מאגר הכתר בראשית פרק ג עם פירוש רד"ק

פרק ג
(א) והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה יי' אלהים - יש לשאול על ענין אמירת הנחש לאשה: איך היה? ואם היה דרך מופת , כמו אמירת אתון בלעם (ראה במ' כב , כח) , למה לא אמר: ויפתח יי' את פי הנחש , כמו שאמר "ויפתח יי' את פי האתון" (שם)? ואם כדברי רב סעדיה , שכתב (ראה רס"ג תורה) , שלא דבר הנחש ולא האתון , אלא מלאך דבר בעבורם , למה נתקלל הנחש? ועוד: איך ישיא המלאך את האשה לעבור מצות האל? ועוד: מה ענין לנחש הנה , ולמה אמר והנחש היה ערום , אחר שהוא לא דבר? ואם נאמר , כי לנסות את האשה בא המלאך , אם תעבור את פי השם , מה חטא הנחש בזה? ולמה לא בא המלאך לאדם? כי לא היתה מצות האל לאשה , אע"פ שאדם אמר לאשה מצות האל. והענין הזה מבולבל מאד לפי הנגלה. אבל לפי הנסתר הענין מבואר , כמו שנפרש בקונדרס אשר נכתוב לבדו בנסתר. ומהנסתר , מה שכתבו רבותינו ז"ל בזה (פר"א יג) , כי הנחש היה גדול כגמל , וסמאל רוכב עליו , והקדוש ברוך הוא שוחק על גמל ורוכבו. והָבֵין זה , כי מה מאד נכבד המשל בו בדבריהם. ועוד אמרו (יבמות קג , ב): כשבא נחש על חוה , הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני - פסקה זוהמתן; אומות העולם שלא עמדו על הר סיני - לא פסקה זוהמתן. וכל זה נכון למבין. ואנחנו לא נבאר הנה המשל , שלא נגלה הנסתר , כמו שהזהירו רבותינו ז"ל עליו (חגיגה יא , ב) , כמו שכתבנו (בהקדמה). אבל נכתוב הרמיזות כמו שרמזו הם , והמבין יבין. ויש אומרים (ראה ראב"ע) כי הנחש לא דבר , אלא בצפצוף רמז לאשה , והאשה הכירה ברמיזות הנחש וידעה , כי זה רצה לומר. וזה רחוק , שתבין האשה הדברים האלה ברמיזות. ועוד: אם האשה הבינה רמיזות הנחש , איך הבין מענה האשה? והחכם רבי אברהם בן עזרא כתב , כי הנחש היה מדבר , והיה הולך בקומה זקופה , והשם דעת באדם , שם בו. והנה הפסוק העיד , כי היה ערום מכל חית השדה , רק לא כאדם; וכן דעת רבותינו ז"ל (ראה ב"ר כ , ה). ויש לתמוה לפירוש החכם הזה , איך בעת הבריאה לא הבדילו מן הבהמות ומן החיות כמו שהבדיל האדם , שאמר עליו "נעשה אדם בצלמנו" (בר' א , כו)? ועוד: כאשר קלל הנחש , ואמר לו "על גחונך תלך ועפר תאכל" (להלן , יד) , איך לא אמר לו 'ודעת תחסר'? כי היא הקללה הגדולה , ואיך לא הזכירה? והקרוב בכל מה שכתבנו הוא , שהיה דבור הנחש על דרך מופת , לנסות בו האשה , ואע"פ שלא אמר 'ויפתח יי' את פי הנחש' , כמו שאמר באתון בלעם; לפי שיש בזה נסתר גדול , והוא העיקר למביני מדע. ועדין יש לשאול: למה נתקלל הנחש אחר שהאל שם הדבר בפיו? ויש לפרש , כי הנחש חשב בערמימותו לקנא באדם; והאל שידע דעתו , התירו ושם הדבר בפיו; כענין שאמרו (שבת קד , א): בא לטמא פותחין לו. ועוד , שידעו בני אדם , כי בדין נענש. היה