פרק ב
[א]
וַיְכֻלּ֛וּ
הַשָּׁמַ֥יִם
וְהָאָ֖רֶץ
וְכָל־צְבָאָֽם:
[ב]
וַיְכַ֤ל
אֱלֹהִים֙
בַּיּ֣וֹם
הַשְּׁבִיעִ֔י
מְלַאכְתּ֖וֹ
אֲשֶׁ֣ר
עָשָׂ֑ה
וַיִּשְׁבֹּת֙
בַּיּ֣וֹם
הַשְּׁבִיעִ֔י
מִכָּל־מְלַאכְתּ֖וֹ
אֲשֶׁ֥ר
עָשָֽׂה:
[ג]
וַיְבָ֤רֶךְ
אֱלֹהִים֙
אֶת־י֣וֹם
הַשְּׁבִיעִ֔י
וַיְקַדֵּ֖שׁ
אֹת֑וֹ
כִּ֣י
ב֤וֹ
שָׁבַת֙
מִכָּל־מְלַאכְתּ֔וֹ
אֲשֶׁר־בָּרָ֥א
אֱלֹהִ֖ים
לַעֲשֽׂוֹת:
פ
[שני]
[ד]
אֵ֣לֶּה
תוֹלְד֧וֹת
הַשָּׁמַ֛יִם
וְהָאָ֖רֶץ
בְּהִבָּֽרְאָ֑ם
בְּי֗וֹם
עֲשׂ֛וֹת
יְהוָ֥ה
אֱלֹהִ֖ים
אֶ֥רֶץ
וְשָׁמָֽיִם:
[ה]
וְכֹ֣ל׀
שִׂ֣יחַ
הַשָּׂדֶ֗ה
טֶ֚רֶם
יִֽהְיֶ֣ה
בָאָ֔רֶץ
וְכָל־עֵ֥שֶׂב
הַשָּׂדֶ֖ה
טֶ֣רֶם
יִצְמָ֑ח
כִּי֩
לֹ֨א
הִמְטִ֜יר
יְהוָ֤ה
אֱלֹהִים֙
עַל־הָאָ֔רֶץ
וְאָדָ֣ם
אַ֔יִן
לַעֲבֹ֖ד
אֶת־הָאֲדָמָֽה:
[ו]
וְאֵ֖ד
יַעֲלֶ֣ה
מִן־הָאָ֑רֶץ
וְהִשְׁקָ֖ה
אֶֽת־כָּל־פְּנֵ֥י
הָאֲדָמָֽה:
[ז]
וַיִּיצֶר֩
יְהוָ֨ה
אֱלֹהִ֜ים
אֶת־הָאָדָ֗ם
עָפָר֙
מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה
וַיִּפַּ֥ח
בְּאַפָּ֖יו
נִשְׁמַ֣ת
חַיִּ֑ים
וַיְהִ֥י
הָאָדָ֖ם
לְנֶ֥פֶשׁ
חַיָּֽה:
[ח]
וַיִּטַּ֞ע
יְהוָ֧ה
אֱלֹהִ֛ים
גַּן־בְּעֵ֖דֶן
מִקֶּ֑דֶם
וַיָּ֣שֶׂם
שָׁ֔ם
אֶת־הָאָדָ֖ם
אֲשֶׁ֥ר
יָצָֽר:
[ט]
וַיַּצְמַ֞ח
יְהוָ֤ה
אֱלֹהִים֙
מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה
כָּל־עֵ֛ץ
נֶחְמָ֥ד
לְמַרְאֶ֖ה
וְט֣וֹב
לְמַֽאֲכָ֑ל
וְעֵ֤ץ
הַֽחַיִּים֙
בְּת֣וֹךְ
הַגָּ֔ן
וְעֵ֕ץ
הַדַּ֖עַת
ט֥וֹב
וָרָֽע:
[י]
וְנָהָר֙
יֹצֵ֣א
מֵעֵ֔דֶן
לְהַשְׁק֖וֹת
אֶת־הַגָּ֑ן
וּמִשָּׁם֙
יִפָּרֵ֔ד
וְהָיָ֖ה
לְאַרְבָּעָ֥ה
רָאשִֽׁים:
[יא]
שֵׁ֥ם
הָאֶחָ֖ד
פִּישׁ֑וֹן
ה֣וּא
הַסֹּבֵ֗ב
אֵ֚ת
כָּל־אֶ֣רֶץ
הַֽחֲוִילָ֔ה
אֲשֶׁר־שָׁ֖ם
הַזָּהָֽב:
[יב]
וּֽזֲהַ֛ב
הָאָ֥רֶץ
הַהִ֖וא
ט֑וֹב
שָׁ֥ם
הַבְּדֹ֖לַח
וְאֶ֥בֶן
הַשֹּֽׁהַם:
[יג]
וְשֵֽׁם־הַנָּהָ֥ר
הַשֵּׁנִ֖י
גִּיח֑וֹן
ה֣וּא
הַסּוֹבֵ֔ב
אֵ֖ת
כָּל־אֶ֥רֶץ
כּֽוּשׁ:
[יד]
וְשֵׁ֨ם
הַנָּהָ֤ר
