; ומפני זה לא הזכיר עד הנה , רק מלת 'אלהים'; ומפורש בכתוב "ואת כל אלה ידי עשתה" (יש' סו , ב) , וכן אמר איוב "מי לא ידע בכל אלה כי יד יי' עשתה זאת" (איוב יב , ט); אם כן תרמוז ביום עשות יי' אלהים למלת "בראשית" , כמו שאמרנו (בר' א , א). (ה-ו) וכל שיח השדה - על דעת רבותינו בבראשית רבא (ב"ר יב , ה): בשלישי עמדו על פתח קרקע הארץ , ובששי צמחו לאחר שהמטיר עליהם; ועל דעתי כפי הפשט , כי בשלישי הוציאה הארץ העשב ועץ הפרי בקומתם וצביונם כאשר צוותה בהם , ועכשו יספר הכתוב , כי אין נוטע וזורע מהם , והיא לא תצמח עד אשר עלה אד ממנה והשקה אותה , ונוצר האדם העובד אותה לזרוע ולנטוע ולשמור. וזהו טעם השדה , שלא אמר 'שיח האדמה' , כי המקום הנעבד יקרא 'שדה': "אשר תזרע את השדה" (בנוסחנו: בשדה; שמ' כג , טז); "לא נעבור בשדה ובכרם" (במ' כ , יז). וזהו תשמישו של עולם שנהיה מאחרי ששת ימי בראשית והלאה כל ימי עולם (ע"פ יש' סג , ט) , כי בסבת האד ימטירו השמים , ובסבתם הארץ זרועיה תצמיח (ע"פ יש' סא , יא). (ז) ויפח באפיו נשמת חיים - ירמוז לנו הכתוב הזה מעלת הנפש , יסודה וסודה , כי הזכיר בה שם מלא , ואמר כי הוא נפח באפיו נשמת חיים , להודיע כי לא באה בו מן היסודות , כאשר רמז בנפש התנועה , גם לא בהשתלשלות מן השכלים הנבדלים , אבל היא רוח השם הגדול , "מפיו דעת ותבונה" (מש' ב , ו); כי הנופח באַפֵּי אַחֵר , מנשמתו יתן בו , וזהו שנאמר "ונשמת שדי תבינם" (איוב לב , ח) , כי היא מיסוד הבינה בדרך אמת ואמונה. והוא מאמרם בספרי (ספ"ב קנג): נדרים - כנשבע בחיי המלך , שבועות - כנשבע במלך עצמו; אעפ"י שאין ראיה לדבר , זֵכֶר לדבר: "חי יי' וחי נפשך" וגו' (מ"ב ד , ל). ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (הבהיר , נז): מאי "וינפש" (שמ' לא , יז)? מלמד שיום השבת מקיים כל הנפשות , שנאמר "וינפש". ומכאן תבין "דברת שבועת אלהים" (קה' ח , ב) , והמשכיל יבין. ודע כי המתחכמים במחקר חלקו באדם; מהם יאמרו , כי באדם שלש נפשות: נפש הגידול כצומח - או תאמר בזו 'כח הגידול' - ובו עוד נפש התנועה , שהזכירה הכתוב בדגים ובחיה ובכל רומש על הארץ (ראה בר' א , כד) , והשלישית זאת הנפש המַשְׂכֶּלֶת; ומהם שיאמרו , כי זאת הנפש אשר באדם מפי עליון , בה ימצאו שלש הכחות האלה , ורק היא יחידה. והכתוב הזה כפי משמעו ירמוז כן , כי יאמר שיצר השם את האדם עפר מן האדמה , והיה מוטל גולם כאבן דומם , והקדוש ברוך הוא נפח באפיו נשמת חיים , ואז חזר האדם להיות נפש חיה - שיתנועע בה כמו החיות והדגים שאמר בהם "ישרצו המים שרץ נפש חיה" (בר' א , כ) , ו"תוצא הארץ נפש חיה" (שם , כד). וזה טעם לנפש חיה , כלומר , ששב האדם להיות נפש בה חיים , אחרי שהיה חרס את חרשי אדמה (ע"פ יש' מה , ט); כי הלמ"ד תבא בהפוכים , וכמו "והיו לדם ביבשת" (שמ' ד , ט); "ויהי לנחש" (שמ' ד , ג); "וישם את הים לחרבה" (שמ' יד , כא). אבל אנקלוס אמר "והות באדם לרוח ממללא" , נראה