מאגר הכתר בראשית פרק ב עם פירוש רש"י

פרק ב
(ב) ויכל אלהים ביום השביעי - רבי שמעון אומר (ב"ר י , י): בשר ודם , שאינו יודע עִתָיו ורגעיו , צריך להוסיף מחול על הקודש; אבל הקדוש ברוך הוא , שיודע עתיו ורגעיו , נכנס בו כחוט השערה , ונראה כאילו כלה בו ביום. דבר אחר: מה היה העולם חסר? מנוחה; באתה שבת באתה מנוחה , כלתה ונגמרה המלאכה. (ג) ויברך , ויקדש - ברכו במן , שכל ימות השבת יורד להם עומר לגלגלת , ובששי - לחם משנה (ראה שמ' טז , כד); וקדשו במן , שלא ירד בו כלל (ראה ב"ר יא , ב); והמקרא כתוב על העתיד. אשר ברא אלהים לעשות - המלאכה שהיתה ראויה לעשות בשבת , כפל ועשה בששי; כמו שמפורש בבראשית רבה (יא , י). (ד) אלה - האמורים למעלה; תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות יי' אלהים ארץ ושמים - לימדך שכולן נבראו בראשון (ראה ב"ר יב , ט). דבר אחר (שם): בה"י בראם , שנאמר: "כי ביה יי' צור עולמים" (יש' כו , ד); בשתי אותיות הללו של שֵם צָר שני עולמים; ולימדך כאן , שהעולם הזה נברא בה"י , רמז שירדו רשעים למטה לראות שחת , כה"י זה שסתום מכל צדדין ופתוח מלמטה לרדת דרך שם. (ה) טרם יהיה בארץ - כל 'טרם' שבמקרא לשון 'עד לא' הוא , ואינו לשון 'קודם' , ואינו 'נפעל' , לומר 'הטרים' , כאשר תאמר 'הקדים'; וזה מוכיח , ועוד אחר: "כי טרם תיראון" (שמ' ט , ל) - עדיין לא תיראון. ואף זה תפרש: עדיין לא היה בארץ כשנגמרה בריית עולם בששי , קודם שנברא אדם , וכל עשב השדה עדיין לא צמח. ובשלישי שכתב: "תוצא הארץ" (בר' א , יב) - על פתח קרקע עמדו עד יום ששי (ראה חולין ס , ב). כי לא המטיר - ומה טעם לא המטיר? לפי שאדם אין עדיין לעבד את האדמה , ואין מכיר בטובתן של גשמים; וכשבא אדם וידע שצורך הם לעולם , התפלל עליהם וירדו , וצמחו האילנות והדשאים (ראה שם). יי' אלהים. יי' - הוא שמו; אלהים - שהוא שליט ושופט על כל; וכן פירוש זה בכל מקום לפי פשוטו: יי' שהוא אלהים. (ו) ואד יעלה מן הארץ - לעניין ברייתו של אדם , העלה התהום והשקה עננים לִשְרוֹת העפר , ונברא אדם , כגַבָּל זה שנותן מים ואחר כך לש את העסה , אף כאן והשקה ואחר כך "וייצר" (להלן). (ז) וייצר - שתי יצירות , יצירה לעולם הזה , יצירה לתחיית המתים (ראה ב"ר יד , ה); אבל בבהמה , שאינה עומדת לדין , לא נכתב ביצירתה שני יו"דין. עפר מן האדמה - צבר עפרו מכל האדמה מארבע רוחות , שכל מקום שימות שם , תהא קולטתו לקבורה (ראה תנח' פקודי ג). דבר אחר: נטל עפר שלו ממקום שנאמר בו "מזבח אדמה תעשה לי" (שמ' כ , כא) , הלואי תהא לו כפרה ויוכל לעמוד (ראה ב"ר יד , ט). ויפח באפיו - עשאו מן התחתונים ומן העליונים: גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים , לפי שביום ראשון נבראו שמים וארץ. בשיני ברא רקיע לעליונים. בשלישי הראה היבשה לתחתונים. ברביעי - מאורות בעליונים. בחמשי שרצו המים בתחתונים. הוזקק ששי לבראות בו בעליונים ובתחתונים , ואם לאו יש קנאה במעשה בראשית , שיהו אילו רַבִּים על אילו בריית יום (ראה ב"ר יב , ח). לנפש חיה - אף בהמה וחיה נקראו 'נפש חיה' , אך זו של אדם חיה שבכולן , שנתוסף בו דיעה ודיבור. (ח-ט) מקדם - במזרחו של עדן נטע את הגן. ואם תאמר: הרי כבר כתב "ויברא... את האדם" וגו' (בר' א , כז)!? ראיתי בבריתא דרבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי , משלשים ושתים מדות האגדה נדרשת , וזו אחת מהן (ל"ב מידות יג): כלל