הַשְּׁלִישִׁי֙
חִדֶּ֔קֶל
ה֥וּא
הַהֹלֵ֖ךְ
קִדְמַ֣ת
אַשּׁ֑וּר
וְהַנָּהָ֥ר
הָרְבִיעִ֖י
ה֥וּא
פְרָֽת:
[טו]
וַיִּקַּ֛ח
יְהוָ֥ה
אֱלֹהִ֖ים
אֶת־הָאָדָ֑ם
וַיַּנִּחֵ֣הוּ
בְגַן־עֵ֔דֶן
לְעָבְדָ֖הּ
וּלְשָׁמְרָֽהּ:
[טז]
וַיְצַו֙
יְהוָ֣ה
אֱלֹהִ֔ים
עַל־הָאָדָ֖ם
לֵאמֹ֑ר
מִכֹּ֥ל
עֵֽץ־הַגָּ֖ן
אָכֹ֥ל
תֹּאכֵֽל:
[יז]
וּמֵעֵ֗ץ
הַדַּ֙עַת֙
ט֣וֹב
וָרָ֔ע
לֹ֥א
תֹאכַ֖ל
מִמֶּ֑נּוּ
כִּ֗י
בְּי֛וֹם
אֲכָלְךָ֥
מִמֶּ֖נּוּ
מ֥וֹת
תָּמֽוּת:
[יח]
וַיֹּ֙אמֶר֙
יְהוָ֣ה
אֱלֹהִ֔ים
לֹא־ט֛וֹב
הֱי֥וֹת
הָאָדָ֖ם
לְבַדּ֑וֹ
אֶעֱשֶׂה־לּ֥וֹ
עֵ֖זֶר
כְּנֶגְדּֽוֹ:
[יט]
וַיִּצֶר֩
יְהוָ֨ה
אֱלֹהִ֜ים
מִן־הָאֲדָמָ֗ה
כָּל־חַיַּ֤ת
הַשָּׂדֶה֙
וְאֵת֙
כָּל־ע֣וֹף
הַשָּׁמַ֔יִם
וַיָּבֵא֙
אֶל־הָ֣אָדָ֔ם
לִרְא֖וֹת
מַה־יִּקְרָא־ל֑וֹ
וְכֹל֩
אֲשֶׁ֨ר
יִקְרָא־ל֧וֹ
הָאָדָ֛ם
נֶ֥פֶשׁ
חַיָּ֖ה
ה֥וּא
שְׁמֽוֹ:
[שלישי]
[כ]
וַיִּקְרָ֨א
הָאָדָ֜ם
שֵׁמ֗וֹת
לְכָל־הַבְּהֵמָה֙
וּלְע֣וֹף
הַשָּׁמַ֔יִם
וּלְכֹ֖ל
חַיַּ֣ת
הַשָּׂדֶ֑ה
וּלְאָדָ֕ם
לֹא־מָצָ֥א
עֵ֖זֶר
כְּנֶגְדּֽוֹ:
[כא]
וַיַּפֵּל֩
יְהוָ֨ה
אֱלֹהִ֧ים
׀
תַּרְדֵּמָ֛ה
עַל־הָאָדָ֖ם
וַיִּישָׁ֑ן
וַיִּקַּ֗ח
אַחַת֙
מִצַּלְעֹתָ֔יו
וַיִּסְגֹּ֥ר
בָּשָׂ֖ר
תַּחְתֶּֽנָּה:
[כב]
וַיִּבֶן֩
יְהוָ֨ה
אֱלֹהִ֧ים
׀
אֶֽת־הַצֵּלָ֛ע
אֲשֶׁר־לָקַ֥ח
מִן־הָאָדָ֖ם
לְאִשָּׁ֑ה
וַיְבִאֶ֖הָ
אֶל־הָאָדָֽם:
[כג]
וַיֹּאמֶר֘
הָאָדָם֒
זֹ֣את
הַפַּ֗עַם
עֶ֚צֶם
מֵֽעֲצָמַ֔י
וּבָשָׂ֖ר
מִבְּשָׂרִ֑י
לְזֹאת֙
יִקָּרֵ֣א
אִשָּׁ֔ה
כִּ֥י
מֵאִ֖ישׁ
לֻֽקֳחָה־זֹּֽאת:
[כד]
עַל־כֵּן֙
יַֽעֲזָב־אִ֔ישׁ
אֶת־אָבִ֖יו
וְאֶת־אִמּ֑וֹ
וְדָבַ֣ק
בְּאִשְׁתּ֔וֹ
וְהָי֖וּ
לְבָשָׂ֥ר
אֶחָֽד:
[כה]
וַיִּֽהְי֤וּ
שְׁנֵיהֶם֙
עֲרוּמִּ֔ים
הָאָדָ֖ם
וְאִשְׁתּ֑וֹ
וְלֹ֖א
יִתְבֹּשָֽׁשׁוּ:
פרק ב
(חלק
שביעי:
"ויכלו
השמים
והארץ"
וגו';
ב
,
א
-
ג).
(א)
אחר
שכבר
זכר
מדרגות
הבריאה
בשלמוּת
,
חתם
מאמרו
,
שכבר
נשלמו
באלו
הששה
ימים
השמים
והארץ
ומה
שבהם
מן
הנמצאות.
