פרק כד
[א]
וְאַבְרָהָ֣ם
זָקֵ֔ן
בָּ֖א
בַּיָּמִ֑ים
וַיהוָ֛ה
בֵּרַ֥ךְ
אֶת־אַבְרָהָ֖ם
בַּכֹּֽל:
[ב]
וַיֹּ֣אמֶר
אַבְרָהָ֗ם
אֶל־עַבְדּוֹ֙
זְקַ֣ן
בֵּית֔וֹ
הַמֹּשֵׁ֖ל
בְּכָל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ
שִֽׂים־נָ֥א
יָדְךָ֖
תַּ֥חַת
יְרֵכִֽי:
[ג]
וְאַשְׁבִּ֣יעֲךָ֔
בַּֽיהוָה֙
אֱלֹהֵ֣י
הַשָּׁמַ֔יִם
וֵאלֹהֵ֖י
הָאָ֑רֶץ
אֲשֶׁ֨ר
לֹֽא־תִקַּ֤ח
אִשָּׁה֙
לִבְנִ֔י
מִבְּנוֹת֙
הַֽכְּנַעֲנִ֔י
אֲשֶׁ֥ר
אָנֹכִ֖י
יוֹשֵׁ֥ב
בְּקִרְבּֽוֹ:
[ד]
כִּ֧י
אֶל־אַרְצִ֛י
וְאֶל־מוֹלַדְתִּ֖י
תֵּלֵ֑ךְ
וְלָקַחְתָּ֥
אִשָּׁ֖ה
לִבְנִ֥י
לְיִצְחָֽק:
[ה]
וַיֹּ֤אמֶר
אֵלָיו֙
הָעֶ֔בֶד
אוּלַי֙
לֹא־תֹאבֶ֣ה
הָאִשָּׁ֔ה
לָלֶ֥כֶת
אַחֲרַ֖י
אֶל־הָאָ֣רֶץ
הַזֹּ֑את
הֶהָשֵׁ֤ב
אָשִׁיב֙
אֶת־בִּנְךָ֔
אֶל־הָאָ֖רֶץ
אֲשֶׁר־יָצָ֥אתָ
מִשָּֽׁם:
[ו]
וַיֹּ֥אמֶר
אֵלָ֖יו
אַבְרָהָ֑ם
הִשָּׁ֣מֶר
לְךָ֔
פֶּן־תָּשִׁ֥יב
אֶת־בְּנִ֖י
שָֽׁמָּה:
[ז]
יְהוָ֣ה׀
אֱלֹהֵ֣י
הַשָּׁמַ֗יִם
אֲשֶׁ֨ר
לְקָחַ֜נִי
מִבֵּ֣ית
אָבִי֘
וּמֵאֶ֣רֶץ
מֽוֹלַדְתִּי֒
וַאֲשֶׁ֨ר
דִּבֶּר־לִ֜י
וַאֲשֶׁ֤ר
נִֽשְׁבַּֽע־לִי֙
לֵאמֹ֔ר
לְזַ֨רְעֲךָ֔
אֶתֵּ֖ן
אֶת־הָאָ֣רֶץ
הַזֹּ֑את
ה֗וּא
יִשְׁלַ֤ח
מַלְאָכוֹ֙
לְפָנֶ֔יךָ
וְלָקַחְתָּ֥
אִשָּׁ֛ה
לִבְנִ֖י
מִשָּֽׁם:
[ח]
וְאִם־לֹ֨א
תֹאבֶ֤ה
הָֽאִשָּׁה֙
לָלֶ֣כֶת
אַחֲרֶ֔יךָ
וְנִקִּ֕יתָ
מִשְּׁבֻעָתִ֖י
זֹ֑את
רַ֣ק
אֶת־בְּנִ֔י
לֹ֥א
תָשֵׁ֖ב
שָֽׁמָּה:
[ט]
וַיָּ֤שֶׂם
הָעֶ֙בֶד֙
אֶת־יָד֔וֹ
תַּ֛חַת
יֶ֥רֶךְ
אַבְרָהָ֖ם
אֲדֹנָ֑יו
וַיִּשָּׁ֣בַֽע
ל֔וֹ
עַל־הַדָּבָ֖ר
הַזֶּֽה:
[שלישי]
[י]
וַיִּקַּ֣ח
הָ֠עֶבֶד
עֲשָׂרָ֨ה
גְמַלִּ֜ים
מִגְּמַלֵּ֤י
אֲדֹנָיו֙
וַיֵּ֔לֶךְ
וְכָל־ט֥וּב
אֲדֹנָ֖יו
בְּיָד֑וֹ
וַיָּ֗קָם
וַיֵּ֛לֶךְ
אֶל־אֲרַ֥ם
נַהֲרַ֖יִם
אֶל־עִ֥יר
נָחֽוֹר:
[יא]
וַיַּבְרֵ֧ךְ
הַגְּמַלִּ֛ים
מִח֥וּץ
לָעִ֖יר
אֶל־בְּאֵ֣ר
הַמָּ֑יִם
לְעֵ֣ת
עֶ֔רֶב
לְעֵ֖ת
צֵ֥את
הַשֹּׁאֲבֹֽת:
[יב]
וַיֹּאמַ֓ר׀
יְהוָ֗ה
אֱלֹהֵי֙
אֲדֹנִ֣י
אַבְרָהָ֔ם
הַקְרֵה־נָ֥א
לְפָנַ֖י
הַיּ֑וֹם
וַעֲשֵׂה־חֶ֕סֶד
עִ֖ם
אֲדֹנִ֥י
אַבְרָהָֽם:
[יג]
הִנֵּ֛ה
אָנֹכִ֥י
נִצָּ֖ב
עַל־עֵ֣ין
הַמָּ֑יִם
וּבְנוֹת֙
אַנְשֵׁ֣י
הָעִ֔יר
יֹצְאֹ֖ת
לִשְׁאֹ֥ב
מָֽיִם:
[יד]
וְהָיָ֣ה
הַֽנַּעֲרָ֗
אֲשֶׁ֨ר
אֹמַ֤ר
אֵלֶ֙יהָ֙
הַטִּי־נָ֤א
כַדֵּךְ֙
וְאֶשְׁתֶּ֔ה
וְאָמְרָ֣ה
שְׁתֵ֔ה
וְגַם־גְּמַלֶּ֖יךָ
אַשְׁקֶ֑ה
אֹתָ֤הּ
הֹכַ֙חְתָּ֙
לְעַבְדְּךָ֣
לְיִצְחָ֔ק
וּבָ֣הּ
אֵדַ֔ע
כִּֽי־עָשִׂ֥יתָ
חֶ֖סֶד
עִם־אֲדֹנִֽי:
[טו]
וַֽיְהִי־ה֗וּא
טֶרֶם֘
כִּלָּ֣ה
לְדַבֵּר֒
וְהִנֵּ֧ה
רִבְקָ֣ה
יֹצֵ֗את
אֲשֶׁ֤ר
יֻלְּדָה֙
לִבְתוּאֵ֣ל
בֶּן־מִלְכָּ֔ה
אֵ֥שֶׁת
נָח֖וֹר
אֲחִ֣י
אַבְרָהָ֑ם
וְכַדָּ֖הּ
עַל־שִׁכְמָֽהּ:
[טז]
וְהַֽנַּעֲרָ֗
טֹבַ֤ת
מַרְאֶה֙
מְאֹ֔ד
בְּתוּלָ֕ה
וְאִ֖ישׁ
לֹ֣א
יְדָעָ֑הּ
וַתֵּ֣רֶד
הָעַ֔יְנָה
וַתְּמַלֵּ֥א
כַדָּ֖הּ
וַתָּֽעַל:
[יז]
וַיָּ֥רָץ
הָעֶ֖בֶד
לִקְרָאתָ֑הּ
וַיֹּ֕אמֶר
הַגְמִיאִ֥ינִי
נָ֛א
מְעַט־מַ֖יִם
מִכַּדֵּֽךְ:
[יח]
וַתֹּ֖אמֶר
שְׁתֵ֣ה