ערום - חכם. ואשר הוא ענין 'חכמה' , הוא בשורק , ואשר הוא ענין 'עירום' הוא בחלם. וכן הרבוי אשר הוא לשון ערמה המ"ם רפה: "מחשבות ערומים" (איוב ה , יב). ואשר הוא לשון עירום - המ"ם בדגש "ובגדי ערומִּים תפשיט" (שם כב , ו). ומה שאמר היה ערום - רוצה לומר: חכם וערום בכח הדמיון אשר לבהמה; כמו שאומר על השועל , שהוא ערום ובעל תחבולות. וזהו בכח הדמיון , לא בכח השכל , כי אין כח השכל בשפלים , אלא לאדם לבדו. והנחש היה יותר ערום ובעל תחבולות מהשועל , כמו שאמר מכל חית השדה. ולא זכר הבהמה , לפי שחיות השדה יש בהן יותר ערמימות מן הבהמות הגדלות עם האדם. ואע"פ כן הנחש היה ערום יותר מהן , אין צריך לומר מהבהמות. ומה שאמר אשר עשה יי' אלהים , רוצה לומר: אע"פ שכלם עשה אותם בחמר אחד , שם בהם לאחת יתרון על חברתה , יש בערמה ויש בגבורה , כמו שראה האל בחכמתו אשר לא תושג. ויאמר אל האשה - ולא אמר 'לאדם' , כי האשה קרובה להתפתות יותר מן האיש , כי דעתה קלה. אף כי אמר אלהים - באמרו אף , שֶמּוֹרֶה תוספת על הדברים שקדמו , נראה , כי דברים אחרים קדמו בין חוה ובין הנחש. ודומה , שאמרה חוה לנחש על הכבוד שעשה להם האל , שהשכינם בגן עדן. אמר לה הנחש: אני רואה שהקדוש ברוך הוא שונא אתכם אע"פ שהגדיל אתכם משאר היצורים , שלא יעשה לכם מעלה 'כך וכך'; וכל שכן שאמר אליכם , שלא תאכלו מכל עץ הגן. בזה תוכלו להכיר , שהוא שונא אתכם , ואינכם חשובים בעיניו כמו שאת אומרת. והכתוב הניח ראשי הדברים ולקח סופם. וכן הוא מנהג הכתוב במקומות; כמו שאמרו המרגלים אל יהושע "כי נתן יי' בידינו" (יהו' ב , כד) , ואין מלת 'כי' תחלת הדברים. ופירוש אף - כל שכן: כמו "אף שוכני בתי חומר" (איוב ד , יט); "אף כי אנכי אעננו" (שם ט , יד); "אף כי הבית הזה אשר בניתי" (מ"א ח , כז). ולא הזכיר הנחש שם הנכבד; וכתב החכם רבי אברהם בן עזרא , כי לא ידעו. ולפירושנו , כי דבורו היה דרך מופת , לא שם האל בפיו זה השם הנכבד , כי לא יתכן שתהגה בו בהמה וחיה , לכבוד השם , שהוא מיוחד לו לבדו. וכן האשה לא הזכירה אותו לו. ומה שאמר הנחש: מכל עץ הגן - אמר זה בערמימותו; אע"פ שהוא לא שמע מן האשה בדברים שקדמו , אמר כן. כאלו אמר לה: מה תועלת לכם שהשכין אתכם בגן עדן , שמנע מכם שלא תאכלו מכל עץ הגן? (ב-ג) ותאמר - אינו כן כמו שאתה אומר , כי לא מנע ממנו כל עץ הגן , אלא עץ אחד שהוא בתוך הגן , שאמר לנו: לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון; לטובתנו מנעו ממנו , שלא נמות. אולי בטבע העץ , שפריו ממית האוכל ממנו. ומה שאמרה: פן , שהוא ענין 'שמא' ו'אולי' , והאל אמר לאדם כי בודאי ימות אם יאכל ממנו , כמו שאמר: "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בר' ב , יז) - לשון פן אמר לענין לא תגעו בו , שהוסיפה