פרק כט
[שני]
[א]
וַיִּשָּׂ֥א
יַעֲקֹ֖ב
רַגְלָ֑יו
וַיֵּ֖לֶךְ
אַ֥רְצָה
בְנֵי־קֶֽדֶם:
[ב]
וַיַּ֞רְא
וְהִנֵּ֧ה
בְאֵ֣ר
בַּשָּׂדֶ֗ה
וְהִנֵּה־שָׁ֞ם
שְׁלֹשָׁ֤ה
עֶדְרֵי־צֹאן֙
רֹבְצִ֣ים
עָלֶ֔יהָ
כִּ֚י
מִן־הַבְּאֵ֣ר
הַהִ֔וא
יַשְׁק֖וּ
הָעֲדָרִ֑ים
וְהָאֶ֥בֶן
גְּדֹלָ֖ה
עַל־פִּ֥י
הַבְּאֵֽר:
[ג]
וְנֶאֶסְפוּ־שָׁ֣מָּה
כָל־הָעֲדָרִ֗ים
וְגָלֲל֤וּ
אֶת־הָאֶ֙בֶן֙
מֵעַל֙
פִּ֣י
הַבְּאֵ֔ר
וְהִשְׁק֖וּ
אֶת־הַצֹּ֑אן
וְהֵשִׁ֧יבוּ
אֶת־הָאֶ֛בֶן
עַל־פִּ֥י
הַבְּאֵ֖ר
לִמְקֹמָֽהּ:
[ד]
וַיֹּ֤אמֶר
לָהֶם֙
יַעֲקֹ֔ב
אַחַ֖י
מֵאַ֣יִן
אַתֶּ֑ם
וַיֹּ֣אמְר֔וּ
מֵחָרָ֖ן
אֲנָֽחְנוּ:
[ה]
וַיֹּ֣אמֶר
לָהֶ֔ם
הַיְדַעְתֶּ֖ם
אֶת־לָבָ֣ן
בֶּן־נָח֑וֹר
וַיֹּאמְר֖וּ
יָדָֽעְנוּ:
[ו]
וַיֹּ֥אמֶר
לָהֶ֖ם
הֲשָׁל֣וֹם
ל֑וֹ
וַיֹּאמְר֣וּ
שָׁל֔וֹם
וְהִנֵּה֙
רָחֵ֣ל
בִּתּ֔וֹ
בָּאָ֖ה
עִם־הַצֹּֽאן:
[ז]
וַיֹּ֗אמֶר
הֵ֥ן
עוֹד֙
הַיּ֣וֹם
גָּד֔וֹל
לֹא־עֵ֖ת
הֵאָסֵ֣ף
הַמִּקְנֶ֑ה
הַשְׁק֥וּ
הַצֹּ֖אן
וּלְכ֥וּ
רְעֽוּ:
[ח]
וַיֹּאמְרוּ֘
לֹ֣א
נוּכַל֒
עַ֣ד
אֲשֶׁ֤ר
יֵאָֽסְפוּ֙
כָּל־הָ֣עֲדָרִ֔ים
וְגָֽלֲלוּ֙
אֶת־הָאֶ֔בֶן
מֵעַ֖ל
פִּ֣י
הַבְּאֵ֑ר
וְהִשְׁקִ֖ינוּ
הַצֹּֽאן:
[ט]
עוֹדֶ֖נּוּ
מְדַבֵּ֣ר
עִמָּ֑ם
וְרָחֵ֣ל
׀
בָּ֗אָה
עִם־הַצֹּאן֙
אֲשֶׁ֣ר
לְאָבִ֔יהָ
כִּ֥י
רֹעָ֖ה
הִֽוא:
[י]
וַיְהִ֡י
כַּאֲשֶׁר֩
רָאָ֨ה
יַעֲקֹ֜ב
אֶת־רָחֵ֗ל
בַּת־לָבָן֙
אֲחִ֣י
אִמּ֔וֹ
וְאֶת־צֹ֥אן
לָבָ֖ן
אֲחִ֣י
אִמּ֑וֹ
וַיִּגַּ֣שׁ
יַעֲקֹ֗ב
וַיָּ֤גֶל
אֶת־הָאֶ֙בֶן֙
מֵעַל֙
פִּ֣י
הַבְּאֵ֔ר
וַיַּ֕שְׁקְ
אֶת־צֹ֥אן
לָבָ֖ן
אֲחִ֥י
אִמּֽוֹ:
[יא]
וַיִּשַּׁ֥ק
יַעֲקֹ֖ב
