פרק ג
[א]
וְהַנָּחָשׁ֙
הָיָ֣ה
עָר֔וּם
מִכֹּל֙
חַיַּ֣ת
הַשָּׂדֶ֔ה
אֲשֶׁ֥ר
עָשָׂ֖ה
יְהוָ֣ה
אֱלֹהִ֑ים
וַיֹּ֙אמֶר֙
אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה
אַ֚ף
כִּֽי־אָמַ֣ר
אֱלֹהִ֔ים
לֹ֣א
תֹֽאכְל֔וּ
מִכֹּ֖ל
עֵ֥ץ
הַגָּֽן:
[ב]
וַתֹּ֥אמֶר
הָאִשָּׁ֖ה
אֶל־הַנָּחָ֑שׁ
מִפְּרִ֥י
עֵֽץ־הַגָּ֖ן
נֹאכֵֽל:
[ג]
וּמִפְּרִ֣י
הָעֵץ֘
אֲשֶׁ֣ר
בְּתוֹךְ־הַגָּן֒
אָמַ֣ר
אֱלֹהִ֗ים
לֹ֤א
תֹֽאכְלוּ֙
מִמֶּ֔נּוּ
וְלֹ֥א
תִגְּע֖וּ
בּ֑וֹ
פֶּן־תְּמֻתֽוּן:
[ד]
וַיֹּ֥אמֶר
הַנָּחָ֖שׁ
אֶל־הָֽאִשָּׁ֑ה
לֹא־מ֖וֹת
תְּמֻתֽוּן:
[ה]
כִּ֚י
יֹדֵ֣עַ
אֱלֹהִ֔ים
כִּ֗י
בְּיוֹם֙
אֲכָלְכֶ֣ם
מִמֶּ֔נּוּ
וְנִפְקְח֖וּ
עֵינֵיכֶ֑ם
וִהְיִיתֶם֙
כֵּֽאלֹהִ֔ים
יֹדְעֵ֖י
ט֥וֹב
וָרָֽע:
[ו]
וַתֵּ֣רֶא
הָאִשָּׁ֡ה
כִּ֣י
טוֹב֩
הָעֵ֨ץ
לְמַאֲכָ֜ל
וְכִ֧י
תַֽאֲוָה־ה֣וּא
לָעֵינַ֗יִם
וְנֶחְמָ֤ד
הָעֵץ֙
לְהַשְׂכִּ֔יל
וַתִּקַּ֥ח
מִפִּרְי֖וֹ
וַתֹּאכַ֑ל
וַתִּתֵּ֧ן
גַּם־לְאִישָׁ֛הּ
עִמָּ֖הּ
וַיֹּאכַֽל:
[ז]
וַתִּפָּקַ֙חְנָה֙
עֵינֵ֣י
שְׁנֵיהֶ֔ם
וַיֵּ֣דְע֔וּ
כִּ֥י
עֵירֻמִּ֖ם
הֵ֑ם
וַֽיִּתְפְּרוּ֙
עֲלֵ֣ה
תְאֵנָ֔ה
וַיַּעֲשׂ֥וּ
לָהֶ֖ם
חֲגֹרֹֽת:
[ח]
וַֽיִּשְׁמְע֞וּ
אֶת־ק֨וֹל
יְהוָ֧ה
אֱלֹהִ֛ים
מִתְהַלֵּ֥ךְ
בַּגָּ֖ן
לְר֣וּחַ
הַיּ֑וֹם
וַיִּתְחַבֵּ֨א
הָאָדָ֜ם
וְאִשְׁתּ֗וֹ
מִפְּנֵי֙
יְהוָ֣ה
אֱלֹהִ֔ים
בְּת֖וֹךְ
עֵ֥ץ
הַגָּֽן:
[ט]
וַיִּקְרָ֛א
יְהוָ֥ה
אֱלֹהִ֖ים
אֶל־הָאָדָ֑ם
וַיֹּ֥אמֶר
ל֖וֹ
אַיֶּֽכָּה:
[י]
וַיֹּ֕אמֶר
אֶת־קֹלְךָ֥
שָׁמַ֖עְתִּי
בַּגָּ֑ן
וָאִירָ֛א
כִּֽי־עֵירֹ֥ם
אָנֹ֖כִי
וָאֵחָבֵֽא:
[יא]
וַיֹּ֕אמֶר
מִ֚י
הִגִּ֣יד
לְךָ֔
כִּ֥י
עֵירֹ֖ם
אָ֑תָּה
הֲמִן־הָעֵ֗ץ
אֲשֶׁ֧ר
צִוִּיתִ֛יךָ
לְבִלְתִּ֥י
אֲכָל־מִמֶּ֖נּוּ
אָכָֽלְתָּ:
[יב]
וַיֹּ֖אמֶר
הָאָדָ֑ם
הָֽאִשָּׁה֙
