מאגר הכתר בראשית פרק ל עם פירוש רמב"ן

פרק ל
[א] וַתֵּ֣רֶא רָחֵ֗ל כִּ֣י לֹ֤א יָֽלְדָה֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב וַתְּקַנֵּ֥א רָחֵ֖ל בַּאֲחֹתָ֑הּ וַתֹּ֤אמֶר אֶֽל־יַעֲקֹב֙ הָֽבָה־לִּ֣י בָנִ֔ים וְאִם־אַ֖יִן מֵתָ֥ה אָנֹֽכִי:
[ב] וַיִּֽחַר־אַ֥ף יַעֲקֹ֖ב בְּרָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר הֲתַ֤חַת אֱלֹהִים֙ אָנֹ֔כִי אֲשֶׁר־מָנַ֥ע מִמֵּ֖ךְ פְּרִי־בָֽטֶן:
[ג] וַתֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה אֲמָתִ֥י בִלְהָ֖ה בֹּ֣א אֵלֶ֑יהָ וְתֵלֵד֙ עַל־בִּרְכַּ֔י וְאִבָּנֶ֥ה גַם־אָנֹכִ֖י מִמֶּֽנָּה:
[ד] וַתִּתֶּן־ל֛וֹ אֶת־בִּלְהָ֥ה שִׁפְחָתָ֖הּ לְאִשָּׁ֑ה וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ יַעֲקֹֽב:
[ה] וַתַּ֣הַר בִּלְהָ֔ה וַתֵּ֥לֶד לְיַעֲקֹ֖ב בֵּֽן:
[ו] וַתֹּ֤אמֶר רָחֵל֙ דָּנַ֣נִּי אֱלֹהִ֔ים וְגַם֙ שָׁמַ֣ע בְּקֹלִ֔י וַיִּתֶּן־לִ֖י בֵּ֑ן עַל־כֵּ֛ן קָרְאָ֥ה שְׁמ֖וֹ דָּֽן:
[ז] וַתַּ֣הַר ע֔וֹד וַתֵּ֕לֶד בִּלְהָ֖ה שִׁפְחַ֣ת רָחֵ֑ל בֵּ֥ן שֵׁנִ֖י לְיַעֲקֹֽב:
[ח] וַתֹּ֣אמֶר רָחֵ֗ל נַפְתּוּלֵ֨י אֱלֹהִ֧ים ׀ נִפְתַּ֛לְתִּי עִם־אֲחֹתִ֖י גַּם־יָכֹ֑לְתִּי וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ נַפְתָּלִֽי:
[ט] וַתֵּ֣רֶא לֵאָ֔ה כִּ֥י עָמְדָ֖ה מִלֶּ֑דֶת וַתִּקַּח֙ אֶת־זִלְפָּ֣ה שִׁפְחָתָ֔הּ וַתִּתֵּ֥ן אֹתָ֛הּ לְיַעֲקֹ֖ב לְאִשָּֽׁה:
[י] וַתֵּ֗לֶד זִלְפָּ֛ה שִׁפְחַ֥ת לֵאָ֖ה לְיַעֲקֹ֥ב בֵּֽן:
[יא] וַתֹּ֥אמֶר לֵאָ֖ה בָּ֣גָ֑ד בָּ֣א גָ֑ד וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ גָּֽד:
[יב] וַתֵּ֗לֶד זִלְפָּה֙ שִׁפְחַ֣ת לֵאָ֔ה בֵּ֥ן שֵׁנִ֖י לְיַעֲקֹֽב:
[יג] וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֔ה בְּאָשְׁרִ֕י כִּ֥י אִשְּׁר֖וּנִי בָּנ֑וֹת וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ אָשֵֽׁר:
[רביעי] [יד] וַיֵּ֨לֶךְ רְאוּבֵ֜ן בִּימֵ֣י קְצִיר־חִטִּ֗ים וַיִּמְצָ֤א דֽוּדָאִים֙ בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּבֵ֣א אֹתָ֔ם אֶל־לֵאָ֖ה אִמּ֑וֹ וַתֹּ֤אמֶר רָחֵל֙ אֶל־לֵאָ֔ה תְּנִי־נָ֣א לִ֔י מִדּוּדָאֵ֖י בְּנֵֽךְ:
[טו] וַתֹּ֣אמֶר לָ֗הּ הַמְעַט֙ קַחְתֵּ֣ךְ אֶת־אִישִׁ֔י וְלָקַ֕חַת גַּ֥ם אֶת־דּוּדָאֵ֖י בְּנִ֑י וַתֹּ֣אמֶר רָחֵ֗ל לָכֵן֙ יִשְׁכַּ֤ב עִמָּךְ֙ הַלַּ֔יְלָה תַּ֖חַת דּוּדָאֵ֥י בְנֵֽךְ:
[טז] וַיָּבֹ֨א יַעֲקֹ֣ב מִן־הַשָּׂדֶה֘ בָּעֶרֶב֒ וַתֵּצֵ֨א לֵאָ֜ה לִקְרָאת֗וֹ וַתֹּ֙אמֶר֙ אֵלַ֣י תָּב֔וֹא כִּ֚י שָׂכֹ֣ר שְׂכַרְתִּ֔יךָ בְּדוּדָאֵ֖י בְּנִ֑י וַיִּשְׁכַּ֥ב עִמָּ֖הּ בַּלַּ֥יְלָה הֽוּא:
[יז] וַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶל־לֵאָ֑ה וַתַּ֛הַר וַתֵּ֥לֶד לְיַעֲקֹ֖ב בֵּ֥ן חֲמִישִֽׁי:
[יח] וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֗ה נָתַ֤ן אֱלֹהִים֙ שְׂכָרִ֔י אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי שִׁפְחָתִ֖י לְאִישִׁ֑י וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יִשָּׂשכָֽר:
[יט] וַתַּ֤הַר עוֹד֙ לֵאָ֔ה וַתֵּ֥לֶד בֵּן־שִׁשִּׁ֖י לְיַעֲקֹֽב:
[כ] וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֗ה זְבָדַ֨נִי אֱלֹהִ֥ים ׀ אֹתִי֘ זֵ֣בֶד טוֹב֒ הַפַּ֙עַם֙ יִזְבְּלֵ֣נִי אִישִׁ֔י כִּֽי־יָלַ֥דְתִּי ל֖וֹ שִׁשָּׁ֣ה בָנִ֑ים וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ זְבֻלֽוּן:
[כא] וְאַחַ֖ר יָ֣לְדָה בַּ֑ת וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמָ֖הּ דִּינָֽה:
[כב] וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶת־רָחֵ֑ל וַיִּשְׁמַ֤ע אֵלֶ֙יהָ֙ אֱלֹהִ֔ים וַיִּפְתַּ֖ח אֶת־רַחְמָֽהּ:
[כג] וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֹּ֕אמֶר אָסַ֥ף אֱלֹהִ֖ים אֶת־חֶרְפָּתִֽי:
[כד] וַתִּקְרָ֧א אֶת־שְׁמ֛וֹ יוֹסֵ֖ף לֵאמֹ֑ר יֹסֵ֧ף יְהוָ֛ה לִ֖י בֵּ֥ן אַחֵֽר:
[כה] וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֛ר יָלְדָ֥ה רָחֵ֖ל אֶת־יוֹסֵ֑ף וַיֹּ֤אמֶר יַֽעֲקֹב֙ אֶל־לָבָ֔ן שַׁלְּחֵ֙נִי֙ וְאֵ֣לְכָ֔ה אֶל־מְקוֹמִ֖י וּלְאַרְצִֽי:
[כו] תְּנָ֞ה אֶת־נָשַׁ֣י וְאֶת־יְלָדַ֗י אֲשֶׁ֨ר עָבַ֧דְתִּי אֹתְךָ֛ בָּהֵ֖ן וְאֵלֵ֑כָה כִּ֚י אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֶת־עֲבֹדָתִ֖י אֲשֶׁ֥ר עֲבַדְתִּֽיךָ:
[כז] וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ לָבָ֔ן אִם־נָ֛א מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ נִחַ֕שְׁתִּי וַיְבָרֲכֵ֥נִי יְהוָ֖ה בִּגְלָלֶֽךָ:
[חמישי] [כח] וַיֹּאמַ֑ר נָקְבָ֧ה שְׂכָרְךָ֛ עָלַ֖י וְאֶתֵּֽנָה:
[כט] וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֵ֖ת אֲשֶׁ֣ר עֲבַדְתִּ֑יךָ וְאֵ֛ת אֲשֶׁר־הָיָ֥ה מִקְנְךָ֖ אִתִּֽי:
[ל] כִּ֡י מְעַט֩ אֲשֶׁר־הָיָ֨ה לְךָ֤ לְפָנַי֙ וַיִּפְרֹ֣ץ לָרֹ֔ב וַיְבָ֧רֶךְ יְהוָ֛ה אֹתְךָ֖ לְרַגְלִ֑י וְעַתָּ֗ה מָתַ֛י אֶעֱשֶׂ֥ה גַם־אָנֹכִ֖י לְבֵיתִֽי:
[לא] וַיֹּ֖אמֶר מָ֣ה אֶתֶּן־לָ֑ךְ וַיֹּ֤אמֶר יַֽעֲקֹב֙ לֹא־תִתֶּן־לִ֣י מְא֔וּמָה אִם־תַּֽעֲשֶׂה־לִּי֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה אָשׁ֛וּבָה אֶרְעֶ֥ה צֹאנְךָ֖ אֶשְׁמֹֽר:
[לב] אֶעֱבֹ֨ר בְּכָל־צֹאנְךָ֜ הַיּ֗וֹם הָסֵ֨ר מִשָּׁ֜ם כָּל־שֶׂ֣ה׀ נָקֹ֣ד וְטָל֗וּא וְכָל־שֶׂה־חוּם֙ בַּכְּשָׂבִ֔ים וְטָל֥וּא וְנָקֹ֖ד בָּעִזִּ֑ים וְהָיָ֖ה שְׂכָרִֽי:
[לג] וְעָֽנְתָה־בִּ֤י צִדְקָתִי֙ בְּי֣וֹם מָחָ֔ר כִּֽי־תָב֥וֹא עַל־שְׂכָרִ֖י לְפָנֶ֑יךָ כֹּ֣ל אֲשֶׁר־אֵינֶנּוּ֩ נָקֹ֨ד וְטָל֜וּא בָּעִזִּ֗ים וְחוּם֙ בַּכְּשָׂבִ֔ים גָּנ֥וּב ה֖וּא אִתִּֽי:
[לד] וַיֹּ֥אמֶר לָבָ֖ן הֵ֑ן ל֖וּ יְהִ֥י כִדְבָרֶֽךָ:
[לה] וַיָּ֣סַר בַּיּוֹם֩ הַה֨וּא אֶת־הַתְּיָשִׁ֜ים הָעֲקֻדִּ֣ים וְהַטְּלֻאִ֗ים וְאֵ֤ת כָּל־הָֽעִזִּים֙ הַנְּקֻדּ֣וֹת וְהַטְּלֻאֹ֔ת כֹּ֤ל אֲשֶׁר־לָבָן֙ בּ֔וֹ וְכָל־ח֖וּם בַּכְּשָׂבִ֑ים וַיִּתֵּ֖ן בְּיַד־בָּנָֽיו:
[לו] וַיָּ֗שֶׂם דֶּ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים בֵּינ֖וֹ וּבֵ֣ין יַעֲקֹ֑ב וְיַעֲקֹ֗ב רֹעֶ֛ה אֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן הַנּוֹתָרֹֽת:
[לז] וַיִּֽקַּֽח־ל֣וֹ יַעֲקֹ֗ב מַקַּ֥ל לִבְנֶ֛ה לַ֖ח וְל֣וּז וְעַרְמ֑וֹן וַיְפַצֵּ֤ל בָּהֵן֙ פְּצָל֣וֹת לְבָנ֔וֹת מַחְשֹׂף֙ הַלָּבָ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמַּקְלֽוֹת:
[לח] וַיַּצֵּ֗ג אֶת־הַמַּקְלוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר פִּצֵּ֔ל בָּרֳהָטִ֖ים בְּשִֽׁקֲת֣וֹת הַמָּ֑יִם אֲשֶׁר֩ תָּבֹ֨אןָ הַצֹּ֤אן לִשְׁתּוֹת֙ לְנֹ֣כַח הַצֹּ֔אן וַיֵּחַ֖מְנָה בְּבֹאָ֥ן לִשְׁתּֽוֹת:
[לט] וַיֶּחֱמ֥וּ הַצֹּ֖אן אֶל־הַמַּקְל֑וֹת וַתֵּלַ֣דְןָ הַצֹּ֔אן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדִּ֖ים וּטְלֻאִֽים:
[מ] וְהַכְּשָׂבִים֘ הִפְרִ֣יד יַעֲקֹב֒ וַ֠יִּתֵּן פְּנֵ֨י הַצֹּ֧אן אֶל־עָקֹ֛ד וְכָל־ח֖וּם בְּצֹ֣אן לָבָ֑ן וַיָּֽשֶׁת־ל֤וֹ עֲדָרִים֙ לְבַדּ֔וֹ וְלֹ֥א שָׁתָ֖ם עַל־צֹ֥אן לָבָֽן:
[מא] וְהָיָ֗ה בְּכָל־יַחֵם֘ הַצֹּ֣אן הַמְקֻשָּׁרוֹת֒ וְשָׂ֨ם יַעֲקֹ֧ב אֶת־הַמַּקְל֛וֹת לְעֵינֵ֥י הַצֹּ֖אן בָּרֳהָטִ֑ים לְיַחְמֵ֖נָּה בַּמַּקְלֽוֹת:
[מב] וּבְהַעֲטִ֥יף הַצֹּ֖אן לֹ֣א יָשִׂ֑ים וְהָיָ֤ה הָֽעֲטֻפִים֙ לְלָבָ֔ן וְהַקְּשֻׁרִ֖ים לְיַעֲקֹֽב:
[מג] וַיִּפְרֹ֥ץ הָאִ֖ישׁ מְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַֽיְהִי־לוֹ֙ צֹ֣אן רַבּ֔וֹת וּשְׁפָחוֹת֙ וַעֲבָדִ֔ים וּגְמַלִּ֖ים וַחֲמֹרִֽים:

פרק ל
(א) הבה לי בנים - אמרו המפרשים (ראה רש"י וראב"ע): שתתפלל עלי. ואם אין מתה אנכי - לשון רבנו שלמה: שמי שאין לו בנים חשוב כמת; והוא מדרש רבותינו (ב"ר עא , ו). ואני תמה: אם כן למה חרה אפו , ולמה אמר "התחת אלהים אנכי" (להלן , ב) , ושומע אל צדיקים יי'?! ומה שאמרו (רש"י וב"ר עא , ז): אבא לא היו לו בנים , אני יש לי בנים; ממך מנע , ממני לא מנע; וכי הצדיקים אינם מתפללים בעד אחרים?! והנה אליהו (מ"א יח , כא) ואלישע (מ"ב ד , לג) התפללו בעד נשים נכריות! ונראה שבשביל זה תפסוהו רבותינו , אמרו בבראשית רבא (עא , ז): אמר לו הקדוש ברוך הוא: כך עונין את המעיקות? חייך שבניך עתידין לעמוד בפני בנה (ראה בר' נ , יח)! ועל דרך הפשט: אמרה רחל ליעקב שיתן לה בנים , ובאמת דעתה לאמר שיתפלל עליה , אבל שיתפלל עד שיתן