לְרָחֵ֑ל
וַיִּשָּׂ֥א
אֶת־קֹל֖וֹ
וַיֵּֽבְךְּ:
[יב]
וַיַּגֵּ֨ד
יַעֲקֹ֜ב
לְרָחֵ֗ל
כִּ֣י
אֲחִ֤י
אָבִ֙יהָ֙
ה֔וּא
וְכִ֥י
בֶן־רִבְקָ֖ה
ה֑וּא
וַתָּ֖רָץ
וַתַּגֵּ֥ד
לְאָבִֽיהָ:
[יג]
וַיְהִי֩
כִשְׁמֹ֨עַ
לָבָ֜ן
אֶת־שֵׁ֣מַע׀
יַעֲקֹ֣ב
בֶּן־אֲחֹת֗וֹ
וַיָּ֤רָץ
לִקְרָאתוֹ֙
וַיְחַבֶּק־לוֹ֙
וַיְנַשֶּׁק־ל֔וֹ
וַיְבִיאֵ֖הוּ
אֶל־בֵּית֑וֹ
וַיְסַפֵּ֣ר
לְלָבָ֔ן
אֵ֥ת
כָּל־הַדְּבָרִ֖ים
הָאֵֽלֶּה:
[יד]
וַיֹּ֤אמֶר
לוֹ֙
לָבָ֔ן
אַ֛ךְ
עַצְמִ֥י
וּבְשָׂרִ֖י
אָ֑תָּה
וַיֵּ֥שֶׁב
עִמּ֖וֹ
חֹ֥דֶשׁ
יָמִֽים:
[טו]
וַיֹּ֤אמֶר
לָבָן֙
לְיַֽעֲקֹ֔ב
הֲכִי־אָחִ֣י
אַ֔תָּה
וַעֲבַדְתַּ֖נִי
חִנָּ֑ם
הַגִּ֥ידָה
לִּ֖י
מַה־מַּשְׂכֻּרְתֶּֽךָ:
[טז]
וּלְלָבָ֖ן
שְׁתֵּ֣י
בָנ֑וֹת
שֵׁ֤ם
הַגְּדֹלָה֙
לֵאָ֔ה
וְשֵׁ֥ם
הַקְּטַנָּ֖ה
רָחֵֽל:
[יז]
וְעֵינֵ֥י
לֵאָ֖ה
רַכּ֑וֹת
וְרָחֵל֙
הָֽיְתָ֔ה
יְפַת־תֹּ֖אַר
וִיפַ֥ת
מַרְאֶֽה:
[שלישי]
[יח]
וַיֶּאֱהַ֥ב
יַעֲקֹ֖ב
אֶת־רָחֵ֑ל
וַיֹּ֗אמֶר
אֶֽעֱבָדְךָ֙
שֶׁ֣בַע
שָׁנִ֔ים
בְּרָחֵ֥ל
בִּתְּךָ֖
הַקְּטַנָּֽה:
[יט]
וַיֹּ֣אמֶר
לָבָ֗ן
ט֚וֹב
תִּתִּ֣י
אֹתָ֣הּ
לָ֔ךְ
מִתִּתִּ֥י
אֹתָ֖הּ
לְאִ֣ישׁ
אַחֵ֑ר
שְׁבָ֖ה
עִמָּדִֽי:
[כ]
וַיַּעֲבֹ֧ד
יַעֲקֹ֛ב
בְּרָחֵ֖ל
שֶׁ֣בַע
שָׁנִ֑ים
וַיִּהְי֤וּ
בְעֵינָיו֙
כְּיָמִ֣ים
אֲחָדִ֔ים
בְּאַהֲבָת֖וֹ
אֹתָֽהּ:
[כא]
וַיֹּ֨אמֶר
יַעֲקֹ֤ב
אֶל־לָבָן֙
הָבָ֣ה
אֶת־אִשְׁתִּ֔י
כִּ֥י
מָלְא֖וּ
יָמָ֑י
וְאָב֖וֹאָה
אֵלֶֽיהָ:
[כב]
וַיֶּאֱסֹ֥ף
לָבָ֛ן
אֶת־כָּל־אַנְשֵׁ֥י
הַמָּק֖וֹם
וַיַּ֥עַשׂ
מִשְׁתֶּֽה:
[כג]
וַיְהִ֣י
בָעֶ֔רֶב
וַיִּקַּח֙
אֶת־לֵאָ֣ה
בִתּ֔וֹ
