מאגר הכתר בראשית פרק כט עם פירוש רלב"ג ביאור הפרשה

פרק כט
(חלק שני: "וישא יעקב רגליו" וגו' עד סוף הפרשה; כט , א - בר' לב , ג). (א-ג) זכר שכבר הרים יעקב רגליו ללכת ארצה בני קדם , להתיישר ללכת לחרן. וראה והנה באר בשדה , והיו שם שלשה עדרי צאן עם הרועים; ולא יכלו להשקות הצאן , לפי שהאבן גדולה על פי הבאר , עד יאספו רועי כל העדרים , לגולל את האבן מעל פי הבאר להשקות הצאן , ולהשיב האבן על פי הבאר. (ד) ושאל להם יעקב: אחי מאין אתם , כדי שידע אי זה הדרך ילך בו לחרן. ולא שאל להם זה בביאור , לפי שכבר חשב , כי אולי זה המקום הוא חרן , ויחזיקוהו כמהתל אם ישאל להם כן; ואמרו לו שהם מחרן. (ה-ו) ושאל להם , אם הם מכירים לבן בן נחור , כדי שיגידו לו ענייניו , כי אליו היה הולך. והגידו לו , שהם מכירים אותו , והוא עומד בשלום , ושרחל בתו באה עם הצאן. (ז-ח) ויאמר להם יעקב: מה הדבר אשר אתם עושים , שירבץ פה הצאן?! הנה לא עת האסף המקנה , כי עוד היום גדול , השקו הצאן ולכו רעו! והשיבוהו , כי לא יוכלו לגול האבן מעל פי הבאר , אם לא יאספו כל העדרים. (ט) ובעוד שהיה מדבר עמם , באה רחל עם הצאן אשר לאביה , כי רועה היא. (י) וכאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו , וצאן לבן אחי אמו , התעורר לעזור לה , וקם לבדו וגלל לבדו האבן מעל פי הבאר , והשקה צאן לבן. (יא) ונשק יעקב לרחל על ידה או על בגדיה , ויבך , כמשפט הקרובים. (יב) וכבר הגיד לה כי הוא קרובה , ורצה והגידה זה לאביה. (יג) ורץ אביה לקראתו וחבקהו ונשקהו , וספר לו יעקב המקרה אשר קרהו , שהוכרח בעבורו לברוח. (יד) ויאמר לו לבן: הנה עצמי ובשרי אתה , והנה אני מחוייב מפני זה להביאך אל ביתי. וישב עמו יעקב חדש ימים , ושרת אותו ברעיית צאנו , ואם לא צוהו לבן על זה. (טו) ויאמר לו לבן: אע"פ שאתה אחי , אין ראוי שתעבדני חנם , הגידה לי מה משכורתך. (טז-יז) והנה היו ללבן שתי בנות , ולא בחר יעקב בגדולה , לפי שעיניה היו רכות ודומעות , והוא חולי מה; ובחר בקטנה , כדי שיהיה הזרע שיהיה לו ממנה יותר בריא ויותר שלם , מצורף לזה שהיא יפת תואר ויפת מראה. (יח-יט) ואמר לו יעקב , שיעבדהו שבע שנים , אם יתן לו רחל בתו; ונתרצה בזה לבן. (כ) ויעקב השלים לו עבודת השבע שנים , והיו בעיניו כימים אחדים. (כא) והנה קודם שהתחיל יעקב בעבודה אמר ללבן: הבה את אשתי , כי זקנתי ומלאו ימי , ואבואה אליה , כדי שאוליד ממנה. ואמנם אמר זה , לפי שכבר היו אז ליעקב יותר משבעים ושבע שנה , ולזה לא יתכן שימתין שתשלם העבודה. והנה לא היה ללבן לירוא שלא ישלים לו עבודתו , כי בידו היה לגזול לו בתו. והוכרחתי לפרש , שזה העניין היה קודם שיתחיל יעקב בעבודה הזאת , לפי שבזולת זה לא יתכן שישלם מה שקרה ליהודה מעניין בניו. וזה , כי יעקב עמד בבית לבן עשרים שנה - כמו שספר "זה לי עשרים שנה בביתיך" (בנוסחנו: בביתך; בר' לא , מא) - וכאשר חסרנו מהם שבע שנים , ישארו שלש עשרה שנה מעת שנשא יעקב לאה עד צאתו מבית לבן , וכבר היה יהודה הבן הרביעי ללאה; הנה לא יתכן שיהיו לו יותר מעשרה שנים בצאת יעקב מבית לבן; וזה מבואר בנפשו , כי לכל אחד מהם היה הריון בפני עצמו. וליוסף היו אז שש שנים; וזה , שכאשר ילדה רחל את יוסף , נשלמה העבודה אשר עבד יעקב ברחל ובלאה , כמו שאמר: "תנה את נשי ואת ילדי אשר עבדתי אותך בהן" (בר' ל , כו); ואז התנה לבן לתת לו שכר אחר. ואין לאומר שיאמר , שכבר עֲבָדוֹ אחר הארבע עשרה שנה , עד שילדה רחל את יוסף , ולזה אפשר שיהיו ליהודה כמו שש שנה או יותר שנולד יוסף; וזה , שכבר יֵרָאֶה שלא עֲבָדוֹ יעקב בזולת שכר , כי לבן עצמו היה מרחיק זה , כמו שאמר: "הכי אחי אתה ועבדתני חנם" (לעיל , טו); ועוד , שכבר זכר יעקב שלא עבדו בזולת שכר , אך עבדו ארבע עשרה שנה בבנותיו ושש שנים בצאנו (ראה בר' לא , מא). וזה לאות , כי השש שנים כלם נתן לבן בהם ליעקב שכר בצאנו: פעם היה נותן