מאגר הכתר בראשית פרק כד עם פירוש רד"ק

פרק כד
[א] וְאַבְרָהָ֣ם זָקֵ֔ן בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים וַיהוָ֛ה בֵּרַ֥ךְ אֶת־אַבְרָהָ֖ם בַּכֹּֽל:
[ב] וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָהָ֗ם אֶל־עַבְדּוֹ֙ זְקַ֣ן בֵּית֔וֹ הַמֹּשֵׁ֖ל בְּכָל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ שִֽׂים־נָ֥א יָדְךָ֖ תַּ֥חַת יְרֵכִֽי:
[ג] וְאַשְׁבִּ֣יעֲךָ֔ בַּֽיהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וֵאלֹהֵ֖י הָאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תִקַּ֤ח אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִבְּנוֹת֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֥ב בְּקִרְבּֽוֹ:
[ד] כִּ֧י אֶל־אַרְצִ֛י וְאֶל־מוֹלַדְתִּ֖י תֵּלֵ֑ךְ וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֖ה לִבְנִ֥י לְיִצְחָֽק:
[ה] וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ הָעֶ֔בֶד אוּלַי֙ לֹא־תֹאבֶ֣ה הָאִשָּׁ֔ה לָלֶ֥כֶת אַחֲרַ֖י אֶל־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את הֶהָשֵׁ֤ב אָשִׁיב֙ אֶת־בִּנְךָ֔ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־יָצָ֥אתָ מִשָּֽׁם:
[ו] וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אַבְרָהָ֑ם הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן־תָּשִׁ֥יב אֶת־בְּנִ֖י שָֽׁמָּה:
[ז] יְהוָ֣ה׀ אֱלֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֗יִם אֲשֶׁ֨ר לְקָחַ֜נִי מִבֵּ֣ית אָבִי֘ וּמֵאֶ֣רֶץ מֽוֹלַדְתִּי֒ וַאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּר־לִ֜י וַאֲשֶׁ֤ר נִֽשְׁבַּֽע־לִי֙ לֵאמֹ֔ר לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את ה֗וּא יִשְׁלַ֤ח מַלְאָכוֹ֙ לְפָנֶ֔יךָ וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֛ה לִבְנִ֖י מִשָּֽׁם:
[ח] וְאִם־לֹ֨א תֹאבֶ֤ה הָֽאִשָּׁה֙ לָלֶ֣כֶת אַחֲרֶ֔יךָ וְנִקִּ֕יתָ מִשְּׁבֻעָתִ֖י זֹ֑את רַ֣ק אֶת־בְּנִ֔י לֹ֥א תָשֵׁ֖ב שָֽׁמָּה:
[ט] וַיָּ֤שֶׂם הָעֶ֙בֶד֙ אֶת־יָד֔וֹ תַּ֛חַת יֶ֥רֶךְ אַבְרָהָ֖ם אֲדֹנָ֑יו וַיִּשָּׁ֣בַֽע ל֔וֹ עַל־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה:
[שלישי] [י] וַיִּקַּ֣ח הָ֠עֶבֶד עֲשָׂרָ֨ה גְמַלִּ֜ים מִגְּמַלֵּ֤י אֲדֹנָיו֙ וַיֵּ֔לֶךְ וְכָל־ט֥וּב אֲדֹנָ֖יו בְּיָד֑וֹ וַיָּ֗קָם וַיֵּ֛לֶךְ אֶל־אֲרַ֥ם נַהֲרַ֖יִם אֶל־עִ֥יר נָחֽוֹר:
[יא] וַיַּבְרֵ֧ךְ הַגְּמַלִּ֛ים מִח֥וּץ לָעִ֖יר אֶל־בְּאֵ֣ר הַמָּ֑יִם לְעֵ֣ת עֶ֔רֶב לְעֵ֖ת צֵ֥את הַשֹּׁאֲבֹֽת:
[יב] וַיֹּאמַ֓ר׀ יְהוָ֗ה אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם הַקְרֵה־נָ֥א לְפָנַ֖י הַיּ֑וֹם וַעֲשֵׂה־חֶ֕סֶד עִ֖ם אֲדֹנִ֥י אַבְרָהָֽם:
[יג] הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י נִצָּ֖ב עַל־עֵ֣ין הַמָּ֑יִם וּבְנוֹת֙ אַנְשֵׁ֣י הָעִ֔יר יֹצְאֹ֖ת לִשְׁאֹ֥ב מָֽיִם:
[יד] וְהָיָ֣ה הַֽנַּעֲרָ֗ אֲשֶׁ֨ר אֹמַ֤ר אֵלֶ֙יהָ֙ הַטִּי־נָ֤א כַדֵּךְ֙ וְאֶשְׁתֶּ֔ה וְאָמְרָ֣ה שְׁתֵ֔ה וְגַם־גְּמַלֶּ֖יךָ אַשְׁקֶ֑ה אֹתָ֤הּ הֹכַ֙חְתָּ֙ לְעַבְדְּךָ֣ לְיִצְחָ֔ק וּבָ֣הּ אֵדַ֔ע כִּֽי־עָשִׂ֥יתָ חֶ֖סֶד עִם־אֲדֹנִֽי:
[טו] וַֽיְהִי־ה֗וּא טֶרֶם֘ כִּלָּ֣ה לְדַבֵּר֒ וְהִנֵּ֧ה רִבְקָ֣ה יֹצֵ֗את אֲשֶׁ֤ר יֻלְּדָה֙ לִבְתוּאֵ֣ל בֶּן־מִלְכָּ֔ה אֵ֥שֶׁת נָח֖וֹר אֲחִ֣י אַבְרָהָ֑ם וְכַדָּ֖הּ עַל־שִׁכְמָֽהּ:
[טז] וְהַֽנַּעֲרָ֗ טֹבַ֤ת מַרְאֶה֙ מְאֹ֔ד בְּתוּלָ֕ה וְאִ֖ישׁ לֹ֣א יְדָעָ֑הּ וַתֵּ֣רֶד הָעַ֔יְנָה וַתְּמַלֵּ֥א כַדָּ֖הּ וַתָּֽעַל:
[יז] וַיָּ֥רָץ הָעֶ֖בֶד לִקְרָאתָ֑הּ וַיֹּ֕אמֶר הַגְמִיאִ֥ינִי נָ֛א מְעַט־מַ֖יִם מִכַּדֵּֽךְ:
[יח] וַתֹּ֖אמֶר שְׁתֵ֣ה אֲדֹנִ֑י וַתְּמַהֵ֗ר וַתֹּ֧רֶד כַּדָּ֛הּ עַל־יָדָ֖הּ וַתַּשְׁקֵֽהוּ:
[יט] וַתְּכַ֖ל לְהַשְׁקֹת֑וֹ וַתֹּ֗אמֶר גַּ֤ם לִגְמַלֶּ֙יךָ֙ אֶשְׁאָ֔ב עַ֥ד אִם־כִּלּ֖וּ לִשְׁתֹּֽת:
[כ] וַתְּמַהֵ֗ר וַתְּעַ֤ר כַּדָּהּ֙ אֶל־הַשֹּׁ֔קֶת וַתָּ֥רָץ ע֛וֹד אֶֽל־הַבְּאֵ֖ר לִשְׁאֹ֑ב וַתִּשְׁאַ֖ב לְכָל־גְּמַלָּֽיו:
[כא] וְהָאִ֥ישׁ מִשְׁתָּאֵ֖ה לָ֑הּ מַחֲרִ֕ישׁ לָדַ֗עַת הַהִצְלִ֧יחַ יְהוָ֛ה דַּרְכּ֖וֹ אִם־לֹֽא:
[כב] וַיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֨ר כִּלּ֤וּ הַגְּמַלִּים֙ לִשְׁתּ֔וֹת וַיִּקַּ֤ח הָאִישׁ֙ נֶ֣זֶם זָהָ֔ב בֶּ֖קַע מִשְׁקָל֑וֹ וּשְׁנֵ֤י צְמִידִים֙ עַל־יָדֶ֔יהָ עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מִשְׁקָלָֽם:
[כג] וַיֹּ֙אמֶר֙ בַּת־מִ֣י אַ֔תְּ הַגִּ֥ידִי נָ֖א לִ֑י הֲיֵ֧שׁ בֵּית־אָבִ֛יךְ מָק֥וֹם לָ֖נוּ לָלִֽין:
[כד] וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו בַּת־בְּתוּאֵ֖ל אָנֹ֑כִי בֶּן־מִלְכָּ֕ה אֲשֶׁ֥ר יָלְדָ֖ה לְנָחֽוֹר:
[כה] וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו גַּם־תֶּ֥בֶן גַּם־מִסְפּ֖וֹא רַ֣ב עִמָּ֑נוּ גַּם־מָק֖וֹם לָלֽוּן:
[כו] וַיִּקֹּ֣ד הָאִ֔ישׁ וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לַיהוָֽה:
[רביעי] [כז] וַיֹּ֗אמֶר בָּר֤וּךְ יְהוָה֙ אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם אֲ֠שֶׁר לֹא־עָזַ֥ב חַסְדּ֛וֹ וַאֲמִתּ֖וֹ מֵעִ֣ם אֲדֹנִ֑י אָנֹכִ֗י בַּדֶּ֙רֶךְ֙ נָחַ֣נִי יְהוָ֔ה בֵּ֖ית אֲחֵ֥י אֲדֹנִֽי:
[כח] וַתָּ֙רָץ֙ הַֽנַּעֲרָ֔ וַתַּגֵּ֖ד לְבֵ֣ית אִמָּ֑הּ כַּדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה:
[כט] וּלְרִבְקָ֥ה אָ֖ח וּשְׁמ֣וֹ לָבָ֑ן וַיָּ֨רָץ לָבָ֧ן אֶל־הָאִ֛ישׁ הַח֖וּצָה אֶל־הָעָֽיִן:
[ל] וַיְהִ֣י׀ כִּרְאֹ֣ת אֶת־הַנֶּ֗זֶם וְֽאֶת־הַצְּמִדִים֘ עַל־יְדֵ֣י אֲחֹתוֹ֒ וּכְשָׁמְע֗וֹ אֶת־דִּבְרֵ֞י רִבְקָ֤ה אֲחֹתוֹ֙ לֵאמֹ֔ר כֹּֽה־דִבֶּ֥ר אֵלַ֖י הָאִ֑ישׁ וַיָּבֹא֙ אֶל־הָאִ֔ישׁ וְהִנֵּ֛ה עֹמֵ֥ד עַל־הַגְּמַלִּ֖ים עַל־הָעָֽיִן:
[לא] וַיֹּ֕אמֶר בּ֖וֹא בְּר֣וּךְ יְהוָ֑ה לָ֤מָּה תַֽעֲמֹד֙ בַּח֔וּץ וְאָנֹכִי֙ פִּנִּ֣יתִי הַבַּ֔יִת וּמָק֖וֹם לַגְּמַלִּֽים:
[לב] וַיָּבֹ֤א הָאִישׁ֙ הַבַּ֔יְתָה וַיְפַתַּ֖ח הַגְּמַלִּ֑ים וַיִּתֵּ֨ן תֶּ֤בֶן וּמִסְפּוֹא֙ לַגְּמַלִּ֔ים וּמַ֙יִם֙ לִרְחֹ֣ץ רַגְלָ֔יו וְרַגְלֵ֥י הָאֲנָשִׁ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ:
[לג] וַיֻּישַׂ֤ם וַיּוּשַׂ֤ם לְפָנָיו֙ לֶאֱכֹ֔ל וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֹכַ֔ל עַ֥ד אִם־דִּבַּ֖רְתִּי דְּבָרָ֑י וַיֹּ֖אמֶר דַּבֵּֽר:
[לד] וַיֹּאמַ֑ר עֶ֥בֶד אַבְרָהָ֖ם אָנֹֽכִי:
[לה] וַיהוָ֞ה בֵּרַ֧ךְ אֶת־אֲדֹנִ֛י מְאֹ֖ד וַיִּגְדָּ֑ל וַיִּתֶּן־ל֞וֹ צֹ֤אן וּבָקָר֙ וְכֶ֣סֶף וְזָהָ֔ב וַעֲבָדִם֙ וּשְׁפָחֹ֔ת וּגְמַלִּ֖ים וַחֲמֹרִֽים:
[לו] וַתֵּ֡לֶד שָׂרָה֩ אֵ֨שֶׁת אֲדֹנִ֥י בֵן֙ לַֽאדֹנִ֔י אַחֲרֵ֖י זִקְנָתָ֑הּ וַיִּתֶּן־ל֖וֹ אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לֽוֹ:
[לז] וַיַּשְׁבִּעֵ֥נִי אֲדֹנִ֖י לֵאמֹ֑ר לֹא־תִקַּ֤ח אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִבְּנוֹת֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י יֹשֵׁ֥ב בְּאַרְצֽוֹ:
[לח] אִם־לֹ֧א אֶל־בֵּית־אָבִ֛י תֵּלֵ֖ךְ וְאֶל־מִשְׁפַּחְתִּ֑י וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֖ה לִבְנִֽי:
[לט] וָאֹמַ֖ר אֶל־אֲדֹנִ֑י אֻלַ֛י לֹא־תֵלֵ֥ךְ הָאִשָּׁ֖ה אַחֲרָֽי:
[מ] וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑י יְהוָ֞ה אֲשֶׁר־הִתְהַלַּ֣כְתִּי לְפָנָ֗יו יִשְׁלַ֨ח מַלְאָכ֤וֹ אִתָּךְ֙ וְהִצְלִ֣יחַ דַּרְכֶּ֔ךָ וְלָקַחְתָּ֤ אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִמִּשְׁפַּחְתִּ֖י וּמִבֵּ֥ית אָבִֽי:
[מא] אָ֤ז תִּנָּקֶה֙ מֵאָ֣לָתִ֔י כִּ֥י תָב֖וֹא אֶל־מִשְׁפַּחְתִּ֑י וְאִם־לֹ֤א יִתְּנוּ֙ לָ֔ךְ וְהָיִ֥יתָ נָקִ֖י מֵאָלָתִֽי:
[מב] וָאָבֹ֥א הַיּ֖וֹם אֶל־הָעָ֑יִן וָאֹמַ֗ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם אִם־יֶשְׁךָ־נָּא֙ מַצְלִ֣יחַ דַּרְכִּ֔י אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י הֹלֵ֥ךְ עָלֶֽיהָ:
[מג] הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י נִצָּ֖ב עַל־עֵ֣ין הַמָּ֑יִם וְהָיָ֤ה הָֽעַלְמָה֙ הַיֹּצֵ֣את לִשְׁאֹ֔ב וְאָמַרְתִּ֣י אֵלֶ֔יהָ הַשְׁקִֽינִי־נָ֥א מְעַט־מַ֖יִם מִכַּדֵּֽךְ:
[מד] וְאָמְרָ֤ה אֵלַי֙ גַּם־אַתָּ֣ה שְׁתֵ֔ה וְגַ֥ם לִגְמַלֶּ֖יךָ אֶשְׁאָ֑ב הִ֣וא הָאִשָּׁ֔ה אֲשֶׁר־הֹכִ֥יחַ יְהוָ֖ה לְבֶן־אֲדֹנִֽי:
[מה] אֲנִי֩ טֶ֨רֶם אֲכַלֶּ֜ה לְדַבֵּ֣ר אֶל־לִבִּ֗י וְהִנֵּ֨ה רִבְקָ֤ה יֹצֵאת֙ וְכַדָּ֣הּ עַל־שִׁכְמָ֔הּ וַתֵּ֥רֶד הָעַ֖יְנָה וַתִּשְׁאָ֑ב וָאֹמַ֥ר אֵלֶ֖יהָ הַשְׁקִ֥ינִי נָֽא:
[מו] וַתְּמַהֵ֗ר וַתּ֤וֹרֶד כַּדָּהּ֙ מֵעָלֶ֔יהָ וַתֹּ֣אמֶר שְׁתֵ֔ה וְגַם־גְּמַלֶּ֖יךָ אַשְׁקֶ֑ה וָאֵ֕שְׁתְּ וְגַ֥ם הַגְּמַלִּ֖ים הִשְׁקָֽתָה:
[מז] וָאֶשְׁאַ֣ל אֹתָ֗הּ וָאֹמַר֘ בַּת־מִ֣י אַתְּ֒ וַתֹּ֗אמֶר בַּת־בְּתוּאֵל֙ בֶּן־נָח֔וֹר אֲשֶׁ֥ר יָֽלְדָה־לּ֖וֹ מִלְכָּ֑ה וָאָשִׂ֤ם הַנֶּ֙זֶם֙ עַל־אַפָּ֔הּ וְהַצְּמִידִ֖ים עַל־יָדֶֽיהָ:
[מח] וָאֶקֹּ֥ד וָאֶשְׁתַּחֲוֶ֖ה לַיהוָ֑ה וָאֲבָרֵ֗ךְ אֶת־יְהוָה֙ אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם אֲשֶׁ֤ר הִנְחַ֙נִי֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֱמֶ֔ת לָקַ֛חַת אֶת־בַּת־אֲחִ֥י אֲדֹנִ֖י לִבְנֽוֹ:
[מט] וְ֠עַתָּה אִם־יֶשְׁכֶ֨ם עֹשִׂ֜ים חֶ֧סֶד וֶאֱמֶ֛ת אֶת־אֲדֹנִ֖י הַגִּ֣ידוּ לִ֑י וְאִם־לֹ֕א הַגִּ֣ידוּ לִ֔י וְאֶפְנֶ֥ה עַל־יָמִ֖ין א֥וֹ עַל־שְׂמֹֽאל:
[נ] וַיַּ֨עַן לָבָ֤ן וּבְתוּאֵל֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵיְהוָ֖ה יָצָ֣א הַדָּבָ֑ר לֹ֥א נוּכַ֛ל דַּבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ רַ֥ע אוֹ־טֽוֹב:
[נא] הִנֵּֽה־רִבְקָ֥ה לְפָנֶ֖יךָ קַ֣ח וָלֵ֑ךְ וּתְהִ֤י אִשָּׁה֙ לְבֶן־אֲדֹנֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהוָֽה:
[נב] וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֛ע עֶ֥בֶד אַבְרָהָ֖ם אֶת־דִּבְרֵיהֶ֑ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ אַ֖רְצָה לַיהוָֽה:
[חמישי] [נג] וַיּוֹצֵ֨א הָעֶ֜בֶד כְּלֵי־כֶ֨סֶף וּכְלֵ֤י זָהָב֙ וּבְגָדִ֔ים וַיִּתֵּ֖ן לְרִבְקָ֑ה וּמִ֨גְדָּנֹ֔ת נָתַ֥ן לְאָחִ֖יהָ וּלְאִמָּֽהּ:
[נד] וַיֹּאכְל֣וּ וַיִּשְׁתּ֗וּ ה֛וּא וְהָאֲנָשִׁ֥ים אֲשֶׁר־עִמּ֖וֹ וַיָּלִ֑ינוּ וַיָּק֣וּמוּ בַבֹּ֔קֶר וַיֹּ֖אמֶר שַׁלְּחֻ֥נִי לַֽאדֹנִֽי:
[נה] וַיֹּ֤אמֶר אָחִ֙יהָ֙ וְאִמָּ֔הּ תֵּשֵׁ֨ב הַנַּעֲרָ֥ אִתָּ֛נוּ יָמִ֖ים א֣וֹ עָשׂ֑וֹר אַחַ֖ר תֵּלֵֽךְ:
[נו] וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אַל־תְּאַחֲר֣וּ אֹתִ֔י וַיהוָ֖ה הִצְלִ֣יחַ דַּרְכִּ֑י שַׁלְּח֕וּנִי וְאֵלְכָ֖ה לַֽאדֹנִֽי:
[נז] וַיֹּאמְר֖וּ נִקְרָ֣א לַֽנַּעֲרָ֑ וְנִשְׁאֲלָ֖ה אֶת־פִּֽיהָ:
[נח] וַיִּקְרְא֤וּ לְרִבְקָה֙ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלֶ֔יהָ הֲתֵלְכִ֖י עִם־הָאִ֣ישׁ הַזֶּ֑ה וַתֹּ֖אמֶר אֵלֵֽךְ:
[נט] וַֽיְשַׁלְּח֛וּ אֶת־רִבְקָ֥ה אֲחֹתָ֖ם וְאֶת־מֵנִקְתָּ֑הּ וְאֶת־עֶ֥בֶד אַבְרָהָ֖ם וְאֶת־אֲנָשָֽׁיו:
[ס] וַיְבָרֲכ֤וּ אֶת־רִבְקָה֙ וַיֹּ֣אמְרוּ לָ֔הּ אֲחֹתֵ֕נוּ אַ֥תְּ הֲיִ֖י לְאַלְפֵ֣י רְבָבָ֑ה וְיִירַ֣שׁ זַרְעֵ֔ךְ אֵ֖ת שַׁ֥עַר שֹׂנְאָֽיו:
[סא] וַתָּ֨קָם רִבְקָ֜ה וְנַעֲרֹתֶ֗יהָ וַתִּרְכַּ֙בְנָה֙ עַל־הַגְּמַלִּ֔ים וַתֵּלַ֖כְנָה אַחֲרֵ֣י הָאִ֑ישׁ וַיִּקַּ֥ח הָעֶ֛בֶד אֶת־רִבְקָ֖ה וַיֵּלַֽךְ:
[סב] וְיִצְחָק֙ בָּ֣א מִבּ֔וֹא בְּאֵ֥ר לַחַ֖י רֹאִ֑י וְה֥וּא יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֥רֶץ הַנֶּֽגֶב:
[סג] וַיֵּצֵ֥א יִצְחָ֛ק לָשׂ֥וּחַ בַּשָּׂדֶ֖ה לִפְנ֣וֹת עָ֑רֶב וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּ֥ה גְמַלִּ֖ים בָּאִֽים:
[סד] וַתִּשָּׂ֤א רִבְקָה֙ אֶת־עֵינֶ֔יהָ וַתֵּ֖רֶא אֶת־יִצְחָ֑ק וַתִּפֹּ֖ל מֵעַ֥ל הַגָּמָֽל:
[סה] וַתֹּ֣אמֶר אֶל־הָעֶ֗בֶד מִֽי־הָאִ֤ישׁ הַלָּזֶה֙ הַהֹלֵ֤ךְ בַּשָּׂדֶה֙ לִקְרָאתֵ֔נוּ וַיֹּ֥אמֶר הָעֶ֖בֶד ה֣וּא אֲדֹנִ֑י וַתִּקַּ֥ח הַצָּעִ֖יף וַתִּתְכָּֽס:
[סו] וַיְסַפֵּ֥ר הָעֶ֖בֶד לְיִצְחָ֑ק אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה:
[סז] וַיְבִאֶ֣הָ יִצְחָ֗ק הָאֹ֙הֱלָה֙ שָׂרָ֣ה אִמּ֔וֹ וַיִּקַּ֧ח אֶת־רִבְקָ֛ה וַתְּהִי־ל֥וֹ לְאִשָּׁ֖ה וַיֶּאֱהָבֶ֑הָ וַיִּנָּחֵ֥ם יִצְחָ֖ק אַחֲרֵ֥י אִמּֽוֹ: פ

פרק כד
(א) ואברהם זקן - פועל עבר או תואר. בא בימים - בימים שהם השלמת ימי אדם בעולם , ורצה להשיא אשה לבנו יצחק בחייו. ויי' ברך את אברהם בכל - לא חסר דבר , ולא היה לו דבר צורך בעולם הזה , אלא להשיא לבנו יצחק אשה הראויה לו. (ב) ויאמר. זקן ביתו - סמוך מן 'זָקֵן' , כמו מן 'כָבֵד' - "כְבַד פה" (שמ' ד , י); ועניינו: שגדל בביתו עד שזקן. או פרושו: זקן מכל בני ביתו. ואמר זה , לפי שהיה נאמן לו; ועוד , שהיה מושל בכל אשר לו , ולו היתה ראויה המצוה הזאת והשליחות. שים נא ידך תחת ירכי - אמרו , כי מנהג היה באותם הימים לאדם שמצוה אחר , שמשים ידו תחת ירכו לקיים הדבר; כי כמו שהיד ברשותו תחת ירכו , כן יהיה הוא ברשותו לקיים הדבר. והיה מנהג זה חזק ביניהם לקיים כל דבר , כמו ברית שכורת אדם עם חבירו. וכן אמר יעקב אבינו ליוסף בנו , כשרצה לצוותו על קבורתו , "שים נא ידך תחת ירכי" (בר' מז , כט). ויש מפרשים , שהשביעו במצות מילה; ואם כן היה לו לומר: 'ואשביעך במצוה זו' , והוא אמר: "ואשביעך ביי' אלהי השמים" (להלן , ג). (ג) ואשביעך - בשבועה שהשביעו אמר ואלהי הארץ , כלומר , שהוא שופט גם התחתונים ומשגיח בהם; ולא תחשוב כי אם תעבור על השבועה , שלא יפקד עונך; כי כן יעשה , כי הוא אלהי הארץ כמו שהוא אלהי השמים. אבל כשדבר על עצמו ואמר "יי' אלהי השמים" (להלן , ז) , לא הוצרך לומר 'ואלהי הארץ' , כי הוא היה יודע זה בעצמו. ובבראשית רבה (נט , ח): אמר רבי פנחס: אלהי השמים - עד שלא הודעתיו לבריותיו , ואלהי הארץ - משהודעתיו לבריותיו. מבנות הכנעני - כי זרע כנען ארור (ראה בר' ט , כב) וזרעי ברוך , ולא יתערב זרע ברוך בארור. יושב בקרבו - תניינא "יושב בארצו" (להלן , לז); וסימן: "בקרב הארץ" (שמ' ח , יח). (ד) כי אל ארצי - הוא ארם נהרים. ואל מולדתי - העיר שנולדתי בה , והיא אור כשדים (ראה בר' יא , כח); רוצה לומר , כי שם ימצא משפחתו. ועל רבקה רמז לו , כי הוגד לו שנולדה (ראה בר' כב , כג). ובבראשית רבה (נט , ח): אמר רבי יצחק: כי אל ארצי - היינו דאמרי אנשי: חטי דקרתך זונין? מנהון זרע! (ה) ויאמר. ההשב אשיב - אולי בשובי לא אמצאך חי? אמור לי אם אשיב את בנך שמה , אם היא לא תאבה לבא אחרי. ואע"פ שיצחק לא היה שם , יקרא 'השבה' , כנגד אברהם שהיה שם ויצא משם (ראה בר' יא , לא). (ו) ויאמר. השמר לך - כי לא רצה אברהם שיצא מחזקתו מן הארץ שנתן לו האל ולזרעו. פן תשיב - שלא תשיב; וכן "פן תמותון" (בר' ג , ג) - שלא תמותון , כמו שפירשנו (שם). וכן "פן תדבר עם יעקב" (בר' לא , כד) - שלא תדבר. (ז) יי' אלהי השמים אשר לקחני - כיון