מאגר הכתר בראשית פרק ג עם פירוש רמב"ן

פרק ג
(ו) כי טוב העץ למאכל - היתה סבורה כי הוא מר וסם מות , ולכן יזהירו ממנו , ועתה ראתה כי הוא מאכל טוב ומתוק , וכי תאוה הוא לעינים - שבו יתאוה ויתור אחר עיניו. ונחמד העץ להשכיל - כי בו ישכיל לחמֹד. ונתנה ה'תאוה' ב'עינים' וה'חמדה' ב'שכל' , והכלל: כי בו ירצה ויחפוץ בדבר או בהפכו. (ז) ותפקחנה עיני שניהם - לענין החכמה דבר הכתוב , ולא לענין ראיה ממש , וסופו מוכיח: וידעו כי ערומים הם; כלשון רבנו שלמה; וכן "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תה' קיט , יח). (ח) וישמעו את קול יי' אלהים מתהלך בגן - אמרו בבראשית רבא (ב"ר יט , ז): אמר רבי חילפי: שמענו שיש 'הילוך' לקול , שנאמר וישמעו את קול יי' אלהים מתהלך בגן; וכן כתב הרב ב'מורה הנבוכים' (א , כד) , וכן דעת רבי אברהם , כי מתהלך - כנוי לקול , כענין "קולה כנחש ילך" (יר' מו , כב). והוא אמר , כי טעם לרוח היום - ששמעו הקול לפנות ערב; והזכיר בשם רבי יונה , כי הטעם: והאדם מתהלך בגן לרוח היום. ולפי דעתי , כי טעם מתהלך בגן - כטעם "והתהלכתי בתוככם" (וי' כו , יב); "וילך יי' כאשר כלה לדבר אל אברהם" (בר' יח , לג); "אלך אשובה אל מקומי" (הו' ה , טו); והוא ענין גלוי שכינה במקום ההוא , או הסתלקותו מן המקום שנגלה בו. וטעם לרוח היום - כי בהִגָּלוֹת השכינה תבא רוח גדולה וחזק , כענין שנאמר "והנה יי' עבר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני יי'" (מ"א יט , יא) , וכן "וירא על כנפי רוח" (ש"ב כב , יא) , וכתוב באיוב (לח , א) "ויען יי' את איוב מן הסערה"; ולפיכך אמר בכאן , כי שמעו קול השם , שנתגלית השכינה בגן , כמתקרב אליהם לרוח היום , כי רוח יי' נשבה (ע"פ יש' מ , ז) בגן כרוח הימים , לא רוח גדולה וחזק כמחזה בשאר הנבואות , שלא יפחדו ויבהלו; ואמר , כי אע"פ כן נתחבאו מפני מערומיהם. ובבראשית רבא נמי אמרו (ב"ר יט , ז): אמר רבי אבא בר כהנא: 'מהלך' אין כתוב כאן , אלא מתהלך - מקפץ ועולה וכו'. הנה רבי אבא עשאו כלשון 'וילך יי'' כמו שפירשנו בלשון ההליכה , אלא שהוא פתר הכתוב להסתלקות השכינה , שהיתה שורה בגן עדן ונסתלקה ממנו בחטאו של אדם , כענין "אלך אשובה אל מקומי" (הו' ה , טו) , ואנו מפרשים אותו לגלוי במקום ההוא , והוא הנכון והנאות בכתוב. (יב) וטעם האשה אשר נתת (בנוסחנו: נתתה) עמדי - לאמר: האשה אשר אתה בכבודך נתת אותה לי לעזר , היא נתנה לי מן העץ , והייתי חושב שכל אשר תאמר אלי יהיה לי לעזר ולהועיל. וזהו שאמר בענשו "כי שמעת לקול אשתך" (להלן , יז) - שלא היית ראוי לעבור על מצותי בעבור עצתה. ורבותינו (ע"ז ה , ב) קורין אותו בזה 'כפוי טובה' , ירצו לפרש שענה אותו: אתה גרמת לי המכשול הזה , שנתת לי אשה לעזר , והיא יעצתני להרשיע (ע"פ דה"ב כב , ג). (יג) וטעם מה זאת עשית - לעבור על מצותי; כי האשה בכלל אזהרת אדם , כי היתה עצם מעצמיו בעת ההיא , וכן היא בכלל הענש שלו. ולא אמר באשה 'ותאכלי מן העץ' , כי היא נענשה על אכילתה ועל עצתה כאשר נענש הנחש; ועל כן אמרה: הנחש השיאני ואוכל , כי העונש הגדול - על האכילה. והנה מכאן נוכל ללמוד ענש ל"מחטיאי אדם בדבר" (יש' כט , כא) , כאשר למדונו רבותינו (פסחים כב , ב) מ"לפני עור לא תתן מכשול" (וי' יט , יד). (יד) מכל הבהמה ומכל חית השדה - התבונן רבי יהושע (בכורות ח , א) מן המקרא הזה , כי