אֲשֶׁ֣ר
נָתַ֣תָּה
עִמָּדִ֔י
הִ֛וא
נָֽתְנָה־לִּ֥י
מִן־הָעֵ֖ץ
וָאֹכֵֽל:
[יג]
וַיֹּ֨אמֶר
יְהוָ֧ה
אֱלֹהִ֛ים
לָאִשָּׁ֖ה
מַה־זֹּ֣את
עָשִׂ֑ית
וַתֹּ֙אמֶר֙
הָֽאִשָּׁ֔ה
הַנָּחָ֥שׁ
הִשִּׁיאַ֖נִי
וָאֹכֵֽל:
[יד]
וַיֹּאמֶר֩
יְהוָ֨ה
אֱלֹהִ֥ים
׀
אֶֽל־הַנָּחָשׁ֘
כִּ֣י
עָשִׂ֣יתָ
זֹּאת֒
אָר֤וּר
אַתָּה֙
מִכָּל־הַבְּהֵמָ֔ה
וּמִכֹּ֖ל
חַיַּ֣ת
הַשָּׂדֶ֑ה
עַל־גְּחֹנְךָ֣
תֵלֵ֔ךְ
וְעָפָ֥ר
תֹּאכַ֖ל
כָּל־יְמֵ֥י
חַיֶּֽיךָ:
[טו]
וְאֵיבָ֣ה
׀
אָשִׁ֗ית
בֵּֽינְךָ֙
וּבֵ֣ין
הָאִשָּׁ֔ה
וּבֵ֥ין
זַרְעֲךָ֖
וּבֵ֣ין
זַרְעָ֑הּ
ה֚וּא
יְשׁוּפְךָ֣
רֹ֔אשׁ
וְאַתָּ֖ה
תְּשׁוּפֶ֥נּוּ
עָקֵֽב:
ס
[טז]
אֶֽל־הָאִשָּׁ֣ה
אָמַ֗ר
הַרְבָּ֤ה
אַרְבֶּה֙
עִצְּבוֹנֵ֣ךְ
וְהֵרֹנֵ֔ךְ
בְּעֶ֖צֶב
תֵּלְדִ֣י
בָנִ֑ים
וְאֶל־אִישֵׁךְ֙
תְּשׁ֣וּקָתֵ֔ךְ
וְה֖וּא
יִמְשָׁל־בָּֽךְ:
ס
[יז]
וּלְאָדָ֣ם
אָמַ֗ר
כִּֽי־שָׁמַעְתָּ֘
לְק֣וֹל
אִשְׁתֶּךָ֒
וַתֹּ֙אכַל֙
מִן־הָעֵ֔ץ
אֲשֶׁ֤ר
צִוִּיתִ֙יךָ֙
לֵאמֹ֔ר
לֹ֥א
תֹאכַ֖ל
מִמֶּ֑נּוּ
אֲרוּרָ֤ה
הָֽאֲדָמָה֙
בַּעֲבוּרֶ֔ךָ
בְּעִצָּבוֹן֙
תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה
כֹּ֖ל
יְמֵ֥י
חַיֶּֽיךָ:
[יח]
וְק֥וֹץ
וְדַרְדַּ֖ר
תַּצְמִ֣יחַֽ
לָ֑ךְ
וְאָכַלְתָּ֖
אֶת־עֵ֥שֶׂב
הַשָּׂדֶֽה:
[יט]
בְּזֵעַ֤ת
אַפֶּ֙יךָ֙
תֹּ֣אכַל
לֶ֔חֶם
עַ֤ד
שֽׁוּבְךָ֙
אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה
כִּ֥י
מִמֶּ֖נָּה
לֻקָּ֑חְתָּ
כִּֽי־עָפָ֣ר
אַ֔תָּה
וְאֶל־עָפָ֖ר
תָּשֽׁוּב:
[כ]
וַיִּקְרָ֧א
הָאָדָ֛ם
שֵׁ֥ם
אִשְׁתּ֖וֹ
חַוָּ֑ה
כִּ֛י
הִ֥וא
הָיְתָ֖ה
אֵ֥ם
כָּל־חָֽי:
[כא]
וַיַּעַשׂ֩
יְהוָ֨ה
אֱלֹהִ֜ים
לְאָדָ֧ם
וּלְאִשְׁתּ֛וֹ
כָּתְנ֥וֹת
ע֖וֹר
וַיַּלְבִּשֵֽׁם:
פ
[רביעי]
[כב]
וַיֹּ֣אמֶר׀
יְהוָ֣ה
אֱלֹהִ֗ים
הֵ֤ן
הָאָדָם֙
הָיָה֙
כְּאַחַ֣ד
