פרק כט
[שני]
[א]
וַיִּשָּׂ֥א
יַעֲקֹ֖ב
רַגְלָ֑יו
וַיֵּ֖לֶךְ
אַ֥רְצָה
בְנֵי־קֶֽדֶם:
[ב]
וַיַּ֞רְא
וְהִנֵּ֧ה
בְאֵ֣ר
בַּשָּׂדֶ֗ה
וְהִנֵּה־שָׁ֞ם
שְׁלֹשָׁ֤ה
עֶדְרֵי־צֹאן֙
רֹבְצִ֣ים
עָלֶ֔יהָ
כִּ֚י
מִן־הַבְּאֵ֣ר
הַהִ֔וא
יַשְׁק֖וּ
הָעֲדָרִ֑ים
וְהָאֶ֥בֶן
גְּדֹלָ֖ה
עַל־פִּ֥י
הַבְּאֵֽר:
[ג]
וְנֶאֶסְפוּ־שָׁ֣מָּה
כָל־הָעֲדָרִ֗ים
וְגָלֲל֤וּ
אֶת־הָאֶ֙בֶן֙
מֵעַל֙
פִּ֣י
הַבְּאֵ֔ר
וְהִשְׁק֖וּ
אֶת־הַצֹּ֑אן
וְהֵשִׁ֧יבוּ
אֶת־הָאֶ֛בֶן
עַל־פִּ֥י
הַבְּאֵ֖ר
לִמְקֹמָֽהּ:
[ד]
וַיֹּ֤אמֶר
לָהֶם֙
יַעֲקֹ֔ב
אַחַ֖י
מֵאַ֣יִן
אַתֶּ֑ם
וַיֹּ֣אמְר֔וּ
מֵחָרָ֖ן
אֲנָֽחְנוּ:
[ה]
וַיֹּ֣אמֶר
לָהֶ֔ם
הַיְדַעְתֶּ֖ם
אֶת־לָבָ֣ן
בֶּן־נָח֑וֹר
וַיֹּאמְר֖וּ
יָדָֽעְנוּ:
[ו]
וַיֹּ֥אמֶר
לָהֶ֖ם
הֲשָׁל֣וֹם
ל֑וֹ
וַיֹּאמְר֣וּ
שָׁל֔וֹם
וְהִנֵּה֙
רָחֵ֣ל
בִּתּ֔וֹ
בָּאָ֖ה
עִם־הַצֹּֽאן:
[ז]
וַיֹּ֗אמֶר
הֵ֥ן
עוֹד֙
הַיּ֣וֹם
גָּד֔וֹל
לֹא־עֵ֖ת
הֵאָסֵ֣ף
הַמִּקְנֶ֑ה
הַשְׁק֥וּ
הַצֹּ֖אן
וּלְכ֥וּ
רְעֽוּ:
[ח]
וַיֹּאמְרוּ֘
לֹ֣א
נוּכַל֒
עַ֣ד
אֲשֶׁ֤ר
יֵאָֽסְפוּ֙
כָּל־הָ֣עֲדָרִ֔ים
וְגָֽלֲלוּ֙
אֶת־הָאֶ֔בֶן
מֵעַ֖ל
פִּ֣י
הַבְּאֵ֑ר
וְהִשְׁקִ֖ינוּ
הַצֹּֽאן:
[ט]
עוֹדֶ֖נּוּ
מְדַבֵּ֣ר
עִמָּ֑ם
וְרָחֵ֣ל
׀
בָּ֗אָה
עִם־הַצֹּאן֙
אֲשֶׁ֣ר
לְאָבִ֔יהָ
כִּ֥י
רֹעָ֖ה
הִֽוא:
[י]
וַיְהִ֡י
כַּאֲשֶׁר֩
רָאָ֨ה
יַעֲקֹ֜ב
אֶת־רָחֵ֗ל
בַּת־לָבָן֙
אֲחִ֣י
אִמּ֔וֹ
וְאֶת־צֹ֥אן
לָבָ֖ן
אֲחִ֣י
אִמּ֑וֹ
וַיִּגַּ֣שׁ
יַעֲקֹ֗ב
וַיָּ֤גֶל
אֶת־הָאֶ֙בֶן֙
מֵעַל֙
פִּ֣י
הַבְּאֵ֔ר
וַיַּ֕שְׁקְ
אֶת־צֹ֥אן
לָבָ֖ן
אֲחִ֥י
אִמּֽוֹ:
[יא]
וַיִּשַּׁ֥ק
יַעֲקֹ֖ב
לְרָחֵ֑ל
וַיִּשָּׂ֥א