שלקחני משם לתת לזרעי את הארץ הזאת , לא ירצה שישוב בני שמה , והוא ישלח מלאכו להצליחך , שתקח משם אשה לבני. ואשר דבר לי - קודם צאתי משם ואחר שיצאתי משם. ואשר נשבע לי - בעקדת יצחק. (ח) ואם לא - מבואר. (ט) וישם - מבואר. (י) ויקח. וכל טוב - רוב טוב , כמו "וכל הארץ באו מצריימה" (בר' מא , נז) , והדומים לו רבים; רוצה לומר: מכסף וזהב ומרגליות , כדי להראותם עושר אברהם , כדי שיטה לב קרוביו אליו לתת אשה ליצחק. ורבותינו ז"ל פרשו (ב"ר נט , יא): וכל טוב - שטר מתנה , שנתן אברהם כל אשר לו ליצחק (ראה בר' כה , ה) , הביא בידו להראותו להם. אל ארם נהרים - שהיו שני נהרות עוברים עליה. אל עיר נחור - הוא אור כשדים , כי שם נשאר כשיצא תרח משם עם אברהם בנו (ראה בר' יא , כח , לא). (יא) ויברך הגמלים - הרביצם על ברכיהם כדי שינוחו , כדי להשקותם. ובין כך התפלל לאל , שיזמין לו כפי מה שצריך. אל באר המים - סמוך לבאר המים. (יב) ויאמר. הקרה נא לפני - זַמֵן לפני כפי שאומר , ויהיה לי סימן , כי עשית חסד עם אדני. (יד) והיה - על הענין נאמר , וכן "כי יהיה נערה" (דב' כב , כג). אשר אומר אליה - והנה הוא לא יאמר לחגרת ולסומא , אבל אפשר שהיתה שפחה או ממזרת , או לא היתה ממשפחת אברהם; ועל זה התפלל ואמר: "הקרה נא לפני היום ועשה חסד" (לעיל , יב). אותה הוכחת - אדע כי אותה זמנת ליצחק , ואותה אקח לו לאשה. ובה אדע - אם תהיה טובה ובת טובים וממשפחתו , אז אדע כי עשית חסד עמו. (טו) ויהי הוא - והנה נזדמן לו כאשר שאל , ממשפחת אברהם , בת בן אחיו , ושהייתה הנערה טובה , יפה ובתולה. טרם כלה לדבר - כלומר: עוד הדבר בפיו או בלבו; וכן "טרם יקראו ואני אענה" (יש' סה , כד). (טז) והנערה. ואיש לא ידעה - אפילו שלא כדרכה (ראה בר' ס , ה). ותמלא כדה - ששאבה מן העין מלא כדה. והמים היו קרובים לשטח הארץ , לפיכך קראה 'עין' ו'באר'. ויש דרש (שם) , שעלו המים לקראתה , לפי שאמר ותמלא ולא אמר 'ותשאב'; והנה בדבר הגר אמר "ותלך ותמלא את החמת מים" (בר' כא , יט). (יז) וירץ - לפי שראה אותה יפה; ועל שאלותיו סמך על האל. הגמיאיני נא - כמו "השקיני" (להלן , מג). (יח) ותאמר שתה אדני - להודיע כי היתה בת מוסר , שלא היתה יודעת מי הוא , וקראתו אדני , ובזריזות מהרה להשקותו. ותשקהו - מידה. (יט) ותכל. עד אם כלו לשתות - אבל אם כלו לשתות אז אחדל; כלומר: אשאב להם לרוב , עד שאראה אם כלו לשתות. או יהיה אם במקום 'אשר' , כלומר: עד אשר יכלו לשתות. (כ) ותמהר. ותער כדה - ותריק. אל השוקת - מקום שמשקים בו הבהמות. (כא) והאיש משתאה לה - היה תמה לה , שראה אותה עושה בזריזות; והיה מחריש לה עדין , שלא לשאול אותה בת מי היא , עד אשר יכלו הגמלים לשתות. ההצליח - אם היא בת טובים וממשפחת אברהם , אם לא. (כב) ויהי. ויקח - לתתם לה , אחר ששאלה בת מי היא; ואם היא ממשפחת אברהם , יתן לה; וכן אמר הוא בספור הדברים , כי קודם שאלה ואחר כך נתן לה (ראה להלן , מז). בקע - חצי שקל , ונתנו על אפה כמו שספר (שם); וכן נתן שני צמידים על ידיה. עשרה זהב - כתרגומו. (כג) ויאמר - בא לה בטענה לשאול אותה בת מי היא , ושאלה היש בית אביך מקום לנו ללין. ללין כמו 'להלין'; ללין ביו"ד , שהוא מבנין 'הפעיל' , ו"ללון" (להלן , כה) בו"ו , שהוא מבנין ה'קל' , אחד הוא אל הענין; כי גם בנין 'הפעיל' עומד בזה השורש. והשאלה והמענה אחד הוא , כי על לינת האנשים והגמלים שְׁאָלָהּ , כי אין דרך ארץ שילינו אלה בלא אלה; ועליהם ענתה לו. ויוכל לומר האומר , כי ללין - פועל יוצא , כמו "ערום ילינו מבלי לבוש" (איוב כד , ז); רוצה לומר: כי מקום להלין הגמלים שְׁאָלָהּ , והיא ענתה לו "ללון" (להלן , כה) , כי גם להם יש מקום בבית אביה ללון. (כד) ותאמר - על השאלה הראשונה השיבתהו; ומלכה ונחור היו