וַיָּבֵ֥א
אֹתָ֖הּ
אֵלָ֑יו
וַיָּבֹ֖א
אֵלֶֽיהָ:
[כד]
וַיִּתֵּ֤ן
לָבָן֙
לָ֔הּ
אֶת־זִלְפָּ֖ה
שִׁפְחָת֑וֹ
לְלֵאָ֥ה
בִתּ֖וֹ
שִׁפְחָֽה:
[כה]
וַיְהִ֣י
בַבֹּ֔קֶר
וְהִנֵּה־הִ֖וא
לֵאָ֑ה
וַיֹּ֣אמֶר
אֶל־לָבָ֗ן
מַה־זֹּאת֙
עָשִׂ֣יתָ
לִּ֔י
הֲלֹ֤א
בְרָחֵל֙
עָבַ֣דְתִּי
עִמָּ֔ךְ
וְלָ֖מָּה
רִמִּיתָֽנִי:
[כו]
וַיֹּ֣אמֶר
לָבָ֔ן
לֹא־יֵעָשֶׂ֥ה
כֵ֖ן
בִּמְקוֹמֵ֑נוּ
לָתֵ֥ת
הַצְּעִירָ֖ה
לִפְנֵ֥י
הַבְּכִירָֽה:
[כז]
מַלֵּ֖א
שְׁבֻ֣עַ
זֹ֑את
וְנִתְּנָ֨ה
לְךָ֜
גַּם־אֶת־זֹ֗את
בַּֽעֲבֹדָה֙
אֲשֶׁ֣ר
תַּעֲבֹ֣ד
עִמָּדִ֔י
ע֖וֹד
שֶׁבַע־שָׁנִ֥ים
אֲחֵרֽוֹת:
[כח]
וַיַּ֤עַשׂ
יַֽעֲקֹב֙
כֵּ֔ן
וַיְמַלֵּ֖א
שְׁבֻ֣עַ
זֹ֑את
וַיִּתֶּן־ל֛וֹ
אֶת־רָחֵ֥ל
בִּתּ֖וֹ
ל֥וֹ
לְאִשָּֽׁה:
[כט]
וַיִּתֵּ֤ן
לָבָן֙
לְרָחֵ֣ל
בִּתּ֔וֹ
אֶת־בִּלְהָ֖ה
שִׁפְחָת֑וֹ
לָ֖הּ
לְשִׁפְחָֽה:
[ל]
וַיָּבֹא֙
גַּ֣ם
אֶל־רָחֵ֔ל
וַיֶּאֱהַ֥ב
גַּֽם־אֶת־רָחֵ֖ל
מִלֵּאָ֑ה
וַיַּעֲבֹ֣ד
עִמּ֔וֹ
ע֖וֹד
שֶׁבַע־שָׁנִ֥ים
אֲחֵרֽוֹת:
[לא]
וַיַּ֤רְא
יְהוָה֙
כִּֽי־שְׂנוּאָ֣ה
לֵאָ֔ה
וַיִּפְתַּ֖ח
אֶת־רַחְמָ֑הּ
וְרָחֵ֖ל
עֲקָרָֽה:
[לב]
וַתַּ֤הַר
לֵאָה֙
וַתֵּ֣לֶד
בֵּ֔ן
וַתִּקְרָ֥א
שְׁמ֖וֹ
רְאוּבֵ֑ן
כִּ֣י
אָמְרָ֗ה
כִּֽי־רָאָ֤ה
יְהוָה֙
בְּעָנְיִ֔י
כִּ֥י
עַתָּ֖ה
יֶאֱהָבַ֥נִי
אִישִֽׁי:
[לג]
וַתַּ֣הַר
עוֹד֘
וַתֵּ֣לֶד
בֵּן֒
וַתֹּ֗אמֶר
כִּֽי־שָׁמַ֤ע
יְהוָה֙
כִּֽי־שְׂנוּאָ֣ה
אָנֹ֔כִי
וַיִּתֶּן־לִ֖י
גַּם־אֶת־זֶ֑ה
וַתִּקְרָ֥א
שְׁמ֖וֹ
שִׁמְעֽוֹן:
[לד]
וַתַּ֣הַר
עוֹד֘
וַתֵּ֣לֶד
בֵּן֒
וַתֹּ֗אמֶר
עַתָּ֤ה
הַפַּ֙עַם֙
יִלָּוֶ֤ה
אִישִׁי֙
אֵלַ֔י