מדעתה; אמרה: כל כך אהב אותנו , כי אפלו הנגיעה מנע ממנו , פן נבא מהנגיעה לאכילה ונמות. או פירושו: שלא תמותון , כמו "פן תשיב את בני שמה" (בר' כד , ו) , שפירושו: לא תשיב; "פן תדבר עם יעקב" (בר' לא , כד) - שלא תדבר. (ד) ויאמר. אמר הנחש בערמימותו: לא מות תמותון - לא כן כמו שאת אומרת , כי לאהבתכם מנע אותו מכם , שלא תמותו באכילתו. כי לא תמותו , אלא הפחידכם במיתה , כדי שתזהרו יותר ממנו , אבל מנע אותו מכם , כי אינו רוצה במעלתכם יותר ממה שנתן לכם. (ה) כי יודע. ונפקחו עיניכם - עיני לבבכם. והייתם כאלהים - כמלאכים. יודעי טוב ורע - זה הלשון שמע הנחש מן האשה בדברים שקדמו. וכבר פירשנו טוב ורע בפסוק "ומעץ הדעת" (בר' ב , יז). (ו) ותרא האשה - האמינה לדברי הנחש , וראתה בלבה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים , כמו שאמר בפסוק "ויצמח" (בר' ב , ט) , ואמר "כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל" (שם); והנה הוא ככל עצי הגן במאכל ובמראה. כי אחר שהוא נחמד למראה העינים ככל עצי הגן , כן הוא טוב למאכל כהם , אם כן לא נמות אם נאכל ממנו; ואמת אומר הנחש , כי נחמד העץ להשכיל , כמו שאמר "ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים" (לעיל , ה). ותקח מפריו ותאכל - ואחר כן נתנה לאישה שהיה באחד מקומות הגן , והוליכה לו מן הפרי , והודיעה לו דברי הנחש , ואכלו ממנו יחד; זהו שאמר עמה. הנה האשה אכלה פעמַיִם והאדם פעם אחת; והָבֵין זה. ורבותינו ז"ל דרשו (ב"ר יט , ה) מלת גם , שהיא לתוספת; ואמרו , שהאכילה ממנו לחיה ולעופות; וצריך להתבונן בזה. (ז) ותפקחנה עיני שניהם - עיני לבבם; וזהו שאמר וידעו , ולא אמר 'ויראו' , כי אשר ראו עתה הוא אשר ראו בתחלה; אלא אחר שאכלו מפרי העץ , נולדה בהם תאות המשגל , ונתקשה אבר המשגל מן התאוה. וזה היה בושת להם , שהיה אבר בגופם יוצא מתחת רשותם. והיא מדה כנגד מדה , שהם יצאו מרשות האל וממצותו. ועוד , כי דבר המשגל הוא דבר מגונה ומכוער , לולי שיש בו צורך להשאיר הזרע , ומפני זה התבוששו זה מזה , גם מהאל , שהתחבאו ממנו. עירומים - נכתב ביו"ד המשך. ויתפרו עלה תאנה - לפי שעלי תאנה רחבים; ותפרום זה עם זה עד שעשו מהם חגורות לכסות את ערותן. יש מרבותינו ז"ל שאמרו (ב"ר טו , ז) , כי העץ שאכלו ממנו , תאנה היתה , כי באותו עץ שקלקלו , רצו לתקן עצמם לכסות ערותם. ואחרים אמרו (שם) , כי חטה היתה; שהתינוק אין בו שום דעת עד שיאכל דגן. ויש אומרים (שם): אתרוג היה , שנאמר "ותאכל מן העץ" (להלן , יז); משמע שהעץ והפרי טעם אחד; ואתרוג - טעם עצו ופריו שוה. רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי (שם): חס ושלום! לא גלה הקדוש ברוך הוא אותו אילן לשום איש , ולא עתיד לגלותו. ראה מה כתוב "והרגת את