ידועים , לפיכך אמרה לו כל זה. (כה) ותאמר - השיבתהו על השאלה השניה , ואמרה לו יותר ממה ששְאָלָהּ , להודיע כי רחבת לב היתה , שאמרה לו שיתנו לו תבן ומספוא. ועדין לא נתן לה דבר , עד שהשיבתהו על שאלותיו. ומספוא - כלל למאכל הבהמות זולת תבן , והוא השעורה ושבולת שועל. ומה שאמר גם - כן הוא מנהג הלשון , כמו "גם אנחנו גם אתה גם טפנו" (בר' מג , ח); וכל אחד לרבות על חברו. (כו) ויקוד - וההשתחואה יותר מקידה. ואמרו רבותינו ז"ל (ברכות לד , ב): קידה - על אפים; השתחואה - זו פִּשוּט ידים ורגלים. הודה לאל שהצליח דרכו. (כז) ויאמר. חסדו ואמתו - כי הרודף אחר הטוב , דין הוא שיזמין לו האל - הטוב , זהו 'אמת'; ו'חסד' הוא יתרון הטובה , וזהו שהזמין לבנו אשה מבית אביו. אנכי בדרך - לא ידעתי אנה אלין , ונחני יי' בית אחי אדני - כי נחור - אחיו (ראה בר' יא , כו) , ומלכה - בת אחיו (ראה שם , כט); ולפיכך אמר אחי , לשון רבים. ובספור דבריו: "בת אחי" (להלן , מח) - לשון יחיד , והענין אחד: הראשון בצרי החי"ת והאחרון בחרק , והסימן "אֵחִי וראש" (בר' מו , כא). ואחר שהודה לאל על שהצליח השם דרכו , נתן לה הנזם והצמידים. (כח) ותרץ - רצה לבית בשמחה. ואמר לבית אמה - ולא אמר 'לבית אביה' , כי הבת - עם האם ספוריה ודבריה , לא עם האב. כדברים האלה - כענין 'הדברים האלה' , פחות מהם או יותר מהם או שנוי מלות , כי כן דרך המספר. (כט) ולרבקה אח - לפי שלא כתב אותו בספור תולדת נחור (ראה בר' כב , כ ואי') , אמר כן. (ל) ויהי כראות - להודיע , כי צר עין היה לבן , לא כאחותו; כי כשראה. הנזם והצמידים , אז רץ להכניסו לביתו. וכשמעו - נראה , כי האיש דבר אליה ענין בֹּאוֹ העיר לקחת אשה לבן אדניו; זהו שאמרה כה דבר אלי האיש. עומד על הגמלים - עם הגמלים , כמו "ויבאו האנשים על הנשים" (שמ' לה , כב) - עומד ומצפה , שתשוב אליו הנערה או אביה או אחיה , להכניסו לביתם. (לא) ויאמר. ברוך יי' - שבירך אותך בעשר , כאשר אני רואה. פניתי הבית - לך ולאנשיך , ופניתי גם מקום לגמלים. (לב) ויבא. ויפתח - לבן; פתח הגמלים מאסוריהם , כדרך שמפתחים הבהמות הבאות מהדרך. ובדרש (ב"ר ס , ח) , שפתח הזמם שהיה בפיהם בדרך , כדי שלא לאכול מן הגזל. ובדברי רבותינו ז"ל (שם): ויתן תבן ומספוא - אמר רב אחא: יפה שיחת עבדי בתי אבות מתורתן של בנים; שפרשתו של אליעזר - שנים ושלשה דפין , והוא אומרה ושונה; והשרץ - מגופי תורה , ואין דמו מטמא כבשרו אלא מרבוי המקרא. ומים לרחוץ רגליו - אמר רב אחא יפה רחיצת עבדי בתי אבות מתורתן של בנים; שאפלו רחיצת עבדי בתי אבות הוצרך לכתוב , והשרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מרבוי המקרא. רבי שמעון בן יוחאי אומר: 'טמא' - "הטמא" (וי' יא , כט). רבי אלעזר בן יוסי אומר: 'זה' - "וזה" (שם). (לג) ויושם - כתב ויישם , כמו שאמר "ויתן" (לעיל , לב); וכן "ויישם בארון" (בר' נ , כו) - שרשו 'ישם'. וקרי ויושם - מבנין 'הופעל'; הושם לפניו לאכול על יד נערי הבית. ויאמר דבר - לבן או בתואל. (לד) ויאמר. עבד אברהם אנכי - אמרו רבותינו ז"ל (ב"ק צב , ב): היינו דאמרי אינשי: מילתא דאית בך קדים אמרה. אמר: תחלה אומר לכם: אל תחשבו כי כל זה הכבוד שאתם רואים לי , כי שלי הוא; כי עבד אברהם אחיכם אנכי. (לה) ויי' ברך את אדני - רוצה לומר: כל כך ברכו , עד שעבדו הולך בכבוד גדול , כאשר אתם רואים. (לו) ותלד - אע"פ שיש לו בן מאשה אחרת , לאהבתו שרה שהיא קרובתו , ולאהבתו יצחק שהוא בן זקונים , נתן לו את כל אשר לו. והנה יש ליצחק עושר וכבוד גדול. (לז) וישביעני - ואם תאמרו: למה באתי עד הנה לקחת לו אשה? אדני השביעני; כי הוא היה מוצא אשה לבנו מגדולי הארץ ההיא , אבל לא רצה אלא ממשפחתו. (לט) ויאמר. אֻלי - חסר ו"ו. ויש בו דרש (ב"ר נט , ט) , כי אליעזר נתן עיניו בו , שיקחהו אליו לעצמו ויתן לו בתו , אם לא תלך האשה; לפיכך פתח להם בלא תלך האשה. והאמת , כי הוא סדר להם הדברים כולם כאשר היו , ולא נוכל לתת טעם לכל החסרים והמלאים , כי רבו. והנה הוא ספר להם כל הדברים שהיו לו עם אדניו , והדברים שהיו לו עם רבקה; וכי האל זִמֵּן לו הענין כאשר אמר אברהם , כי האל יצליח דרכו. וכן היה: כאשר שאל הוא מאת האל , כן זמן לו האל. וכל זה להראותם , כי האל אוהב אברהם ועושה רצונו , ולא יוכלו למנוע הנערה ממנו , כי "מיי' יצא הדבר" (להלן , נ). ובִשְנוֹת הדברים האלה יש בהם שנוי מלות , אבל הטעם אחד; כי כן מנהג הכתוב בִשְנוֹת הדברים: שומר הטעמים אבל לא המלות. כי גם בעשרת הדברים שהם עיקר התורה , בשְנותו אותם במשנה תורה (ראה דב' ה , ו - יח) , שִנָּה בהם במקומות המלים , אבל הטעם אחד. והפסוקים האלה מבוארים עד "ועתה" (להלן , מט). (מט) ועתה. חסד ואמת - אמת הוא , שאתם חייבים בכבוד בני משפחתכם; כל שכן אברהם שהוא גדול משפחתכם , אם שאל מאתכם בתכם לבנו , שאתם חייבים לעשות רצונו. וחסד יהיה , אם תשלחוה לו לארץ אחרת. ואפנה על ימין או על שמאל - או גדולה מכם או פחותה מכם; אקח לבנו אשה בארץ הזאת , אחר שהוא אינו רוצה אשה מבנות הכנעני. (נ) ויען לבן ובתואל - הקדים לבן לבתואל , כי בתואל היה זקן , ודברי הבית מוטלים על לבן. מיי' יצא הדבר - כיון שנזדמן לך הדבר כאשר אתה מספר , אין בידינו לדבר אליך 'אין או הן'; ואם נאמר: 'לא' - הוא רע , ואין בידינו; ואם נאמר: 'הן' - הוא טוב , ואין בידינו , כי ביד האל הוא , שהצליח דרכך עד עתה. (נא) הנה. כאשר דבר - כי הוא זִמֵּן לך כאשר שאלת. (נב) ויהי. ארצה - בפשוט ידים ורגלים. (נג) ויוצא - כיון שנתנוה לו , נתן לה עוד כלי כסף וכלי זהב ובגדים. ומגדנות - זאת המלה כוללת כל דבר משובח בכלים ופרות ובגדים; וכן "ומגדנות לחזקיהו" (דה"ב לב , כג). לאחיה ולאמה - כי הם היו עיקר הבית , כי בתואל זקן היה. ובדרש (ב"ר ס , יב): כי היה בלבו לעכב , ובא המלאך והמיתו. (נד) ויאכלו - מבואר הוא. (נה) ויאמר - ספור הפעולה על הדבק בה; וכן "ותדבר מרים ואהרן" (במ' יב , א); "ותכתוב אסתר... בת אביחיל ומרדכי" (אס' ט , כט). ימים או עשור - שנה או עשרה חדשים; וכן "ימים תהיה גאולתו" (וי' כה , כט). ומכאן סמכו חכמים ואמרו (כתובות נז , א): נותנין לבתולה שנים עשר חדש משתבעה הבעל , לפרנס את עצמה. ועשור - תואר הכולל כל המספר; ואין כן "בעשור לחודש" (שמ' יב , ג) , כי הוא תאר ליום העשירי מן החדש. (נו) ויאמר אליהם - כיון שהאל הצליח דרכי , ובאו דברי על נכון , אל תאחרו אותי לעכב הנערה אפלו יום אחד , כי אם תאחרוה - תאחרוני; שלחוני עם הנערה ואלכה לאדני , כאשר צוני להביא לו אשה לבנו. ואיך אלך זולתה? (נז) ויאמרו נקרא - שתבא הנה לפניך. כי אם נדבר עמה שלא בפניך , שמא תחשוב , שנמנענה מלכת אתך מעתה. ונשאלה את פיה - נשאלנה מה תאמר , אם תרצה ללכת מעתה. כי מן הנראה , שעל הנשואין שאלוה כשאמרו: "הנה רבקה לפניך" (לעיל , נא) , כי אין משיאין את האשה שלא לדעתה (ראה ב"ר ס , יב). ואמרו רבותינו ז"ל (קידושין מא , א): אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה , עד שתגדל ותאמר: בפלוני אני רוצה. את פיה - כמו "ואת פי יי' לא שאלו" (יהו' ט , יד). (נח) ויקראו - מבואר הוא. (נט) וישלחו - לבן וקרוביו; זהו שאמר אחותם. ולוו אותה עד כדי שיעור לויה. ואת מניקתה - ולא זכר הנערות שהלכו אתה (ראה להלן , סא) , כי המנקת היא הנכבדת שבהן. ולענין הלויה זכר רבקה ומניקתה , והעבד ואנשיו , כי הם ראויים ללויה וכבוד. אבל לענין הרכיבה זכר הנערות - והמניקת בכלל (ראה להלן , סא) , שגם היא נערה לעמוד לפניה , אלא שהיא נכבדת