אֲדֹנִ֑י
וַתְּמַהֵ֗ר
וַתֹּ֧רֶד
כַּדָּ֛הּ
עַל־יָדָ֖הּ
וַתַּשְׁקֵֽהוּ:
[יט]
וַתְּכַ֖ל
לְהַשְׁקֹת֑וֹ
וַתֹּ֗אמֶר
גַּ֤ם
לִגְמַלֶּ֙יךָ֙
אֶשְׁאָ֔ב
עַ֥ד
אִם־כִּלּ֖וּ
לִשְׁתֹּֽת:
[כ]
וַתְּמַהֵ֗ר
וַתְּעַ֤ר
כַּדָּהּ֙
אֶל־הַשֹּׁ֔קֶת
וַתָּ֥רָץ
ע֛וֹד
אֶֽל־הַבְּאֵ֖ר
לִשְׁאֹ֑ב
וַתִּשְׁאַ֖ב
לְכָל־גְּמַלָּֽיו:
[כא]
וְהָאִ֥ישׁ
מִשְׁתָּאֵ֖ה
לָ֑הּ
מַחֲרִ֕ישׁ
לָדַ֗עַת
הַהִצְלִ֧יחַ
יְהוָ֛ה
דַּרְכּ֖וֹ
אִם־לֹֽא:
[כב]
וַיְהִ֗י
כַּאֲשֶׁ֨ר
כִּלּ֤וּ
הַגְּמַלִּים֙
לִשְׁתּ֔וֹת
וַיִּקַּ֤ח
הָאִישׁ֙
נֶ֣זֶם
זָהָ֔ב
בֶּ֖קַע
מִשְׁקָל֑וֹ
וּשְׁנֵ֤י
צְמִידִים֙
עַל־יָדֶ֔יהָ
עֲשָׂרָ֥ה
זָהָ֖ב
מִשְׁקָלָֽם:
[כג]
וַיֹּ֙אמֶר֙
בַּת־מִ֣י
אַ֔תְּ
הַגִּ֥ידִי
נָ֖א
לִ֑י
הֲיֵ֧שׁ
בֵּית־אָבִ֛יךְ
מָק֥וֹם
לָ֖נוּ
לָלִֽין:
[כד]
וַתֹּ֣אמֶר
אֵלָ֔יו
בַּת־בְּתוּאֵ֖ל
אָנֹ֑כִי
בֶּן־מִלְכָּ֕ה
אֲשֶׁ֥ר
יָלְדָ֖ה
לְנָחֽוֹר:
[כה]
וַתֹּ֣אמֶר
אֵלָ֔יו
גַּם־תֶּ֥בֶן
גַּם־מִסְפּ֖וֹא
רַ֣ב
עִמָּ֑נוּ
גַּם־מָק֖וֹם
לָלֽוּן:
[כו]
וַיִּקֹּ֣ד
הָאִ֔ישׁ
וַיִּשְׁתַּ֖חוּ
לַיהוָֽה:
[רביעי]
[כז]
וַיֹּ֗אמֶר
בָּר֤וּךְ
יְהוָה֙
אֱלֹהֵי֙
אֲדֹנִ֣י
אַבְרָהָ֔ם
אֲ֠שֶׁר
לֹא־עָזַ֥ב
חַסְדּ֛וֹ
וַאֲמִתּ֖וֹ
מֵעִ֣ם
אֲדֹנִ֑י
אָנֹכִ֗י
בַּדֶּ֙רֶךְ֙
נָחַ֣נִי
יְהוָ֔ה
בֵּ֖ית
אֲחֵ֥י
אֲדֹנִֽי:
[כח]
וַתָּ֙רָץ֙
הַֽנַּעֲרָ֔
וַתַּגֵּ֖ד
לְבֵ֣ית
אִמָּ֑הּ
כַּדְּבָרִ֖ים
הָאֵֽלֶּה:
[כט]
וּלְרִבְקָ֥ה
אָ֖ח
וּשְׁמ֣וֹ
לָבָ֑ן
וַיָּ֨רָץ
לָבָ֧ן
אֶל־הָאִ֛ישׁ
הַח֖וּצָה
אֶל־הָעָֽיִן:
[ל]
וַיְהִ֣י׀
כִּרְאֹ֣ת
אֶת־הַנֶּ֗זֶם
וְֽאֶת־הַצְּמִדִים֘
עַל־יְדֵ֣י
אֲחֹתוֹ֒
וּכְשָׁמְע֗וֹ
אֶת־דִּבְרֵ֞י
רִבְקָ֤ה
אֲחֹתוֹ֙
לֵאמֹ֔ר
כֹּֽה־דִבֶּ֥ר
אֵלַ֖י
הָאִ֑ישׁ
וַיָּבֹא֙
אֶל־הָאִ֔ישׁ
וְהִנֵּ֛ה
עֹמֵ֥ד
עַל־הַגְּמַלִּ֖ים
עַל־הָעָֽיִן:
[לא]
וַיֹּ֕אמֶר
בּ֖וֹא
בְּר֣וּךְ
יְהוָ֑ה
לָ֤מָּה
תַֽעֲמֹד֙
בַּח֔וּץ
וְאָנֹכִי֙
פִּנִּ֣יתִי
הַבַּ֔יִת
וּמָק֖וֹם
לַגְּמַלִּֽים:
[לב]
וַיָּבֹ֤א
הָאִישׁ֙
הַבַּ֔יְתָה
וַיְפַתַּ֖ח
הַגְּמַלִּ֑ים
וַיִּתֵּ֨ן
תֶּ֤בֶן
וּמִסְפּוֹא֙
לַגְּמַלִּ֔ים
וּמַ֙יִם֙
לִרְחֹ֣ץ
רַגְלָ֔יו
וְרַגְלֵ֥י
הָאֲנָשִׁ֖ים
אֲשֶׁ֥ר
אִתּֽוֹ:
[לג]
וַיֻּישַׂ֤ם
וַיּוּשַׂ֤ם
לְפָנָיו֙
לֶאֱכֹ֔ל
וַיֹּ֙אמֶר֙
לֹ֣א
אֹכַ֔ל
עַ֥ד
אִם־דִּבַּ֖רְתִּי
דְּבָרָ֑י
וַיֹּ֖אמֶר
דַּבֵּֽר:
[לד]
וַיֹּאמַ֑ר
עֶ֥בֶד
אַבְרָהָ֖ם
אָנֹֽכִי:
[לה]
וַיהוָ֞ה
בֵּרַ֧ךְ
אֶת־אֲדֹנִ֛י
מְאֹ֖ד
וַיִּגְדָּ֑ל
וַיִּתֶּן־ל֞וֹ
צֹ֤אן
וּבָקָר֙
וְכֶ֣סֶף
וְזָהָ֔ב
וַעֲבָדִם֙
וּשְׁפָחֹ֔ת
וּגְמַלִּ֖ים
וַחֲמֹרִֽים:
[לו]
וַתֵּ֡לֶד
שָׂרָה֩
אֵ֨שֶׁת
אֲדֹנִ֥י
בֵן֙
לַֽאדֹנִ֔י
אַחֲרֵ֖י
זִקְנָתָ֑הּ
וַיִּתֶּן־ל֖וֹ
אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לֽוֹ:
[לז]
וַיַּשְׁבִּעֵ֥נִי
אֲדֹנִ֖י
לֵאמֹ֑ר
לֹא־תִקַּ֤ח
אִשָּׁה֙
לִבְנִ֔י
מִבְּנוֹת֙
הַֽכְּנַעֲנִ֔י
אֲשֶׁ֥ר
אָנֹכִ֖י
יֹשֵׁ֥ב
בְּאַרְצֽוֹ:
[לח]
אִם־לֹ֧א
אֶל־בֵּית־אָבִ֛י
תֵּלֵ֖ךְ
וְאֶל־מִשְׁפַּחְתִּ֑י
וְלָקַחְתָּ֥