מִמֶּ֔נּוּ
לָדַ֖עַת
ט֣וֹב
וָרָ֑ע
וְעַתָּ֣ה׀
פֶּן־יִשְׁלַ֣ח
יָד֗וֹ
וְלָקַח֙
גַּ֚ם
מֵעֵ֣ץ
הַחַיִּ֔ים
וְאָכַ֖ל
וָחַ֥י
לְעֹלָֽם:
[כג]
וַֽיְשַׁלְּחֵ֛הוּ
יְהוָ֥ה
אֱלֹהִ֖ים
מִגַּן־עֵ֑דֶן
לַֽעֲבֹד֙
אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה
אֲשֶׁ֥ר
לֻקַּ֖ח
מִשָּֽׁם:
[כד]
וַיְגָ֖רֶשׁ
אֶת־הָאָדָ֑ם
וַיַּשְׁכֵּן֩
מִקֶּ֨דֶם
לְגַן־עֵ֜דֶן
אֶת־הַכְּרֻבִ֗ים
וְאֵ֨ת
לַ֤הַט
הַחֶ֙רֶב֙
הַמִּתְהַפֶּ֔כֶת
לִשְׁמֹ֕ר
אֶת־דֶּ֖רֶךְ
עֵ֥ץ
הַחַיִּֽים:
ס
פרק ג
(א)
והנחש.
יש
אומרים
,
כי
האשה
היתה
מבינה
ויודעת
לשון
החיות
,
ויפרשו
"ויאמר
הנחש"
(להלן
,
ד)
-
ברמיזה.
ואחרים
אמרו
(פר"א
וראה
יג)
,
שהוא
שטן;
ואיך
לא
יראו
סוף
הפרשה?
כי
איך
ילך
השטן
על
גחון
,
ואיך
יאכל
עפר
(ראה
להלן
,
יד)
,
ומה
טעם
לקללת
"הוא
ישופך
ראש"
(להלן
,
טו)?
ורבים
השתבשו
לחקור
,
למה
קולל
הנחש
,
ואם
היתה
לו
דעת
שלמה
,
או
צֻווה
שלא
יַשִׁיא
האשה.
ויאמר
רב
סעדיה
גאון:
אחר
שהתברר
לנו
,
שאין
דבור
-
דעת
כי
אם
באדם
לבדו
,
נצטרך
לומר
,
כי
הנחש
גם
האתון
(ראה
במ'
כב
,
כח)
לא
דברו
,
רק
מלאך
דבר
בשבילם.
והשיב
עליו
רב
שמואל
בן
חפני
(ראה
רשב"ח
תורה
ע' 40
).
והנה
קם
רבי
שלמה
הספרדי
(בן
גבירול)
בעל
השירים
השקולים
,
וחכם
גדול
היה
,
והשיב
על
רב
שמואל
(ראה
ב'שיטה
אחרת').
והישר
בעיני
,
שהם
הדברים
כמשמעם
,
והנחש
היה
מדבר
,
והיה
הולך
בקומה
זקופה;
והַשָּׂם
דעת
באדם
,
שם
בו.
והנה
הפסוק
העיד
,
כי
היה
ערום
מכל
חית
השדה
,
רק
לא
כאדם.
ופירוש
ערום
-
חכם
,
שיעשה
דבריו
בערמה.
ואל
תתמה
בעבור
היות
ערום
אחרי
"ערומים"
(בר'
ב
,
כה)
,
והם
שנים
טעמים
,
כי
כאלה
צחות
בלשון
,
כמו
"בלחי
החמור
חמור
חמורתיים"
(שו'
טו
,
טז)
,
וכן
"על
שלשים
עירים
ושלשים
עירים"
(שו'
י
,
ד).