לה בנים על כל פנים , ואם אין - שתמית את עצמה בצער; דברה שלא כהוגן בקנאתה , וחשבה כי באהבתו אותה יתענה יעקב וילבש שק ואפר (ע"פ אס' ד , א) , ויתפלל עד שיהיו לה בנים , שלא תמות בצערה. (ב) ויחר ליעקב - שאין תפלת הצדיקים בידם שתשמע על כל פנים; ובעבור שדברה דרך געגועי הנשים האהובות להפחידו במיתתה , חרה אפו , ולכך אמר לה כי איננו במקום אלהים שיפקוד העקרות על כל פנים , ואיננו חושש בדבר , כי ממנה נמנע פרי הבטן ולא ממנו; וזה ליסר אותה ולהכלימה. והנה הצדקת בראותה שלא תוכל להסמך על תפלת יעקב , שבה להתפלל על עצמה , אל שומע צעקה , וזהו "וישמע אליה אלהים" (להלן , כב). ואולי נתקן על דעת רבותינו (ב"ר עא , ז) , כי יעקב אי אפשר שלא נתפלל על אשתו האהובה כי עקרה היא (ע"פ בר' כה , כא) , אלא שלא נתקבלה תפלתו , ובאה עתה רחל להתעולל עליו לאמר שיתן לה בנים על כל פנים בתפלתו , כי לא נופל הוא מאביו שעשה כן , ויחר אפו ואמר לה כי הדבר ביד האלהים ולא בידו , ואביו נשמעה תפלתו שהוא צדיק , ועתיד להיות לו זרע , אבל היא נמנע ממנה פרי בטן. ונכון הוא. (ה) ותלד ליעקב בן - הזכיר בכל השפחות ליעקב , להגיד כי הוא חפץ ומודה בהם , ואיננו נקרא לו 'בן האמה' , רק 'בן יעקב' , כבני הגבירות המתיחסים אליו. ואמר בלאה בן חמישי ובן ששי "ליעקב" (להלן , יז , יט) , בעבור רבוי הבנים , לומר כי בכולם יחפוץ ואת כולם יקרב; ולא הזכיר בראשונים כן. (ט) ותרא לאה כי עמדה מלדת - לא ידעתי מה המעשה הזה ללאה , ולמה נתנה שפחתה לבעלה והיא לא היתה עקרה שתבנה ממנה , ואין דרך הנשים להרבות נשים לבעליהן! אבל נצטרך לומר כי היו נביאות , יודעות שעתיד יעקב להעמיד שנים עשר שבטים , ורצתה שיהיו רוב הבנים לה , ממנה או משפחתה שהיא ברשותה , ולא תתגבר עליה אחותה בבנים , ולכך אמרה "נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי" (להלן , יח). וכן יעקב בעבור זה שמע אליה , שיעמיד בנים רבים , כי ידע כן , כדברי רבותינו (ב"ר ע , יח). ויתכן כי מדעתם שנתנה הארץ לזרעם , ואברהם ויצחק לא הרבו בנים , היה חפץ ליעקב בנשים רבות להרבות זרעו , לנחול הארץ , כי "דור רביעי ישובו הנה" (בר' טו , טז); ולאה רצתה ליתן לו שפחתה , שלא ישא נכרית. (יד) דודאים - סיגלי , ובלשון ישמעאל 'יאסמין'. כך מצאתי בפירוש רבנו שלמה , ואינו כן , כי 'יאסמין' בלשון ערבי כך שמו בדברי רבותינו , כדאמרינן בפרק 'במה טומנין' (שבת נ , ב): האי כוספא דיאסמין שרי. וסיגלי - אומרים שהם 'בנפסגא' , שאמרו בהם (ראה ברכות מג , ב): מברכין עליהם בורא עשבי בשמים; אבל אין זמנם בימי קציר חטים , אולי מצאם שם במקרה. והראוי לקבל בדודאים דעת אנקלוס , שתרגם בהם "יברוחין" , ובבראשית רבא (עב , ב) גם כן: רבי חייא ברבי אבא אמר: יברוחין; והן 'יברוח' בלשון ערבי. וכתב