כִּֽי־יָלַ֥דְתִּי
ל֖וֹ
שְׁלֹשָׁ֣ה
בָנִ֑ים
עַל־כֵּ֥ן
קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ
לֵוִֽי:
[לה]
וַתַּ֨הַר
ע֜וֹד
וַתֵּ֣לֶד
בֵּ֗ן
וַתֹּ֙אמֶר֙
הַפַּ֙עַם֙
אוֹדֶ֣ה
אֶת־יְהוָ֔ה
עַל־כֵּ֛ן
קָרְאָ֥ה
שְׁמ֖וֹ
יְהוּדָ֑ה
וַֽתַּעֲמֹ֖ד
מִלֶּֽדֶת:
פרק כט
(א)
וישא
יעקב
רגליו
-
כיון
שהבטיחו
האל
והראהו
המראה
הגדול
הזה
,
שמח
ונשא
רגליו
בקלות
,
והלך
שמח
וטוב
לב;
כי
מתחלה
היה
הולך
ברפיון
רגלים
,
כאדם
הבורח
מבית
אביו
עצב.
ולא
היה
בורח
בחפזון
כבורח
מחרב
,
כי
לא
היה
מפחד
מחרב
אחיו
כל
זמן
שהיה
אביו
חי.
וילך
ארצה
בני
קדם
-
כי
הארץ
ההיא
מזרחית
לארץ
ישראל
,
והעיר
הסמוכה
לספר
ארץ
כנען
היא
חרן
,
כמו
שכתבנו
(בר'
כה
,
ו);
אלא
כלל
ואמר
ארצה
בני
קדם
,
שיצא
מארץ
כנען
לארץ
בני
קדם.
ובהיותו
קרוב
לחרן
,
ראה
באר
אחד
בשדה.
(ב)
וירא
והנה
באר.
רובצים
עליה
-
סמוך
לה
,
כמו
"ועליו
מטה
מנשה"
(במ'
ב
,
כ);
והדומים
לו
רבים.
והאבן
גדולה
-
לפי
שלא
היה
שם
מים
אחרים
להשקות
צאן
אנשי
העיר
,
שמו
אבן
גדולה
על
פי
הבאר
,
כדי
שלא
יוכלו
להשקות
אלא
בהיותם
יחד
,
וישקה
זה
אחר
זה;
ואם
ישקו
זה
לבדו
וזה
לבדו
,
ישאב
כל
אחד
לנפשו
,
והנשארים
בשקת
ילכו
לבטלה
וְיִשָפְכו
,
עד
שלא
יבא
האחר.
ואפלו
יהיה
בשקת
,
לא
ישקה
מהם
הבא
אחר
כן
,
כיון
שעמדו
שאובין
שעה
או
שתים;
כי
לא
ישתו
הצאן
לרצון
אלא
השאובים
לשעתם.
לפיכך
שָׂמוּ
אבן
גדולה
על
פי
הבאר
,
שלא
יוכלו
להסיעה
עד
שיהיו
יחד
כל
רועי
העיר.
(ג)
ונאספו
שמה.
וגללו
-
הרועים
רועי
העדרים.
(ד)
ויאמר
להם
-
לרועי
העדרים
השלשה
שמצא
שם.