(ב)
ולפי
שזאת
הפעולה
אינה
במדרגת
המלאכה
אשר
נעשה
אנחנו
באומנות
,
שלא
תצטרך
אל
הפועל
אחר
ההשלמה
―
כאלו
תאמר
שהבית
,
כשנבנה
כבר
,
יתקיים
,
ואם
נעדר
הבונה
―
אבל
היא
צריכה
אל
הפועל
תמיד
,
יעמידה
וישמרה
,
כמו
שהתבאר
ב'אלהיות'
,
הנה
זכר
שביום
השביעי
חשק
השם
יתעלה
הסדור
המושכל
אשר
לנבראות
,
שהחשק
ההוא
,
הוא
סבת
קיום
המציאוּת
,
כמו
שקדם
(בה"מ);
ואז
שבת
מכל
מלאכתו
אשר
עשה
-
רוצה
לומר
,
שלא
נצטרך
אחר
זה
לחדש
הנמצאות
על
זולת
המנהג
הטבעי.
והנה
נתיחסה
ליום
השביעי
זאת
ההשגה
והחשק
אשר
הוא
סבת
קיום
העולם
על
עניינו
אחר
שנברא
,
כי
היא
כמו
מדרגה
שביעית
לבריאה
,
אבל
היא
המדרגה
היותר
נכבדת.
אמרו
בבראשית
רבה
(י
,
ט):
משל
למלך
שעשה
לו
חופה
,
סיידה
וכיירה
וציירה
,
מה
היתה
חופה
חסרה?
כלה
שתכנס
לחופה;
כך:
מה
היה
העולם
חסר?
שבת.
ורבנן
אמרין:
למלך
שעשה
לו
טבעת
,
מה
היתה
חסרה?
חותם
שלה;
כך:
מה
היה
העולם
חסר?
שבת.
וזה
מאמר
נפלא
מאד
לְמה
שנרצהו
,
כי
בלי
ספק
מה
שאמרנוהו
לא
יתכן
שיֵאָמֵר
על
הזמן
אשר
יכללהו
יום
השבת
,
כי
איננו
הולך
מהלך
השלמוּת
והתכלית
מהנבראות
,
כמו
שהמשילו.
וכאשר
התיישב
לנו
זה
הפירוש
,
הנה
אפשר
שנפרש
ויכל
אלהים
-
מעניין
ה'השלמה'
,
ויהיה
הכל
הולך
אל
מקום
אחד
עם
הפירוש
הראשון;
וזה
כי
זאת
ההשלמה
אמנם
הוא
במה
שיתמיד
השם
יתעלה
להמציא
הנמצאות
באופן
שהם
עליו;
וזה
אמנם
יהיה
ממנו
,
במה
שיושפע
ממנו
תמיד
על
האופן
שזכרנו
(בה"מ)
,
והיא
כמו
מדרגה
שביעית
לבריאה
,
ולזה
נתיחסה
ליום
השביעי.
(ג)
ולהורות
על
עניין
חדוש
העולם
,
והאופן
אשר
יעמיד
בו
השם
יתעלה
המציאוּת
אחר
שבראו
,
בירך
אלהים
את
יום
השביעי
וקדשו
,
וזה
אמנם
היה
כשנתן
התורה
,
כאמרו
"כי
ששת
ימים
עשה
יי'
את
השמים
ואת
הארץ
וגו'
על
כן
ברך
אלהים
(לפנינו:
יי')
את
יום
השבת
ויקדשהו"
(שמ'
כ
,
יא).
ולזה
ביאר
בכאן
כי
הוא
ברך
את
יום
השביעי
וקדשו
,
כי
היתה
לו
מנוחה
מכל
מלאכתו
אשר
ברא
,
לעשות
המציאוּת
תמיד
על
עניינו
,
כמו
שקדם
(לעיל
,
ב).
וראוי
שלא
יֵעָלֵם
ממנו
מדוע
לא
נקרא
השם
יתעלה
בכל
מה
שקדם
מספור
מעשה
בראשית
,
כי
אם
'אלהים'
,
ובמה
שבא
אחר
זה
נקרא
'יי'
אלהים'
,
לולא
בדברי
נחש
וחוה
(בר'
ג
,
א
-
ה)
,
עד
עניין
קין
והבל;
ומעניין
קין
והבל
(בר'
ד
,
א)
עד
סוף
הפרשה
(שם
,
כו)
נקרא
'יי'';
ואחר
זה
נקרא
לפעמים
'אלהים'
ולפעמים
'יי'';
כי
זה
בלתי
אפשר
שלא
יהיה
לעניין
בכמו
זה
המאמר
השלם.
ונֹאמַר
,
כי
מה
שתגזרהו
החכמה
האלהית
שיהיה
,
הוא
מה
שהמציאוֹ
השם
יתעלה
בששת
ימי
בראשית;
כי
מה
שנהיה
,
היה
כפי
הסדור
המושכל
לשם
יתעלה
מעניין
המציאוּת
,
אשר
יתכן
שישתלשל
ממנו
כשרצהו
השם.