רבי אברהם: דודאים - אמר המתרגם: "יברוחין" , וכן יקראו בלשון ישמעאל; ויש להן ריח טוב , וכן כתוב "הדודאים נתנו ריח" (שה"ש ז , יד); והן על צורת בן אדם , כי יש להן דמות ראש וידים; ויש אומרים כי יועילו להריון , ואנכי לא ידעתי , בעבור שתולדתם קרה. אלו דבריו. והנכון , כי רצתה בהן להשתעשע ולהתענג בריחן , כי בתפלה נפקדה רחל , לא בדרך הרפואות , וראובן הביא ענפי הדודאים או הפרי , והוא כדמות תפוחים ולהן הריח הטוב , אבל השורש , והוא העשוי בצורת ראש וידים , לא הביא; והשורש הוא שאומרים עליו האנשים שיועיל להריון. ואם הדבר אמת , הוא בסגלה בהן , לא בטבעם , אבל לא ראיתי כן באחד מספרי הרפואות המדברים בהן. (טו) המעט קחתך את אישי - הטעם: המעט ממך שתקחי לך את אישי כאלו את אשתו ואני האמה , אף כי תעשי עצמך גברת לקחת הדודאים אשר אני מתענגת בריחן?! ויתכן שרצתה בהן לכבוד יעקב , לבשם יצועיו , כי דרך נשים לה , כענין שכתוב "נפתי משכבי מור אהלים וקנמון" (מש' ז , יז) , ולכן אמרה לאה: המעט קחתך את אישי ממני , אף כי תקחי דודאי בני לפתותו בהם?! ויש אומרים , כי הדודאים - עשבים יוסיפו התאוה לנשים , נגזר מלשון "עת דודים" (יח' טז , ח) , ולכן אמרה לאה: המעט קחתך את אישי; כאשר הזכרתי. (כ) זבדני אלהים אותי זבד טוב - לא מצאו (ראה ראב"ע ורד"ק) למלה הזאת מוצא בלשון הקדש. ויתכן שנאמר שהיא מלה מורכבת: 'זה בד' , כמלת 'מדוע' , ומלת "בגד" בכתיבה (לעיל , יא); וה'סגול' וה'פתח' מומרים במקומות רבים , וכל שכן במלות המורכבות; וכן מלת "צלמות" (יש' ט , א) , ומלת "בלעדי" (איוב לד , לב). ויצאה מלשון 'בדים': "בדי עצי שטים" (שמ' כה , יג); "ותעש בדים ותשלח פארות" (בנוסחנו: פראות; יח' יז , ו) , כי ענפי האילן הגסים נקראים כן; והשאילוה לבנים: "יאכל בדיו בכור מות" (איוב יח , יג); "לא כן בדיו" (יש' טז , ו); ולכן אמרה לאה , כי עשה לה האלהים זה הבן בד טוב , להיות בעלה מתלונן בצלו; כי יזבלני - יתלונן בצלי; וכן "בנה בניתי בית זבול לך" (מ"א ח , יג) - להתלונן בצלו. ולכבוד עליון יאמר כן , כמו שאמר "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי" (שם , כז) , וכן "שמש ירח עמד זבולה" (חב' ג , יא) - עמד במקום שיתלונן בו , כמו שאמר "לשמש שם אהל בהם" (תה' יט , ה). ואנקלוס תרגם זבד טוב: "חולק טב" , ולא הבינותי סברתו , עד שראיתי בתרגום הירושלמי: "זווד יתי מימרא דיי' זוודין טבין" , ולמדתי שעשו המלה כאלו כתובה בו"ו , וטפלו אותה אל לשון הארמית , שמתרגמין "צידה" (שמ' יב , לט): "זוודין" (ת"א); אמרה שהבן הזה עשאו השם לה צידה טובה וחלק טוב , כי בעלה יהיה עקר דירתו עמה לרוב בניה , ותתפרנס עמו בטוב לו. והו"ו והבי"ת ישתוו בלשוננו במקומות , כמו "תאוה" (בר' ג , ו) ו"תאבה" (תה' קיט , כ); "גוי