מאגר הכתר בראשית פרק ג עם פירוש ראב"ע פירוש א - הקצר

פרק ג
(א) והנחש. יש אומרים , כי האשה היתה מבינה ויודעת לשון החיות , ויפרשו "ויאמר הנחש" (להלן , ד) - ברמיזה. ואחרים אמרו (פר"א וראה יג) , שהוא שטן; ואיך לא יראו סוף הפרשה? כי איך ילך השטן על גחון , ואיך יאכל עפר (ראה להלן , יד) , ומה טעם לקללת "הוא ישופך ראש" (להלן , טו)? ורבים השתבשו לחקור , למה קולל הנחש , ואם היתה לו דעת שלמה , או צֻווה שלא יַשִׁיא האשה. ויאמר רב סעדיה גאון: אחר שהתברר לנו , שאין דבור - דעת כי אם באדם לבדו , נצטרך לומר , כי הנחש גם האתון (ראה במ' כב , כח) לא דברו , רק מלאך דבר בשבילם. והשיב עליו רב שמואל בן חפני (ראה רשב"ח תורה ע' 40 ). והנה קם רבי שלמה הספרדי (בן גבירול) בעל השירים השקולים , וחכם גדול היה , והשיב על רב שמואל (ראה ב'שיטה אחרת'). והישר בעיני , שהם הדברים כמשמעם , והנחש היה מדבר , והיה הולך בקומה זקופה; והַשָּׂם דעת באדם , שם בו. והנה הפסוק העיד , כי היה ערום מכל חית השדה , רק לא כאדם. ופירוש ערום - חכם , שיעשה דבריו בערמה. ואל תתמה בעבור היות ערום אחרי "ערומים" (בר' ב , כה) , והם שנים טעמים , כי כאלה צחות בלשון , כמו "בלחי החמור חמור חמורתיים" (שו' טו , טז) , וכן "על שלשים עירים ושלשים עירים" (שו' י , ד). ועוד: אם המלאך דבר בפיו , אין חטא לנחש! וזה המלאך , לא יתכן שיהיה שלוחו של השם , ואין מלאך ממרה פי השם. והשואלים: איך מצא הנחש את האשה? איננה שאלה. וטעם אף כי יורה , כי דבר דברים אחרים , ואמר בסוף: קל וחומר שאמר לכם לא תאכלו פרי עץ כלל. ולא הזכיר הנחש השם הנכבד , כי לא ידע. גם האשה הוסיפה על מצות השם: "ולא תגעו בו" (להלן , ג); וכן הוסיפה אשת מנוח: "עד יום מותו" (שו' יג , ז). (ה) והייתם כאלהים - כמלאכים. (ו-ז) ותרא האשה - בלבה. ונחמד העץ - בעבור שתשכיל , ותפקחנה עיניה. וטעם עמה - שיחד אכלו , וגלתה לו סוד הנחש. והנה לא היה האדם שוגג , על כן נענש. ורבים אמרו (ברכות מ , א) , כי עץ הדעת - עץ תאנה הוא , בעבור שמצאו ויתפרו עלה תאנה; ואלו היה כן , היה כתוב: 'ויתפרו עלה עץ הדעת'. גם אמרו רבים (ברכות מ , א) , שחטה היה. והנכון בעיני , ששני עצים הם בתוך גן עדן , ואינם במקום אחר על פני כל האדמה; האחד - 'עץ הדעת' (בר' ב , יז) , והוא יוליד תאות המשגל , על כן כסה האדם ואשתו ערותם. ופירוש ויתפרו - ידוע , וכן "שק תפרתי" (איוב טז , טו). והמבקשים מחט - מהבילים , כי בעץ דק יעשו צרכם. וכאשר אכל אדם מעץ הדעת , ידע את אשתו (ראה בר' ד , א); וזאת ה'ידיעה' - כנוי לשכיבה , ובעבור עץ הדעת נקרא כן. גם הנער , כאשר ידע הטוב והרע (ראה יש' ז , טז) , אז יחל לתאות המשגל. ו"עץ החיים" (להלן , כב) - שיוסיף חיים , ויחי האדם שנים רבות. ואין מלת "לעולם" (שם) - עד עולם ועד; והנה כן "ועבדו לעולם" (שמ' כא , ו); "וישב שם עד עולם" (ש"א א , כב); ורבים אחרים. ומפרשים אמרו בפסוק "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בר' ב , יז) , כי לא נברא על מתכונת שימות , רק כאשר חטא נגזר עליו מות. ורבים ישאלו , מה חטא זרעו? ואלה דברי רוח , כי רוח אחד לאדם ולבהמה (ע"פ קה' ג , יט) , שבה יחיה וירגיש בעולם הזה , ו"כמות זה כן מות זה" (שם) , מלבד החלק העליון , שיש לאדם מותר מהבהמה. וכבר הביא אחד מרופאי יון (גלינוס) ראיות גמורות , שלא יתכן שלא יהיה לחיי האדם קצב. (ח) מתהלך בגן - קול השם; וזה היה סמוך לערב , בעת התנופף רוח היום. ומצאנו ל'קול' 'הליכה' , כמו "קולה כנחש ילך" (יר' מו , כב); "הולך וחזק מאוד" (שמ' יט , יט). ויאמר רבי יונה המדקדק הספרדי (רקמה ע' מט) , כי הטעם: והאדם מתהלך בגן. גם הוא אמר , שפירוש "ביום אכלך ממנו" (בר' ב , יז) - אלף שנים , כדרך הדרש (ב"ר יט , ח). ואחרים אמרו , כי ביום ששי נברא וביום ששי מת. ואחרים אמרו: אז תהיה חייב מיתה. ואחרים אמרו , כי יש 'מות' - עונש , כמו "כי בן מות האיש העשה זאת" (ש"ב יב , ה). ואחרים אמרו , כי מאז תחל שתמות; והביאו דמיון מהתינוק. והישר בעיני שאמרו הקדמונים (ראה פר"א ב) , שעשה תשובה , כטעם "רגע אדבר" (יר' יח , ז). (ט) וטעם איכה - פתחון הדבר , והלא כן: "אי הבל אחיך" (בר' ד , ט); והנה כחש קין , והשם השיב: "קול דמי אחיך" (שם , י). (יא) לבלתי עם למ"ד - 'שלא' , ובלא למ"ד - כטעם 'רק' ו'אך'. אכל ממנו - 'שם הפועל' , וכן "לבלתי שמר מצותיו" (דב' ח , יא). (יב) אשר נתתה עמדי - אתה נתתה הנותנת לי. וטעם עמדי - בגן , והוא כמו 'עמי'; לכן לא מצאנוהו כי אם לשון יחיד המדבר. ואכל - האל"ף סימן המדבר , והנוח הנעלם שיש אחריו - תמורת האל"ף של השורש. ובא עם קמץ קטן בעבור שהוא סוף פסוק. ולא יתכן שיבוא ו"ו קמץ עם הַפוֹעֵל , כי לעולם הוא בשוא. (יג) השיאני - פיתני. (יד) ארור - לנחש , שיהיו חייו קצרים; והנכון , שיהי חסר בהליכתו. על גחנך - החזה. ולא נדע , אם הנו"ן שורש כ"אדון" (יהו' ג , יא) , או נוסף כ"זדון" (יר' נ , לא). והאומר , שנקרא כן בעבור הרוח שיגיח ממנו , זה דרך דרש (ב"ר טז , ד) , וכן אמרו (רקמה ע' קמג) על "גיחון" (בר' ב , יג); גם "פישון" (שם , יא) - מגזרת "כי תפושו" (יר' נ , יא; רקמה ע' קמג); גם "פרת" (בר' ב , יד) - "פרו ורבו" (בר' א , כח; ברכות נט , ב). והנה הנהר הגדול הוא "חדקל" (בר' ב , יד) עמד בפניהם , ולא יכלו לעבור , ויאמרו (ברכות נט , ב): שתים מלות הם , שהמים 'חדים וקלים'. (טו) הוא ישופך - זרעה יככה בראש; וכן "אשר בשערה ישופני" (איוב ט , יז) - הלא תראה מה כתוב אחריו. ויחסר הבי"ת , כמו "הנמצא בית יי'" (מ"ב יב , יא). עקב - הוא הרגל; ואם הראש - ראשון , זה - אחרון; וכן "ואת עקבו מים" (יהו' ח , יג). (טז) הַרְבָּה ארבה - 'שם הפועל'. עצבונך - בעת העינוי , בצאת דם בתולים. והרונך - הנו"ן נוסף; כי ההריון כבד על האשה , וכן הלידה. תשוקתך - משמעתך; והטעם , שתשמעי כל אשר יצוה עליך , כי את ברשותו; וכן "ועלי תשוקתו" (שה"ש ז , יא) - להיות ברשותו לעשות חפצו. (יז) ארורה האדמה - שלא תוציא תבואה רבה. בעצבון תאכלנה - תאכל תבואתה , והיא 'דרך קצרה'; וכן "היו באוכלי שולחנך" (מ"א ב , ז). (יח) וקוץ - גדול , וקטן ממנו - דרדר; והוא לבדו דר , כי אחיו נעדר. וטעם בעצבון - לפתח ולשדד ולזרוע; ועוד רעה חולה , שיצמח קוץ בינות התבואה. וטעם את עשב השדה - הוא הלחם; כי בגן עדן חיתו מפרי העץ (ראה בר' ב , טז). (יט) וטעם בזעת אפך - שהוא צריך לזרות ולטחון וללוש ולבשל , ולא כמאכל הבהמות. ופירוש בזעת ידוע מדברי חכמינו (שבת מ , א); והוא על משקל "שֵנָה" (קה' ח , טז) , ושרשו 'יזע'; וכמוהו "לא יחגרו ביזע" (יח' מד , יח) - עד שיבאו לידי זיע. ואחר שידענו כי האדם נברא