האשה ואת הבהמה" (וי' כ , טז); אם אדם חטא , בהמה מה חטאת? שלא תהא הבהמה עוברת בשוק , ויאמרו: זו היא שנסקל פלוני על ידה. ואם על כבוד תולדותיו חס הקדוש ברוך הוא , על כבודו על אחת כמה וכמה; ואנחנו לא ידענו. והחכם רבי אברהם בן עזרא כתב (לעיל , ו) , כי הנראה בעיניו , כי שני עצים היו בתוך הגן , ואינם במקום אחר על פני האדמה. ורבותינו ז"ל (ב"ר יט , ו) פירשו בדרך המשל: תאנה מן "תואנה הוא מבקש" (שו' יד , ד). (ח) וישמעו. יש מפרשים (רקמה ע' מט) מתהלך בגן - בעוד שהיה אדם מתהלך בגן , שמע את קול יי' אלהים; ואחר שאמר וישמעו , היה לו לומר 'מתהלכים'. והנכון , כי טעם מתהלך - על קול יי'; כי מצאנו בו לשון הליכה: "קולה כנחש ילך" (יר' מו , כב). לרוח היום - לעת ערב , שיצטנן רוח היום ונושבת. והכירו כי הקול היה מאת האל , בא לדבר עמהם על חטאם; והרגישו בדבר והתחבאו בתוך עצי הגן , מפני בושת שהיה להם , שהיו ערומים. ואע"פ שעשו להם חגורות , לא היו אותם חגורות מכסות ערותם היטב. ואע"פ שידעו שאין להסתר מלפניו , היה להם בשת , כדרך בני אדם שבושים אחד מחבירו , כל שכן הקטן מהגדול. והטעם שהשמיעם האל הקול קודם הדבור: כדי שיתכנסו ויחבאו בתוך עצי הגן בשעת הדבור. גם למדה תורה דרך ארץ , שלא יכנס אדם על חבירו פתאום , אלא ישמיע קול תחלה , או ידפק על הדלת , שמא עושה דבר צניעות בביתו (ראה או"מ ע' רע). וטעם ספור לרוח היום - כי הרוח הוליכה אליהם הקול מרחוק. עץ הגן - דרך כלל; רוצה לומר: עצי הגן. והיו בושים מערותם ומאשר עברו מצות האל. (ט) איכה - אמר כן לפתיחת דברים; כמו "אי הבל אחיך" (בר' ד , ט); "מה זה בידיך" (שמ' ד , ב). (י) ויאמר. כי עירום - נכתב ביו"ד המשך , וכן "כי עירום אתה" (להלן , יא). (יא) ויאמר. המן העץ - הה"א כה"א "הרצחת וגם ירשת" (מ"א כא , יט); והשאלה - לשמוע המענה , כי הדבר ידוע לפני האל יתברך. (יב) ויאמר. האשה אשר נתתה עמדי - רוצה לומר: אתה גרמת לי , שנתת לי אשה כזאת , שהסתה אותי לאכול ממנו. (יג) הנחש השיאני - אם אני השאתי אדם , הנחש השיאני גם כן; ואתה בראת המשיא ההוא. (יד) ויאמר. כי עשית זאת - הוא לא היה לו מענה ולא שום טענה; כי האדם ואשתו , אע"פ שטענתם חלושה , היה להם קצת טענה , אבל הנחש - לא היה לו טענה כלל; לפיכך קללו מיד , ולא קוה לו שיענהו , כי ידע. שאין לו דבר לענות , והוא דבר כנגד מצות האל והשיא את האשה , והוא לא היה לו שום הנאה בזה; זהו שאמר הכתוב "ומה יתרון לבעל הלשון" (ראה קה' י , יא). ורבותינו ז"ל אמרו (סנה' כט , א) , כי היה לו לטעון , ולא המתין לו האל , לפי שהיה מסית; ולמדו מזה , שאין טוענין למסית. ומה היה לו לטעון? דברי הרב ודברי תלמיד - דברי מי שומעין?! ואני אומר , כי זה לא היה טענה אלא לחייב את האדם , אבל לפטור את עצמו מן