ולזה
אמרו
ז"ל
(ב"ר
יד
,
א)
שהעולם
נברא
במדת
הדין;
והנה
תמצאם
שיקראו
תמיד
'מדת
הדין'
מה
שיאות
אל
טבע
המציאוּת
,
ו'מדת
רחמים'
-
מה
שיעשהו
השם
על
זולת
המנהג
הטבעי
להשגיח
על
חסידיו
ויריאיו.
וכאשר
התיישב
לנו
זה
,
נֹאמר
כי
השם
יתעלה
,
ואם
הוא
אחד
פשוט
בתכלית
הפשיטות
,
הנה
יתואר
בשני
אלו
השמות
,
רוצה
לומר:
'יי''
,
'אלהים'
,
משני
צדדים
מתחלפים.
וזה
שמצד
עצמותו
יתואר
בשהוא
'יי''
,
כמו
שאמר
"זה
שמי
לעולם"
(שמ'
ג
,
טו)
,
והוא
השם
המורה
על
עצמותו
,
אשר
לא
ישתתף
עמו
זולתו
,
כי
הוא
מורה
על
עניין
חיוב
המציאוּת
אשר
ייוחד
בו
השם
יתעלה
,
רוצה
לומר
,
שמציאוּתו
הוא
מעצמותו
,
ומציאוּת
זולתו
הוא
נשפע
ממנו
,
כמו
שיתבאר
,
בגזרת
השם
,
בפרשת
'ואלה
שמות'
(בה"מ
שמ'
ג
,
יד).
ומצד
מה
שיתכן
שיושפע
ממנו
זה
המציאוּת
,
וינהיגהו
בהנהגה
המתוקנת
בתכלית
מה
שאפשר
,
נקרא
'אלהים'.
ולפי
שאחר
שנשלמה
הבריאה
בששת
ימי
בראשית
,
הספיק
לזאת
ההנהגה
אשר
ינהיג
בה
העולם
הַשִׂיגוֹ
עצמוּתוֹ
,
כמו
שקדם
(בה"מ
לעיל
,
ב)
,
אשר
זאת
ההשגה
היא
עצמותו
,
כמו
שהתבאר
למי
שעיין
ב'ספר
הנפש'
וב'חכמות
האלהיות'
,
שב
לקרוא
אותו
בשם
אשר
יורה
על
עצמותו
ועל
זאת
ההנהגה
יחד
,
ולזה
קרא
אותו
'יי'
אלהים'.
וכבר
אמרו
בבראשית
רבה
(יג
,
ג)
,
שהוא
מזכיר
שם
מלא
על
עולם
מלא
,
וזה
מאד
נאות
למה
שזכרנוהו;
ומזה
הצד
יתבאר
,
שכבר
יספיק
להעמיד
המציאוּת
מה
שיורה
עליו
שם
'יי''
,
או
מה
שיורה
עליו
שם
'אלהים'
,
כי
הכל
עניין
אחד
,
וזה
כי
מצד
השיגו
עצמו
,
אשר
זאת
ההשגה
היא
עצמותו
,
נקרא
'יי''
,
וזאת
ההשגה
מספקת
בקיום
המציאוּת
על
עניינו
,
ומצד
השיגו
הסדור
המושכל
אשר
לנמצאות
יתואר
ב'אלהים'
,
כי
בזאת
ההשגה
תשלם
ההנהגה
המתוקנת
למציאוּת
,
וזאת
ההשגה
היא
גם
כן
השגת
עצמו
,
כמו
שקדם;
ולזה
נקרא
אחר
זה
פעם
'יי''
ופעם
'אלהים'.
הנה
זה
הוא
מה
שנראה
לנו
בזה
המקום
,
והוא
נפלא
מאד
,
ומסכים
ללשון
התורה
ולאמת
בעצמו.
ובכאן
נשלם
לנו
הביאור
המסכים
לאמת
וללשון
התורה
בכל
מה
שבא
במעשה
בראשית;
ישתבח
ויתעלה
הצור
,
המגלה
לנו
עמוקותיו
ברוב
רחמיו
וחסדיו
,
על
כל
ברכה
ותהלה.
וראוי
שלא
נקצר
מלתת
תודה
לקודמים
במה
שדברו
במעשה
בראשית
,
כי
הם
―
ואם
נמצאו
רחוקים
מאד
מהכוונה
אשר
מצאנוה
בכאן
,
כמו
שתראה
ממה
שביאר
בזה
הרב
המורה
בספרו
הנכבד
'מורה
הנבוכים'
(ראה
מו"נ
ב
,
ל)
,
והחכם
רבי
אברהם
אבן
עזרא
בפירוש
התורה
―
הנה
הם
היו
סבה
באופן
מה
להעמידנו
על
האמת
בזה.
ואולם
,
השלמת
המאמר
בחידוש
העולם
,
והתרת
הספקות
הנופלות
בו
מדרך
העיון
,
היה
ממנו
ב'ספר
מלחמות
יי''
(ו)
,
ולא
ראינו
בכאן
לזכור
דבר
מזה
,
כי
יצטרך
זה
למאמר
ארוך
,
לא
יכילהו
זה
הספר.
(חלק
שמיני:
"אלה
תולדות
השמים
והארץ
בהבראם";
בר'
ב
,
ד
-
ג
,
כד).
