מאגר הכתר בראשית פרק כד עם פירוש רמב"ן

פרק כד
(א) ואברהם זקן בא בימים - חזר הכתוב לאמר כן (ראה בר' יח , יא) , להודיע הסבה שבעבורה השביע את עבדו; ואמר כי ראה עצמו זקן מאד , וחשב בלבו: אם ישלח לארץ מולדתו , אולי טרם יחזור השליח ילך לו אל בית עולמו (ע"פ קה' יב , ה) , ולכן השביע את עבדו , אשר ילך יצחק אחרי עצתו , כי הוא המושל בכל אשר לו , שלא יקח לו אשה מבנות כנען. ובבראשית רבא (מח , טז) אמרו: כאן זקנה שיש בה לכלוכית (כך בכל כה"י , וכן בבר"ת) , ולהלן זקנה שאין בה לכלוכית; ירצו לפרש , כי "באים בימים" (בר' יח , יא) - מתחילים בימי הזקנה , כי "באים" מורה על זמן עומד , כמו "הבאים בשערים האלה" (יר' ז , ב) , וכאן אמר שהיה זקן מאד , שכבר בא בימים , כמו "בא אחיך במרמה" (בר' כז , לה). ברך את אברהם בכל - בעושר ונכסים וכבוד וארך ימים ובנים , וזאת כל חמדת האדם (ראה ראב"ע). והזכיר הכתוב זה , לאמר כי היה שלם בכל , לא חסר דבר , זולתי שיראה בנים לבניו שינחלו מעלתו וכבודו , ולכן התאוה לזה. ולרבותינו בזה ענין נפלא , אמרו (ב"ב טז , ב): ויי' ברך את אברהם בכל - רבי מאיר אומר , שלא היתה לו בת; רבי יהודה אומר: בת היתה לו; אחרים אומרים: בת היתה לו , ובכל שמה. דרש רבי מאיר שלא היתה לו בת לאברהם , וזה לו לברכה , כי לא היה יכול להשיאה רק לבני כנען הארורים , ואם ישלחנה לארצו גם כן תעבוד שם עבודה זרה כמותם , כי האשה ברשות בעלה , ואברהם לא יחפוץ שיצא זרעו הכשר מִשָׂרָה חוצה לארץ , ואף כי יעבוד עבודה זרה. ורבי יהודה דרש כי בת היתה לו , 'דאפילו ברתא לא חסריה רחמנא' (ב"ב קמא , א) , והיא הברכה בכל , כי היה לו כל אשר יחמדו האנשים , לא חסר דבר; ובאו 'אחרים' והזכירו שם הבת. ובאמת שאין הכוונה ל'אחרים' והמחלקת להם עם רבי יהודה , להודיע אותנו שם הבת הזאת בלבד; וחלילה להם שיוציאו ברכתו של אברהם , שהיא גדולה וכללית , לענין זה שיאמר הכתוב כי ברך אותו השם בבת אחת ששמה כך; אבל 'אחרים' חדשו בפירוש הכתוב הזה ענין עמוק מאד , ודרשו בזה סוד מסודות התורה , ואמרו: כי בכל תרמוז על ענין גדול , והוא שיש בהקדוש ברוך הוא מדה תקרא 'כל' , מפני שהוא יסוד הכל , ובה נאמר "אני יי' עושה כל" (ראה יש' מד , כד); והוא שנאמר "ויתרון ארץ בכל היא" (קה' ה , ח) - יאמר , כי יתרון הארץ וטובה הגדול השופע על כל באי עולם בעבור כי "בכל היא" , והיא המדה השמינית משלש עשרה מדות; ומדה אחרת , תקרא 'בת' , נאצלת ממנה , ובה הוא מנהיג את הכל , והיא בית דינו של הקדוש ברוך הוא הנרמז במלת 'ויי'' בכל מקום; והיא שנקראת 'כלה' בספר שיר השירים , בעבור שהיא כלולה מן הכל; והיא שחכמים מכנים שמה 'כנסת ישראל' במקומות רבים בעבור שהיא כניסת הכל. והמדה הזאת היתה לאברהם כבת , כי הוא איש החסד ויתנהג בזו , ולכך אמרו 'אחרים' כי אין הברכה הזאת שנתברך בכל רומזת על שהוליד בת משרה אשתו , או שלא הוליד , אבל היא אומרת ענין גדול , שבירך אותו במדה , שהיא בתוך מדת הכל , ולכן תקרא גם היא 'כל' , כלשון "כי שמי בקרבו" (שמ' כג , כא); והנה הוא מבורך בשמים ובארץ , ולכך אמר "ביי' אלהי השמים ואלהי הארץ" (להלן , ג). והענין הזה נמצא לרבותינו רמוז בהגדות במקומות רבים , כענין שאמרו במדרש חזית (שה"ר ג , כא): שאל רבי שמעון בן יוחאי את רבי אלעזר ברבי יוסי: אפשר ששמעת מאביך מהו "בעטרה שעטרה לו אמו" (שה"ש ג , יא)? אמר לו: הן; אמר לו: היאך? אמר לו: למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה יותר מדאי , והיה קורא אותה 'בתי'; לא זז מחבבה עד שקרא אותה 'אחותי' , לא זז מחבבה עד שקרא אותה 'אמי'; כך בתחלה חיבב הקדוש ברוך הוא את ישראל וקראן 'בתי' , הדא הוא דכתיב "שמעי בת וראי" (תה' מה , יא); ולא זז מחבבן עד שקראן 'אחותי' , שנאמר "פתחי לי אחותי רעיתי" (שה"ש ה , ב); ולא זז מחבבן עד שקראן 'אמי' , שנאמר "הקשיבו אלי עמי ולאומי" (יש' נא , ד) - "לאמי" כתיב. עמד רבי שמעון בן יוחאי ונשקו על ראשו; אמר לו: אלו לא באתי אלא לשמוע דבר זה מפיך , דיי. ומבואר מזה במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (הבהיר כב) , אמרו בפסוק "אני יי' עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מאתי" (יש' מד , כד): אני כשנטעתי אילן זה להשתעשע בו כל העולם , ורקעתי בו הכל , וקראתי שמו 'כל' , שהכל תלוי בו והכל ממנו יוצא , והכל צריכין לו ובו צופין ולו מחכין , ומשם פורחין נשמות , לבדי הייתי כשעשיתי אותו , ולא יגדל עליו מלאך לאמר: אני קדמתי לך; גם בעת שרקעתי ארצי שבה נטעתי ושרשתי אילן זה , ושִׂמַחְתִים ביחד ושָׂמַחְתִי בהם , מי אתי שגליתי לו סודי זה? עד כאן. ועוד שם (הבהיר עז - עח) מבואר: מאי "ברוגז רחם תזכור" (חב' ג , ב)? אמר: בעת שחטאו לך בניך ותכעס עליהם , "רחם תזכר"; ומאי "רחם תזכר"? זכור אותו שאמר "ארחמך יי' חזקי" (תה' יח , ב) , ונתת לו המדה הזאת שהיא שכינתן של ישראל , וזכור בְּנוֹ שיְרָשָׁהּ ונתתה לו , דכתיב "ויי' נתן חכמה לשלמה" (מ"א ה , כו) , וזכור אביהם אברהם , דכתיב "זרע אברהם אוהבי" (יש' מא , ח) , ו"בקרב שנים תודיע" (חב' ג , ב). ומהיכן היתה בת לאברהם? הן דכתיב: ויי' ברך את אברהם בכל , וכתיב "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" (יש' מג , ז) - ההיא ברכה היתה בתו. או לא היתה אלא אמו? הן בתו היתה! משל למלך שהיה לו עבד שלם תמים לפניו , ונסהו בכמה נסיונות ועמד בכולן; אמר המלך: מה אתן לעבד זה או מה אעשה לו? אלא אצונו לאחי הגדול ליעצו ולשמרו ולכבדו; חזר העבד עם אחיו הגדול ולמד מדותיו , אהבו האח וקראו 'אוהבי' , דכתיב "זרע אברהם אוהבי"; אמר: מה אתן לו או מה אעשה לו? הנה כלי נאה עשיתי , ובו מרגליות נאות ואין כמותן , והם סגלת המלכים , אתננה לו ויזכה במקומי; הדא הוא דכתיב: ויי' ברך את אברהם בכל; עד כאן. ואם תבין מה שכתבתי , תדע מאמר הנשים הארורות שאמרו "ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים... חסרנו כל" (יר' מד , יח) , ולמה נכתבה המלה חסרת האל"ף , ותשכיל ותבין דברים רבים סתומים בתורה ובמקרא. ואלו ידע זה המתהדר בסודותיו , תאלמנה שפתיו מהלעיז על דברי רבותינו , ולכן כתבתי זה , לסכור פי הדוברים על הצדיקים עתק (ע"פ תה' לא , יט). (ג) ואשביעך ביי' - היה ראוי לאברהם שיצוה את יצחק בנו שלא יקח אשה מבנות כנען , אבל היה רצונו לשלח בחייו אל ארצו ומשפחתו , והשביע העבד לעשות כן בחייו או במותו , ולכן הוצרך על כל פנים להשביע העבד ללכת שם , והוצרך לאמר לו: אני מצוך שלא תקח אשה לבני מבנות כנען , ושתלך אל ארצי ותקח לו אשה מבית אבי; וכיון שהשביע את העבד על זה , לא הוצרך לצוות את יצחק דבר , כי יודע בו שלא יעבור על רצון אביו ועל השבועה שהשביע את עבדו , כי היה הענין נודע ליצחק באמת. גם יתכן שהיה העבד אפטרופוס על כל נכסיו , וצוה אותו שישיא יצחק לרצונו , וינחיל אותו נכסיו על מנת כן , וזה טעם "המושל בכל אשר לו" (לעיל , ב). אלהי השמים ואלהי הארץ - הקדוש ברוך הוא יִקָרֵא אלהי ארץ ישראל , כדכתיב כי "לא ידעו את משפט אלהי הארץ" (מ"ב יז , כו) , וכתיב "וידברו על (בנוסחנו: אל) אלהי ירושלם כעל אלהי עמי הארץ" (דה"ב לב , יט). ויש בזה סוד , עוד אכתבנו בעזרת השם; אבל בפסוק "אשר לקחני מבית אבי" (להלן , ז) לא נאמר בו 'אלהי הארץ' , כי היה בחרן או באור כשדים. וכן אמרו (כתובות קי , ב): הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה , שנאמר "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת יי' לאמר לך עבוד אלהים אחרים" (ש"א כו , יט). (ה) וטעם לא תאבה האשה - האשה אשר אדבר בה מכל הנשים אשר שם , או הראויה ליצחק. (ז) מבית אבי ומארץ מולדתי - לשון רבנו שלמה: מבית אבי - מחרן , ומארץ מולדתי - מאור כשדים. אם כן "כי אל ארצי ואל מולדתי תלך" (לעיל , ד) יהיה אור כשדים , וחלילה שיתערב זרע הקדש בבני חם הפושע! אולי יאמר שהיה לו משפחה שָׁם מזרעו של שֵׁם , אבל העבד לחרן הלך , כאשר דבר אדניו. אולי יחשוב הרב כי ארץ מולדתי - אור כשדים , אבל "מולדתי" היא משפחתו , ו"ארצי" - חרן אשר גר בה. וכל אלה דברים בטלים , כי בכאן אמר ולקחת אשה לבני משם; ועוד , כי ימים רבים עמד בארץ כנען , יותר מחרן , ולמה תקרא חרן ארצו בעבור שגר בה ימים? אבל "אל ארצי ואל מולדתי" - ארצי ששם מולדתי , כי שם עמד ומשם היו אבותיו מעולם , וכבר נתפרש (ראה בר' יב , א). ובבראשית