ההסתה לא היה לו טענה. ארור אתה - שיחסרו רגליו שהיו לו מתחלה , ופירושו: על גחנך תלך; כי כל לשון מארה הוא ענין חסרון , והברכה , בהפך , היא תוספת טובה. וקלל הנחש תחלה , כי הוא היה הסבה לאשה ולאדם. ורבותינו ז"ל למדו מזה (ב"ר כ , ג) , כי בקללה מתחילין מן הקטן. והם ז"ל אמרו (שם , ד): תני: בהמה גסה טהורה יולדת לתשעה חדשים , בהמה גסה טמאה - לשנים עשר חדש; בהמה דקה טהורה - לחמשה חדשים , והכלב - לחמשים יום , והחתול - לחמשים ושנים , והחזיר - לששים יום , והנמיה - לשבעים יום , והצבי והשועל - לששה חדשים , ושאר כל השרצים - לששה חדשים; והארי והדוב והנמר והפיל והקוף והקפוף והקפוד - לשלש שנים , והנחש - לשבע שנים , והאפעה - לשבעים שנה. ועוד אמרו: הכלב - כחיה טמאה , מוליד לחמשים יום , ובהמה גסה טמאה - לשנים עשר חדש. וכתוב ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה - כשם שהבהמה ארורה מן החיה שבע , כך נחש ארור מן הבהמה שבע. גחנך - כתרגומו: "על מעך" (ת"א); וכן תרגום "הולך על גחון" (וי' יא , מב): "די מהלך על מעוהי" (ת"א) - רוצה לומר: שהולך מושכב ארצה על בטנו. ודומה לו בדברי רבותינו ז"ל (ב"מ נט , א): אתתך גוצא - גחין ולחוש לה; רוצה לומר: השפל עצמך אליה ותתיעץ עמה. ואמרו רבותינו ז"ל (ראה ב"ר יט , א) , כי מתחלה היה הנחש הולך בקומה זקופה כמו האדם; ולפי שנתגאה בזה , שלם לו הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה , שהולך על גחונו. ועפר תאכל כל ימי חייך - מדה כנגד מדה: אתה קנאת באדם , לפי שהיה אוכל מעצי גן עדן , וחשבת ערמה כדי להחטיאו באכילה , תלקה שתאכל הפחות מכל הדברים , והוא העפר. ואם תאמר: הרי קללתו - ברכה נחשבת לו , שפרנסתו מזדמנת לו בכל מקום!? אמרו רבותינו ז"ל (ב"ר כ , ה): אמר רבי חלפאי: לא עפר מכל צד , אלא בוקע ויורד עד שהוא מגיע לסלע או לבתולה , ושומט גידין ואוכל. הנה לדבריהם , כי גם העפר אינו אוכל כי אם ביגיעה רבה. ומה שאמר כל ימי חייך - להורות , כי גם לימות המשיח יאכל עפר , כמו שאמר "ונחש עפר לחמו" (יש' סה , כה). ופירוש כל ימי חייך - כל ימי עד , כלומר: כל זמן שמין הנחש על האדמה. (טו) ואיבה אשית - אתה הראית עצמך שהיית אוהב אותה , וחשבת לפי דבריך ליעץ אותה מאהבה; אני אהפוך האהבה לאיבה. ובין זרעך ובין זרעה - לא אמר הֵנָה 'כל ימי חייך' , כי האיבה תסור בימות המשיח , כמו שאמר "ושעשע יונק על חור פתן" (יש' יא , ח). הוא ישופך ראש - כשימצאך , יכך לעולם בראשך , כשיוכל לך. ואתה תשופנו עקב - כי תלך על גחון , ולא תוכל לו אלא בעקבו , שתַכֶּנוּ בו בנשיכה. ישופך , תשופנו - ענין מכה וכתיתה , וכן "אשר בשערה ישופני" (איוב ט , יז). ובנסתר נפרש כל זה. (טז) אל האשה. הרבה - מקור; ובבא המקור על הפעַל הוא להגדיל הענין. עצבונך