(פתיחה:)
ומהנה
נתחיל
לבאר
מה
שנמשך
לזה
בתורה
מספור
סודות
המציאוּת.
ואנחנו
מתנצלים
תחילה
,
אם
לא
ימּצאוּ
דברינו
מסכימים
לפשוטי
הכתובים
,
על
האופן
שנמצאו
מסכימים
ללשון
התורה
במה
שקדם
לנו
מהביאור;
לפי
שאלו
העניינים
הנמשכים
לזה
הושמו
בתורה
נעלמים
מאד
במשלים
חזקי
ההעלם
וההסתר.
והתכלית
המכוון
בו
,
לפי
הנראה
לנו
,
הוא
להודיע
הכלים
אשר
נתן
השם
יתעלה
לאדם
להגיעו
אל
הצלחת
הנפש
,
אשר
בה
יהיו
לו
אלו
החיים
הנצחיים.
ואנחנו
מציעים
בכאן
הצעה
מקפת
בכל
מה
שיכללהו
זה
הספור
הנמשך
לזה
עד
פרשת
"והאדם
ידע
את
חוה
אשתו"
(בר'
ד
,
א).
וזה
שכבר
נתבאר
ב'ספר
הנפש'
,
כי
השכל
האנושי
ערום
בתחילת
הבריאה
מכל
המושכלות
אשר
ישיגם
,
ושהשכל
הפועל
הוא
אשר
ישפיע
לו
המושכלות
באמצעות
החושים
והכח
הדמיוני
והכח
הזוכר.
וזאת
ההשפעה
,
אשר
ישפיע
לו
בהודעת
סודות
המציאוּת
העמוקים
,
תדמה
לברק
או
ללהט
החרב
המתהפכת
,
שיוצץ
פעם
ויעלם
פעם
,
מפני
קושי
הגעת
ההתבודדות
אשר
יצטרך
לשכל
האנושי
מבין
שאר
כחות
הנפש
בזה
האופן
מההשגה
,
כמו
שביארנו
בביאורינו
לשיר
השירים
(הקדמה;
וכן:
ה
,
ב)
,
וכבר
זכר
זה
הרב
המורה
גם
כן
בספרו
הנכבד
'מורה
הנבוכים'
(א
,
פתיחה).
וכבר
ביארנו
זה
בראשון
מ'ספר
מלחמות
יי''
,
שההצלחה
תגיע
לאדם
בהשכילו
מנימוס
הנמצאות
וסדרם
וישרם
,
כפי
מה
שאפשר
לו
,
ושבזה
האופן
יחיה
שכלו
החיים
הנצחיים.
ויותר
מה
שאפשר
שיוּדע
לו
מסודות
המציאוּת
הוא
מה
שבזה
העולם
השפל
,
רוצה
לומר:
הסדור
המושכל
אשר
לו;
ואולם
בשמים
ומה
שעליהם
במדרגה
תהיה
השגתו
חלושה
,
לרוחק
מציאוּתו
ממציאוּתם
בעצם
ובמקום.
וכבר
התבאר
ב'ספר
הנפש'
שהכח
המדמה
והכח
המתעורר
יניעו
הבעל
חיים
אל
מה
שיתנועע
אליו
או
ממנו
,
וזה
שהמדמה
כבר
יצייר
דבר
מהדברים
המוחשים
,
ויתעורר
הכח
המתעורר
מהציור
ההוא
,
ויניע
הבעל
חיים
אל
שיתקרב
למוחש
ההוא
אשר
ציירו
הכח
הדמיוני
,
או
שיברח
ממנו.
ולפי
שבזה
האופן
יקרה
לאדם
שימשך
אחר
ההנאות
הגופיות
,
אשר
הם
מרחיקות
אותו
משלמוּתו
,
הנה
יהיה
הכח
המתעורר
הוא
יצר
הרע
,
והכח
הדמיוני
הוא
מנהיגו.
הנה
כבר
התבאר
לך
שהכח
הדמיוני
הוא
כלי
להגעת
השלמוּת
לאדם
,
והוא
בעינו
כלי
להרחקת
השלמוּת
,
אלא
שזה
אמנם
יהיה
מצדדים
מתחלפים
,
והמכוון
בו
ביצירתו
הוא
ההגעה
אל
השלמוּת.
ומבואר
גם
כן
שבכאן
השגות
אנושיות
,
אינן
לאדם
במה
שהוא
אדם
,
אבל
ישתתף
בהם
באופן
מה
לבעלי
חיים
,
והוא
השגת
הטוב
והרע;
כאלו
תאמר:
ידיעת
הערב
מהדברים
והבלתי
ערב
,
אשר
הוא
טוב
ורע
אצל
קצת
האנשים
,
והמועיל
מהם
והמזיק
,
והנאה
מהם
והמגונה
,
כי
על
כל
אלו
הדברים
יאמר
הטוב
והרע
לפי
מה
שיראו
האנשים
,
עד
שקצתם
ישים
הטוב
-
הערב
,
והרע
-
הפכו
,
וקצתם
יראה
שהטוב
הוא
הכבוד
,
והרע
-
הפכו
,
וקצתם
יראה
שהטוב
הוא
הנצוח
והשררה
,
והרע
-
הפכו
,
וקצתם
יראה
שהטוב
-
הפעולות
היפות
,
והרע
-
הפכם;
כמו
שנזכר
ב'ספר
המדות'.