אִשָּׁ֖ה
לִבְנִֽי:
[לט]
וָאֹמַ֖ר
אֶל־אֲדֹנִ֑י
אֻלַ֛י
לֹא־תֵלֵ֥ךְ
הָאִשָּׁ֖ה
אַחֲרָֽי:
[מ]
וַיֹּ֖אמֶר
אֵלָ֑י
יְהוָ֞ה
אֲשֶׁר־הִתְהַלַּ֣כְתִּי
לְפָנָ֗יו
יִשְׁלַ֨ח
מַלְאָכ֤וֹ
אִתָּךְ֙
וְהִצְלִ֣יחַ
דַּרְכֶּ֔ךָ
וְלָקַחְתָּ֤
אִשָּׁה֙
לִבְנִ֔י
מִמִּשְׁפַּחְתִּ֖י
וּמִבֵּ֥ית
אָבִֽי:
[מא]
אָ֤ז
תִּנָּקֶה֙
מֵאָ֣לָתִ֔י
כִּ֥י
תָב֖וֹא
אֶל־מִשְׁפַּחְתִּ֑י
וְאִם־לֹ֤א
יִתְּנוּ֙
לָ֔ךְ
וְהָיִ֥יתָ
נָקִ֖י
מֵאָלָתִֽי:
[מב]
וָאָבֹ֥א
הַיּ֖וֹם
אֶל־הָעָ֑יִן
וָאֹמַ֗ר
יְהוָה֙
אֱלֹהֵי֙
אֲדֹנִ֣י
אַבְרָהָ֔ם
אִם־יֶשְׁךָ־נָּא֙
מַצְלִ֣יחַ
דַּרְכִּ֔י
אֲשֶׁ֥ר
אָנֹכִ֖י
הֹלֵ֥ךְ
עָלֶֽיהָ:
[מג]
הִנֵּ֛ה
אָנֹכִ֥י
נִצָּ֖ב
עַל־עֵ֣ין
הַמָּ֑יִם
וְהָיָ֤ה
הָֽעַלְמָה֙
הַיֹּצֵ֣את
לִשְׁאֹ֔ב
וְאָמַרְתִּ֣י
אֵלֶ֔יהָ
הַשְׁקִֽינִי־נָ֥א
מְעַט־מַ֖יִם
מִכַּדֵּֽךְ:
[מד]
וְאָמְרָ֤ה
אֵלַי֙
גַּם־אַתָּ֣ה
שְׁתֵ֔ה
וְגַ֥ם
לִגְמַלֶּ֖יךָ
אֶשְׁאָ֑ב
הִ֣וא
הָאִשָּׁ֔ה
אֲשֶׁר־הֹכִ֥יחַ
יְהוָ֖ה
לְבֶן־אֲדֹנִֽי:
[מה]
אֲנִי֩
טֶ֨רֶם
אֲכַלֶּ֜ה
לְדַבֵּ֣ר
אֶל־לִבִּ֗י
וְהִנֵּ֨ה
רִבְקָ֤ה
יֹצֵאת֙
וְכַדָּ֣הּ
עַל־שִׁכְמָ֔הּ
וַתֵּ֥רֶד
הָעַ֖יְנָה
וַתִּשְׁאָ֑ב
וָאֹמַ֥ר
אֵלֶ֖יהָ
הַשְׁקִ֥ינִי
נָֽא:
[מו]
וַתְּמַהֵ֗ר
וַתּ֤וֹרֶד
כַּדָּהּ֙
מֵעָלֶ֔יהָ
וַתֹּ֣אמֶר
שְׁתֵ֔ה
וְגַם־גְּמַלֶּ֖יךָ
אַשְׁקֶ֑ה
וָאֵ֕שְׁתְּ
וְגַ֥ם
הַגְּמַלִּ֖ים
הִשְׁקָֽתָה:
[מז]
וָאֶשְׁאַ֣ל
אֹתָ֗הּ
וָאֹמַר֘
בַּת־מִ֣י
אַתְּ֒
וַתֹּ֗אמֶר
בַּת־בְּתוּאֵל֙
בֶּן־נָח֔וֹר
אֲשֶׁ֥ר
יָֽלְדָה־לּ֖וֹ
מִלְכָּ֑ה
וָאָשִׂ֤ם
הַנֶּ֙זֶם֙
עַל־אַפָּ֔הּ
וְהַצְּמִידִ֖ים
עַל־יָדֶֽיהָ:
[מח]
וָאֶקֹּ֥ד
וָאֶשְׁתַּחֲוֶ֖ה
לַיהוָ֑ה
וָאֲבָרֵ֗ךְ
אֶת־יְהוָה֙
אֱלֹהֵי֙
אֲדֹנִ֣י
אַבְרָהָ֔ם
אֲשֶׁ֤ר
הִנְחַ֙נִי֙
בְּדֶ֣רֶךְ
אֱמֶ֔ת
לָקַ֛חַת
אֶת־בַּת־אֲחִ֥י
אֲדֹנִ֖י
לִבְנֽוֹ:
[מט]
וְ֠עַתָּה
אִם־יֶשְׁכֶ֨ם
עֹשִׂ֜ים
חֶ֧סֶד
וֶאֱמֶ֛ת
אֶת־אֲדֹנִ֖י
הַגִּ֣ידוּ
לִ֑י
וְאִם־לֹ֕א
הַגִּ֣ידוּ
לִ֔י
וְאֶפְנֶ֥ה
עַל־יָמִ֖ין
א֥וֹ
עַל־שְׂמֹֽאל:
[נ]
וַיַּ֨עַן
לָבָ֤ן
וּבְתוּאֵל֙
וַיֹּ֣אמְר֔וּ
מֵיְהוָ֖ה
יָצָ֣א
הַדָּבָ֑ר
לֹ֥א
נוּכַ֛ל
דַּבֵּ֥ר
אֵלֶ֖יךָ
רַ֥ע
אוֹ־טֽוֹב:
[נא]
הִנֵּֽה־רִבְקָ֥ה
לְפָנֶ֖יךָ
קַ֣ח
וָלֵ֑ךְ
וּתְהִ֤י
אִשָּׁה֙
לְבֶן־אֲדֹנֶ֔יךָ
כַּאֲשֶׁ֖ר
דִּבֶּ֥ר
יְהוָֽה:
[נב]
וַיְהִ֕י
כַּאֲשֶׁ֥ר
שָׁמַ֛ע
עֶ֥בֶד
אַבְרָהָ֖ם
אֶת־דִּבְרֵיהֶ֑ם
וַיִּשְׁתַּ֥חוּ
אַ֖רְצָה
לַיהוָֽה:
[חמישי]
[נג]
וַיּוֹצֵ֨א
הָעֶ֜בֶד
כְּלֵי־כֶ֨סֶף
וּכְלֵ֤י
זָהָב֙
וּבְגָדִ֔ים
וַיִּתֵּ֖ן
לְרִבְקָ֑ה
וּמִ֨גְדָּנֹ֔ת
נָתַ֥ן
לְאָחִ֖יהָ
וּלְאִמָּֽהּ:
[נד]
וַיֹּאכְל֣וּ
וַיִּשְׁתּ֗וּ
ה֛וּא
וְהָאֲנָשִׁ֥ים
אֲשֶׁר־עִמּ֖וֹ
וַיָּלִ֑ינוּ
וַיָּק֣וּמוּ
בַבֹּ֔קֶר
וַיֹּ֖אמֶר
שַׁלְּחֻ֥נִי
לַֽאדֹנִֽי:
[נה]
וַיֹּ֤אמֶר
אָחִ֙יהָ֙
וְאִמָּ֔הּ
תֵּשֵׁ֨ב
הַנַּעֲרָ֥
אִתָּ֛נוּ
יָמִ֖ים
א֣וֹ
עָשׂ֑וֹר
אַחַ֖ר
תֵּלֵֽךְ:
[נו]
וַיֹּ֤אמֶר
אֲלֵהֶם֙
אַל־תְּאַחֲר֣וּ
אֹתִ֔י
וַיהוָ֖ה
הִצְלִ֣יחַ
דַּרְכִּ֑י
שַׁלְּח֕וּנִי