ועוד:
אם
המלאך
דבר
בפיו
,
אין
חטא
לנחש!
וזה
המלאך
,
לא
יתכן
שיהיה
שלוחו
של
השם
,
ואין
מלאך
ממרה
פי
השם.
והשואלים:
איך
מצא
הנחש
את
האשה?
איננה
שאלה.
וטעם
אף
כי
יורה
,
כי
דבר
דברים
אחרים
,
ואמר
בסוף:
קל
וחומר
שאמר
לכם
לא
תאכלו
פרי
עץ
כלל.
ולא
הזכיר
הנחש
השם
הנכבד
,
כי
לא
ידע.
גם
האשה
הוסיפה
על
מצות
השם:
"ולא
תגעו
בו"
(להלן
,
ג);
וכן
הוסיפה
אשת
מנוח:
"עד
יום
מותו"
(שו'
יג
,
ז).
(ה)
והייתם
כאלהים
-
כמלאכים.
(ו-ז)
ותרא
האשה
-
בלבה.
ונחמד
העץ
-
בעבור
שתשכיל
,
ותפקחנה
עיניה.
וטעם
עמה
-
שיחד
אכלו
,
וגלתה
לו
סוד
הנחש.
והנה
לא
היה
האדם
שוגג
,
על
כן
נענש.
ורבים
אמרו
(ברכות
מ
,
א)
,
כי
עץ
הדעת
-
עץ
תאנה
הוא
,
בעבור
שמצאו
ויתפרו
עלה
תאנה;
ואלו
היה
כן
,
היה
כתוב:
'ויתפרו
עלה
עץ
הדעת'.
גם
אמרו
רבים
(ברכות
מ
,
א)
,
שחטה
היה.
והנכון
בעיני
,
ששני
עצים
הם
בתוך
גן
עדן
,
ואינם
במקום
אחר
על
פני
כל
האדמה;
האחד
-
'עץ
הדעת'
(בר'
ב
,
יז)
,
והוא
יוליד
תאות
המשגל
,
על
כן
כסה
האדם
ואשתו
ערותם.
ופירוש
ויתפרו
-
ידוע
,
וכן
"שק
תפרתי"
(איוב
טז
,
טו).
והמבקשים
מחט
-
מהבילים
,
כי
בעץ
דק
יעשו
צרכם.
וכאשר
אכל
אדם
מעץ
הדעת
,
ידע
את
אשתו
(ראה
בר'
ד
,
א);
וזאת
ה'ידיעה'
-
כנוי
לשכיבה
,
ובעבור
עץ
הדעת
נקרא
כן.
גם
הנער
,
כאשר
ידע
הטוב
והרע
(ראה
יש'
ז
,
טז)
,
אז
יחל
לתאות
המשגל.
ו"עץ
החיים"
(להלן
,
כב)
-
שיוסיף
חיים
,
ויחי
האדם
שנים
רבות.
ואין
מלת
"לעולם"
(שם)
-
עד
עולם
ועד;
והנה
כן
"ועבדו
לעולם"
(שמ'
כא
,
ו);
"וישב
שם
עד
עולם"
(ש"א
א
,
כב);
ורבים
אחרים.
ומפרשים
אמרו
בפסוק
"כי
ביום
אכלך
ממנו
מות
תמות"
(בר'
ב
,
יז)
,
כי
לא
נברא
על
מתכונת
שימות
,
רק
כאשר
חטא
נגזר
עליו
מות.
ורבים
ישאלו
,
מה
חטא
זרעו?
ואלה
דברי
רוח
,
כי
רוח
אחד
לאדם
ולבהמה
(ע"פ
קה'
ג
,
יט)
,
שבה
יחיה
וירגיש
בעולם
הזה
,
ו"כמות
זה
כן
מות
זה"
(שם)
,
מלבד
החלק
העליון
,
שיש
לאדם
מותר
מהבהמה.
וכבר
הביא
אחד
מרופאי
יון
(גלינוס)
ראיות
גמורות
,
שלא
יתכן
שלא
יהיה
לחיי
האדם
קצב.
(ח)
מתהלך
בגן
-
קול
השם;
וזה
היה
סמוך
לערב
,
בעת
התנופף
רוח
היום.