הנה
אלו
הדברים
―
ואם
הם
מגיעים
לאדם
באופן
מה
מהשכל
באמצעות
החושים
,
כמו
העניין
בשאר
ההשגות
האנושיות
―
הנה
לא
יגיע
בקניינם
לאדם
ההשארוּת
הנפשי
המכוון
בו
,
אבל
אולי
ירחיקהו
ממנו;
וזה
אם
בשימשך
לדברים
הערבים
,
להנאה
המגעת
לו
מהם
,
אם
מצד
שיכלה
זמנו
בחקירות
אלו
הדברים
,
ותמנע
ממנו
ההשגה
בנימוס
הנמצאות
וסדרם
וישרם
,
אשר
בה
תהיה
ההצלחה
האמתית
,
כמו
שקדם.
ואולם
אמרנו
,
שכבר
ישתתף
באלו
ההשגות
באופן
מה
לבעלי
חיים
,
כי
השגת
הערב
והבלתי
ערב
תמצאה
משותפת
להרבה
מהבעלי
חיים;
וכן
תמצא
בקצת
הבעלי
חיים
השגת
המועיל
והמזיק
,
עד
שהם
יברחו
מהדברים
המזיקים
להם
,
ואם
לא
קדם
להם
הרגשם
,
כברוח
אפרוחי
התרנגולים
מהעוף
האוכל
אותם
,
והשה
מהזאב
,
ויקרבו
אל
הדברים
המועילים
,
כמו
שתמצא
בחולדה
,
שכאשר
נשכה
נחש
,
תלך
לעשב
אחד
בעל
קוצים
ותתגלגל
עליו
כדי
שינקב
עורה
במקומות
רבים
ויצא
ממנה
ארס
הנחש;
וכן
תמצא
בסנונית
,
שכאשר
ינקרו
עיני
אפרוחיה
,
תבקש
'עשב
הסנונית'
,
אשר
הוא
מועיל
לזה
תועלת
נפלא.
ובכלל
מה
שתמצא
מזה
לבעלי
חיים
הוא
הרבה;
וכן
תמצא
בקצת
הבעלי
חיים
השגת
המגונה
והנאה
,
עד
שיאמרו
שהסוס
לא
יבוא
על
אמו
,
והגמל
לא
ישמש
בפני
כל
בריה
,
ותרנגול
לא
יזקק
לתרנגולת
אם
לא
פייסה
תחלה.
ולהיות
דעות
האנשים
מתחלפות
בעניין
הטוב
והרע
זה
האופן
מהחלוף
,
עד
שהטוב
אצל
קצתם
הוא
זולת
הטוב
אצל
קצתם
,
נתחלפו
תכונות
האנשים
חלוף
רב
,
כי
כל
אחד
מהם
יבחר
במה
שהוא
טוב
אצלו
,
כמו
שנזכר
ב'ספר
המדות'.
ומבואר
גם
כן
שנקבת
האדם
תתיחד
מבין
שאר
נקבות
הבעלי
חיים
,
שהיא
נבראת
לעבודת
הזכר
,
כדי
שישלם
לו
הפנאי
להשתדל
במושכלות
להגיעו
אל
הצלחתו;
ואולם
נקבות
שאר
הבעלי
חיים
לא
ימּצא
בהם
זה
היתרון
לזכר
על
הנקבה.
זהו
מה
שראינו
להציעו
קודם
שנכנס
לביאור
זאת
הפרשה
,
וכמעט
שכל
ענייני
זאת
הפרשה
מבוארים
בו.
(ד)
אלה
תולדות
השמים
והארץ
בעת
הבראם
,
כאשר
עשה
השם
יתעלה
התחתונים
והעליונים
,
רוצה
לומר:
מה
שכבר
זְכָרוֹ
מהבריאה
על
מדרגותיו.
(ה-ז)
והנה
בעת
הבריאה
לא
היו
האילנות
נראים
בארץ
עדיין
,
ולא
צמחו
העשבים
,
כי
לא
ירד
עדיין
המטר
,
ולא
היה
האדם
נמצא
בעת
ההוא
שנבראו
,
שיעבד
האדמה;
והם
שני
דברים
צריך
הצמח
אליהם
,
או
לאחד
מהם
לכל
הפחות
,
רוצה
לומר:
עבודת
האדמה
והמטר;
ולזה
לא
נראו
הצמחים
תכף
הבריאה
ההיא
,
אבל
הצמיחה
אותם
הארץ
מעט
מעט
באמצעות
המטר
עד
שנשלמו.
והמטר
ההוא
שהשקה
כל
פני
האדמה
היתה
הוייתו
מן
האיד
העולה
מן
הארץ
,
שכבר
יתהוה
ממנו
המטר
,
כמו
שהתבאר
ב'ספר
האותות'.
ואולם
זכר
זה
בכאן
,
לפי
שהשלמוּת
ביצירתו
לא
הגיע
אלא
לזמן
ארוך
אחר
הבריאה
שברא
השם
יתעלה
בששת
ימי
בראשית.