וְאֵלְכָ֖ה
לַֽאדֹנִֽי:
[נז]
וַיֹּאמְר֖וּ
נִקְרָ֣א
לַֽנַּעֲרָ֑
וְנִשְׁאֲלָ֖ה
אֶת־פִּֽיהָ:
[נח]
וַיִּקְרְא֤וּ
לְרִבְקָה֙
וַיֹּאמְר֣וּ
אֵלֶ֔יהָ
הֲתֵלְכִ֖י
עִם־הָאִ֣ישׁ
הַזֶּ֑ה
וַתֹּ֖אמֶר
אֵלֵֽךְ:
[נט]
וַֽיְשַׁלְּח֛וּ
אֶת־רִבְקָ֥ה
אֲחֹתָ֖ם
וְאֶת־מֵנִקְתָּ֑הּ
וְאֶת־עֶ֥בֶד
אַבְרָהָ֖ם
וְאֶת־אֲנָשָֽׁיו:
[ס]
וַיְבָרֲכ֤וּ
אֶת־רִבְקָה֙
וַיֹּ֣אמְרוּ
לָ֔הּ
אֲחֹתֵ֕נוּ
אַ֥תְּ
הֲיִ֖י
לְאַלְפֵ֣י
רְבָבָ֑ה
וְיִירַ֣שׁ
זַרְעֵ֔ךְ
אֵ֖ת
שַׁ֥עַר
שֹׂנְאָֽיו:
[סא]
וַתָּ֨קָם
רִבְקָ֜ה
וְנַעֲרֹתֶ֗יהָ
וַתִּרְכַּ֙בְנָה֙
עַל־הַגְּמַלִּ֔ים
וַתֵּלַ֖כְנָה
אַחֲרֵ֣י
הָאִ֑ישׁ
וַיִּקַּ֥ח
הָעֶ֛בֶד
אֶת־רִבְקָ֖ה
וַיֵּלַֽךְ:
[סב]
וְיִצְחָק֙
בָּ֣א
מִבּ֔וֹא
בְּאֵ֥ר
לַחַ֖י
רֹאִ֑י
וְה֥וּא
יוֹשֵׁ֖ב
בְּאֶ֥רֶץ
הַנֶּֽגֶב:
[סג]
וַיֵּצֵ֥א
יִצְחָ֛ק
לָשׂ֥וּחַ
בַּשָּׂדֶ֖ה
לִפְנ֣וֹת
עָ֑רֶב
וַיִּשָּׂ֤א
עֵינָיו֙
וַיַּ֔רְא
וְהִנֵּ֥ה
גְמַלִּ֖ים
בָּאִֽים:
[סד]
וַתִּשָּׂ֤א
רִבְקָה֙
אֶת־עֵינֶ֔יהָ
וַתֵּ֖רֶא
אֶת־יִצְחָ֑ק
וַתִּפֹּ֖ל
מֵעַ֥ל
הַגָּמָֽל:
[סה]
וַתֹּ֣אמֶר
אֶל־הָעֶ֗בֶד
מִֽי־הָאִ֤ישׁ
הַלָּזֶה֙
הַהֹלֵ֤ךְ
בַּשָּׂדֶה֙
לִקְרָאתֵ֔נוּ
וַיֹּ֥אמֶר
הָעֶ֖בֶד
ה֣וּא
אֲדֹנִ֑י
וַתִּקַּ֥ח
הַצָּעִ֖יף
וַתִּתְכָּֽס:
[סו]
וַיְסַפֵּ֥ר
הָעֶ֖בֶד
לְיִצְחָ֑ק
אֵ֥ת
כָּל־הַדְּבָרִ֖ים
אֲשֶׁ֥ר
עָשָֽׂה:
[סז]
וַיְבִאֶ֣הָ
יִצְחָ֗ק
הָאֹ֙הֱלָה֙
שָׂרָ֣ה
אִמּ֔וֹ
וַיִּקַּ֧ח
אֶת־רִבְקָ֛ה
וַתְּהִי־ל֥וֹ
לְאִשָּׁ֖ה
וַיֶּאֱהָבֶ֑הָ
וַיִּנָּחֵ֥ם
יִצְחָ֖ק
אַחֲרֵ֥י
אִמּֽוֹ:
פ
פרק כד
(א)
ואברהם
זקן
-
פועל
עבר
או
תואר.
בא
בימים
-
בימים
שהם
השלמת
ימי
אדם
בעולם
,
ורצה
להשיא
אשה
לבנו
יצחק
בחייו.
ויי'
ברך
את
אברהם
בכל
-
לא
חסר
דבר
,
ולא
היה
לו
דבר
צורך
בעולם
הזה
,
אלא
להשיא
לבנו
יצחק
אשה
הראויה
לו.
(ב)
ויאמר.
זקן
ביתו
-
סמוך
מן
'זָקֵן'
,
כמו
מן
'כָבֵד'
-
"כְבַד
פה"
(שמ'
ד
,
י);
ועניינו:
שגדל
בביתו
עד
שזקן.
או
פרושו:
זקן
מכל
בני
ביתו.
ואמר
זה
,
לפי
שהיה
נאמן
לו;
ועוד
,
שהיה
מושל
בכל
אשר
לו
,
ולו
היתה
ראויה
המצוה
הזאת
והשליחות.
שים
נא
ידך
תחת
ירכי
-
אמרו
,
כי
מנהג
היה
באותם
הימים
לאדם
שמצוה
אחר
,
שמשים
ידו
תחת
ירכו
לקיים
הדבר;
כי
כמו
שהיד
ברשותו
תחת
ירכו
,
כן
יהיה
הוא
ברשותו
לקיים
הדבר.
והיה
מנהג
זה
חזק
ביניהם
לקיים
כל
דבר
,
כמו
ברית
שכורת
אדם
עם
חבירו.
וכן
אמר
יעקב
אבינו
ליוסף
בנו
,
כשרצה
לצוותו
על
קבורתו
,
"שים
נא
ידך
תחת
ירכי"
(בר'
מז
,
כט).
ויש
מפרשים
,
שהשביעו
במצות
מילה;
ואם
כן
היה
לו
לומר:
'ואשביעך
במצוה
זו'
,
והוא
אמר:
"ואשביעך
ביי'
אלהי
השמים"
(להלן
,
ג).
(ג)
ואשביעך
-
בשבועה
שהשביעו
אמר
ואלהי
הארץ
,
כלומר
,
שהוא
שופט
גם
התחתונים
ומשגיח
בהם;
ולא
תחשוב
כי
אם
תעבור
על
השבועה
,
שלא
יפקד
עונך;
כי
כן
יעשה
,
כי
הוא
אלהי
הארץ
כמו
שהוא
אלהי
השמים.
אבל
כשדבר
על
עצמו
ואמר
"יי'
אלהי
השמים"
(להלן
,
ז)
,
לא
הוצרך
לומר
'ואלהי
הארץ'
,
כי
הוא
היה
יודע
זה
בעצמו.