רבא (נט , י): מבית אבי - זו ביתו של אביו , ומארץ מולדתי - זו שכונתו. ויתכן שיהיה טעם "אל ארצי ואל מולדתי": ארצי ומשפחתי , כי גם באנשי ארצו לא יחפוץ , רק במשפחתו , וכן ולקחת אשה לבני משם - רמז אל מבית אבי; וכן יאמר העבד "ולקחת אשה לבני ממשפחתי ומבית אבי" (להלן , מ) , ואמר "כי תבא אל משפחתי" (להלן , מא); או שהיה העבד אומר לכבדם , שישמעו לו. ואשר דבר לי - לשון רבנו שלמה: לצרכי , כמו 'עלי' , וכן 'לי' ו'להם' הסמוכים אצל 'דבור' - מפורש בלשון 'על' , שאין נופל בלשון 'דבור' אלא 'אלי' , 'אליו' , ותרגומו: 'עמי' , 'עמיה' , 'עמהון'; אבל אצל אמירה נופל 'לי' ו'לו' ו'להם'. ובפרשת 'ויצא יעקב' הביא ראיה ממה שכתוב שם "את אשר דברתי לך" (בר' כח , טו) , שהרי עם יעקב לא דבר קודם לכן. ואין החלוק הזה אמת , כי הנה מצאנו "ועתה לך נחה את העם את אשר דברתי לך" (שמ' לב , לד); "וידברו הכשדים למלך ארמית" (דנ' ב , ד); "והורשתם והאבדתם מהר כאשר דבר יי' לך" (דב' ט , ג). וכן ה'אמירה': בשניהם , "ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם" (שמ' ג , יג) , ו"את אשר דברתי לך" (בר' כח , טו) - פירושו: שאמרתי לך עתה , שאתן לך את הארץ ולזרעך , ואברך אותך. (ח) ונקית משבועתי זאת - לא הרשה אותו לקחת לו אשה מבנות כנען , אבל שיהיה הוא פטור , ויי' הטוב בעיניו יעשה (ע"פ ש"ב י , יב). ורבנו שלמה כתב: וקח לו אשה מבנות ענר אשכול וממרא. ואם כנעניים הם , חלילה לו! ובאמת שהם מזרע כנען , שהכתוב אומר "ממרא האמורי אחי אשכל ואחי ענר" (בר' יד , יג). ובבראשית רבא (נט , ז) אמרו ב"אשר לא תקח אשה" וגו' (לעיל , ג): הזהר בבנות ענר אשכל וממרא; כי עליהם אמר "אשר אנכי יושב בקרבו" (שם) , כי הוא לא היה יושב בכל הכנעני , כי עמים רבים היו , אבל הזהיר על אלה בעלי בריתו , וכל שכן על האחרים , אבל ונקית משבועתי - שיהיה הוא הפטור. ואברהם הוא היודע ביצחק הצדיק שישמע לאביו ושיזהר בהן , וילך לו אל ישמעאל או לוט ויתר העמים. ויתכן כי משבועתי זאת - רמז למה שאמר "ולקחת אשה לבני משם" (לעיל , ז) , כי אולי היתה השבועה על הכל , ולא ירמוז לאשר אמר לו "לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני" (לעיל , ג); וזה טעם זאת , ולכך אמר העבד "ואפנה על ימין או על שמאל" (להלן , מט) , ולא אמר 'אשובה לי'. (י) וכל טוב אדניו בידו - לשון רבנו שלמה: שטר מתנה שכתב ליצחק מכל אשר לו , כדי שיקפצו לשלוח לו בתם. וכן בבראשית רבא (נט , יא): דייתיקי. ולדעת זו , מה שכתוב "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק" (בר' כה , ה) - לומר , שהחזיק אותו בנכסים בשעת פטירתו , שלא יערערו עליו , כאשר אמר "וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי" (שם , ו). ואם כן , תהיה