אחי
-
כמו
"אל
נא
אחי
תרעו"
(בר'
יט
,
ז)
,
כי
יאמר
אדם
לאוהבו
או
לשכנו
,
אע"פ
שאינו
קרובו
,
'אחי'
,
או
אע"פ
שלא
ידעו;
וזה
להכנס
עמו
באהבה
ובדברי
שלום.
(ה)
ויאמר
להם.
בן
נחור
-
וזכר
אבי
אביו
ולא
זכר
אביו
,
כי
נחור
היה
ידוע
ובעל
השם
ונכבד
יותר
מבתואל
,
וכן
אמר
"אלהי
אברהם
ואלהי
נחור"
(בר'
לא
,
נג).
(ו)
ויאמר.
באה
-
מלרע
,
כי
הוא
בינוני.
(ז-ח)
ויאמר.
ויאמרו
-
מבואר.
(ט)
עודנו.
באה
-
מלעיל
,
כי
הוא
פועל
עבר.
כי
רועה
היא
-
כי
מנהגם
היה
להיות
גם
הנשים
רועות
,
וכן
בנות
יתרו
,
שהיה
גדול
מדין
,
היו
בנותיו
רועות
(ראה
שמ'
ב
,
טז).
(י)
ויהי.
ויגל
את
האבן
-
עם
שלשה
הרועים
שהיו
שם
,
או
הוא
לבדו;
והיה
לו
זה
מברכת
האל
,
שנתן
בו
כח
יתרה.
(יא-יב)
וישק
-
כיון
שראתה
שעשה
כל
זה
בעבורה
,
קבלה
נשיקתו.
והוא
גם
כן
שהגיד
לה
כי
אחי
אביה
הוא
,
רוצה
לומר:
בן
אחות
אביה
,
וכי
בן
רבקה
הוא
,
שהיה
ידוע
לכל
שנשאת
ליצחק.
ויבך
-
זו
היא
בכיה
של
שמחה
,
כי
בהתחבר
האחים
מרוב
שמחה
ומרוב
המית
הלב
איש
אל
אחיו
,
יבכו.
(יג)
ויהי
כשמוע.
ויספר
ללבן
את
כל
הדברים
האלה
-
על
אי
זה
דבר
נפרד
מבית
אביו
,
וכי
במצות
אביו
ואמו
בא
,
והם
שלחוהו
אליו.
(יד)
ויאמר.
אך
עצמי
-
פירוש:
'באמת'
,
וכן
"אך
טוב
לישראל"
(תה'
עג
,
א);
"אך
עמי
המה"
(יש'
סג
,
ח)
,
והדומים
להם.
אמר
לו:
אינך
חושש
אם
יצאת
מבית
אביך
,
כי
לא
תחסר
עמי
דבר.
(טו)
ויאמר.
הכי
אחי
-
כמו
"הכי
קרא"
(בר'
כז
,
לו)
,
שפירשנו;
כלומר:
אחר
שאתה
אחי
,
אינו
טוב
שתעבדני
חנם
,
בערך
בגדים
ומחיתך
לבד
,
אלא
שיהיה
לך
טוב
עמי
,
ותגדל
בנכסים
אתי.
(טז)
וללבן
-
ספר
זה
תחלה
,
בעבור
מה
שעתיד
לספר
באהבת
יעקב
את
רחל
,
ושעבד
בעבורה
שבע
שנים;
כי
לא
היה
עובד
מה
שעבד
בעבור
לאה
,
אלא
שרמה
לו
לבן.
(יז)
ועיני
לאה
רכות
-
יפת
תאר
היתה
,
אלא
שעיניה
היו
רכות
ודומעות;
אבל
רחל
היתה
יפת
תואר
ויפת
מראה
,
בלא
שום
מום
בעולם.
ותואר
הוא
על
צורת
הפנים
ושאר
האברים
וקומת
הגוף
,
ומראה
-
על
הבשר
שהיה
לבן
ואדום
,
והשער
שחור.
(יח)
ויאהב.
אעבדך
-
על
מה
ששאל
לו
"מה
משכורתך"
(לעיל
,
טו)
,
ענהו:
זאת
תהיה
משכורתי
מאתך
,
לבד
ערך
בגדי
ומחיתי
,
שתתן
לי
את
רחל
בתך
הקטנה.