ובבראשית
רבה
(נט
,
ח):
אמר
רבי
פנחס:
אלהי
השמים
-
עד
שלא
הודעתיו
לבריותיו
,
ואלהי
הארץ
-
משהודעתיו
לבריותיו.
מבנות
הכנעני
-
כי
זרע
כנען
ארור
(ראה
בר'
ט
,
כב)
וזרעי
ברוך
,
ולא
יתערב
זרע
ברוך
בארור.
יושב
בקרבו
-
תניינא
"יושב
בארצו"
(להלן
,
לז);
וסימן:
"בקרב
הארץ"
(שמ'
ח
,
יח).
(ד)
כי
אל
ארצי
-
הוא
ארם
נהרים.
ואל
מולדתי
-
העיר
שנולדתי
בה
,
והיא
אור
כשדים
(ראה
בר'
יא
,
כח);
רוצה
לומר
,
כי
שם
ימצא
משפחתו.
ועל
רבקה
רמז
לו
,
כי
הוגד
לו
שנולדה
(ראה
בר'
כב
,
כג).
ובבראשית
רבה
(נט
,
ח):
אמר
רבי
יצחק:
כי
אל
ארצי
-
היינו
דאמרי
אנשי:
חטי
דקרתך
זונין?
מנהון
זרע!
(ה)
ויאמר.
ההשב
אשיב
-
אולי
בשובי
לא
אמצאך
חי?
אמור
לי
אם
אשיב
את
בנך
שמה
,
אם
היא
לא
תאבה
לבא
אחרי.
ואע"פ
שיצחק
לא
היה
שם
,
יקרא
'השבה'
,
כנגד
אברהם
שהיה
שם
ויצא
משם
(ראה
בר'
יא
,
לא).
(ו)
ויאמר.
השמר
לך
-
כי
לא
רצה
אברהם
שיצא
מחזקתו
מן
הארץ
שנתן
לו
האל
ולזרעו.
פן
תשיב
-
שלא
תשיב;
וכן
"פן
תמותון"
(בר'
ג
,
ג)
-
שלא
תמותון
,
כמו
שפירשנו
(שם).
וכן
"פן
תדבר
עם
יעקב"
(בר'
לא
,
כד)
-
שלא
תדבר.
(ז)
יי'
אלהי
השמים
אשר
לקחני
-
כיון
שלקחני
משם
לתת
לזרעי
את
הארץ
הזאת
,
לא
ירצה
שישוב
בני
שמה
,
והוא
ישלח
מלאכו
להצליחך
,
שתקח
משם
אשה
לבני.
ואשר
דבר
לי
-
קודם
צאתי
משם
ואחר
שיצאתי
משם.
ואשר
נשבע
לי
-
בעקדת
יצחק.
(ח)
ואם
לא
-
מבואר.
(ט)
וישם
-
מבואר.
(י)
ויקח.
וכל
טוב
-
רוב
טוב
,
כמו
"וכל
הארץ
באו
מצריימה"
(בר'
מא
,
נז)
,
והדומים
לו
רבים;
רוצה
לומר:
מכסף
וזהב
ומרגליות
,
כדי
להראותם
עושר
אברהם
,
כדי
שיטה
לב
קרוביו
אליו
לתת
אשה
ליצחק.
ורבותינו
ז"ל
פרשו
(ב"ר
נט
,
יא):
וכל
טוב
-
שטר
מתנה
,
שנתן
אברהם
כל
אשר
לו
ליצחק
(ראה
בר'
כה
,
ה)
,
הביא
בידו
להראותו
להם.
אל
ארם
נהרים
-
שהיו
שני
נהרות
עוברים
עליה.
אל
עיר
נחור
-
הוא
אור
כשדים
,
כי
שם
נשאר
כשיצא
תרח
משם
עם
אברהם
בנו
(ראה
בר'
יא
,
כח
,
לא).
(יא)
ויברך
הגמלים
-
הרביצם
על
ברכיהם
כדי
שינוחו
,
כדי
להשקותם.
ובין
כך
התפלל
לאל
,
שיזמין
לו
כפי
מה
שצריך.
אל
באר
המים
-
סמוך
לבאר
המים.
(יב)
ויאמר.
הקרה
נא
לפני
-
זַמֵן
לפני
כפי
שאומר
,
ויהיה
לי
סימן
,
כי
עשית
חסד
עם
אדני.
(יד)
והיה
-
על
הענין
נאמר
,
וכן
"כי
יהיה
נערה"
(דב'
כב
,
כג).
אשר
אומר
אליה
-
והנה
הוא
לא
יאמר
לחגרת
ולסומא
,
אבל
אפשר
שהיתה
שפחה
או
ממזרת
,
או
לא
היתה
ממשפחת
אברהם;
ועל
זה
התפלל
ואמר:
"הקרה
נא
לפני
היום
ועשה
חסד"
(לעיל
,
יב).
אותה
הוכחת
-
אדע
כי
אותה
זמנת
ליצחק
,
ואותה
אקח
לו
לאשה.
ובה
אדע
-
אם
תהיה
טובה
ובת
טובים
וממשפחתו
,
אז
אדע
כי
עשית
חסד
עמו.
(טו)
ויהי
הוא
-
והנה
נזדמן
לו
כאשר
שאל
,
ממשפחת
אברהם
,
בת
בן
אחיו
,
ושהייתה
הנערה
טובה
,
יפה
ובתולה.
טרם
כלה
לדבר
-
כלומר:
עוד
הדבר
בפיו
או
בלבו;
וכן
"טרם
יקראו
ואני
אענה"
(יש'
סה
,
כד).
(טז)
והנערה.
ואיש
לא
ידעה
-
אפילו
שלא
כדרכה
(ראה
בר'
ס
,
ה).
ותמלא
כדה
-
ששאבה
מן
העין
מלא
כדה.
והמים
היו
קרובים
לשטח
הארץ
,
לפיכך
קראה
'עין'
ו'באר'.
ויש
דרש
(שם)
,
שעלו
המים
לקראתה
,
לפי
שאמר
ותמלא
ולא
אמר
'ותשאב';
והנה
בדבר
הגר
אמר
"ותלך
ותמלא
את
החמת
מים"
(בר'
כא
,
יט).
(יז)
וירץ
-
לפי
שראה
אותה
יפה;
ועל
שאלותיו
סמך
על
האל.
הגמיאיני
נא
-
כמו
"השקיני"
(להלן
,
מג).
(יח)
ותאמר
שתה
אדני
-
להודיע
כי
היתה
בת
מוסר
,
שלא
היתה
יודעת
מי
הוא
,
וקראתו
אדני
,
ובזריזות
מהרה
להשקותו.
ותשקהו
-
מידה.
(יט)
ותכל.
עד
אם
כלו
לשתות
-
אבל
אם
כלו
לשתות
אז
אחדל;
כלומר:
אשאב
להם
לרוב
,
עד
שאראה
אם
כלו
לשתות.
או
יהיה
אם
במקום
'אשר'
,
כלומר:
עד
אשר
יכלו
לשתות.
(כ)
ותמהר.
ותער
כדה
-
ותריק.
אל
השוקת
-
מקום
שמשקים
בו
הבהמות.
(כא)
והאיש
משתאה
לה
-
היה
תמה
לה
,
שראה
אותה
עושה
בזריזות;
והיה
מחריש
לה
עדין
,
שלא
לשאול
אותה
בת
מי
היא
,
עד
אשר
יכלו
הגמלים
לשתות.
ההצליח
-
אם
היא
בת
טובים
וממשפחת
אברהם
,
אם
לא.
(כב)
ויהי.