נתתי למכים" (יש' נ , ו) , כמו "על גבי חרשו חורשים" (תה' קכט , ג); וכן "לקצבי הרים ירדתי" (יונה ב , ז) , כמו 'לקצוי'; וכן "לפרבר למערב ארבעה" (דה"א כו , יח) , יאמרו ממנו 'פרוור' , דכתיב "אל לשכת נתן מלך הסריס אשר בפרורים" (מ"ב כג , יא) , ופירוש שניהם: מה שהוא מקיר החומה לחוצה; "ומגרש לערים" (במ' לה , ב) - תרגום ירושלמי: "ופרור" , וכן תרגם יונתן "מגרושות" (יח' כז , כח). ובמשנה (נזיר ז , ב): מלא תרוד - תרבד; (פסחים מח , ב): בטבלה שאין לה לזבז - במקומות שונין ממנו (כלים ב , ג): 'לזביז' , ובמקומות שונין ממנו 'לזוז'; (שבת ז , א): איצטבה - אצטוה; וכן כיוצא בהן הרבה; ונהגו בירושלמי 'אביר' בבי"ת במקום ו"ו , שאינם מקפידים בכך. (כג) אסף אלהים את חרפתי - הכניסה במקום שלא תראה , וכן "ולא יאסף הביתה" (שמ' ט , יט); "אספו נגהם" (יואל ב , י; ד , טו); "וירחך לא יאסף" (יש' ס , כ) - לא יטמן; לשון רבנו שלמה. ורבי אברהם אמר: כטעם 'כרת'; "ונאספה (בנוסחנו: ונאסף) שמחה וגיל" (יש' טז , י). והנכון: דעת אנקלוס , שעשאן כולן לשון 'קבוץ' ו'כנוש' כפשוטן , מלשון "ויאספו את השלו" (במ' יא , לב); "כי מאספיו יאכלוהו" (יש' סב , ט); ונקראת המיתה 'אסיפה' , בהיותו נקבץ אל אבותיו המתים; "ולא יאסף הביתה" - להקבץ לאנשי ביתו; ו"אספו נגהם" - שקבצו האור בתוכם ולא הוציאו אורם לחוץ , או שנאספו אל האהל אשר להם ברקיע השמים; ויאמרו 'אסיפה' בחרפה , שתתקבץ ולא תתפזר בין בני אדם להיות נדברים בה עוד בחוצות. (כז) נחשתי ויברכני יי' בגללך - בעבורך ובזכותך , כי איש צדיק אתה. ולשון נחשתי - נסיתי , וכל נַחַש - נסיון. ויש אומרים (ראה תנח' ויצא יב) , שהיה מנחש בתרפים. ויעקב אמר "ויברך יי' אותך לרגלי" (להלן , ל) , לא רצה לומר 'בגללי' , דרך ענוה , ואמר "לרגלי" - כי מעת שבאה רגלי בביתך היית מתברך. (כט-ל) ואת אשר היה מקנך אתי - את חשבון מיעוט מקנך שבא לידי כמה הוא; לשון רבנו שלמה. כלומר: אתה ידעת כמה היה מקנך כשבאו אתי; ויותר ראוי שיאמר: ואת מקנך אשר היה אתי , ידעת כי מעט אשר היה לך טרם בואי פרץ לרוב. או נפרש: אתה ידעת את אשר עבדתיך , כי בכל כחי עשיתי , וידעת את אשר היה מקנך אתי , כי ימים רבים הם , וידעת כי מעט אשר היה לך לפני ויפרץ לרב מאד , שלא כדרך כל הארץ , רק "ברכת יי' היא" (מש' י , כב) אשר באת מעת בא רגלי בביתך. והוא הנכון. אעשה גם אנכי לביתי - עכשיו אין עושין לצרכי אלא בני , וצריך אני להיות עושה עמהן וסומכן; וזהו גם; לשון רבנו שלמה. ולא מצינו שיהיה ליעקב צאן , ולא שירעו אותן בניו הקטנים - והגדול שבהם בן שש שנים או פחות; כי לבן יתכן שהיו לו בנים קטנים מרחל בטרם בא יעקב , ועתה הם ראוים לרעות הצאן. ואולי על נשיו ועל עבדיו אמר שהיו עושים לו במלאכה. ואין כל זה נכון , אבל