אע"פ
שזכר
רחל
אמר
הקטנה;
ושנה
לו
הידיעה
,
כדי
שלא
יטעה
באחרת.
ויש
לשאול:
אחר
שכונת
הצדיקים
לאשה
לזרע
,
למה
היו
מחזרים
אחר
אשה
יפה
,
כיון
שאין
כונתם
לתאוה?
ויעקב
אבינו
בחר
ברחל
לפי
שהיתה
יפה
מאד
,
ועבד
בה
שבע
שנים
,
והתרעם
בלבן
אחר
שנתן
לו
לאה
תמורתה
,
לפי
שלא
היתה
יפה
כמו
רחל!
ויש
לומר
,
כי
כונתם
לטובה;
לפי
שהאשה
היפה
מעוררת
התאוה
,
וכדי
להרבות
בנים
היתה
כונתם
לעורר
תאותם.
ועוד
,
כדי
שיהיו
הבנים
והבנות
יפי
מראה
,
ויהיו
דומים
להם.
ועוד
,
כי
הצורה
הנאה
משמחת
לב
האדם
,
כל
שכן
הצורה
שתהיה
לפניו
תמיד
,
שתהיה
שמחתו
בה
תמידה.
וצריך
שיהיה
האדם
שמח
בעולמו
ובחלקו
שנתן
לו
האל
,
כי
האלהים
מענה
בשמחת
לבו
(ע"פ
קה'
ה
,
יט)
ומזמין
לצדיק
אשה
יפה
,
כמו
שעשה
לאבות
ולשאר
הצדיקים
,
שיהיו
שמחים
בחלקם
ומולידים
בנים
כמותם.
(יט)
ויאמר.
טוב
תתי
-
להודיע
,
כי
הִדָּבֵק
במשפחה
הוא
טוב.
שבה
עמדי
בתנאי
זה
שאמרת
,
ואחר
כך
אתננה
לך.
(כ)
ויעבד.
כימים
אחדים
-
מעטים
,
כמו
שפירשנו
(בר'
כז
,
מד).
אמר:
כל
כך
היה
אוהב
אותה
,
כי
אחר
שעבד
בעבורה
שבע
שנים
,
היה
קל
בעיניו
,
כאלו
עבד
שבעה
ימים.
(כא)
ויאמר.
ימי
-
ימי
עבודתי.
(כב)
ויאסוף
-
להודיע
,
כי
מנהג
נהוג
היה
בעולם
,
והוא
עדין
,
לעשות
משתה
ושמחה
לנשואין
,
יעשה
החתן
או
אבי
החתן
או
הכלה.
וכן
סמכו
מכאן
חכמים
(פר"א
טז)
סעודת
נשואין
ושבעת
ימי
שמחה
,
שהרי
אמר:
"מלא
שבוע
זאת"
(להלן
,
כז).
(כג)
ויהי
בערב
-
הודיענו
בספור
הזה
,
שאין
ראוי
לאדם
לשמש
מטתו
לאור
הנר
,
כל
שכן
לאור
היום
,
ולא
לספר
עם
אשתו
בשעת
תשמיש
אלא
בחשאי
,
ולהיות
בצניעות
עם
אשתו;
שהרי
יעקב
לא
הכיר
בה
אלא
עד
הבקר
,
לא
במראה
ולא
בקול.
(כד)
ויתן
-
כשהכניסה
לנשואין
,
נתן
לה
שפחה
לשמשה
ולעמוד
לפניה.
(כה)
ויהי
בבקר
והנה
היא
לאה
-
כי
עד
הבקר
לא
הכיר
בה
,
כמו
שפרשנו
(לעיל
,
כג).
והדרש
(מגילה
יג
,
ב)
,
שמסרה
לה
רחל
סימנין
,
ידוע.
(כו)
ויאמר.
לא
יעשה
כן
במקומנו
-
אע"פ
שאתה
שאלת
הקטנה
,
שירָאה
כי
במקומך
אין
קפדים
,
במקומנו
לא
יתכן
לעשות
כן;
ושתיהן
אתן
לך
,
אלא
שראוי
לי
להקדים
הבכירה.