ויקח
-
לתתם
לה
,
אחר
ששאלה
בת
מי
היא;
ואם
היא
ממשפחת
אברהם
,
יתן
לה;
וכן
אמר
הוא
בספור
הדברים
,
כי
קודם
שאלה
ואחר
כך
נתן
לה
(ראה
להלן
,
מז).
בקע
-
חצי
שקל
,
ונתנו
על
אפה
כמו
שספר
(שם);
וכן
נתן
שני
צמידים
על
ידיה.
עשרה
זהב
-
כתרגומו.
(כג)
ויאמר
-
בא
לה
בטענה
לשאול
אותה
בת
מי
היא
,
ושאלה
היש
בית
אביך
מקום
לנו
ללין.
ללין
כמו
'להלין';
ללין
ביו"ד
,
שהוא
מבנין
'הפעיל'
,
ו"ללון"
(להלן
,
כה)
בו"ו
,
שהוא
מבנין
ה'קל'
,
אחד
הוא
אל
הענין;
כי
גם
בנין
'הפעיל'
עומד
בזה
השורש.
והשאלה
והמענה
אחד
הוא
,
כי
על
לינת
האנשים
והגמלים
שְׁאָלָהּ
,
כי
אין
דרך
ארץ
שילינו
אלה
בלא
אלה;
ועליהם
ענתה
לו.
ויוכל
לומר
האומר
,
כי
ללין
-
פועל
יוצא
,
כמו
"ערום
ילינו
מבלי
לבוש"
(איוב
כד
,
ז);
רוצה
לומר:
כי
מקום
להלין
הגמלים
שְׁאָלָהּ
,
והיא
ענתה
לו
"ללון"
(להלן
,
כה)
,
כי
גם
להם
יש
מקום
בבית
אביה
ללון.
(כד)
ותאמר
-
על
השאלה
הראשונה
השיבתהו;
ומלכה
ונחור
היו
ידועים
,
לפיכך
אמרה
לו
כל
זה.
(כה)
ותאמר
-
השיבתהו
על
השאלה
השניה
,
ואמרה
לו
יותר
ממה
ששְאָלָהּ
,
להודיע
כי
רחבת
לב
היתה
,
שאמרה
לו
שיתנו
לו
תבן
ומספוא.
ועדין
לא
נתן
לה
דבר
,
עד
שהשיבתהו
על
שאלותיו.
ומספוא
-
כלל
למאכל
הבהמות
זולת
תבן
,
והוא
השעורה
ושבולת
שועל.
ומה
שאמר
גם
-
כן
הוא
מנהג
הלשון
,
כמו
"גם
אנחנו
גם
אתה
גם
טפנו"
(בר'
מג
,
ח);
וכל
אחד
לרבות
על
חברו.
(כו)
ויקוד
-
וההשתחואה
יותר
מקידה.
ואמרו
רבותינו
ז"ל
(ברכות
לד
,
ב):
קידה
-
על
אפים;
השתחואה
-
זו
פִּשוּט
ידים
ורגלים.
הודה
לאל
שהצליח
דרכו.
(כז)
ויאמר.
חסדו
ואמתו
-
כי
הרודף
אחר
הטוב
,
דין
הוא
שיזמין
לו
האל
-
הטוב
,
זהו
'אמת';
ו'חסד'
הוא
יתרון
הטובה
,
וזהו
שהזמין
לבנו
אשה
מבית
אביו.
אנכי
בדרך
-
לא
ידעתי
אנה
אלין
,
ונחני
יי'
בית
אחי
אדני
-
כי
נחור
-
אחיו
(ראה
בר'
יא
,
כו)
,
ומלכה
-
בת
אחיו
(ראה
שם
,
כט);
ולפיכך
אמר
אחי
,
לשון
רבים.
ובספור
דבריו:
"בת
אחי"
(להלן
,
מח)
-
לשון
יחיד
,
והענין
אחד:
הראשון
בצרי
החי"ת
והאחרון
בחרק
,
והסימן
"אֵחִי
וראש"
(בר'
מו
,
כא).
ואחר
שהודה
לאל
על
שהצליח
השם
דרכו
,
נתן
לה
הנזם
והצמידים.
(כח)
ותרץ
-
רצה
לבית
בשמחה.
ואמר
לבית
אמה
-
ולא
אמר
'לבית
אביה'
,
כי
הבת
-
עם
האם
ספוריה
ודבריה
,
לא
עם
האב.
כדברים
האלה
-
כענין
'הדברים
האלה'
,
פחות
מהם
או
יותר
מהם
או
שנוי
מלות
,
כי
כן
דרך
המספר.
(כט)
ולרבקה
אח
-
לפי
שלא
כתב
אותו
בספור
תולדת
נחור
(ראה
בר'
כב
,
כ
ואי')
,
אמר
כן.
(ל)
ויהי
כראות
-
להודיע
,
כי
צר
עין
היה
לבן
,
לא
כאחותו;
כי
כשראה.
הנזם
והצמידים
,
אז
רץ
להכניסו
לביתו.
וכשמעו
-
נראה
,
כי
האיש
דבר
אליה
ענין
בֹּאוֹ
העיר
לקחת
אשה
לבן
אדניו;
זהו
שאמרה
כה
דבר
אלי
האיש.
עומד
על
הגמלים
-
עם
הגמלים
,
כמו
"ויבאו
האנשים
על
הנשים"
(שמ'
לה
,
כב)
-
עומד
ומצפה
,
שתשוב
אליו
הנערה
או
אביה
או
אחיה
,
להכניסו
לביתם.
(לא)
ויאמר.
ברוך
יי'
-
שבירך
אותך
בעשר
,
כאשר
אני
רואה.
פניתי
הבית
-
לך
ולאנשיך
,
ופניתי
גם
מקום
לגמלים.
(לב)
ויבא.
ויפתח
-
לבן;
פתח
הגמלים
מאסוריהם
,
כדרך
שמפתחים
הבהמות
הבאות
מהדרך.
ובדרש
(ב"ר
ס
,
ח)
,
שפתח
הזמם
שהיה
בפיהם
בדרך
,
כדי
שלא
לאכול
מן
הגזל.
ובדברי
רבותינו
ז"ל
(שם):
ויתן
תבן
ומספוא
-
אמר
רב
אחא:
יפה
שיחת
עבדי
בתי
אבות
מתורתן
של
בנים;
שפרשתו
של
אליעזר
-
שנים
ושלשה
דפין
,
והוא
אומרה
ושונה;
והשרץ
-
מגופי
תורה
,
ואין
דמו
מטמא
כבשרו
אלא
מרבוי
המקרא.
ומים
לרחוץ
רגליו
-
אמר
רב
אחא
יפה
רחיצת
עבדי
בתי
אבות
מתורתן
של
בנים;
שאפלו
רחיצת
עבדי
בתי
אבות
הוצרך
לכתוב
,
והשרץ
מגופי
תורה
ואין
דמו
מטמא
כבשרו
אלא
מרבוי
המקרא.
רבי
שמעון
בן
יוחאי
אומר:
'טמא'
-
"הטמא"
(וי'
יא
,
כט).
רבי
אלעזר
בן
יוסי
אומר:
'זה'
-
"וזה"
(שם).
(לג)
ויושם
-
כתב
ויישם
,
כמו
שאמר
"ויתן"
(לעיל
,
לב);
וכן
"ויישם
בארון"
(בר'
נ
,
כו)
-
שרשו
'ישם'.
וקרי
ויושם
-
מבנין
'הופעל';
הושם
לפניו
לאכול
על
יד
נערי
הבית.
ויאמר
דבר
-
לבן
או
בתואל.
(לד)
ויאמר.
עבד
אברהם
אנכי
-
אמרו
רבותינו
ז"ל
(ב"ק
צב
,
ב):
היינו
דאמרי
אינשי:
מילתא
דאית
בך
קדים
אמרה.