אֶת־קֹל֖וֹ
וַיֵּֽבְךְּ:
[יב]
וַיַּגֵּ֨ד
יַעֲקֹ֜ב
לְרָחֵ֗ל
כִּ֣י
אֲחִ֤י
אָבִ֙יהָ֙
ה֔וּא
וְכִ֥י
בֶן־רִבְקָ֖ה
ה֑וּא
וַתָּ֖רָץ
וַתַּגֵּ֥ד
לְאָבִֽיהָ:
[יג]
וַיְהִי֩
כִשְׁמֹ֨עַ
לָבָ֜ן
אֶת־שֵׁ֣מַע׀
יַעֲקֹ֣ב
בֶּן־אֲחֹת֗וֹ
וַיָּ֤רָץ
לִקְרָאתוֹ֙
וַיְחַבֶּק־לוֹ֙
וַיְנַשֶּׁק־ל֔וֹ
וַיְבִיאֵ֖הוּ
אֶל־בֵּית֑וֹ
וַיְסַפֵּ֣ר
לְלָבָ֔ן
אֵ֥ת
כָּל־הַדְּבָרִ֖ים
הָאֵֽלֶּה:
[יד]
וַיֹּ֤אמֶר
לוֹ֙
לָבָ֔ן
אַ֛ךְ
עַצְמִ֥י
וּבְשָׂרִ֖י
אָ֑תָּה
וַיֵּ֥שֶׁב
עִמּ֖וֹ
חֹ֥דֶשׁ
יָמִֽים:
[טו]
וַיֹּ֤אמֶר
לָבָן֙
לְיַֽעֲקֹ֔ב
הֲכִי־אָחִ֣י
אַ֔תָּה
וַעֲבַדְתַּ֖נִי
חִנָּ֑ם
הַגִּ֥ידָה
לִּ֖י
מַה־מַּשְׂכֻּרְתֶּֽךָ:
[טז]
וּלְלָבָ֖ן
שְׁתֵּ֣י
בָנ֑וֹת
שֵׁ֤ם
הַגְּדֹלָה֙
לֵאָ֔ה
וְשֵׁ֥ם
הַקְּטַנָּ֖ה
רָחֵֽל:
[יז]
וְעֵינֵ֥י
לֵאָ֖ה
רַכּ֑וֹת
וְרָחֵל֙
הָֽיְתָ֔ה
יְפַת־תֹּ֖אַר
וִיפַ֥ת
מַרְאֶֽה:
[שלישי]
[יח]
וַיֶּאֱהַ֥ב
יַעֲקֹ֖ב
אֶת־רָחֵ֑ל
וַיֹּ֗אמֶר
אֶֽעֱבָדְךָ֙
שֶׁ֣בַע
שָׁנִ֔ים
בְּרָחֵ֥ל
בִּתְּךָ֖
הַקְּטַנָּֽה:
[יט]
וַיֹּ֣אמֶר
לָבָ֗ן
ט֚וֹב
תִּתִּ֣י
אֹתָ֣הּ
לָ֔ךְ
מִתִּתִּ֥י
אֹתָ֖הּ
לְאִ֣ישׁ
אַחֵ֑ר
שְׁבָ֖ה
עִמָּדִֽי:
[כ]
וַיַּעֲבֹ֧ד
יַעֲקֹ֛ב
בְּרָחֵ֖ל
שֶׁ֣בַע
שָׁנִ֑ים
וַיִּהְי֤וּ
בְעֵינָיו֙
כְּיָמִ֣ים
אֲחָדִ֔ים
בְּאַהֲבָת֖וֹ
אֹתָֽהּ:
[כא]
וַיֹּ֨אמֶר
יַעֲקֹ֤ב
אֶל־לָבָן֙
הָבָ֣ה
אֶת־אִשְׁתִּ֔י
כִּ֥י
מָלְא֖וּ
יָמָ֑י
וְאָב֖וֹאָה
אֵלֶֽיהָ:
[כב]
וַיֶּאֱסֹ֥ף
לָבָ֛ן
אֶת־כָּל־אַנְשֵׁ֥י
הַמָּק֖וֹם
וַיַּ֥עַשׂ
מִשְׁתֶּֽה:
[כג]
וַיְהִ֣י
בָעֶ֔רֶב
וַיִּקַּח֙
אֶת־לֵאָ֣ה
בִתּ֔וֹ
וַיָּבֵ֥א
אֹתָ֖הּ
אֵלָ֑יו
וַיָּבֹ֖א
אֵלֶֽיהָ:
[כד]
וַיִּתֵּ֤ן
לָבָן֙
לָ֔הּ
אֶת־זִלְפָּ֖ה
שִׁפְחָת֑וֹ
לְלֵאָ֥ה
בִתּ֖וֹ
שִׁפְחָֽה:
[כה]
וַיְהִ֣י
בַבֹּ֔קֶר
וְהִנֵּה־הִ֖וא
לֵאָ֑ה
וַיֹּ֣אמֶר
אֶל־לָבָ֗ן
מַה־זֹּאת֙
עָשִׂ֣יתָ
לִּ֔י
הֲלֹ֤א
בְרָחֵל֙
עָבַ֣דְתִּי
עִמָּ֔ךְ
וְלָ֖מָּה
רִמִּיתָֽנִי:
[כו]
וַיֹּ֣אמֶר
לָבָ֔ן
לֹא־יֵעָשֶׂ֥ה
כֵ֖ן
בִּמְקוֹמֵ֑נוּ
לָתֵ֥ת
הַצְּעִירָ֖ה
לִפְנֵ֥י
הַבְּכִירָֽה:
[כז]
מַלֵּ֖א
שְׁבֻ֣עַ
זֹ֑את
וְנִתְּנָ֨ה
לְךָ֜
גַּם־אֶת־זֹ֗את
בַּֽעֲבֹדָה֙
אֲשֶׁ֣ר
תַּעֲבֹ֣ד
עִמָּדִ֔י
ע֖וֹד
שֶׁבַע־שָׁנִ֥ים
אֲחֵרֽוֹת:
[כח]
וַיַּ֤עַשׂ
יַֽעֲקֹב֙
כֵּ֔ן
וַיְמַלֵּ֖א
שְׁבֻ֣עַ
זֹ֑את
וַיִּתֶּן־ל֛וֹ
אֶת־רָחֵ֥ל
בִּתּ֖וֹ
ל֥וֹ
לְאִשָּֽׁה:
[כט]
וַיִּתֵּ֤ן
לָבָן֙
לְרָחֵ֣ל
בִּתּ֔וֹ
אֶת־בִּלְהָ֖ה
שִׁפְחָת֑וֹ
לָ֖הּ
לְשִׁפְחָֽה:
[ל]
וַיָּבֹא֙
גַּ֣ם
אֶל־רָחֵ֔ל
וַיֶּאֱהַ֥ב
גַּֽם־אֶת־רָחֵ֖ל
מִלֵּאָ֑ה
וַיַּעֲבֹ֣ד
עִמּ֔וֹ
ע֖וֹד
שֶׁבַע־שָׁנִ֥ים
אֲחֵרֽוֹת:
[לא]
וַיַּ֤רְא
יְהוָה֙
כִּֽי־שְׂנוּאָ֣ה
לֵאָ֔ה
וַיִּפְתַּ֖ח
אֶת־רַחְמָ֑הּ
וְרָחֵ֖ל
עֲקָרָֽה:
[לב]
וַתַּ֤הַר
לֵאָה֙
וַתֵּ֣לֶד
בֵּ֔ן
וַתִּקְרָ֥א
שְׁמ֖וֹ
רְאוּבֵ֑ן
כִּ֣י
אָמְרָ֗ה
כִּֽי־רָאָ֤ה
יְהוָה֙
בְּעָנְיִ֔י
כִּ֥י
עַתָּ֖ה
יֶאֱהָבַ֥נִי
אִישִֽׁי:
[לג]
וַתַּ֣הַר
עוֹד֘
וַתֵּ֣לֶד
בֵּן֒
וַתֹּ֗אמֶר
כִּֽי־שָׁמַ֤ע
יְהוָה֙
כִּֽי־שְׂנוּאָ֣ה
אָנֹ֔כִי
וַיִּתֶּן־לִ֖י
גַּם־אֶת־זֶ֑ה
וַתִּקְרָ֥א
שְׁמ֖וֹ
שִׁמְעֽוֹן:
[לד]
וַתַּ֣הַר
עוֹד֘
וַתֵּ֣לֶד
בֵּן֒
וַתֹּ֗אמֶר
עַתָּ֤ה
הַפַּ֙עַם֙
יִלָּוֶ֤ה
אִישִׁי֙
אֵלַ֔י
כִּֽי־יָלַ֥דְתִּי
ל֖וֹ
שְׁלֹשָׁ֣ה
בָנִ֑ים
עַל־כֵּ֥ן
קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ
לֵוִֽי:
[לה]
וַתַּ֨הַר
ע֜וֹד
וַתֵּ֣לֶד
בֵּ֗ן
וַתֹּ֙אמֶר֙
הַפַּ֙עַם֙
אוֹדֶ֣ה
אֶת־יְהוָ֔ה
עַל־כֵּ֛ן
קָרְאָ֥ה
שְׁמ֖וֹ
יְהוּדָ֑ה
וַֽתַּעֲמֹ֖ד
מִלֶּֽדֶת:
פרק כט
(א)
וישא
יעקב
רגליו
-
משנתבשר
בשורה
טובה
שהובטח
בשמירה
,
נשא
לבו
את
רגליו
ונעשה
קל
ללכת.
בבראשית
רבה
(ע
,
ח).
(ב)
ישקו
העדרים
-
משקים
הרועים
את
העדרים;
והמקרא
דיבר
לשון
קצרה.
(ג)
ונאספו
-
רגילים
היו
להאסף
לפי
שהיתה
אבן
גדולה.
וגללו
-
וגוללין;
ותרגומו:
"ומגנדרין".
וכן
כל
לשון
'הווה'
משתנה
לדבר
בלשון
'עתיד'
ובלשון
'עבר'
,
לפי
שכל
דבר
ההוה
תמיד
,
היה
כבר
,
ועתיד
להיות.
והשיבו
-
"ומתיבין"
(ת"א).
(ו)
באה
עם
הצאן
-
טעמו
באל"ף
,
ותרגומו:
"אתיא"
(ת"א).
"ורחל
באה"
(להלן
,
ט)
-
טעמו
למעלה
בבי"ת
,
ותרגומו:
"אתת".
הראשון
לשון
עוֹשָה
,
והשני
לשון
עָשְתָה.
(ז)
הן
עוד
היום
גדול
-
לפי
שראה
אותם
רובצים
,
כסבור
שרוצים
לאסוף
המקנה
הביתה
ולא
ירעו
עוד
,
אמר:
הן
עוד
היום
גדול
-
אם
שכירים
אתם
,
לא
השלמתם
פעולת
היום
,
ואם
הבהמות
שלכם
,
אע"פ
כן
לא
עת
האסף
המקנה
הביתה.
בראשית
רבה
(ע
,
יא).
(ח)
לא
נוכל
להשקות
,
לפי
שהאבן
גדולה.
וגללו
-
זה
מתורגם:
"ויגנדרון"
,
לפי
שהוא
לשון
עתיד.
(י)
ויגש
יעקב
ויגל
את
האבן
-
כזה
שהוא
מעביר
את
הפקק
מעל
פי
צלוחית
(ראה
ב"ר
ע
,
יב)
,
להודיעך
כמה
גדול
כחו.
(יא)
וישא
את
קולו
ויבך
-
לפי
שצפה
ברוח
הקודש
שאינה
נכנסת
עמו
לקבורה
(ראה
ב"ר
ע
,
יב).
דבר
אחר
(שם):
לפי
שבא
בידים
ריקניות;
אמר:
אליעזר
,
עבד
אבי
אבא
,
היו
בידו
נזמים
וצמידים
ומגדנות
,
ואני
אין
בידי
כלום.