לו עקודים , ופעם נקודים , ופעם ברודים , והחליף משכורתו עשרת מונים , כמו שנזכר במה שאחר זה (בר' לא , ז - ח). וכאשר היה זה כן , הוא מבואר שאם היה העניין כן , לא היו ליהודה כי אם ארבעים ושלש שנה בבא יעקב למצרים , כי יוסף היה אז בן שלשים ותשע שנה. ולפי המנהג הטבעי היו ליהודה שלש עשרה שנה קודם שתהר אשתו , ולזה היה בהכרח בן שש עשרה שנה לכל הפחות כשנולד שלה - עם שכבר נראה , שכבר היה לאונן יותר משנה אחת על שלה , ולזה צוה יהודה לתמר , שתשב אלמנה בית אביה עד יגדל שלה (ראה בר' לח , יא) - ולזה יהיו ליהודה לכל הפחות עשרים ותשע שנה , כשגדל שלה והיה בן שלש עשרה שנה , ואחר כן הרתה תמר ממנו והולידה פרץ; והנה אין לו פחות משלשים שנה. והנה בהוליד פרץ חצרון יהיו ליהודה ארבעים וארבע שנה לכל הפחות , ובהולידו חמול יהיו לו ארבעים וחמש שנה. וכבר בארנו , שלא יהיו לו לפי זה החשבון יותר מארבעים ושלש שנה בבואו למצרים , וכבר נולד אז חמול , כמו שנזכר בפרשת 'ויגש' (בר' מו , יב); עם שהוא רחוק , שימשך כל מה שספרנו על הדבקות בזה הזמן שהגבלנו; ועוד שכבר יראה מהכתוב , שכבר ארך הזמן בין מות אונן וגדול שלה. ולזה הסכמנו לפרש , שיעקב שאל ללבן שיתן לו תכף אשתו , קודם שיתחיל בעבודה , ונתן הסבה בזה לפי שמלאו ימיו. ולפי זה החשבון יתכן , שהיו ליהודה שבע עשרה שנה בצאת יעקב מבית לבן , והיו ליהודה חמשים שנה בבאו למצרים; ובזה הזמן יתכן בלי ספק שישלם כל מה שקרה לו מהבנים; וזה מבואר לפי מה שזכרנו. ועוד , שזה נאות יותר ללשון התורה , שאם היה הרצון באמרו כי מלאו ימי - ששלמו ימי עבודתי , היה לו לומר 'כי מלאו ימי עבודתי' , לא כי מלאו ימי , בזולת קשור עם העבודה , כי זה שב בהכרח אל ימי חייו. ועוד , שמזה המקום יוסר הספק , איך יתכן שיולדו אחד עשר זכרים ונקבה אחת זה אחר זה תוך שבע שנים; כי לפי זה החשבון תהיה הולדתם נשלמת בארבע עשרה שנות העבודה , וזה ממה שאיננו זר; ואולם אמרנו זה אחר זה , לפי שכן נראה מזה הספור , במה שאין ספק בו. ואולם רבותינו ז"ל (סע"ר ב) הבינו שיהיה זה כולו נשלם בשבע שנים; וזה כולו היה ממנהגם , להפליג בחוזק ההשגחה האלהית ולפרסם עניינה אל ההמון. ואמנם מה שיאות לפי פשוטי הדברים ולאמת בעצמו , הוא מה שכתבנו; וכבר ידעת , כי דברי תורה מתחלקים לכמה טעמים. (כב-כד) והנה ספר שכבר נתרצה לבן בזה , אלא שהוא נתן לו לאה לאשה תמורת רחל , ונתן לה זלפה שפחתו לשפחה. (כה-כז) והנה הגיע מצניעות יעקב , שלא הכיר בה שהיא לאה עד הבקר. וכאשר נתרעם יעקב על לבן ואמר לו , כי מה שעבד אותו ומה שקבל עליו לעבדו שבע שנים לא היה כי אם לכונה שיתן לו רחל , וזה היה מותנה ביניהם , [וראוי שתדע , כי אין אומרו: הלא ברחל עבדתי עמך ממה שיחייב זה אחרי ימי העבדות , כי כמוהו אמרו: "נתתי כסף השדה" (בר' כג , יג) והוא לא נתנו עדיין , וכמוהו רבים בכתוב] ענהו , שאין ממנהג המקום ההוא לתת הצעירה לפני הבכירה , ולזה הוכרח לתת לו הבכירה. ואמר אליו: מלא עוד שבעת ימים של לאה לשמח עמה , ובשבוע האחר נתן לך גם את רחל , בעבודה אשר תעבוד עמי עוד שבע שנים אחרות על השבע שיש לך לעבוד. (כח-כט) וכן עשה יעקב , ונתן לו לבן רחל בתו , ונתן לה בלהה שפחתו לשפחה. (ל) וספר שבא גם כן אל רחל , ואהב אותה יותר מלאה; וזה יורה כי כבר היה אוהב לאה גם כן , אלא שלא היה אוהב אותה כאהבתו רחל; ולזה יהיה הרצון באמרו "כי שנואה לאה" (להלן , לא) , שלא היתה אהובה כרחל. (לא-לה) וספר אחר זה , שכבר השגיח השם יתעלה בלאה , וראה שהיא איננה אהובה ליעקב כרחל , ונתן לה ארבעה בנים. והנה לאה , לשלמותה ולטוב אמונתה , יחסה זאת החנינה לשם יתעלה , להיותו משגיח בה; וזה מבואר ממה שאמרה בקריאת השמות שקראה לבניה אלה , והם: ראובן ושמעון ויהודה. ואולם בלוי לא בארה זה , להשענה על מה שכבר זכרה מזה בבנים הקודמים לו; והנה גם כן העיד , כי יעקב הוא אשר קרא שמו לוי.