ומצאנו
ל'קול'
'הליכה'
,
כמו
"קולה
כנחש
ילך"
(יר'
מו
,
כב);
"הולך
וחזק
מאוד"
(שמ'
יט
,
יט).
ויאמר
רבי
יונה
המדקדק
הספרדי
(רקמה
ע'
מט)
,
כי
הטעם:
והאדם
מתהלך
בגן.
גם
הוא
אמר
,
שפירוש
"ביום
אכלך
ממנו"
(בר'
ב
,
יז)
-
אלף
שנים
,
כדרך
הדרש
(ב"ר
יט
,
ח).
ואחרים
אמרו
,
כי
ביום
ששי
נברא
וביום
ששי
מת.
ואחרים
אמרו:
אז
תהיה
חייב
מיתה.
ואחרים
אמרו
,
כי
יש
'מות'
-
עונש
,
כמו
"כי
בן
מות
האיש
העשה
זאת"
(ש"ב
יב
,
ה).
ואחרים
אמרו
,
כי
מאז
תחל
שתמות;
והביאו
דמיון
מהתינוק.
והישר
בעיני
שאמרו
הקדמונים
(ראה
פר"א
ב)
,
שעשה
תשובה
,
כטעם
"רגע
אדבר"
(יר'
יח
,
ז).
(ט)
וטעם
איכה
-
פתחון
הדבר
,
והלא
כן:
"אי
הבל
אחיך"
(בר'
ד
,
ט);
והנה
כחש
קין
,
והשם
השיב:
"קול
דמי
אחיך"
(שם
,
י).
(יא)
לבלתי
עם
למ"ד
-
'שלא'
,
ובלא
למ"ד
-
כטעם
'רק'
ו'אך'.
אכל
ממנו
-
'שם
הפועל'
,
וכן
"לבלתי
שמר
מצותיו"
(דב'
ח
,
יא).
(יב)
אשר
נתתה
עמדי
-
אתה
נתתה
הנותנת
לי.
וטעם
עמדי
-
בגן
,
והוא
כמו
'עמי';
לכן
לא
מצאנוהו
כי
אם
לשון
יחיד
המדבר.
ואכל
-
האל"ף
סימן
המדבר
,
והנוח
הנעלם
שיש
אחריו
-
תמורת
האל"ף
של
השורש.
ובא
עם
קמץ
קטן
בעבור
שהוא
סוף
פסוק.
ולא
יתכן
שיבוא
ו"ו
קמץ
עם
הַפוֹעֵל
,
כי
לעולם
הוא
בשוא.
(יג)
השיאני
-
פיתני.
(יד)
ארור
-
לנחש
,
שיהיו
חייו
קצרים;
והנכון
,
שיהי
חסר
בהליכתו.
על
גחנך
-
החזה.
ולא
נדע
,
אם
הנו"ן
שורש
כ"אדון"
(יהו'
ג
,
יא)
,
או
נוסף
כ"זדון"
(יר'
נ
,
לא).
והאומר
,
שנקרא
כן
בעבור
הרוח
שיגיח
ממנו
,
זה
דרך
דרש
(ב"ר
טז
,
ד)
,
וכן
אמרו
(רקמה
ע'
קמג)
על
"גיחון"
(בר'
ב
,
יג);
גם
"פישון"
(שם
,
יא)
-
מגזרת
"כי
תפושו"
(יר'
נ
,
יא;
רקמה
ע'
קמג);
גם
"פרת"
(בר'
ב
,
יד)
-
"פרו
ורבו"
(בר'
א
,
כח;
ברכות
נט
,
ב).
והנה
הנהר
הגדול
הוא
"חדקל"
(בר'
ב
,
יד)
עמד
בפניהם
,
ולא
יכלו
לעבור
,
ויאמרו
(ברכות
נט
,
ב):
שתים
מלות
הם
,
שהמים
'חדים
וקלים'.
(טו)
הוא
ישופך
-
זרעה
יככה
בראש;
וכן
"אשר
בשערה
ישופני"
(איוב
ט
,
יז)
-
הלא
תראה
מה
כתוב
אחריו.
ויחסר
הבי"ת
,
כמו
"הנמצא
בית
יי'"
(מ"ב
יב
,
יא).