שדעתו כדברי האומרים שהם בו נפשות שונות , וזאת הנפש המַשְׂכֶּלֶת אשר נפחה השם באפיו היתה בו לנפש מדברת. וכן נראה לי מדעת רבותינו , ממה שאמרו (סנה' סה , ב): רבא ברא גברא , שדריה לקמיה דרבי זירא; הוה משתעי ליה ולא אישתעי , אמר: דמן חבריא את , תוב לעפרך; ובויקרא רבא (לב , ב) , אמר רבי אבין: בשעה שהאדם ישן , הגוף אומר לנשמה והנשמה אומרת לנפש והנפש אומרת למלאך וכו'; וכן "רוחו ונשמתו אליו יאסוף" (איוב לד , יד) - יורה כפי משמעו שהן שתים. ואם כן יאמר הכתוב: וייצר יי' אלהים את האדם - יצירת תנועה , שהיה אדם נוֹצָר , כלומר: בעל תנועה , כי היצירה היא החִיות וההרגש שבהם הוא אדם , לא גבול העפר , וכמו שאמר "וייצר יי' אלהים מן האדמה כל חית השדה ויבא אל האדם" (להלן , יט); ואחרי שיצרו בהרגשה , נפח באפיו נשמת חיים מפי עליון , להוסיף הנפש הזאת על היצירה הנזכרת , ויהי האדם כולו לנפש חיה , כי בנשמה הזאת ישכיל וידבר ובה יעשה כל מעשיו , וכל הנפשות וכוחותן לה תהיינה. והלמ"ד הזו - למ"ד הקנין , כמו "לך אני אדוני המלך וכל אשר לי" (ראה מ"א כ , ד); "לקונה אותו לדורותיו" (וי' כה , ל); "לך אני הושיעני" (תה' קיט , צד). או יאמר שחזר כולו נפש חיה , ונהפך לאיש אחר (ע"פ ש"א י , ו) , כי כל יצירותיו היו עתה לנפש הזאת. (ח) ויטע יי' אלהים גן בעדן מקדם - פירש רבנו שלמה: במזרחו של עדן נטע הגן; ואנקלוס תרגם: "מלקדמין" , וכן אמרו בבראשית רבא (טו , ד) , והוא הנכון. ואין טעם ויטע שהביא האילנות ממקום אחר ונטעם שם , כי מן המקום ההוא הצמיחם , כמו שאמר "ויצמח יי' אלהים" וגו' (להלן , ט); אבל ענין ויטע יי' אלהים - להגיד שהיו "מטע יי'" (יש' סא , ג) , כי טרם שגזר על הארץ 'תוצא הארץ דשא' (ראה בר' א , יא) , גזר במקום ההוא שיהיה שם גן , ואמר: בכאן יהיה אילן פלני ובכאן אילן פלני , כערוגות המטעים , ולא היה כדרך שאר מקומות הארץ שאמר 'תוצא הארץ דשא ועץ פרי' , וְהִצְמִיחָה בלא סדר. והנה אילני גן עדן גזר בהם לעשות ענף ולשאת פרי לעד לעולם , לא יזקין בארץ שרשם ובעפר לא ימות גזעם (ע"פ איוב יד , ח) , אין צריכין לעובד וזומר , שאלו היו צריכין עבודה , אחרי שגורש האדם משם , מי עבד אותם? גם זה טעם ויטע יי' אלהים - שהיו מטעיו מעשה ידיו וקימים לעולמים , כענין שנאמר "לא יבול עלהו ולא יתם פריו... כי מימיו מן המקדש המה יוצאים" (יח' מז , יב). אם כן מה טעם "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" (להלן , טו) - שהניחו שם להיות זורע לו חטים ומיני תבואות וכל עשב זורע זרע וערוגות הבשמים , וקוצר ותולש ואוכל כרצונו; וזה טעם לשון "לעבדה ולשמרה" - לעבוד אדמת הגן הערוגות שיעשה שם , כי הגן שהם האילנות לא יעבדו. ויתכן שכנה הגן בלשון נקבה , כמו "וכגנה זרועיה תצמיח" (יש' סא , יא); "ונטעו גנות" (יר' כט , ה). ורבותינו נתעוררו בזה , אמרו בבראשית רבא (ב"ר טז , ה): "לעבדה ולשמרה" - אלו הקרבנות , שנאמר "תעבדון את האלהים" (שמ' ג , יב); הדא הוא דכתיב "תשמרו להקריב לי במועדו" (במ' כח , ב). והכונה להם בזה , כי הצמחים וכל בעלי החיים צריכים לכחות הראשונים , ומהם יבא להם הגידול , ובקרבנות יהיה משך הברכה לעליונים , ומהם - לצמחי גן עדן , ומהם יהיו ויחיו בעולם בגשמי רצון וברכה שיגדלו בה , כמו שאמרו (ב"ר טו , א): "ישבעו עצי יי' ארזי לבנון אשר נטע" (תה' קד , טז) - אמר רבי חנינא: ישבעו חייהן , ישבעו מימיהן , ישבעו מטעתן; כי חייהן - יסודותם העליונים , ומימיהן - "אוצרו הטוב" (דב' כח , יב) המוריד הגשם , ומטעתן - כחם בשמים , כמו שאמרו (ב"ר י , ז): אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע , והוא מכה אותו ואומר לו 'גדל'; שנאמר "הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ" (איוב לח , לג) - שוטר. (ט) ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע - בעבור שאמר הכתוב ועץ החיים בתוך הגן , ולא אמר 'בגן' , ועוד שאמר "ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו" (בר' ג , ג) , שלא הזכירו ולא הודיעו בשם אחר , נאמר כפי פשוטו , שהוא מקום ידוע בגן שהוא בַּתָוֶךְ , ולכך תרגם אנקלוס: "במציעות גנתא". והנה לדבריו עץ החיים ועץ הדעת שניהם היו באמצע; ואם כן נאמר , שהוא כאלו תֵעָשֶה באמצע הגן ערוגה אחת סוגה ובה שני האילנות האלה; ויהיה האמצע הזה אמצע רחב , כי אמצע הדק , כבר אמרו , שאין יודע בו אמיתת הנקודה בלתי השם לבדו. ועץ החיים - אילן פריו נותן באוכליו חיים ארוכים. ועץ הדעת טוב ורע - אמרו המפרשים (ראב"ע ג , ו - ז) , כי היה פריו מוליד תאות המשגל , ולכן כסו מערומיהם אחרי אכלם ממנו; והביאו לו דומה בלשון ממאמר ברזלי הגלעדי "האדע בין טוב לרע" (ש"ב יט , לו) , כי בטלה ממנו התאוה ההיא. ואיננו נכון אצלי , בעבור שאמר "והייתם כאלהים יודעי טוב ורע" (בר' ג , ה). ואם תאמר: כִחֵש לה! הנה "ויאמר יי' אלהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע" (בר' ג , כב); וכבר אמרו (לא נמצא , וראה או"מ ע' 507 ): שלשה אמרו אמת ואבדו מן העולם: נחש ומרגלים [ודואג האדומי הבארותי]. והיפה בעיני , כי האדם היה עושה בטבעו מה שראוי לעשות כפי התולֶדֶת , כאשר יעשו השמים וכל צבאם שהם פועלי אמת , שפעולתם אמת ולא ישנו את תפקידם , ואין להם במעשיהם אהבה או שנאה; ופרי האילן הזה היה מוליד הרצון והחפץ שיבחרו אוכליו בדבר או בהפכו , לטוב או לרע. ולכן נקרא עץ הדעת טוב ורע , כי הדעת יאמר בלשוננו על הרצון , כלשונם (פסחים ו , א): 'לא שנו אלא שדעתו לחזור' , ו'שדעתו לפנותו'; ובלשון הכתוב: "מה אדם ותדעהו" (תה' קמד , ג) - תחפוץ ותרצה בו; "ידעתיך בשם" (שמ' לג , יב) - בחרתיך מכל האדם; וכן מאמר ברזלי "האדע בין טוב לרע" (ש"ב יט , לו) - שאבד ממנו כח הרעיון , לא היה בוחר בדבר ולא קץ בו , והיה אוכל מבלי שיטעם , ושומע מבלי שיתענג בשיר. והנה בעת הזאת לא היה בין אדם ואשתו התשמיש לתאוה , אבל בעת ההולדה יתחברו