לפי
שרדף
אליפז
בן
עשו
במצות
אביו
אחריו
והשיגו
,
ולפי
שגדל
אליפז
בחיקו
של
יצחק
,
משך
את
ידו
,
ואמר
לו:
מה
אעשה
לציווי
של
אבא?
אמר
לו:
טול
מה
שבידי
,
והעני
חשוב
כמת
(ראה
ב"ר
עא
,
ו).
(יב)
אחי
אביה
הוא
-
קרוב
לאביה
,
כמו:
"כי
אנשים
אחים
אנחנו"
(בר'
יג
,
ח).
ומדרשו
(ב"ר
ע
,
יג):
אם
לרמות
הוא
בא
,
אני
אחיו
,
ואם
אדם
כשר
הוא
,
וגם
אני
בן
רבקה
אחותו
כשרה.
ותגד
לאביה
-
אמה
מתה
,
ולא
היה
לה
להגיד
אלא
לו
(ראה
ב"ר
ע
,
יג).
(יג)
וירץ
לקראתו
-
כסבור
ממון
הוא
טעון
,
שהרי
עבד
הבית
בא
לכאן
בעשרה
גמלים
טעונין.
ויחבק
-
כשלא
ראה
עמו
כלום
אמר:
שמא
זהובים
הביא
והנם
בחיקו.
[וינשק
לו
-
אמר:
שמא
מרגליות
הביא
,
והם
בפיו
(ראה
ב"ר
ע
,
יג).]
ויספר
ללבן
-
שלא
בא
אלא
מתוך
אונס
אחיו
,
ושנטלו
ממנו
ממונו.
(יד)
אך
עצמי
ובשרי
אתה
-
אין
לי
לאוספך
הביתה
הואיל
ואין
בידך
כלום
,
אלא
מפני
קורבה
אטפל
בך
חדש
ימים;
וכן
עשה
,
ואף
זו
לא
לחנם
,
שהיה
רועה
את
צאנו.
(טו)
הכי
אחי
אתה
-
לשון
תמיהא:
וכי
בשביל
שאחי
אתה
תעבדני
חנם?
ועבדתני
-
כמו:
ותעבדני
,
וכן
כל
תיבה
שהיא
לשעבר
הוסיף
וי"ו
בראשה
והיא
הופכת
התיבה
להבא.
(יז)
ועיני
לאה
רכות
-
לפי
שהיתה
בוכה
,
שהיתה
סבורה
לעלות
בגורלו
של
עשו
,
שהיו
הכל
אומרים:
שני
בנים
יש
לה
לרבקה
ושתי
בנות
יש
לו
ללבן
אחיה
,
הגדולה
לגדול
והקטנה
לקטן.
[(תרי"ק:)
ועיני
לאה
רכות
-
עומדות
בשמחה
וביופי
,
שמצחקין
בראשה;
כתרגומו:
"יאיה"
-
והוא
לשון
'נוי'.]
[תאר
-
הוא
הפרצוף
,
לשון
"יתאריהו
בשרד"
(יש'
מד
,
יג)
.
מראה
-
זהו
זיו
קלסתר].
(יח)
אעבדך
שבע
שנים
-
הם
"ימים
אחדים"
שאמרה
לו
אמו:
"וישבת
עמו
ימים
אחדים"
(בר'
כז
,
מד;
ראה
ב"ר
ע
,
יז).
ותדע
שכן
,
שהרי
כתיב
"ויהיו
בעיניו
כימים
אחדים"
(להלן
,
כ).
ברחל
בתך
הקטנה
-
כל
הסימנים
הללו
למה?
לפי
שידע
שהוא
רמאי;
אמר
לו:
אעבדך
ברחל;
ושמא
תאמר:
רחל
אחרת
מן
השוק
,
תלמוד
לומר:
בתך;
ושמא
תאמר:
אחליף
ללאה
שמה
ואקרא
לה
רחל
,
תלמוד
לומר:
הקטנה
(ראה
ב"ר
ע
,
יז).
ואע"פ
כן
לא
הועיל
[לו
שהרי
רמהו].
(כא)
כי
מלאו
ימי
,
שאמרה
לי
אמי.
מלאו
ימי
-
הריני
בן
שמנים
וארבע
,
ואימתי
אעמיד
שנים
עשר
שבטים
?