והרונך - מן "בעצבון תאכלנה" (להלן , יז) , שהוא עמל ויגיעה. ופירש החכם רבי אברהם: ענוי דם בתולים , והרונך - כי ההריון כבד על האשה. ואדני אבי ז"ל פירש: עצבונך - כובד ההריון , והרונך - אריכות ימי ההריון. בעצב תלדי בנים - בעת הלידה יש לה עצב וכאב גדול. ובדברי רבותינו ז"ל (ב"ר כ , ו) - תלדי - זה צער הלידה , בנים - זה צער גדול בנים. ואל אישך תשוקתך - אע"פ שתלדי בצער בנים , תהי משתוקקת עוד לשכב עמו. תשוקתך - תאותך. והוא ימשול בך - לצוות עליך מה שירצה , כאדון לעבד. ובבראשית רבה (שם): ארבה - כל שהוא הרב"ה - ארבה: כל שהוא למאתים ושנים עשר - הוא חי , וזהו נולד לשבעה. ואמרו על נולד לתשעה: אין האשה יולדת אלא או למאתים שבעים ואחד , או למאתים שבעים ושנים , או למאתים שבעים ושלשה. ואמרו על בהמה טמאה , שיולדת לשנים עשר חדש (שם). חייא בר אדא הוה יתיב קמיה דרב; הוה מסבר ליה ולא סבר , מסבר ליה ולא סבר. אמר ליה: אמאי אי את סבר? אמר ליה: דחמרתי בעיא למילד , ואני מתיירא שלא תצנן ותמות. אמר ליה: מאי איכפת ליך? פעמים שהיא מוספת פעמים שהיא פוחתת; כשפוחתת , אינה פוחתת מימות הלבנה , וכשהיא מוספת , אינה מוספת על ימות החמה. אמר ליה: והכתיב "הידעת עת לדת יעלי סלע" , ואמר "תספר ירחים תמלאנה" (איוב לט , א , ב)? אמר: להלן בדַקָּה וכאן בגסה. (יז) ולאדם אמר. מן העץ - מפרי העץ , כי הפרי מן העץ. ארורה האדמה - מחוסרת מטובה , שלא תוציא לך כל משפטה; כי תזרע ולא תקצור לפי הראוי , כי ישחתו רוב גרגירי הזרע בארץ , שלא יצמחו. ובבראשית רבה (כ , ח): ארורה האדמה - שהיא מעלה לך דברים ארורים , כגון יתושין ופרעושין וזבובין. בעצבון תאכלנה - שתהיה צריך לעבוד את האדמה עד שתאכל תבואתה; ועד עתה בלא עמל היית אוכל פירות עצי הגן. ומה שאמר "לעבדה ולשמרה" (בר' ב , טו) - לא היה צריך אלא לעבודה קלה , אבל מעתה הוא צריך לעבודה קשה , כמו שאמר "בזעת אפך תאכל לחם" (להלן , יט). תאכלנה - תאכל תבואתה; וכן "באוכלי שלחנך" (מ"א ב , ז) - לחם שלחנך; "ואכלו איש גפנו ואיש תאנתו" (יש' לו , טז) - פרי גפנו ופרי תאנתו; והדומים להם רבים , כמו שכתבנו ב'ספר מכלל' בספר הראשון , בחלק הדקדוק ממנו (נא , א - ב). כל ימי חייך - כל ימי אשר מין האדם חי על פני האדמה. (יח) וקוץ ודרדר - במקום הזרע תצמיח לך קוצים ודרדרין , שהן מלקין צמח התבואה היוצא לצדם. ואכלת את עשב השדה - תאכל את עשב השדה , תחת שהיית אוכל פירות עצי הגן. (יט) בזעת אפך תאכל לחם - ואם תרצה לאכול לחם , תאכלנו ביגיעה רבה , עד שיוציאו אפיך זיעה מרוב היגיעה. ואע"פ שכל הגוף מזיע ביגיעה , זכר האפים , כי בהם תראה הזיעה. ועוד , כי לא יזועו הפנים אלא ברב היגיעה. וזכר האפים מכלל הפנים , כי הזיעה נוטפת מהם כשיזוע האדם. וצריך האדם ליגע