וכן
זכר
גם
כן
לזאת
הסבה
בריאת
האדם
,
לפי
שהשלמוּת
האמתי
ביצירתו
לא
נשלם
לו
בעת
הבריאה
גם
כן
,
וגם
אחרי
כן
לא
יגיע
לו
כי
אם
בקושי
גדול.
וזכרוֹ
גם
כן
לסבה
שנית
,
והוא
להעמידנו
על
סודות
הבריאה
האנושית
,
ובאיזה
דרך
תגיע
לו
הצלחתו;
ולזה
שב
להגיד
הבריאה
שספר
עליה
,
איך
היתה
,
ואמר
שכבר
יצר
השם
יתעלה
את
האדם
מהתחתונים;
ואמנם
זכר
העפר
לבד
,
לפי
שרוב
בניינו
מהעפר
,
כמו
שאמרו
ז"ל
(?;
וראה
מש"ת
יסודי
התורה
ד
,
ד);
ועוד
,
כי
הוית
הבעל
חיים
ההולך
נתיחסה
אל
העפר
,
לפי
שבּוֹ
עמידתו;
אמר
"תוצא
הארץ
נפש
חיה"
וגו'
(בר'
א
,
כד);
ולזאת
הסבה
גם
כן
נתיחסה
הוית
האדם
אל
העפר.
והנה
בסוף
ההויה
שָׂם
בו
נשמת
חיים
מהעליונים
,
והיה
האדם
,
בזה
האופן
,
לנפש
שיִמָּצֵא
בה
החִיּוּת
והקיום
בעצמותה
,
מה
שאין
כן
בשאר
הבעלי
חיים
,
כי
צורותיהם
אין
להם
עמידה
כי
אם
בחמר.
(ח)
וכבר
המציא
השם
באדם
,
מראש
―
מעת
שלמוּת
בריאתו
―
שכל
,
בו
בכח
כל
המושכלות
,
והיתה
המצאתו
אותו
באמצעות
השכל
הפועל
,
ושם
בזאת
המדרגה
האדם
אשר
יצר
,
רוצה
לומר
,
שישתדל
בחזקת
היד
להשלים
שכלו
,
ולא
יפנה
לעניינים
אחרים.
ואמנם
אמר
זה
להורות
על
שהכונה
היתה
בבריאתו
לזה
התכלית
לבד
,
ובעבורו
נמצאו
לו
כלים
רבים.
(ט-יד)
והנה
הצמיח
השם
יתעלה
מהמוחשות
אשר
בזה
המציאוּת
השפל
כלי
ההשגה
מההשגות
אשר
יושג
בהם
הערב
והבלתי
ערב
,
ובכלל:
הטוב
והרע
,
כי
זה
ממה
שיושג
בחושים
בקלות
,
אלא
שלא
תשלם
זאת
ההשגה
,
אם
לא
באמצעות
השכל
,
כמו
שזכר
אחר
זה
(ראה
בה"פ
בר'
ג
,
א
-
ג).
וכבר
יצמח
מאלו
המוחשות
ההשגה
אשר
בה
יקנה
האדם
החיים
הנצחיים
באמצעות
השכל
האנושי
,
וזה
אמנם
יהיה
לו
גם
כן
באמצעות
השפע
השופע
עליו
מהשכל
הפועל
,
אשר
נקרא
"עדן"
(לעיל
,
ח)
בזה
המשל;
ויצמח
גם
כן
מאלו
המוחשות
השגת
הטוב
והרע
באמצעות
השכל
האנושי
,
במה
שישפע
עליו
מהשכל
הפועל.
והנה
זה
השפע
השופע
על
השכל
ההיולאני
מהשכל
הפועל
,
יתפרדו
ממנו
השפעות
רבות
,
יושפעו
מהשכל
האנושי
לכחות
הנפשיות
,
ובאלו
ההשפעות
ישלמו
לאדם
פעולותיו
הבחיריות
כלם
,
אשר
ישתדל
בהם.
(טו)
וכבר
משך
השם
יתעלה
האדם
,
ושם
בו
תשוקה
אל
שתהיה
השתדלותו
לעבוד
ולשמר
השכל
אשר
בו
,
עד
שישלימהו
ויוציאהו
מהכח
אל
הפועל.
וזאת
התשוקה
אמנם
הושמה
בו
מצד
השלמוּת
הנראה
בתחלת
העניין
באלו
הנמצאות
הטבעיות
,
אשר
יעירו
האדם
אל
שיתבונן
במה
שיש
מן
החכמה
בבריאתם.
(טז-יח)
ולהיות
כוונת
השם
יתעלה
שיהיה
השתדלותו
בהשלמת
השכל
האנושי
לבד
,
צוה
האדם
שישתדל
בהשגות
המיוחסות
אל
השכל
האנושי
,
והם
המושכלות
אשר
ישוב
בהם
נצחי
,
ויעזוב
השגת
הטוב
והרע
,
כי
בעת
השתדלותו
בו
יבצר
ממנו
שלמוּתו
האמתי
,
אשר
בו
יקנה
החיים
הנצחיים.