(כז)
מלא
שבוע
זאת
-
השלם
שבעת
ימי
שמחה
של
זאת
,
של
לאה.
ונתנה
לך
-
יתכן
שהמלה
מבנין
'נפעל'
לנקבה;
או
תהיה
מבנין
הקל
והנו"ן
למדבר
בדרך
התפארת
,
כמו
"משכני
אחריך
נרוצה...
נגילה
ונשמחה
בך"
(שה"ש
א
,
ד);
והדומים
להם.
ואחר
שתשלים
שבעת
ימי
שמחה
ללאה
,
אתן
לך
רחל
,
ותעשה
שבעת
ימי
שמחה
אחרים
לרחל.
ומכאן
סמכו
חכמים
(ב"ר
ע
,
יט)
,
שאין
מערבין
שמחה
בשמחה
,
אלא
כל
שמחה
תהיה
לבדה.
(כח)
ויעש.
ויתן
לו
לבן
-
כאשר
אמר.
(כט)
ויתן.
(ל)
ויבא
גם
אל
רחל
-
כמו
שבא
אל
לאה.
ויאהב
גם
את
רחל
-
להודיע
,
כי
גם
לאה
אהב
,
אע"פ
שלא
בחר
בה
מתחלה
לאשה;
כיון
שנשאת
לו
,
אע"פ
שלא
היה
בכונה
,
אהבה
כמו
שאדם
אוהב
אשתו;
אבל
יותר
אהב
רחל.
(לא)
וירא
יי'
כי
שנואה
לאה
-
לא
היה
יעקב
שונא
אותה
,
אבל
היה
אוהב
אותה;
אלא
לפי
שהיה
אוהב
את
רחל
יותר
,
קרא
לאה
'שנואה'
,
כלומר:
כנגד
אהבתה
של
רחל
היתה
שנואה;
וכן
"האחת
אהובה
והאחת
שנואה"
(דב'
כא
,
טו).
ולפי
שהיתה
עלובה
בעיניה
,
שלא
היתה
אהובה
כאחותה
,
ראה
יי'
בעניה
,
ויפתח
את
רחמה.
ובאמרו
ויפתח
-
מלמד
שהיתה
עקרה
,
ויי'
פתח
רחמה
,
כי
ראה
בעניה.
ורחל
עקרה
-
נשארה
עקרה
כמו
שהיתה.
וכבר
כתבנו
הטעם
למעלה
,
למה
היו
האמהות
עקרות
(בר'
כה
,
כ).
(לב)
ותהר.
יאהבני
-
כאחותי.
ופתח
הבי"ת
במקום
צרי.
(לג)
ותהר
עוד.
כי
שמע
יי'
-
שמע
לתפלתי
ותחנתי.
(לד)
ותהר.
ילוה
אישי
אלי
-
יהיה
נלוה
אל
אהבתי
יותר
מאהבת
אחותי
,
כי
ילדתי
לו
שלשה
בנים
,
וכונת
הצדיקים
לאשה
-
לבנים
היא.
על
כן
קרא
שמו
-
יעקב
קרא
שמו
כמאמר
לאה
,
כי
שמח
בהולדו.
ואפשר
גם
כן
שראה
בנבואה
,
כי
בניו
יהיו
עבדי
יי'
ומורי
התורה
,
ויהיו
נלוים
אל
יי'
(ע"פ
במ'
יח
,
ד)
,
ויי'
יהיה
נחלתם
(ע"פ
דב'
י
,
טו);
וממאמר
אשתו
וממה
שראה
בנבואה
,
קרא
שמו
לוי.
ומה
שמחזק
זה
הענין
,
שלא
קרא
יעקב
שם
לאחד
מבניו
אלא
לזה.
ובנימן
הוא
טעם
אחר
,
כמו
שנכתוב
עוד
(בר'
לה
,
יח).
(לה)
ותהר.
אודה
את
יי'
-
אין
לי
אלא
להודות
ליי'
ולשבחו
,
שנתן
לי
יותר
ממה
שבקשתי
ממנו.
ותעמד
מלדת
-
באותו
הפרק;
וזה
היה
סבה
מאת
האל
,
כדי
שילדו
גם
השפחות
ליעקב.