פירוש מתי אעשה גם אנכי לביתי: מתי אעשה אנכי גם לביתי כאשר עשיתי לביתך; וכן "ויאהב גם את רחל מלאה" (בר' כט , ט) - וגם אהב את רחל מלאה; וכן "גם אותך הרגתי" (במ' כב , לג) - גם הרגתי אותך; ורבים כן. (לב) טעם נקוד וטלוא - נקוד או טלוא. וכל שה חום - פירשו בו (ראב"ע): שחור , כי השחרות מפני החוֹם. ואיננו נכון בעיני , כי רובי הכשבים שחורים , אף כי בארץ קדם שהיא חמה , ואם כן יהיו כולם ליעקב! והנכון - דעת אנקלוס: "שחום" , והוא קרוב לאדום , וקורין אותו 'רוש' (בלעז); וכן פירש רבנו שלמה. ויהיה חום מגזרת "ואור החמה יהיה שבעתיים" (יש' ל , כו) , שהוא דומה לשמש אשר יתאדם קצת. והיה שכרי - לשון רבנו שלמה: אותן שילדו מכאן ולהבא , נקודים וטלואים בעזים ושחומים בכשבים , יהיו שלי. וכן דעת רבי אברהם (להלן , לה). ופירש: כל שה נקוד וטלוא - תיש , וטלוא ונקוד בעזים - הנקבות , כמו שאמר "ויסר ביום ההוא את התישים... ואת כל העזים" (שם). ופירוש "כל אשר לבן בו" (שם): בנזכרים , "וכל חום בכשבים" (שם). ולפי דעתי , כי כל נקוד וטלוא בכשבים וכל חום בהם היה שכרו , שהרי לא עשה במקלות מראה חום , והיה מפסיד שכרו מן הכשבים שהם מיטב הצאן! וכן בחלומו הראוהו "העולים על הצאן עקדים נקדים" (בר' לא , י) - אין בהם חום. ופירוש הכתוב: הסר משם כל נקוד וטלוא וכל חום בכשבים , והסר טלוא ונקוד בעזים , והיה שכרי - שלשת המראות בכשבים והשנים בעזים. ואמר "וענתה בי צדקתי ביום מחר" , כי "כל אשר איננו נקוד וטלוא בעזים" , וגם "חום בכשבים" , "גנוב הוא אתי" (להלן , לג). (לה) וטעם ויסר ביום ההוא את התישים - ספר כי יעקב אמר סתם "הסר משם טלוא ונקוד בעזים" (לעיל , לב) , ולבן חושש לזרע האב , והפריש הזכרים והנקבות , והפריש אפילו העקדים , אשר להם לובן מעט ברגליהם במקום העקידה , והפריש בכשבים כל אשר לבן בו וכל חום. ואם יהיה כל אשר לבן בו , לומר , שהפריש בתישים ובעזים כל אשר בו מראה לבן , בין עקוד בין ברוד , יהיה וכל חום מוסף על המראות הנזכרות. וטעם הוסיפו בשכר הכשבים חום , מפני שאין בתולדותם להיותם בעלי גוונין כתישים והעזים , ואין בתולֶדֶת העזים להיות בהם חום. (לז) ויקח לו יעקב מקל לבנה - כיון שהסכימו להיות שכרו כאלה , היה רשאי לעשות כל מה שיוכל להולידם כן. ואולי התנה יעקב שיעשה בהן כל מה שירצה , כי לבן לא היה יודע בתולֶדֶת הזו , והרועים לא היו מרגישים בדבר בראותם המקלות ברהטים פעם אחת בשנה בימי ניסן , כי בהעטיף הצאן בימי תשרי לא ישים , שלא ישאר ללבן עד פרסה (ע"פ שמ' י , כו). ויש אומרים (רד"ק בשם אביו) , כי השנה הראשונה נולדו ליעקב נקודים וטלואים רבים בברכת השם אשר הראה לו המלאך , ושם המקלות בפני אלו שהיו שלו שיולידו בדמותם , שלא יאמר לבן באשר יולידו כי גנוב הוא אתו. וזה פירוש "בכל יחם הצאן