אמר:
תחלה
אומר
לכם:
אל
תחשבו
כי
כל
זה
הכבוד
שאתם
רואים
לי
,
כי
שלי
הוא;
כי
עבד
אברהם
אחיכם
אנכי.
(לה)
ויי'
ברך
את
אדני
-
רוצה
לומר:
כל
כך
ברכו
,
עד
שעבדו
הולך
בכבוד
גדול
,
כאשר
אתם
רואים.
(לו)
ותלד
-
אע"פ
שיש
לו
בן
מאשה
אחרת
,
לאהבתו
שרה
שהיא
קרובתו
,
ולאהבתו
יצחק
שהוא
בן
זקונים
,
נתן
לו
את
כל
אשר
לו.
והנה
יש
ליצחק
עושר
וכבוד
גדול.
(לז)
וישביעני
-
ואם
תאמרו:
למה
באתי
עד
הנה
לקחת
לו
אשה?
אדני
השביעני;
כי
הוא
היה
מוצא
אשה
לבנו
מגדולי
הארץ
ההיא
,
אבל
לא
רצה
אלא
ממשפחתו.
(לט)
ויאמר.
אֻלי
-
חסר
ו"ו.
ויש
בו
דרש
(ב"ר
נט
,
ט)
,
כי
אליעזר
נתן
עיניו
בו
,
שיקחהו
אליו
לעצמו
ויתן
לו
בתו
,
אם
לא
תלך
האשה;
לפיכך
פתח
להם
בלא
תלך
האשה.
והאמת
,
כי
הוא
סדר
להם
הדברים
כולם
כאשר
היו
,
ולא
נוכל
לתת
טעם
לכל
החסרים
והמלאים
,
כי
רבו.
והנה
הוא
ספר
להם
כל
הדברים
שהיו
לו
עם
אדניו
,
והדברים
שהיו
לו
עם
רבקה;
וכי
האל
זִמֵּן
לו
הענין
כאשר
אמר
אברהם
,
כי
האל
יצליח
דרכו.
וכן
היה:
כאשר
שאל
הוא
מאת
האל
,
כן
זמן
לו
האל.
וכל
זה
להראותם
,
כי
האל
אוהב
אברהם
ועושה
רצונו
,
ולא
יוכלו
למנוע
הנערה
ממנו
,
כי
"מיי'
יצא
הדבר"
(להלן
,
נ).
ובִשְנוֹת
הדברים
האלה
יש
בהם
שנוי
מלות
,
אבל
הטעם
אחד;
כי
כן
מנהג
הכתוב
בִשְנוֹת
הדברים:
שומר
הטעמים
אבל
לא
המלות.
כי
גם
בעשרת
הדברים
שהם
עיקר
התורה
,
בשְנותו
אותם
במשנה
תורה
(ראה
דב'
ה
,
ו
-
יח)
,
שִנָּה
בהם
במקומות
המלים
,
אבל
הטעם
אחד.
והפסוקים
האלה
מבוארים
עד
"ועתה"
(להלן
,
מט).
(מט)
ועתה.
חסד
ואמת
-
אמת
הוא
,
שאתם
חייבים
בכבוד
בני
משפחתכם;
כל
שכן
אברהם
שהוא
גדול
משפחתכם
,
אם
שאל
מאתכם
בתכם
לבנו
,
שאתם
חייבים
לעשות
רצונו.
וחסד
יהיה
,
אם
תשלחוה
לו
לארץ
אחרת.
ואפנה
על
ימין
או
על
שמאל
-
או
גדולה
מכם
או
פחותה
מכם;
אקח
לבנו
אשה
בארץ
הזאת
,
אחר
שהוא
אינו
רוצה
אשה
מבנות
הכנעני.
(נ)
ויען
לבן
ובתואל
-
הקדים
לבן
לבתואל
,
כי
בתואל
היה
זקן
,
ודברי
הבית
מוטלים
על
לבן.
מיי'
יצא
הדבר
-
כיון
שנזדמן
לך
הדבר
כאשר
אתה
מספר
,
אין
בידינו
לדבר
אליך
'אין
או
הן';
ואם
נאמר:
'לא'
-
הוא
רע
,
ואין
בידינו;
ואם
נאמר:
'הן'
-
הוא
טוב
,
ואין
בידינו
,
כי
ביד
האל
הוא
,
שהצליח
דרכך
עד
עתה.
(נא)
הנה.
כאשר
דבר
-
כי
הוא
זִמֵּן
לך
כאשר
שאלת.
(נב)
ויהי.
ארצה
-
בפשוט
ידים
ורגלים.
(נג)
ויוצא
-
כיון
שנתנוה
לו
,
נתן
לה
עוד
כלי
כסף
וכלי
זהב
ובגדים.
ומגדנות
-
זאת
המלה
כוללת
כל
דבר
משובח
בכלים
ופרות
ובגדים;
וכן
"ומגדנות
לחזקיהו"
(דה"ב
לב
,
כג).
לאחיה
ולאמה
-
כי
הם
היו
עיקר
הבית
,
כי
בתואל
זקן
היה.
ובדרש
(ב"ר
ס
,
יב):
כי
היה
בלבו
לעכב
,
ובא
המלאך
והמיתו.
(נד)
ויאכלו
-
מבואר
הוא.
(נה)
ויאמר
-
ספור
הפעולה
על
הדבק
בה;
וכן
"ותדבר
מרים
ואהרן"
(במ'
יב
,
א);
"ותכתוב
אסתר...
בת
אביחיל
ומרדכי"
(אס'
ט
,
כט).
ימים
או
עשור
-
שנה
או
עשרה
חדשים;
וכן
"ימים
תהיה
גאולתו"
(וי'
כה
,
כט).
ומכאן
סמכו
חכמים
ואמרו
(כתובות
נז
,
א):
נותנין
לבתולה
שנים
עשר
חדש
משתבעה
הבעל
,
לפרנס
את
עצמה.
ועשור
-
תואר
הכולל
כל
המספר;
ואין
כן
"בעשור
לחודש"
(שמ'
יב
,
ג)
,
כי
הוא
תאר
ליום
העשירי
מן
החדש.
(נו)
ויאמר
אליהם
-
כיון
שהאל
הצליח
דרכי
,
ובאו
דברי
על
נכון
,
אל
תאחרו
אותי
לעכב
הנערה
אפלו
יום
אחד
,
כי
אם
תאחרוה
-
תאחרוני;
שלחוני
עם
הנערה
ואלכה
לאדני
,
כאשר
צוני
להביא
לו
אשה
לבנו.
ואיך
אלך
זולתה?
(נז)
ויאמרו
נקרא
-
שתבא
הנה
לפניך.
כי
אם
נדבר
עמה
שלא
בפניך
,
שמא
תחשוב
,
שנמנענה
מלכת
אתך
מעתה.
ונשאלה
את
פיה
-
נשאלנה
מה
תאמר
,
אם
תרצה
ללכת
מעתה.
כי
מן
הנראה
,
שעל
הנשואין
שאלוה
כשאמרו:
"הנה
רבקה
לפניך"
(לעיל
,
נא)
,
כי
אין
משיאין
את
האשה
שלא
לדעתה
(ראה
ב"ר
ס
,
יב).
ואמרו
רבותינו
ז"ל
(קידושין
מא
,
א):
אסור
לאדם
שיקדש
את
בתו
כשהיא
קטנה
,
עד
שתגדל
ותאמר:
בפלוני
אני
רוצה.
את
פיה
-
כמו
"ואת
פי
יי'
לא
שאלו"
(יהו'
ט
,
יד).
(נח)
ויקראו
-
מבואר
הוא.
(נט)
וישלחו
-
לבן
וקרוביו;
זהו
שאמר
אחותם.
ולוו
אותה
עד
כדי
שיעור
לויה.