מלת ה'לקיחה' מושכת: וכל טוב אדניו בידו - לקח בידו , או: ויקח העבד עשרה גמלים וכל טוב אדניו בידו וילך. ואחרים מפרשים , כי העבד אשר נשבע , מיד הלך מעצמו ולקח גמלים רבים מגמלי אדניו , כי כל טוב אדניו היה בידו , והוא פקיד נגיד על הכל , לקחת ממנו כאשר ירצה , כמו שאמר "המושל בכל אשר לו" (לעיל , ב). והנכון בעיני , כי טעם הפסוק הזה כטעם הכתוב "וילך חזאל לקראתו ויקח מנחתו בידו וכל טוב דמשק משא ארבעים גמל" (מ"ב ח , ט); אף כאן אמר , כי לקח כל טוב אדוניו בידו משא עשרה גמלים. והענין , כי כל הטוב והמעולה במינים ההם , פירות ומגדנות מכל הנמצא בדמשק או בבית אדניו , לקחו משא הגמלים והוליכו מנחה בידם , וכן "עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים" (בר' מה , כג); והמקראות יקצרו לשונם במובן. (יד) אותה הוכחת לעבדך ליצחק - לשון רבנו שלמה: ראויה היא לו , שהיא גומלת חסדים וראויה ליכנס בביתו של אברהם; ובה אדע - לשון 'תחנה': הודיעני בה שעשית חסד עם אדני. ואם כן יאמר: ידעתי כי באמת אותה הוכחת לעבדך ליצחק; ואינו נקשר יפה. אבל פירושו: "הקרה נא לפני היום" הזה (לעיל , יב) המקרה , שתהיה הנערה אשר אומר אליה , אותה שהוכחת לעבדך ליצחק , ועשה בזה חסד עם אדוני אברהם , כי בה אדע כי עשית חסד עמו , אם תהיה ממשפחתו וטובת שכל ויפת מראה; וכן אמר "והיה העלמה... היא האשה אשר הוכיח יי'" (שם , מג - מד). (טו) אשר ילדה לבתואל בן מלכה - בעבור שהיו לנחור בנים מפילגשו ראומה , ייחסו לעולם בתואל למלכה. ובעבור שהנערה הזכירה אם אביה תחלה "בת בתואל אנכי בן מלכה" (להלן , כד) , כי כן דרך הנערות , כדרך "ותגד לבית אמה" (להלן , כח) , לכן יזכירנו הכתוב כן: בן מלכה אשת נחור. אבל העבד אמר "ותאמר בת בתואל בן נחור" (שם) , כי תקן הדבר בדרך מוסר , אבל אמר "אשר ילדה לו מלכה" (להלן , מז) , לומר שהוא בן הגבירה. (יז) וירץ העבד לקראתה - לשון רבנו שלמה: לפי שראה שעלו המים לקראתה. ובבראשית רבא (ס , ה): "ותמלא כדה ותעל" (לעיל , טז) - כל הנשים יורדות וממלאות מן העין , וזו כיון שראו אותה המים , מיד עלו; אמר לה הקדוש ברוך הוא: את סימן לבניך. נראה שדקדקו כן מלשון "ותמלא כדה ותעל" , שלא אמר 'ותשאב ותמלא'; ונעשה לה הנס בפעם הראשונה , כי אחרי כן כתוב "ותשאב" (להלן , מה); והעבד כשספר להם אמר "ותרד העינה ותשאב" (שם) , אולי לא יאמינו. (כב-כד) ויקח האיש נזם זהב ושני צמידים על ידיה - הכתוב הזה יחסר המעשה , והיה צריך שיאמר: ויקח האיש נזם זהב ויתן על אפה , ושני צמידים שם על ידיה. ולכך אני אומר כי פירושו: ויקח האיש נזם זהב ושני צמידים , שיהיו על ידיה , ויאמר: בת מי את; ואחרי שאמרה אליו: בת בתואל אנכי , שם הנזם על אפה והצמידים על ידיה , כאשר אמר להם; אבל חסר כאן הנתינה , וכן במקומות רבים. (לב) ויבא האיש הביתה - אליעזר הוא האיש הבא; ויפתח הגמלים - יחזור על לבן , שעשה עם אורחיו דרך מוסר , ויפתח גמליהם ויתן להם תבן ומספוא , ונתן מים לרחוץ רגלי אליעזר ורגלי האנשים אשר אתו , כי רחוק הוא שיהיה אליעזר הוא הנותן מים לרחוץ רגליו ורגלי אנשיו; וכן "ויעברו אנשים מדינים סוחרים וימשכו ויעלו את יוסף" (בר' לז , כח) , כי "וימשכו ויעלו" יחזור אל אחיו הנזכרים בפסוק הראשון; וכן "ויאמר ציבא אל המלך ככל אשר יצוה אדני המלך את עבדו כן יעשה עבדך ומפיבשת אוכל על שולחני כאחד מבני המלך" (ש"ב ט , יא) - והם דברי דוד; ורבים כן. וענין ויפתח הגמלים - שפתח מוסרי צוארם , כי המנהג - להוליכם קשורים; או שהיו הולכים חגורים במושב המרכבה אשר עליהם , כלשון "אל יתהלל חוגר כמפתח" (מ"א כ , יא); "התפתחי מוסרי צוארך" (יש' נב , ב). ורבנו שלמה כתב: התיר זמם שלהם , שהיה סותם פיהם שלא ירעו בשדות אחרים. ולשון בראשית רבא (ס , ח): התיר זממיהן; רבי הונא ורבי ירמיה שאיל לרבי חייא בר אבא: לא היו גמליו של אברהם אבינו דומים לחמורו של רבי פינחס בן יאיר? וכו'. וזו שאלה לסתור פִּתוּחַ הזמם , כי אי אפשר שיהיה החסידוּת בביתו של רבי פנחס בן יאיר גדול יותר מביתו של אברהם אבינו , וכאשר חמורו של רבי פנחס בן יאיר איננו צריך להשתמר מן הדברים האסורים לבעליו להאכילו , כל שכן גמליו של אברהם אבינו , ואין צריך לזמם , כי "לא יאונה לצדיק כל און" (מש' יב , כא). (מה) וטעם והנה רבקה יוצאת וכדה על שכמה - כי בהיותו בביתם שמע את שמה , או מתחלה הגידה לו שמה , אעפ"י שלא נזכר. (סא) ותקם רבקה ונערותיה - סיפר הכתוב כי אחרי שנתנו רשות שתלך רבקה ומניקתה ועבד אברהם ואנשיו , קמה רבקה וקראה נערותיה , ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש , כי הוא מורה הדרך לפניהם. וטעם ויקח העבד את רבקה וילך - לספר בזריזותו , כי אחרי צאתו מן העיר ותלכנה כל הנשים אחריו , לקח העבד את רבקה עמו , לא תפרד ממנו , לשמרה בדרך מכל מכשול. ורבי אברהם אמר , כי טעמו שהיה הולך עם רבקה ולא הרגיש , עד שבא יצחק ופגע בו. (סב-סג) בא מבא (בנוסחנו: מבוא) באר לחי ראי - יאמר כי יצחק בא עתה מבואו באר לחי ראי , ששב מבאר לחי שבא שמה. שאלו אמר 'בא מבאר לחי' , היה נראה שהיה דר שם , ולכך הוצרך לפרש כי הוא שב לעירו מביאתו שבא אל באר לחי לפי שעה , כי הוא יושב בארץ הנגב וחוזר לעירו. ויתכן בעבור היות מבא מקור , שהיה יצחק הולך תמיד אל המקום ההוא , כי היה לו מקום תפלה בעבור הראות שם המלאך , והוא יושב בארץ הנגב קרוב משם. וכן תרגם אנקלוס: "אתא ממיתוהי"; ועל דעתו הוא באר שבע , שתרגם "בין קדש ובין ברד" (בר' טז , יד) ו"בין קדש ובין שור" (בר' כ , א): "רקם וחגרא". ואם כן , המקום ההוא , מקום אשל