במלאכות רבות קודם שיאכל לחם: לחרוש ולזרוע , לעדור ולנכש , לקצור , לדוש , לזרות , להבר , לטחון , לרקוד , ללוש ולאפות. עד שובך אל האדמה - כי אחר שנמשכתָ אל יסוד האדמה אשר לֻקחת ממנה , ולא נמשכת אל יסוד העליון , הֶרְאֵיתָ כי עפר אתה ואל עפר תשוב - במותך; לא ישאר אחריך יסוד העליון. וזכר יסוד העפר משאר היסודות , לפי שרוב יסוד הגוף והעצמות , שהם מעמידי הגוף , הם קרים ויבשים , כמו יסוד העפר. (כ) ויקרא האדם - כשהובאה לפניו קרא לה שם , כמו שקרא לבהמה ולחיה ולעוף (ראה בר' ב , כ) השם שקרא לה , הוא השם המיוחד לה , כי השם הכללי כבר זכרו , באמרו "לזאת יקרא אשה" (שם , כג). ויתכן לפרש , כי אחר שאכלו מעץ הדעת קרא לה זה השם , לפי שבאכילת הפרי ההוא נתחדשה להם תאות המשגל , וידעו שיולידו; לפיכך אמר: אם כל חי. ופירוש חי - מדבר , מת; וכן "ויברך כל בשר" (תה' קמה , כא); "יבא כל בשר" (יש' סו , כג). ואינו אלא על בני אדם. ואמרו (ראה ראב"ע) כי קראה חוה ולא 'חיה' , ביו"ד , להפריד בינה ובין חיות השדה. (כא) ויעש יי' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור - תחת אשר היו ערומים , ותפרו עלה תאנה לכסות ערותם (ראה לעיל , ז) , עשה להם כתנות עור וילבשם בהם. ואין לשאול , איך עשה האל הכתנות האלה , כי אין זה פלא גדול מכל הבריאות אשר ברא. והאומר בדרש (ראה ראב"ע) , כי הכתנות היו עור שקרם על בשרם , שלא היה להם עדין , איך היו מלובשים בעבור זה? ואיך נכסית ערותם בזה? ויש אומרים (פר"א כ) , כי מעור הנחש שהפשיטו האל , עשה להם כתנות. ויש אומרים , כי צוה לבהמה אחת או שתים , ונפשט עורם , והם עשו מהם כתנות לתכונת אבריהם. ואין צורך לכל זה , כי האל צוה ונבראו (ע"פ תה' קמח , ה) , כמו הלוחות (ראה שמ' לא , יח). ורבותינו ז"ל אמרו (סוטה יד , א): כתנות עור - רב ושמואל; חד אמר: דבר הבא מן העור , וחד אמר: דבר שהעור נהנה ממנו; ומאי ניהו? כיתנא. ועוד אמרו (מא"ג בר' ג , כא) , שהם מן הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. ואמרו רבותינו ז"ל (סוטה יד , א): דרש רבי שמלאי: תורה - תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים; תחלתה: ויעש יי' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם , וסופה: "ויקבר אותו בגיא" (דב' לד , ו). (כב) ויאמר יי' אלהים. כאחד ממנו - שיתף עצמו יתברך עם המלאכים , כמו שאמר "בצלמנו כדמותינו" (בר' א , כו). לדעת טוב ורע - כבר פרשנו ידיעת טוב ורע במלאכים , בפסוק "ומעץ הדעת" (בר' ב , יז). ובבראשית רבה (כא , ה): דרש רבי פפוס: כאחד ממנו - כאחד ממלאכי השרת. אמר לו רבי עקיבא: דייך , פפוס! אלא מה אני מקיים כאחד ממנו? שנתן הקדוש ברוך הוא לפניו שתי דרכים: דרך החיים ודרך אחרת; הניח החיים וברר לו דרך אחרת. רבי ברכיה