ויולידו , ולכן היו האיברים כולם בעיניהם כפנים והידים , לא יתבוששו בהם; והנה אחרי אכלו מן העץ היתה בידו הבחירה , וברצונו להרע או להטיב , בין לו בין לאחרים , וזו מדה אלהית מצד אחד , ורעה לאדם בהיות לו בה יצר ותאוה. ואפשר שנתכון הכתוב לענין הזה כשאמר כי "האלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים" (ראה קה' ז , כט) , ה'יושר' - שיאחוז דרך אחת ישרה , וה'בקשה בחשבונות רבים' - שיבקש לו מעשים משתנים בבחירה ממנו. וכאשר צוהו הקדוש ברוך הוא על העץ שלא יאכל ממנו , לא הודיעו כי בו המדה הזאת , רק אמר לו סתם 'ומפרי העץ אשר בתוך הגן' (בר' ג , ג) , כלומר: הידוע באמצעותו , 'לא תאכל ממנו' , והוא מאמר האשה אל הנחש (בר' ג , ג); והכתוב שאמר "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו" (להלן , יז) , הזכירו הכתוב אלינו בשמו. (יא-יב) ארץ החוילה אשר שם הזהב - לבאר שאינה 'חוילה' של מצרים שאמר בו "וישכנו מחוילה עד שור" (בר' כה , יח) , כי זו מזרח המזרח. והזכיר עוד שם הבדלח , לשבח הנהר , כי בחול אשר בו ועל שפתו ימצא הזהב ההוא הטוב והבדלח והשהם , כי כן ימצא בנהרות , מהם אשר ימצא שם הזהב ומהם שימצא בהם הכסף , וכן הבדלח והאבנים הטובות בנהרות ימצאו רובם. ועל דעת הראשונים (ראה רש"י ורס"ג): פישון הוא נילוס מצרים , יסובב כל ארץ החוילה הזאת , ויבא משם על כל פני ארץ מצרים , עד נפלו בים הגדול באלכסנדריא של מצרים. (יז) לא תאכל ממנו - מן הפרי יזהירנו , כי העץ אינו נאכל , וכן אמר למטה "מפרי העץ אשר בתוך הגן" (בר' ג , ג); וכמהו "ואכלו איש את גפנו ואיש את תאנתו" (מ"ב יח , לא) , וכן "בעצבון תאכלנה" (בר' ג , יז) - תאכל פריה. ביום אכלך ממנו מות תמות - בעת שתאכל ממנה תהיה בן מות; וכמוהו "ביום צאתך והלכת אנה ואנה ידוע תדע כי מות תמות" (מ"א ב , מב) , שאין הכונה שימות מיד בו ביום; ואין הכונה לידיעה בלבד , שידע שימות , כי החיים יודעים שימותו כולם (ע"פ קה' ט , ה) , אבל הכונה , כי בעת שיצא יהיה חייב מיתה למלך , והוא ימית אותו כאשר ירצה; וכן "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו" (במ' ד , כ); "ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללוהו" (וי' כב , ט) - אין ענינם אלא שיהיו חייבים מיתה וימותו בחטאם זה. ועל דעת אנשי הטבע , היה האדם מעותד למיתה מתחלת היצירה מפני היותו מורכב , אבל גזר עתה , שאם יחטא ימות בחטאו , כדרך חייבי מיתה בידי שמים בעבֵרות: האוכל תרומה , ושתויי יין , ומחוסר בגדים ששמשו , וזולתם , שהכונה בהם שימות בחטאו טרם בא יומו. ולכך אמר בעונש "עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בר' ג , יט) - בטבעך; וגם מתחלה היה אוכל מפרי העץ ומזרע הארץ , אם כן היתה בו התכה וסבת הויה והפסד. ועל דעת רבותינו (ראה שבת נה , ב): אלמלא שחטא לא מת לעולם , כי הנשמה העליונית נותנת לו חיים לעד , והחפץ האלהי אשר בו בעת היצירה יהיה דבק בו