מהארבעה השרשים , מה טעם כי ממנה לוקחת? והתשובה , כי העצמות - תולדתם מהעפר , על כן הם כבדות , ואין להם הרגשה , והם מוסדי הגוף; הלא תראה: "ותקרבו עצמות עצם אל עצמו" (יח' לז , ז) - כי הם דמות הבית הבנוי , ואחר: "והנה עליהם גידים ובשר עלה ויקרם עליהם עור" (שם , ח); וכן "והעליתם את עצמתי" (בר' נ , כה). (כ) חוה - הו"ו והיו"ד מתחלפים; וכן "הנה יד יי' הויה" (שמ' ט , ג); "ואתה הוה להם למלך" (נחמ' ו , ו). ולא קראה ביו"ד , כי מה הפרש בין שמה ובין החיות? אם כל חי מבני אדם. (כא) כתנות עור - יש אומרים (נידה כה , א) , כי בתחלה היו עצם ובשר , ועתה קרם עליהם עור (ע"פ יח' לז , ח). ויש אומרים (ב"ר כ , יב): כתנות לעורם. ואחרים אמרו , כי יש בהמה בדמות אדם , והשם צוה ונפשט עורה. ואין לנו לבקש כזאת , רק נאמין שהשם עשה לאדם גם לאשתו כתנות עור; ומי ימלל גבורותיו (ע"פ תה' קו , ב) , ומי יחוה מעשיו ונפלאותיו , ואין חקר לגדולותיו (ע"פ תה' קמה , ג). (כב) ויאמר. כאשר יהיה 'אֶחָד' בפתח קטן (סגול) , יהיה בטעם; עניינו: מוכרָת. ואם יהי בפתח גדול , יהיה סמוך; וכן "כאַחַד שבטי ישראל" (בר' מט , טז); על כן לא יתכן מדרך הדקדוק להיות פירושו: 'כמו אֶחָד' (ראה ת"א); ומה טעם יהיה לו? והיה בעל הטעמים ראוי להדביק ממנו עם לדעת! ופירוש ממנו - לשון רבים , כמו "איש ממנו" (בר' כג , ו). וכבר בארתי בספר היסוד (יס"ד ע' 93 ) למה נדגש נו"ן הרבים. ואנשי מזרח (ראה גינ' מסורה א ע' תקצא) , הקוראים אותו בלא דגשות , יטעו. וטעם הפסוק , כמו "והייתם כאלהים יודעי טוב ורע" (לעיל , ה). או פירושו על מחשבתו. ואל תתמה על ממנו , כי כמהו "הבה נרדה" (בר' יא , ז); "בצלמנו" (בר' א , כו); וזה דבור השם עם המלאכים. (כג-כד) וישלחהו - כל 'שילוח' ואחריו מ"ם - כמו 'גירוש' , והוא לגנאי , כמו "שלח מעל פני" (יר' טו , א); ולא כאשר אמר חכם גדול ספרדי , שהוא לשון כבוד , וראייתו: "וישלחהו וילך בשלום" (ש"ב ג , כג); אם כן יהיה כבוד האדמה גדול מכבוד גן עדן! ואם אמר , למה נכתב ויגרש את האדם , אם פירוש וישלחהו - ויגרשהו? כן פירושו: כאשר גירשוֹ , השכין את הכרובים. ומלת הכרובים - יש אומרים: כנערים , תרגום ארמית (ראה חגיגה יג , ב): 'כרביא'. וכפי דעתי , שהיא מלת כלל לצורות כלם. ויחזקאל שאמר בתחלה "ופני שור" (א , י) , לא נתחלפה הצורה , שהעגל לא נעשה בימיו (כנגד חגיגה יג , ב); ואחר כן באמרו "פני הכרוב" (יח' י , יד) בה"א הידיעה , הצורה - צורת שור , כאלו אמר: הצורה שהזכרתי בתחלה. על כן כל צורת שור - כרוב , ואין כל כרוב - צורת שור; והראייה הגמורה - שאמר באחרונה "כי כרובים המה" (שם , כ). ופה אמר הכרובים , והם המלאכים הידועים , ובידם חרב , יש לה להט , ולה שני פיות; וזה פירוש המתהפכת. והמפרשים , כי על השמש דבר , אינינו אמת. ופירוש מקדם - ממזרח. ודע , כי כל מה שמצאנו כתוב הוא אמת , וכן היה ואין בו ספק; גם יש לו סוד: כי מאור השכל יצא ה'חפץ' , ומהשני - העולה למעלה , כי תנועת ה'חפץ' - לפנים היא , גם "עלה תאנה" (לעיל , ז) לאות; ונקרא השלישי בשם 'הבחינה' , כי בתחלה יש 'כח' בלי מפעל. והמבין זה הסוד , יבין איך יפרד הנהר (ראה בר' ב , יא) , ומה סוד גן עדן , וכתנות עור. גם יורה זה הסוד שיש יכולת באדם שיחיה לעולם. והמשכיל יבין , כי זה כל האדם (ע"פ קה' יב , יג).