הנחש מוליד לשבע שנים , ובדקו ומצאו כי כן הדבר , כי מדרשי הכתובים ורמזיהם מקובלים , ובהם להם סודות עמוקים בתולדת ובכל דבר , כאשר הזכרתי בפתיחה. (טו) וטעם תשופנו עקב - שיהיה לאדם יתרון עליך באיבה , כי הוא ישופך ראש , ואתה לא תשופנו , רק בעקבו , וירצץ מוחך שם. (טז) ואל אישך תשוקתך - לתשמיש , ואע"פ כן אין לך מצח לתבעו בפה , אלא הוא ימשול בך - הכל ממנו ולא ממך; לשון רבנו שלמה. ואינו נכון , כי זה שבח באשה , כמו שאמרו (עירובין ק , ב): וזו מדה יפה בנשים. ורבי אברהם אמר: תשוקתך - משמעתך; והטעם , שתשמעי אל כל אשר יצוה עליך , כי את ברשותו לעשות חפצו. ולא מצאתי לשון 'תשוקה' , רק בחשק ותאוה. והנכון בעיני , שהעניש אותה שתהיה נכספת מאד אל בעל , ולא תחוש לצער ההריון והלידה , והוא יחזיק בה כשפחה , ואין המנהג להיות העבד משתוקק לקנות אדון לעצמו , אבל יברח ממנו ברצונו. והנה זו מדה כנגד מדה , כי היא נתנה גם לאישה ויאכל במצותה , וענשה שלא תהיה היא מְצַוָה עליו עוד , והוא יצוה עליה כל רצונו. (כב) ועתה פן ישלח ידו - רצה הקדוש ברוך הוא שתתקיים גזרתו במיתת האדם , ואם יאכל מעץ החיים , שנברא לתת באוכליו חיי עולם , תִבָּטֵל הגזרה: או שלא ימות כלל , או שלא יבא יומו בעת הנגזר עליו ועל תולדותיו. והנה עתה שהיתה לו בחירה , שמר העץ הזה ממנו , כי מתחלה לא היה עושה אלא מה שצווה , ולא אכל ממנו כי לא היה צריך. ודע והאמן , כי גן עדן - בארץ , וכן עץ החיים ועץ הדעת , ומשם יצא הנהר ויפרד לארבעה ראשים הנראים לנו , כי פרת בארצנו ובגבולנו , ופישון הוא נילוס מצרים כדברי הראשונים; אבל כאשר הם בארץ כן יש בשמים דברים יקראו כן , והם לאלה יסוד , כמו שאמרו (שה"ז א , ד): "הביאני המלך חדריו" (שה"ש א , ד) - מלמד שעתיד הקדוש ברוך הוא להראות לישראל גנזי מרום החדרים שבשמים. דבר אחר: "הביאני המלך חדריו" - אלו חדרי גן עדן. מכאן אמרו: כמעשה הרקיע מעשה גן עדן. והנהרות כנגד ארבע מחנות שבמרום , ומשם ימשך כח מלכיות הארץ , כמו שכתוב "על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה" (יש' כד , כא). כך אמרו בבראשית רבא (ראה ב"ר טז , ד): "ארבעה ראשים" (בר' ב , י) - אלו ארבע מלכיות; "שם האחד פישון" (שם , יא) - זו בבל וכו'. והדברים הנקראים 'עץ החיים' ו'עץ הדעת' למעלה - סודם נעלה ונשגב , והאדם חטא בפרי עץ הדעת תחתון ועליון במעשה ובמחשבה. ואם היה העץ טוב לאדם למאכל ונחמד אליו להשכיל , למה מנעו ממנו , והאלהים הוא הטוב והמטיב , "לא ימנע טוב להולכים בתמים" (תה' פד , יב)?! והנחש אין בו היום נפש מדברת , ואם היתה בו מתחלה היה מזכיר בקללתו שיֵאָלֵם , כי היא היתה לו קללה נמרצת מכולן (ע"פ מ"א ב , ח)!? אבל כל אלה דברים כפולים , הגלוי והחתום בהם אמת. ובבראשית רבא (ב"ר טז , ה): דבר אחר: "לעבדה ולשמרה" (בר' ב , טו) - אלו הקרבנות , שנאמר "תעבדון את האלהים" (שמ' ג , יב); הדא הוא דכתיב "תשמרו להקריב לי במועדו" (במ' כח , ב). רמזו כי הקרבנות יצמיחו ויגדלו בעץ החיים ועץ הדעת וכל עצי גן עדן , והם העבודה והשמירה בהם. ורבי אברהם (בבר' ב , יא) יכחיש מה שאמרו כי פישון הוא נילוס , בעבור שימצאוהו יוצא מהר הלבונה ולכן יגדל בימי הקיץ. וכבר נודעו נהרות רבים יצאו מן המקור וימשכו הרבה , ואחר כן יכנסו בתחתיות ארץ מהלך ימים , ויבקעו ויהיו נובעים תחת אחד ההרים במקום רחוק.