המקושרות" (להלן , מא) , שהם הנולדים לו , "ובהעטיף הצאן" , של לבן , "לא ישים" , "והיה העטופים ללבן" , אשר לא יולדו נקודים , "והקשורים" כולם "ליעקב" (להלן , מב) , כי יולדו נקודים. (מ) והכשבים הפריד יעקב - פירש רבנו שלמה: הנולדים עקודים נקודים הבדילם לעצמם , ועשה אותן עדר לבד , והוליך אותו העדר העקוד לפני הצאן , ופני הצאן ההולכות לאחוריהן צופות באלו; וזהו שאמר: ויתן פני הצאן אל עקוד , שהיו פני הצאן אל עקוד ואל כל חום שנמצא בצאן לבן , וישת לו עדרים לבדו ולא שתם על צאן לבן; כמו שפירשתי. זה לשון הרב; ואין דבריו בכאן נכונים , כי למה הפריד הכשבים - ולא נשאר בעדר לבן נקוד או חום , לא בכשבים ולא בעזים?! ואם היו הנפרדים אותן אשר הולידו הצאן עקודים נקודים וטלואים שהיו שלו , ומהם עשה העדר הזה העקוד , למה הפריד הכשבים לבדם ולא לקח גם התישים והעזים אשר נולדו לו כן , ויעשה מכולם העדר העקוד הזה אשר הולך לפני הצאן?! ועוד , שלא אמר שנולד שם שחום; ועוד , כי לפי דעת הרב , אין בכשבים עקוד וטלוא שאינם שכרו , ולא עשה להם מקלות. אבל פירוש הכתוב , שהפריד הכשבים מן העזים ועשה מהם עדר מיוחד , והנה היו לו עדר כשבים ועדרי עזים , ונתן פני כל הצאן , עדר הכשבים ועדרי העזים , אל העקודים ואל כל חום אשר בכל צאן לבן , ששם העקודים לפני העזים , וכל חום - לפני הכשבים , על דעת הראשונים (רש"י וראב"ע) , או העקודים וכל חום - לפני הכשבים , על דעתנו , כי צורך ההפרדה מפני החום אשר היה שכרו בכשבים לבדן. והנכון בעיני , שיאמר כי הכשבים הפריד יעקב , ונתן פני הצאן הנזכר , שהם הכשבים , אל עקוד ואל כל חום , וישת לו עדרים לבדו מן העקוד והחום , והוליכם לפני הכשבים , ולא שתם על צאן לבן , כי היו שכרו. וטעם בצאן לבן - שעשה כן בכל צאן לבן; והנה העקוד בכשבים היו שלו. ואל תשאל למה אמר הכשבים ואמר פני הצאן , כי דרך המקראות לדבר כן , ובפרשה הזאת בדומה לו בהר הגלעד (ראה בר' לא , כה). וטעם עשותו כן בכשבים , מפני שלא היה במקלות חום , או שידע בתולדת הכשבים , שצריכים לסימנים רבים בכבדותם יותר מן התישים לקלותם. (מא-מב) הצאן המקושרות - הנכון בעיני בלשון הזה , שהם הצאן אשר הזכרים מהם הולכים אחר הנקבות בכל עת , לא יתפרדו מהם לרב תאותם , מלשון "ונפשו קשורה בנפשו" (בר' מד , ל); ולשון חכמים כן הוא (בכורות כד , א): חזיר כרוך אחר רחל; (קידושין עט , ב): בכרוכין אחריה. ויקראו הנולדים בעת ההיא קשורים , על שם אביהם. ורבים אמרו (ראה לק"ט בר' ל , מא) , כי קשורים הם החזקים , אשר איבריהם קשורים זה בזה קשר אמיץ , כי זה סבת הבריאות , והעטופים הם החלושים , אשר נפשם בהם תתעטף (ע"פ תה' קז , ה) , ואין להם תאוה , מלשון "העטופים ברעב" (איכה ב , יט). והתרגום אמר "בכיריא" ו"לקישיא" (ת"א) , כי כן הדבר.