תמיד והוא יקיים אותו לעד , כמו שפירשתי במלת "וירא אלהים... כי טוב" (בר' א , ד). ודע כי אין ההרכבה מורה על ההפסד אלא לדעת קטני אמנה החושבים כי הבריאה בחיוב; אבל לדעת אנשי אמונה האומרים כי העולם מחודש בחפץ אלוהי פשוט , גם הקיום יהיה בו לעד כל ימי החפץ; וזה אמת ברור; אם כן ביום אכלך ממנו מות תמות - שאז תהיה בן מות , לא תתקיים לעד בחפצי. והאכילה היתה לו מתחלה לענג , ויתכן שפירות גן עדן נבלעים באיברים כמן , ומקימים את אוכליהם , וכאשר גזר עליו "ואכלת את עשב השדה" (בר' ג , יח) , ובזעת אפיו - לחם האדמה , היה זה סבה להפסד , כי עפר הוא ועפר יאכל ואל עפר ישוב (ע"פ בר' ג , יט). (יח) לא טוב היות האדם לבדו - איננו נראה שנברא מתחלה האדם להיות יחיד בעולם ולא יוליד , שכל הנבראים , זכר ונקבה מכל בשר , נבראו להקים זרע , וגם העשב והעץ זרעם בהם. אבל יתכן לומר , כי היה כדברי האומר (ברכות סא , א): 'דו פרצופין' , ונעשו שיהיה בהם טבע , מביא באיברי ההולדה מן הזכר לנקבה כח מוליד , או תאמר זרע , כפי המחלוקות הידועים בעיבור. והיה הפרצוף השני עזר לראשון בתולדתו , וראה הקדוש ברוך הוא כי טוב שיהיה העזר עומד לנגדו , והוא יראנו ויפרד ממנו ויתחבר אליו כפי רצונו; וזהו שאמר: אעשה לו עזר כנגדו. וטעם לא טוב - שלא יאמר בו 'כי טוב' בהיותו לבדו , שלא יתקיים כן. במעשה בראשית ה'טוב' הוא ה'קיום' , כאשר פירשתי במאמר "וירא אלהים... כי טוב" (בר' א , ד). (יט) אשר יקרא לו האדם נפש חיה - לשון רבנו שלמה: סרסהו ופרשהו: וכל נפש חיה אשר יקרא לו האדם שם , הוא שמו לעולם. ורבי אברהם אמר , כי למ"ד אשר יקרא לו נמשך: וכל אשר יקרא לו האדם לנפש חיה הוא שמו. ויתכן שיהיה פירושו בענין העֵזֶר , והכונה לומר , כי האדם - נפש חיה , כמו שאמר "ויהי האדם לנפש חיה" (לעיל , ז) , וכמו שפירשתי (שם); והביא לפניו המינין כולם , וכל מין מהם שיקראנו האדם בשמו , ויאמר בו שהוא נפש חיה כמהו , הוא יהיה שמו , ויהיה לו עזר כנגדו; והוא קרא לכולן , ולא מצא לעצמו עזר שיקרא לו נפש חיה כשמו. (כ) ולאדם לא מצא עזר כנגדו - לשון רבנו שלמה: כשהביאן , הביאן לפניו זכר ונקבה; אמר: לכל יש בן זוג , ולי אין בן זוג! מיד - "ויפל יי' אלהים תרדמה" (להלן , כא) . ויפה פירש , כי כאשר הכניס פסוקי קריאת השמות בתוך דבר ה'עזר' , יכריח זה. וקריאת השמות על דעת המפרשים (ראה רש"י) - כפשוטו , שיהא לכל אחד שם לעצמו כדי שיהיו ידועים וניכרים לתולדותיו בשמות אשר יקרא להם , כי יהיה שמו לעולם. והנה הקדוש ברוך הוא כשרצה לעשות ה'עזר' אז הביאן לפניו , כי היה צריך להביאן לו זוגות לקרוא שם גם לנקבותיהם , כי מהם שקראם בשם אחד ומהם חלוקים , כ'שור' ו'פרה' , ו'תיש' ו'עז' , ו'כבש' ו'רחל' וזולתם; וכשראה אותם מזווגים זה עם זה נתאוה להם , וכאשר לא מצא בתוכם עזר כנגדו נעצב ויישן , והאלהים הפיל עליו תרדמה , שלא ירגיש בהסרת צלע מגופו. ולפי דעתי , שקריאת השם הוא 'עזר' , והענין - כי