אברהם (ראה בר' כא , לג) , ראוי לתפלה. והנה יצחק בא מן הבאר ההיא אל עיר אחרת אשר היתה בדרך עירו , ויצא לפנות ערב לשוח בשדה עם רעיו ואוהביו אשר שם , ומצא את העבד ורבקה , והלכו כולם יחדיו אל עירו , ויביאה אל אהל אמו. (סד) ותרא את יצחק - לשון רבנו שלמה: ראתה אותו הדוּר , ונתבישה ממנו. ורבי אברהם אמר , כי הפסוק הבא אחריו מוקדם , כי ותאמר אל העבד: וכבר אמרה אל העבד; ורבים בתורה כן , על דעתו. ובאמת שימצאו מהם , אבל בכאן איננו נכון , שיצטרך לערב שתי המקראות: ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק , "ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו ויאמר העבד הוא אדני" (להלן , סה) , ותפל מעל הגמל , "ותקח הצעיף ותתכס" (שם). ולדעתי , כראות רבקה איש הולך לקראתה בשדה , שֶיָרַט הדרך והלך בשדה לעומתם , ידעה כי אליהם הוא בא לראותם ולקרא להם לשלום , או להביאם אל ביתו ללון , ועשתה כדרך מוסר הנשים לעמוד בהצנע. ותפל מעל הגמל - לשון רבנו שלמה: השמיטה עצמה לארץ , כתרגומו: "ואתרכינת"; כמו "הטי נא כדך" (לעיל , יד): "ארכיני" (ת"א); "ויט שמים וירד" (תה' יח , י): "וארכין" (ת"י); ודומה לו "כי יפול לא יוטל" (תה' לז , כד) - אם יטה לארץ לא יגיע לקרקע. ואין דעת אנקלוס שהשמיטה עצמה מן הגמל לארץ , שאם כן הנה היא נופלת מעל הגמל ממש , לא מוטה מעליו , וכן לשון 'הרכנה' - הטיה לצד אחד בלבד; אבל כונתו , כי מעל הגמל אשר היא רוכבת עליו הטת עצמה לצד אחד , להסב פניה ממנו. וכמהו , לדעתי , "ויראה נעמן רץ אחריו ויפל מעל המרכבה לקראתו ויאמר השלום" (מ"ב ה , כא) , שאין ענינו , רק שהשפיל עצמו במרכבה לקראת הרץ אשר היה בארץ לשאול לו השלום; וכן אמר "כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך" (שם , כו). או יהיה אצל אנקלוס מעל הגמל כמו 'על הגמל' , וכן "מעל שמים חסדך" (תה' קח , ה); וכזו המ"ם - "לא יהיה משם... עול ימים וזקן" (יש' סה , כ) , וכן "המים אשר מעל לרקיע" (בר' א , ז) , על דרך הפשט , או כמו "והנה עם הולכים בדרך אחריו" (ראה ש"ב יג , לד) , וכן רבים. (סז) ויביאה יצחק האהלה שרה אמו - חסר הנסמך , וכמוהו רבים. וטעם הכתוב , כי יספר בכבוד שנהג יצחק באמו , כי מעת שמתה שרה לא נטו אהלה , כי אמרו לא תבא אשה אחרת אל אהל הגבירה הנכבדת; וכאשר באה רבקה , הביאה אל האהל ההוא לכבודה , ושם לקחה. וזה טעם ויאהבה וינחם - ירמוז שהיה מצטער מאד על אמו ורחק ממנו מנחם (ע"פ איכה א , טז) , עד שנחם באשתו באהבתו אותה; כי מה טעם שיזכיר הכתוב אהבת האיש באשתו? ואנקלוס פירש: ויביאה יצחק האהלה , והנה היא שרה אמו; ולכן הזכיר האהבה , כי מפני צדקתה וכשרון מעשיה אֲהֵבָהּ ונחם בה. וכך הזכיר בבראשית רבא (ס , טו): עד שלא מתה שרה , היתה ברכה מצויה בעיסה.