ולזה
גם
כן
ברא
השם
יתעלה
את
האשה
,
להיות
לעזר
לאדם
בעשותה
המלאכות
הצריכות
לאדם
לתקון
גופו
,
ובזה
יהיה
לו
פנאי
להשתדל
במושכלות.
ואם
כבר
נבראת
האשה
גם
כן
לתכלית
אחר
,
והוא
לקיום
המין
,
הנה
זכר
בכאן
זה
התכלית
,
להיותו
יותר
נכבד.
ולהעיר
על
זה
העניין
,
ספר
,
דרך
משל
,
שכבר
אמר
השם
שאיננו
טוב
באדם
שיהיה
לבדו
,
אחר
שכבר
נברא
לזה
התכלית
שזכר
,
כי
הוא
לבדו
לא
יוכל
על
זה
,
בשכבר
יצטרך
לו
חלק
גדול
מזמנו
בתיקון
מזונותיו
ושאר
המלאכות
ההכרחיות
לו
להעמדת
גופו;
ולזה
הסכים
השם
יתעלה
שיעשה
לו
עזר
כנגדו
,
והוא
האשה.
(יט)
והנה
מה
שיצר
השם
יתעלה
מהבעלי
חיים
ההולכים
והמעופפים
,
והם
אשר
יתכן
הרגשם
לאדם
בקלות
,
הביא
אל
האדם
לראות
מה
יקרא
לו
-
רוצה
לומר:
להשיג
מהותם
אשר
יוחד
בו
אחד
אחד
מהם
,
והוא
הסדור
המושכל
אשר
ממנו
השתלשל
מציאוּתו;
וכל
אשר
השיגָהו
האדם
מזה
באחד
אחד
מהנמצאות
הטבעיות
,
היה
שמו
נפש
חיה
-
רוצה
לומר
,
שהמושכל
ההוא
כשהגיע
לאדם
היה
שכל
נצחי.
(כ)
והנה
בזה
האופן
קרא
האדם
שמות
לכל
הבעלי
חיים
,
ולו
בעצמו
לא
מצא
עזר
-
רוצה
לומר
,
שכאשר
השיג
המושכלות
וידע
שלזה
התכלית
נברא
,
מצא
עצמו
חסר
עזר
מתיחס
לו;
כי
הבעלי
חיים
והצמחים
כלם
הם
עזר
לו
,
כי
הם
נבראים
כולם
לעבודתו
,
כמו
שקדם
(בה"מ
בר'
א
,
כו)
,
אלא
שלא
יִשְלַם
בהם
העֵזֶר
הצריך
לו
,
כי
העזר
ההוא
צריך
שיהיה
מבעל
שכל
,
לפי
שהמלאכות
הצריכות
לאדם
הם
כולם
מסודרות
מהשכל
,
והוא
אשר
יקראוהו
הפילוסופים
'השכל
המעשי'.
(כא-כב)
והנה
הפיל
השם
יתעלה
תרדמה
על
האדם
בדרך
שהגיע
לו
השינה
,
ובאחת
מצדדיו
ברא
השם
חתיכת
בשר
מכוסת
בקרום
,
כמו
שיהיה
בעת
הבריאה
אשר
תהיה
ברחם.
ומהחתיכה
ההיא
ברא
השם
יתעלה
את
האשה
כדרך
שתִשְלַם
הבריאה
ברחם
,
רוצה
לומר
,
שיתהוו
מהשפיר
האיברים
הפנימיים
והחיצונים
,
באופן
אשר
התבאר
ב'ספר
בעלי
חיים
'
,
כן
בנה
מהחתיכה
ההיא
האשה
,
בשצייר
איבריה
הפנימים
והחיצונים;
אלא
שזאת
ההוייה
היתה
כרגע
,
וההויה
אשר
תהיה
ברחם
לא
תשלם
אלא
בזמן
ארוך.
וזאת
ההויה
גם
כן
היתה
בלתי
חסרה
אל
הצמיחה
,
אבל
נבראו
אדם
וחוה
בקומתן;
ולזה
אמרו
בבראשית
רבה
(יד
,
ז)
,
שהם
היו
בעת
שנבראו
כבן
עשרים
שנה.
והנה
כשהקיץ
אדם
מצא
האשה
הנבראת
אצלו
,
כי
שם
היתה
בריאתה.
(כג)
ויאמר
האדם:
זאת
הפעם
מצאתי
העזר
שהייתי
חסר
,
כי
היא
ממני.
לזאת
יקרא
אשה
-
והוא
שם
נגזר
מן
האיש
,
כי
מן
האיש
לוקחה
ונבראה
לעבודתו.
(כד)
ולפי
שהאשה
היא
העזר
לאדם
במה
שיצטרך
לו
תקון
גופו
,
הנה
ראוי
שיעזוב
איש
את
אביו
ואת
אמו
וידבק
באשתו;
עם
שבזה
גם
כן
תועלת
שנית
,
והוא
שיהיו
לבשר
אחד
-
והוא
רמז
אל
החבור
אשר
יִשְלַם
בו
קיום
המין.
(כה)
ולפי
שלא
השתמשו
האדם
ואשתו
בהשגת
הטוב
והרע
,
היו
עומדים
מבלי
לבוש
,
ולא
השיגו
שיהיה
בזה
בשת
וגנות.