וזהו
שאמר:
ואבואה
אליה
(ראה
ב"ר
ע
,
יז)
-
והלא
קל
שבקלים
אינו
אומר
כן
,
אלא
להוליד
תולדות
אמר.
(כה)
ויהי
בבקר
והנה
היא
לאה
-
אבל
בלילה
לא
היא
לאה
,
לפי
שמסר
יעקב
לרחל
סימנים
,
וכשראתה
שהיו
מכניסין
לו
לאה
,
אמרה:
עכשיו
תִכָּלֵם
אחותי;
עמדה
ומסרה
לה
אותם
סימנים.
(כז)
מלא
שְׁבוּעַ
-
דבוק
הוא
,
שהרי
נקוד
בחטף:
שָבוּעַ
של
זאת
,
הם
שבעת
ימי
המשתה;
בתלמוד
ירושלמי
במועד
קטן
(א
,
ז
[פ
,
ד]).
[ואי
אפשר
לומר
שבוע
ממש
,
שאם
כן
היה
צריך
להנקד
בפתח
השי"ן.
ועוד
ששבוע
לשון
זכר
,
כדכתיב:
"שבעה
שבועות
תספר
לך"
(דב'
טז
,
ט);
לפיכך
אין
משמעו
'שבוע'
אלא
'שבעה';
'שטיינא'
בלעז].
ונתנה
לך
-
לשון
רבים
,
כמו:
"הבה
נרדה
ונבלה
שם
שפתם"
(בר'
יא
,
ז);
"נלבנה
לבנים
ונשרפה
לשרפה"
(שם
,
ג);
אף
זה
לשון
רבים
ונתנה
לך
גם
את
זאת
-
מיד
[לאחר
שבעת
ימי
המשתה]
,
ותעבד
לאחר
נישואיה.
(כט)
[(תרי"ק:)
בלהה
-
כמו
"בַּלָּהָה"
(יש'
יז
,
יד)
-
שהיתה
מבוהלת
בשעה
שילדה
,
ולא
ידעה
ליניק.]
(ל)
ויעבד
עמו
עוד
שבע
שנים
אחרות
-
אחרות
הקישן
לראשונות:
מה
ראשונות
באמונה
,
אף
אחרונות
באמונה
(ראה
ב"ר
ע
,
כ)
,
ואע"פ
שברמאות
באו
עליו.
(לב)
[ותקרא
שמו
ראובן
-
רבותינו
פירשו
(ברכות
ז
,
ב):
אמרה:
ראו
מה
בין
בּני
לבן
חמי
,
שמכר
הבכורה
ליעקב
,
וזה
לא
מכרה
ליוסף
ולא
ערער
עליו
,
ולא
עוד
שלא
ערער
עליו
,
אלא
שבקש
להוציאו
מן
הבור].
(לד)
הפעם
ילוה
אישי
אלי
-
לפי
שהאמהות
נביאות
היו
,
ויודעות
ששנים
עשר
שבטים
יוצאים
מיעקב
,
וארבע
נשים
ישא
(ראה
תנח'
ויצא
ט)
,
אמרה:
מעתה
אין
לו
פתחון
פה
עלי
,
שהרי
נטלתי
כל
חלקי
בבנים.
על
כן
קרא
שמו
לוי
-
ותמהתי
,
שבכולן
כתיב:
'קראה'
'ותקרא'
,
וזה
כתב
בו:
קרא?!
ויש
מדרש
אגדה
ב'אלה
הדברים
רבה'
(?)
,
ששלח
הקדוש
ברוך
הוא
גבריאל
והביאו
לפניו
,
וקרא
לו
שם
זה
,
ונתן
לו
עשרים
וארבע
מתנות
כהונה;
ועל
שם
שליוהו
במתנות
קראו
לוי.
על
כן
קרא
שמו
-
כל
מקום
שנאמר
"על
כן
קרא
שמו"
-
מרובה
באוכלוסין
(ראה
ב"ר
עא
,
ד)
,
חוץ
מלוי
,
שהארון
היה
מכלה
בהן.
(לה)
הפעם
אודה
את
יי'
-
שנטלתי
יותר
מחלקי
,
מעתה
עלי
להודות.