שאחריו מעשה הוא פרטו של ראשון; "ויברא... את האדם" זהו כלל , סתם ברייתו מהיכן וסתם את מעשיו; חזר ופירש: "וייצר יי' אלהים" (לעיל , ז); ויצמח לו גן עדן; "ויניחהו בגן עדן" (להלן , טו); "ויפל" עליו "תרדמה" (להלן , כא); השומע סבור שהוא מעשה אחר , ואינו אלא פרטו של ראשון. וכן אצל הבהמה חזר וכתב: "וייצר... מן האדמה כל חית השדה" , כדי לפרש: "ויבא אל האדם" (להלן , יט) לקרות שֵם , וללמד על העופות שנבראו מן הרקק. ויצמח - לעניין הגן הכתוב מדבר. בתוך הגן - באמצע הגן. (יא) פישון - הוא נילוס נהר מצרים; ועל שם שמימיו מתברכין ועולין ומשקין את כל הארץ נקרא פישון , כמו "ופשו פרשיו" (חב' א , ח). דבר אחר (ראה ב"ר טז , ב): פישון - שהוא מגדל פשתן. הוא שנאמר בישעיה אצל מצרים: "ובשו עובדי פשתים" וגו' (יש' יט , ט). (יג) [גיחון - שהיה הולך והומה , והמייתו גדולה מאד , כמו "כי יגח" (שמ' כא , כח) - שמנגח והולך והומה. (יד) חדקל - שמימיו חדין וקלין (ראה ברכות נט , ב). פרת - שמימיו פרין ורבין ומברין את האדם (שם) ]. כוש ואשור - עדיין לא היו , ונכתב מקרא על העתיד (ראה כתובות י , ב). קדמת אשור - למזרחה של אשור. הוא פרת - הוא פרת החשוב על כולן , הנזכר על שם ארץ ישראל (ראה ב"ר טז , ה). (טו) ויקח - לקחו בדברים נאים ופִתָהו ליכנס. (יח) לא טוב היות האדם וגו' - שלא יאמרו: שתי רשויות הן. הקדוש ברוך הוא בעליונים יחיד ואין לו זוג , וזה בתחתונים יחיד ואין לו זוג. עזר כנגדו - זכה - עזר , לא זכה - כנגדו להלחם (ראה ב"ר יז , ג). (יט) וייצר... מן האדמה וגו' - היא 'יצירה' היא 'עשייה' האמורה למעלה: "ויעש... את חית הארץ" וגו' (בר' א , כה) , אלא בא ופירש שהעופות נבראו מן הרקק , לפי שאמר למעלה (א , כ) שנבראו מן המים , וכאן אמר: מן הארץ. ועוד לימדך כאן , שבשעת יצירתן מיד , בו ביום , הביאם אל האדם לקרות שֵם. ובדברי אגדה (ב"ר יז , ד): 'יצירה' זו לשון 'רידוי וכבוש' , כמו "כי תצור אל עיר" (דב' כ , יט) , שכבשן תחת ידו של אדם. וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה - סרסיהו ופרשיהו: כל נפש חיה אשר יקרא לו האדם שֵם , הוא שמו לעולם. (כ-כא) ולאדם לא מצא עזר כנגדו. ויפל יי' אלהים תרדמה - כשהביאן , הביאן לפניו זכר ונקבה כל מין ומין; אמר: לכולם יש בן זוג , ולי אין בן זוג! מיד: ויפל וגו'. מצלעותיו - מסטריו , כמו "ולצלע המשכן" (שמ' כו , כ). זו היא שאמרנו (בר' א , כז): שני פרצופין נבראו. ויסגר - מקום החתך. ויישן ויקח - שלא יראה חתיכת הבשר שממנה נבראת ותתבזה עליו. (כב) ויבן - כבניין , רחבה מלמטה וקצרה מלמעלה לקבל הולד , כאוצר זה של חיטין שהוא רחב מלמטה וקצר מלמעלה , שלא יכביד משאו על קירותיו (ראה ברכות סא , א). ויבן את הצלע לאשה - להיות אשה , כמו: "ויעש אותו גדעון לאפוד" (שו' ח , כז) - להיות אפוד. (כג) זאת הפעם - מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו בהן (ראה יבמות סג , א). יקרא אשה כי מאיש - לשון נופל על הלשון; מכאן שנברא העולם בלשון הקודש (ראה ב"ר יח , ד). (כד) על כן יעזב איש - רוח הקודש אומרת כן , לאסור על בני נח עריות (ראה סנה' נח , א). לבשר אחד - הולד נוצר על ידי שניהם , ושם נעשה בשרם אחד. (כה) ולא יתבוששו - שלא היו יודעים דרך צניעות ולהבחין בין טוב לרע; ואע"פ שנִתְנָה בו דיעה לקרות שמות , לא ניתן בו יצר הרע עד אכלו מן העץ , ונכנס בו יצר הרע וידע מה בין טוב לרע.