ואת
מניקתה
-
ולא
זכר
הנערות
שהלכו
אתה
(ראה
להלן
,
סא)
,
כי
המנקת
היא
הנכבדת
שבהן.
ולענין
הלויה
זכר
רבקה
ומניקתה
,
והעבד
ואנשיו
,
כי
הם
ראויים
ללויה
וכבוד.
אבל
לענין
הרכיבה
זכר
הנערות
-
והמניקת
בכלל
(ראה
להלן
,
סא)
,
שגם
היא
נערה
לעמוד
לפניה
,
אלא
שהיא
נכבדת
שבנערות.
(ס)
ויברכו
-
כשהגיעו
למקום
הלויה
ורצו
להפרד
ממנה
,
ברכוה
כמנהג
העולם.
היי
-
הה"א
בשוא
ופתח.
לאלפי
רבבה
-
אלפים
שיגיעו
לרבבה
,
שהיא
עשרת
אלפים
,
וליותר;
אלא
שרבבה
הוא
החשבון
הגדול.
וירש
זרעך
-
נזדמנה
להם
הברכה
שבירך
המלאך
את
אברהם
ביום
העקדה
(ראה
בר'
כב
,
יז).
את
שער
שנאיו
-
פרשנוהו
(שם).
(סא)
ותקם
-
אחר
שלוו
אותה
ונפרדו
ממנה
,
קמה
ורכבה
,
כי
אין
דרך
לרכב
כל
זמן
הלויה;
שילך
ההולך
רוכב
,
וילכו
המלוים
רגלים
,
זה
אינו
דרך
ארץ.
ובספור
הכתוב
למדנו
הכתוב
דרך
ארץ
,
כי
לא
רכבה
עד
שנפרדו
ממנה
המלוים.
אחרי
האיש
-
כי
הוא
יודע
הדרך
,
והוא
לפנים
והם
אחריו.
ויקח
העבד
את
רבקה
-
לקחה
עמו
לצדו
,
שלא
תפרד
ממנו
כף
רגל
,
וזה
לאהבתה
ולכבודה.
(סב)
ויצחק
-
עתה
ספר
,
כי
פגע
בהם
יצחק
בדרך
מקרה
,
טרם
בֹאָם
העיר;
כמו
שהמעשה
כלו
היה
בדרך
מקרה
ברצון
האל
,
להודיע
כי
מטיב
יי'
לטובים
,
והם
לא
ירגישו
בטוב
ההוא
,
עד
באו
להם
בדרך
מקרה.
בא
מבוא
-
פרוש:
אותו
היום
בא
יצחק
מביאתו
באר
לחי
רואי
-
לא
שהיה
יושב
שם
,
כי
בחברון
היה
יושב
עם
אביו
,
והיא
-
ארץ
הנגב;
והיה
לו
ליצחק
מקנה
או
שום
עסק
באותו
המקום
הנקרא
באר
לחי
רואי
,
והיה
הולך
ושב
שם;
ואותו
היום
היה
בא
מבאר
לחי
ראי.
ופירוש
מבא
-
מבאו
,
שהיה
רגיל
ללכת
שם;
היה
בא
משם
לשוב
לחברון
אל
אביו.
ובצאתו
מבאר
לחי
,
נכנס
ללון
באחד
המקומות
אשר
בין
באי
לחי
ראי
ובין
חברון.
(סג)
ויצא
יצחק
-
ויצא
מן
העיר
אשר
נכנס
ללון
שם;
יצא
בדרך
מקרה
לאותו
הדרך
,
שהיתה
באה
בו
רבקה.
והוא
יצא
לשוח
בשדה
,
כלומר:
לטייל
בין
השיחים.
לפנות
ערב
-
לעת
שפונה
השמש
,
והוא
עת
ערב
,
שדרך
בני
אדם
לצאת
לטייל
בין
השיחים.
והנה
הוא
הולך
בשדה
,
ונשא
עיניו
אל
הדרך
וראה
גמלים
באים
,
ויצא
מן
השדה
אל
הדרך
לקראתם
לראות
אם
היה
העבד;
זהו
שאמרה
רבקה
"לקראתנו"
(להלן
,
סה).
(סד-סה)
ותשא
-
חששה
בלבה
שמא
יצחק
היה
,
כיון
שהיה
בא
לקראתם
,
ושאלה
לעבד
מי
הוא.
ותפול
מעל
הגמל
-
כיון
שראתה
אותו
,
ואמר
לה
העבד
שהוא
יצחק
,
השמיטה
עצמה
מעל
הגמל
ונפלה
לארץ
,
ולקחה
צעיפה
וכסתה
בו
פניה
,
ואחר
כן
רכבה.
ובספור
הזה
למד
דרך
ארץ
וצניעות
,
שראוי
לאשה
לֵבוֹש
מארוסה
,
ושלא
תתראה
לו
עד
שתנשא
לו.
ותאמר
-
קודם
שנפלה
מעל
הגמל
,
שאלה
לעבד
ואמרה
לו:
מי
הוא?
וכי
היתה
שואלת
על
כל
עוברי
הדרך?
אלא
כיון
שראתה
אותו
שיצא
מן
השדה
ובא
לקראתם
,
חששה
בו
שהוא
יצחק
או
אחד
מבני
ביתו;
לפיכך
אמרה
ההולך
בשדה
לקראתנו
,
כלומר:
כי
עתה
היה
הולך
בשדה
,
ובראותו
אותנו
יצא
מן
השדה
ובא
לקראתינו.
(סו)
ויספר
-
הענינים
כלם:
מה
דבר
ומה
עשה
ואיך
בא
לו
הענין
על
נכון;
הכל
ספר
לו
בדרך
,
עד
באם
אל
העיר.
ואפשר
שבאותו
היום
נכנסו
לחברון
או
מחרתו.
(סז)
ויביאה
-
כשבאו
לחברון
,
הכניסה
באהל
שרה
אמו
,
שיהיה
לה
לאהל
כמו
שהיה
לשרה;
כי
כן
היה
מנהג
בימים
ההם
,
להיות
אהל
לאיש
בפני
עצמו
ולאשה
בפני
עצמה;
וכשהיו
שוכבים
יחד
,
היה
האיש
בא
אל
אהל
האשה
,
כמו
שאמרה
לאה:
"אלי
תבא"
(בר'
ל
,
טז)
,
כלומר:
אל
אהלי;
וכן
מצאנו
כשחפש
לבן
את
התרפים
,
אמר
"ויבא...
באהל
יעקב
ובאהל
לאה"
וג'
(בר'
לא
,
לג).
האהלה
שרה
-
כמו
"הארץ
כנען"
(במ'
לד
,
ב);
"הארון
הברית"
(יהו'
ג
,
יד).
ויקח
את
רבקה
-
לקחה
בנישואין
כדרך
בני
אדם
בחופה
ובמשתה;
ואחר
כן
ותהי
לו
לאשה
ויאהבה
-
שראה
בה
דברים
טובים
וצניעות
,
כמו
שהיו
באמו
,
לפיכך
אֲהֵבָהּ
מאד;
כי
ספור
ויאהבה
-
לאהבה
יתירה
בה
,
כי
רוב
בני
אדם
אוהבים
נשותיהם
,
אלא
הודיע
,
כי
אהבה
אהבה
יתירה
,
לדברים
טובים
שנמצאו
בה.
וזהו
שאמר
וינחם
יצחק
אחרי
אמו
-
אחרי
שהיה
מתאבל
על
אמו.
ואע"פ
שהיו
לה
שלש
שנים
שמתה
,
כשלקח
יצחק
רבקה
(ראה
בר'
כב
,
כג;
כג
,
א;
כה
,
כ)
,
עדין
היה
מתאבל
עליה
,
והתנחם
בזו
,
שהיתה
טובה
כאמו.