בשם רבי יוחנן: כל זמן שהיה אדם , היה אחד; כיון שנטלה ממנו צלעתו , מיד - לדעת טוב ורע. ודעת המתרגם כדעת רבי עקיבא (שם) , שתרגם: "הוה יחידאי בעלמא מיניה למדע טב וביש" (ת"א) , רוצה לומר: ממנו הוא לדעת טוב ורע , כי האל נתן לו הבחירה. ועתה פן ישלח ידו - והנה מתחילה לא מנעהו מעץ החיים , אבל צוהו לאכול ממנו , כמו שפירשנו (בר' ב , יז) כי הוא בכלל כל עצי הגן; וכל זמן שיאכל מעץ החיים , יארך חיותו , עד שיחיה שנים ארוכות יותר ממה שחיה. אבל בעברו על מצות האל ואכל מהעץ אשר מנעהו ממנו , היה ענשו המיתה טרם זמן הנגזר לו מתחלה. לפיכך לא רצה שישאר בגן , פן ישלח ידו ולקח ויאכל גם מעץ החיים כמו שהיה אוכל , וחיה זמן רב; כי כן טבע פרי העץ ההוא לחזק טבע האדם ולהאריך חייו. וכיון שעבר על המצוה , יקבל ענשו לקצר ימיו. וראוי לגרשו מן הגן בעבור זה , כדי שלא יאכל מעץ החיים. ופירוש גם מעץ: כמו שאכל מעץ הדעת. כי אם אניחנו בגן ואצוה עליו שלא יאכל מעץ החיים , יעבור על מצותי כמו שעבר באכילת עץ הדעת. ופירוש לעולם: זמן ארוך; כמו "ועבדו לעולם" (שמ' כא , ו). ובנסתר יתפרש עוד כל זה. (כג) וישלחהו - זהו 'שִלּוּחַ' של גרוש; כמו "שלח מעל פני" (יר' טו , א) , והדומים לו. לעבד את האדמה - כיון שלא רצה בעבודה קלה בהיותו בגן , והיה אוכל פירות האילנות בלא יגיעה , ועבר המצוה , יצא חוץ לגן ועבד את האדמה עבודה קשה , כמו שאמר לו "בעצבון תאכלנה" (לעיל , יז). אשר לקח משם - המקום אשר לקח משם כשהביאו לגן עדן. או פירושו: אשר נברא משם , כתרגומו "דאיתברי מתמן" (ת"א). והוא העיד בעצמו , כי משם לקח: מן החלק העפרי , לא מן החלק העליון שבו. (כד) ויגרש את האדם - כאשר גרש את האדם , כמו שאמר "וישלחהו" (לעיל , כג) , השכין מקדם לגן עדן את הכרובים. מקדם - פירושו: ממזרח. אפשר , כי מבוא הגן היה למזרח; לפיכך השכין באותה הפאה הכרובים. וזה היה במראה , שהיו נראים שם כרובים , להפחיד את האדם , שלא ישוב לגן; זהו לשמור את דרך עץ החיים. ואת להט החרב המתהפכת - להפחידו עוד. ולפי שהיה הענין במראה , אמר להט החרב , ולא אמר 'את החרב'. והלהט אינו גוף אלא מראה , והלהטי הוא המפחיד , כל שכן ב'התהפך' , כמו שאמר "בעופפי חרבי על פניהם" (יח' לב , י). ועוד עשה לו זה הדבר , כדי שיתחרט האדם וישוב בתשובה; כי הוא היה קודם שחטא שומר הגן , ואחר שחטא גרשהו משם , ושם עליו שומרים שלא יכנס שם , כדי שיבוש מעצמו ויתחרט על שחטא; ומזה למדהו דרך תשובה. ואחר ששב בתשובה סרה המראה ההיא , ושב לגן פעמים , ופעמים עובד "את האדמה אשר לֻקח משם" (לעיל , כג). ועוד נכתוב כל הענינים האלה בדרך הנסתר. ובב"ר (כא , ט): ואת להט החרב - על שם "משרתיו אש לוהט" (תה' קד , ד); המתהפכת - פעמים אנשים פעמים נשים , פעמים רוחות פעמים מלאכים.