עקב
-
הוא
הרגל;
ואם
הראש
-
ראשון
,
זה
-
אחרון;
וכן
"ואת
עקבו
מים"
(יהו'
ח
,
יג).
(טז)
הַרְבָּה
ארבה
-
'שם
הפועל'.
עצבונך
-
בעת
העינוי
,
בצאת
דם
בתולים.
והרונך
-
הנו"ן
נוסף;
כי
ההריון
כבד
על
האשה
,
וכן
הלידה.
תשוקתך
-
משמעתך;
והטעם
,
שתשמעי
כל
אשר
יצוה
עליך
,
כי
את
ברשותו;
וכן
"ועלי
תשוקתו"
(שה"ש
ז
,
יא)
-
להיות
ברשותו
לעשות
חפצו.
(יז)
ארורה
האדמה
-
שלא
תוציא
תבואה
רבה.
בעצבון
תאכלנה
-
תאכל
תבואתה
,
והיא
'דרך
קצרה';
וכן
"היו
באוכלי
שולחנך"
(מ"א
ב
,
ז).
(יח)
וקוץ
-
גדול
,
וקטן
ממנו
-
דרדר;
והוא
לבדו
דר
,
כי
אחיו
נעדר.
וטעם
בעצבון
-
לפתח
ולשדד
ולזרוע;
ועוד
רעה
חולה
,
שיצמח
קוץ
בינות
התבואה.
וטעם
את
עשב
השדה
-
הוא
הלחם;
כי
בגן
עדן
חיתו
מפרי
העץ
(ראה
בר'
ב
,
טז).
(יט)
וטעם
בזעת
אפך
-
שהוא
צריך
לזרות
ולטחון
וללוש
ולבשל
,
ולא
כמאכל
הבהמות.
ופירוש
בזעת
ידוע
מדברי
חכמינו
(שבת
מ
,
א);
והוא
על
משקל
"שֵנָה"
(קה'
ח
,
טז)
,
ושרשו
'יזע';
וכמוהו
"לא
יחגרו
ביזע"
(יח'
מד
,
יח)
-
עד
שיבאו
לידי
זיע.
ואחר
שידענו
כי
האדם
נברא
מהארבעה
השרשים
,
מה
טעם
כי
ממנה
לוקחת?
והתשובה
,
כי
העצמות
-
תולדתם
מהעפר
,
על
כן
הם
כבדות
,
ואין
להם
הרגשה
,
והם
מוסדי
הגוף;
הלא
תראה:
"ותקרבו
עצמות
עצם
אל
עצמו"
(יח'
לז
,
ז)
-
כי
הם
דמות
הבית
הבנוי
,
ואחר:
"והנה
עליהם
גידים
ובשר
עלה
ויקרם
עליהם
עור"
(שם
,
ח);
וכן
"והעליתם
את
עצמתי"
(בר'
נ
,
כה).
(כ)
חוה
-
הו"ו
והיו"ד
מתחלפים;
וכן
"הנה
יד
יי'
הויה"
(שמ'
ט
,
ג);
"ואתה
הוה
להם
למלך"
(נחמ'
ו
,
ו).
ולא
קראה
ביו"ד
,
כי
מה
הפרש
בין
שמה
ובין
החיות?
אם
כל
חי
מבני
אדם.
(כא)
כתנות
עור
-
יש
אומרים
(נידה
כה
,
א)
,
כי
בתחלה
היו
עצם
ובשר
,
ועתה
קרם
עליהם
עור
(ע"פ
יח'
לז
,
ח).
ויש
אומרים
(ב"ר
כ
,
יב):
כתנות
לעורם.
ואחרים
אמרו
,
כי
יש
בהמה
בדמות
אדם
,
והשם
צוה
ונפשט
עורה.
ואין
לנו
לבקש
כזאת
,
רק
נאמין
שהשם
עשה
לאדם
גם
לאשתו
כתנות
עור;
ומי
ימלל
גבורותיו
(ע"פ
תה'
קו
,
ב)
,
ומי
יחוה
מעשיו
ונפלאותיו
,
ואין
חקר
לגדולותיו
(ע"פ
תה'
קמה
,
ג).
(כב)
ויאמר.
כאשר
יהיה
'אֶחָד'
בפתח
קטן
(סגול)
,
יהיה
בטעם;
עניינו:
מוכרָת.