שבנערות. (ס) ויברכו - כשהגיעו למקום הלויה ורצו להפרד ממנה , ברכוה כמנהג העולם. היי - הה"א בשוא ופתח. לאלפי רבבה - אלפים שיגיעו לרבבה , שהיא עשרת אלפים , וליותר; אלא שרבבה הוא החשבון הגדול. וירש זרעך - נזדמנה להם הברכה שבירך המלאך את אברהם ביום העקדה (ראה בר' כב , יז). את שער שנאיו - פרשנוהו (שם). (סא) ותקם - אחר שלוו אותה ונפרדו ממנה , קמה ורכבה , כי אין דרך לרכב כל זמן הלויה; שילך ההולך רוכב , וילכו המלוים רגלים , זה אינו דרך ארץ. ובספור הכתוב למדנו הכתוב דרך ארץ , כי לא רכבה עד שנפרדו ממנה המלוים. אחרי האיש - כי הוא יודע הדרך , והוא לפנים והם אחריו. ויקח העבד את רבקה - לקחה עמו לצדו , שלא תפרד ממנו כף רגל , וזה לאהבתה ולכבודה. (סב) ויצחק - עתה ספר , כי פגע בהם יצחק בדרך מקרה , טרם בֹאָם העיר; כמו שהמעשה כלו היה בדרך מקרה ברצון האל , להודיע כי מטיב יי' לטובים , והם לא ירגישו בטוב ההוא , עד באו להם בדרך מקרה. בא מבוא - פרוש: אותו היום בא יצחק מביאתו באר לחי רואי - לא שהיה יושב שם , כי בחברון היה יושב עם אביו , והיא - ארץ הנגב; והיה לו ליצחק מקנה או שום עסק באותו המקום הנקרא באר לחי רואי , והיה הולך ושב שם; ואותו היום היה בא מבאר לחי ראי. ופירוש מבא - מבאו , שהיה רגיל ללכת שם; היה בא משם לשוב לחברון אל אביו. ובצאתו מבאר לחי , נכנס ללון באחד המקומות אשר בין באי לחי ראי ובין חברון. (סג) ויצא יצחק - ויצא מן העיר אשר נכנס ללון שם; יצא בדרך מקרה לאותו הדרך , שהיתה באה בו רבקה. והוא יצא לשוח בשדה , כלומר: לטייל בין השיחים. לפנות ערב - לעת שפונה השמש , והוא עת ערב , שדרך בני אדם לצאת לטייל בין השיחים. והנה הוא הולך בשדה , ונשא עיניו אל הדרך וראה גמלים באים , ויצא מן השדה אל הדרך לקראתם לראות אם היה העבד; זהו שאמרה רבקה "לקראתנו" (להלן , סה). (סד-סה) ותשא - חששה בלבה שמא יצחק היה , כיון שהיה בא לקראתם , ושאלה לעבד מי הוא. ותפול מעל הגמל - כיון שראתה אותו , ואמר לה העבד שהוא יצחק , השמיטה עצמה מעל הגמל ונפלה לארץ , ולקחה צעיפה וכסתה בו פניה , ואחר כן רכבה. ובספור הזה למד דרך ארץ וצניעות , שראוי לאשה לֵבוֹש מארוסה , ושלא תתראה לו עד שתנשא לו. ותאמר - קודם שנפלה מעל הגמל , שאלה לעבד ואמרה לו: מי הוא? וכי היתה שואלת על כל עוברי הדרך? אלא כיון שראתה אותו שיצא מן השדה ובא לקראתם , חששה בו שהוא יצחק או אחד מבני ביתו; לפיכך אמרה ההולך בשדה לקראתנו , כלומר: כי עתה היה הולך בשדה , ובראותו אותנו יצא מן השדה ובא לקראתינו. (סו) ויספר - הענינים כלם: מה דבר ומה עשה ואיך בא לו הענין על נכון; הכל ספר לו בדרך , עד באם אל העיר. ואפשר שבאותו היום נכנסו לחברון או מחרתו. (סז) ויביאה - כשבאו לחברון , הכניסה באהל שרה אמו , שיהיה לה לאהל כמו שהיה לשרה; כי כן היה מנהג בימים ההם , להיות אהל לאיש בפני עצמו ולאשה בפני עצמה; וכשהיו שוכבים יחד , היה האיש בא אל אהל האשה , כמו שאמרה לאה: "אלי תבא" (בר' ל , טז) , כלומר: אל אהלי; וכן מצאנו כשחפש לבן את התרפים , אמר "ויבא... באהל יעקב ובאהל לאה" וג' (בר' לא , לג). האהלה שרה - כמו "הארץ כנען" (במ' לד , ב); "הארון הברית" (יהו' ג , יד). ויקח את רבקה - לקחה בנישואין כדרך בני אדם בחופה ובמשתה; ואחר כן ותהי לו לאשה ויאהבה - שראה בה דברים טובים וצניעות , כמו שהיו באמו , לפיכך אֲהֵבָהּ מאד; כי ספור ויאהבה - לאהבה יתירה בה , כי רוב בני אדם אוהבים נשותיהם , אלא הודיע , כי אהבה אהבה יתירה , לדברים טובים שנמצאו בה. וזהו שאמר וינחם יצחק אחרי אמו - אחרי שהיה מתאבל על אמו. ואע"פ שהיו לה שלש שנים שמתה , כשלקח יצחק רבקה (ראה בר' כב , כג; כג , א; כה , כ) , עדין היה מתאבל עליה , והתנחם בזו , שהיתה טובה כאמו.