הקדוש ברוך הוא הביא כל חית השדה וכל עוף השמים לפני אדם , והוא הכיר טבעם וקרא להם שמות , כלומר: השם הראוי להם כפי טבעיהם , ובשמות נתבאר הראוי להיות עזר לחברו , כלומר: הראויים להוליד זה מזה; ואפילו אם נאמין בשמות שהם בהסכמה , לא טבעיות , נאמר שקריאת השמות היא הבדלת המינין; כי עברו לפניו זכר ונקבה , והתבונן בטבעם איזה מהם עזר לחברו , כלומר: המוליד ממנו , והודיע זה בשמות; כי הבהמה הדקה קרא בשם אחד , שכולן עזר זה לזה בתולדת שיולידו זה מזה , והגסה בשם אחר , והחיה בשם אחר , שלא יולידו מין זה מזה , וכן כולן. ולא מצא בכולן שתהיה בטבעה עזר לו ותִקָרֵא בשמו , כי קריאת השמות הוא ההבדלה במינין והפרד כֹחותם זה מזה , כאשר פירשתי למעלה; ואין הענין שיהיה ביד האדם למצא בהם עזר לו , כי בטבעם נבראו , אבל שאם יראה טבעו נאות באחד המינים ויבחר בו , היה הקדוש ברוך הוא מתקן טבעו אליו כאשר עשה בצלע , ולא יצטרך לבנותו בנין חדש. וזה טעם "כל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו" (לעיל , יט) , כלומר: הוא יהיה שמו , שהקדוש ברוך הוא יקיים בו השם ההוא , ועל ענין שפירשתי. והנכון בעיני , כי לא היה החפץ לפניו יתעלה לקחת צלעו ממנו , עד שידע האדם שאין בנבראים עזר לו , ושיתאוה שיהיה לו עזר כמותם , ומפני זה יהיה צריך לקחת ממנו אחת מצלעותיו; וזה טעם ולאדם לא מצא עזר כנגדו , כלומר: ולשם האדם לא מצא שיהיה ראוי להיות עזר כנגדו ותקרא בשמו שיוליד ממנו. ואין צריך בכאן לדברי המפרשים (ראה ראב"ע ורד"ק) , שאמרו כי יבא בכאן שם במקום הכנוי: ולו לא מצא עזר כנגדו , כדרך "נשי למך" (בר' ד , כג); "ואת יפתח ואת שמואל" (ש"א יב , יא). וזהו שאמר "זאת הפעם" (להלן , כג) , כלומר: הפעם הזאת מצאתי עזר לי , שלא מצאתי עד הנה בשאר המינים , כי היא עצם מעצמי ובשר מבשרי , וראוי שתִקָּרֵא בשמי ממש , כי נוליד זה מזה. ובמלת "זאת" - סוד , יוָדע מדברינו בפרשת 'וזאת הברכה' (דב' לג , א) , אם יברכני צורי להגיע שם , ולכך החזיר "כי מאיש לוקחה זאת" (להלן , כג); והָבֵין. (כד) על כן יעזב איש את אביו ואת אמו. רוח הקדש אומרת כן , לאסור העריות לבני נח. לבשר אחד - הולד נוצר על ידי שניהם , ושם נעשה בשרם אחד; לשון רבנו שלמה; ואין בזה טעם , כי גם הבהמה והחיה יהיו כן לבשר אחד בולדותיהם. והנכון בעיני , כי החיה והבהמה אין להם דבקות בנקבותיהם , אבל יבא הזכר על אי זו נקבה שימצא וילכו להם; ומפני זה אמר הכתוב כי בעבור שנקבת האדם היתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו , ודבק בה והיתה בחיקו כבשרו , ויחפוץ בה להיותה תמיד עמו , וכאשר היה זה באדם , הושם טבעו בתולדותיו להיות הזכרים מהם דבקים בנשותיהם , עוזבים אביהם ואמם , ורואים את נשותיהם כאלו הם עמם לבשר אחד; וכן "כי אחינו בשרנו הוא" (בר' לז , כז); "אל כל שאר בשרו" (וי' יח , ו) - הקרובים במשפחה. והנה יעזוב שְׁאֵר אביו ואמו וקרבתם , ויראה שאשתו קרובה לו מהם.