ואם
יהי
בפתח
גדול
,
יהיה
סמוך;
וכן
"כאַחַד
שבטי
ישראל"
(בר'
מט
,
טז);
על
כן
לא
יתכן
מדרך
הדקדוק
להיות
פירושו:
'כמו
אֶחָד'
(ראה
ת"א);
ומה
טעם
יהיה
לו?
והיה
בעל
הטעמים
ראוי
להדביק
ממנו
עם
לדעת!
ופירוש
ממנו
-
לשון
רבים
,
כמו
"איש
ממנו"
(בר'
כג
,
ו).
וכבר
בארתי
בספר
היסוד
(יס"ד
ע' 93
)
למה
נדגש
נו"ן
הרבים.
ואנשי
מזרח
(ראה
גינ'
מסורה
א
ע'
תקצא)
,
הקוראים
אותו
בלא
דגשות
,
יטעו.
וטעם
הפסוק
,
כמו
"והייתם
כאלהים
יודעי
טוב
ורע"
(לעיל
,
ה).
או
פירושו
על
מחשבתו.
ואל
תתמה
על
ממנו
,
כי
כמהו
"הבה
נרדה"
(בר'
יא
,
ז);
"בצלמנו"
(בר'
א
,
כו);
וזה
דבור
השם
עם
המלאכים.
(כג-כד)
וישלחהו
-
כל
'שילוח'
ואחריו
מ"ם
-
כמו
'גירוש'
,
והוא
לגנאי
,
כמו
"שלח
מעל
פני"
(יר'
טו
,
א);
ולא
כאשר
אמר
חכם
גדול
ספרדי
,
שהוא
לשון
כבוד
,
וראייתו:
"וישלחהו
וילך
בשלום"
(ש"ב
ג
,
כג);
אם
כן
יהיה
כבוד
האדמה
גדול
מכבוד
גן
עדן!
ואם
אמר
,
למה
נכתב
ויגרש
את
האדם
,
אם
פירוש
וישלחהו
-
ויגרשהו?
כן
פירושו:
כאשר
גירשוֹ
,
השכין
את
הכרובים.
ומלת
הכרובים
-
יש
אומרים:
כנערים
,
תרגום
ארמית
(ראה
חגיגה
יג
,
ב):
'כרביא'.
וכפי
דעתי
,
שהיא
מלת
כלל
לצורות
כלם.
ויחזקאל
שאמר
בתחלה
"ופני
שור"
(א
,
י)
,
לא
נתחלפה
הצורה
,
שהעגל
לא
נעשה
בימיו
(כנגד
חגיגה
יג
,
ב);
ואחר
כן
באמרו
"פני
הכרוב"
(יח'
י
,
יד)
בה"א
הידיעה
,
הצורה
-
צורת
שור
,
כאלו
אמר:
הצורה
שהזכרתי
בתחלה.
על
כן
כל
צורת
שור
-
כרוב
,
ואין
כל
כרוב
-
צורת
שור;
והראייה
הגמורה
-
שאמר
באחרונה
"כי
כרובים
המה"
(שם
,
כ).
ופה
אמר
הכרובים
,
והם
המלאכים
הידועים
,
ובידם
חרב
,
יש
לה
להט
,
ולה
שני
פיות;
וזה
פירוש
המתהפכת.
והמפרשים
,
כי
על
השמש
דבר
,
אינינו
אמת.
ופירוש
מקדם
-
ממזרח.
ודע
,
כי
כל
מה
שמצאנו
כתוב
הוא
אמת
,
וכן
היה
ואין
בו
ספק;
גם
יש
לו
סוד:
כי
מאור
השכל
יצא
ה'חפץ'
,
ומהשני
-
העולה
למעלה
,
כי
תנועת
ה'חפץ'
-
לפנים
היא
,
גם
"עלה
תאנה"
(לעיל
,
ז)
לאות;
ונקרא
השלישי
בשם
'הבחינה'
,
כי
בתחלה
יש
'כח'
בלי
מפעל.
והמבין
זה
הסוד
,
יבין
איך
יפרד
הנהר
(ראה
בר'
ב
,
יא)
,
ומה
סוד
גן
עדן
,
וכתנות
עור.
גם
יורה
זה
הסוד
שיש
יכולת
באדם
שיחיה
לעולם.
והמשכיל
יבין
,
כי
זה
כל
האדם
(ע"פ
קה'
יב
,
יג).