מאגר הכתר בראשית פרק ל עם פירוש רד"ק

פרק ל
[א] וַתֵּ֣רֶא רָחֵ֗ל כִּ֣י לֹ֤א יָֽלְדָה֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב וַתְּקַנֵּ֥א רָחֵ֖ל בַּאֲחֹתָ֑הּ וַתֹּ֤אמֶר אֶֽל־יַעֲקֹב֙ הָֽבָה־לִּ֣י בָנִ֔ים וְאִם־אַ֖יִן מֵתָ֥ה אָנֹֽכִי:
[ב] וַיִּֽחַר־אַ֥ף יַעֲקֹ֖ב בְּרָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר הֲתַ֤חַת אֱלֹהִים֙ אָנֹ֔כִי אֲשֶׁר־מָנַ֥ע מִמֵּ֖ךְ פְּרִי־בָֽטֶן:
[ג] וַתֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה אֲמָתִ֥י בִלְהָ֖ה בֹּ֣א אֵלֶ֑יהָ וְתֵלֵד֙ עַל־בִּרְכַּ֔י וְאִבָּנֶ֥ה גַם־אָנֹכִ֖י מִמֶּֽנָּה:
[ד] וַתִּתֶּן־ל֛וֹ אֶת־בִּלְהָ֥ה שִׁפְחָתָ֖הּ לְאִשָּׁ֑ה וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ יַעֲקֹֽב:
[ה] וַתַּ֣הַר בִּלְהָ֔ה וַתֵּ֥לֶד לְיַעֲקֹ֖ב בֵּֽן:
[ו] וַתֹּ֤אמֶר רָחֵל֙ דָּנַ֣נִּי אֱלֹהִ֔ים וְגַם֙ שָׁמַ֣ע בְּקֹלִ֔י וַיִּתֶּן־לִ֖י בֵּ֑ן עַל־כֵּ֛ן קָרְאָ֥ה שְׁמ֖וֹ דָּֽן:
[ז] וַתַּ֣הַר ע֔וֹד וַתֵּ֕לֶד בִּלְהָ֖ה שִׁפְחַ֣ת רָחֵ֑ל בֵּ֥ן שֵׁנִ֖י לְיַעֲקֹֽב:
[ח] וַתֹּ֣אמֶר רָחֵ֗ל נַפְתּוּלֵ֨י אֱלֹהִ֧ים ׀ נִפְתַּ֛לְתִּי עִם־אֲחֹתִ֖י גַּם־יָכֹ֑לְתִּי וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ נַפְתָּלִֽי:
[ט] וַתֵּ֣רֶא לֵאָ֔ה כִּ֥י עָמְדָ֖ה מִלֶּ֑דֶת וַתִּקַּח֙ אֶת־זִלְפָּ֣ה שִׁפְחָתָ֔הּ וַתִּתֵּ֥ן אֹתָ֛הּ לְיַעֲקֹ֖ב לְאִשָּֽׁה:
[י] וַתֵּ֗לֶד זִלְפָּ֛ה שִׁפְחַ֥ת לֵאָ֖ה לְיַעֲקֹ֥ב בֵּֽן:
[יא] וַתֹּ֥אמֶר לֵאָ֖ה בָּ֣גָ֑ד בָּ֣א גָ֑ד וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ גָּֽד:
[יב] וַתֵּ֗לֶד זִלְפָּה֙ שִׁפְחַ֣ת לֵאָ֔ה בֵּ֥ן שֵׁנִ֖י לְיַעֲקֹֽב:
[יג] וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֔ה בְּאָשְׁרִ֕י כִּ֥י אִשְּׁר֖וּנִי בָּנ֑וֹת וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ אָשֵֽׁר:
[רביעי] [יד] וַיֵּ֨לֶךְ רְאוּבֵ֜ן בִּימֵ֣י קְצִיר־חִטִּ֗ים וַיִּמְצָ֤א דֽוּדָאִים֙ בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּבֵ֣א אֹתָ֔ם אֶל־לֵאָ֖ה אִמּ֑וֹ וַתֹּ֤אמֶר רָחֵל֙ אֶל־לֵאָ֔ה תְּנִי־נָ֣א לִ֔י מִדּוּדָאֵ֖י בְּנֵֽךְ:
[טו] וַתֹּ֣אמֶר לָ֗הּ הַמְעַט֙ קַחְתֵּ֣ךְ אֶת־אִישִׁ֔י וְלָקַ֕חַת גַּ֥ם אֶת־דּוּדָאֵ֖י בְּנִ֑י וַתֹּ֣אמֶר רָחֵ֗ל לָכֵן֙ יִשְׁכַּ֤ב עִמָּךְ֙ הַלַּ֔יְלָה תַּ֖חַת דּוּדָאֵ֥י בְנֵֽךְ:
[טז] וַיָּבֹ֨א יַעֲקֹ֣ב מִן־הַשָּׂדֶה֘ בָּעֶרֶב֒ וַתֵּצֵ֨א לֵאָ֜ה לִקְרָאת֗וֹ וַתֹּ֙אמֶר֙ אֵלַ֣י תָּב֔וֹא כִּ֚י שָׂכֹ֣ר שְׂכַרְתִּ֔יךָ בְּדוּדָאֵ֖י בְּנִ֑י וַיִּשְׁכַּ֥ב עִמָּ֖הּ בַּלַּ֥יְלָה הֽוּא:
[יז] וַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶל־לֵאָ֑ה וַתַּ֛הַר וַתֵּ֥לֶד לְיַעֲקֹ֖ב בֵּ֥ן חֲמִישִֽׁי:
[יח] וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֗ה נָתַ֤ן אֱלֹהִים֙ שְׂכָרִ֔י אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי שִׁפְחָתִ֖י לְאִישִׁ֑י וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יִשָּׂשכָֽר:
[יט] וַתַּ֤הַר עוֹד֙ לֵאָ֔ה וַתֵּ֥לֶד בֵּן־שִׁשִּׁ֖י לְיַעֲקֹֽב:
[כ] וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֗ה זְבָדַ֨נִי אֱלֹהִ֥ים ׀ אֹתִי֘ זֵ֣בֶד טוֹב֒ הַפַּ֙עַם֙ יִזְבְּלֵ֣נִי אִישִׁ֔י כִּֽי־יָלַ֥דְתִּי ל֖וֹ שִׁשָּׁ֣ה בָנִ֑ים וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ זְבֻלֽוּן:
[כא] וְאַחַ֖ר יָ֣לְדָה בַּ֑ת וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמָ֖הּ דִּינָֽה:
[כב] וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶת־רָחֵ֑ל וַיִּשְׁמַ֤ע אֵלֶ֙יהָ֙ אֱלֹהִ֔ים וַיִּפְתַּ֖ח אֶת־רַחְמָֽהּ:
[כג] וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֹּ֕אמֶר אָסַ֥ף אֱלֹהִ֖ים אֶת־חֶרְפָּתִֽי:
[כד] וַתִּקְרָ֧א אֶת־שְׁמ֛וֹ יוֹסֵ֖ף לֵאמֹ֑ר יֹסֵ֧ף יְהוָ֛ה לִ֖י בֵּ֥ן אַחֵֽר:
[כה] וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֛ר יָלְדָ֥ה רָחֵ֖ל אֶת־יוֹסֵ֑ף וַיֹּ֤אמֶר יַֽעֲקֹב֙ אֶל־לָבָ֔ן שַׁלְּחֵ֙נִי֙ וְאֵ֣לְכָ֔ה אֶל־מְקוֹמִ֖י וּלְאַרְצִֽי:
[כו] תְּנָ֞ה אֶת־נָשַׁ֣י וְאֶת־יְלָדַ֗י אֲשֶׁ֨ר עָבַ֧דְתִּי אֹתְךָ֛ בָּהֵ֖ן וְאֵלֵ֑כָה כִּ֚י אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֶת־עֲבֹדָתִ֖י אֲשֶׁ֥ר עֲבַדְתִּֽיךָ:
[כז] וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ לָבָ֔ן אִם־נָ֛א מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ נִחַ֕שְׁתִּי וַיְבָרֲכֵ֥נִי יְהוָ֖ה בִּגְלָלֶֽךָ:
[חמישי] [כח] וַיֹּאמַ֑ר נָקְבָ֧ה שְׂכָרְךָ֛ עָלַ֖י וְאֶתֵּֽנָה:
[כט] וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֵ֖ת אֲשֶׁ֣ר עֲבַדְתִּ֑יךָ וְאֵ֛ת אֲשֶׁר־הָיָ֥ה מִקְנְךָ֖ אִתִּֽי:
[ל] כִּ֡י מְעַט֩ אֲשֶׁר־הָיָ֨ה לְךָ֤ לְפָנַי֙ וַיִּפְרֹ֣ץ לָרֹ֔ב וַיְבָ֧רֶךְ יְהוָ֛ה אֹתְךָ֖ לְרַגְלִ֑י וְעַתָּ֗ה מָתַ֛י אֶעֱשֶׂ֥ה גַם־אָנֹכִ֖י לְבֵיתִֽי:
[לא] וַיֹּ֖אמֶר מָ֣ה אֶתֶּן־לָ֑ךְ וַיֹּ֤אמֶר יַֽעֲקֹב֙ לֹא־תִתֶּן־לִ֣י מְא֔וּמָה אִם־תַּֽעֲשֶׂה־לִּי֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה אָשׁ֛וּבָה אֶרְעֶ֥ה צֹאנְךָ֖ אֶשְׁמֹֽר:
[לב] אֶעֱבֹ֨ר בְּכָל־צֹאנְךָ֜ הַיּ֗וֹם הָסֵ֨ר מִשָּׁ֜ם כָּל־שֶׂ֣ה׀ נָקֹ֣ד וְטָל֗וּא וְכָל־שֶׂה־חוּם֙ בַּכְּשָׂבִ֔ים וְטָל֥וּא וְנָקֹ֖ד בָּעִזִּ֑ים וְהָיָ֖ה שְׂכָרִֽי:
[לג] וְעָֽנְתָה־בִּ֤י צִדְקָתִי֙ בְּי֣וֹם מָחָ֔ר כִּֽי־תָב֥וֹא עַל־שְׂכָרִ֖י לְפָנֶ֑יךָ כֹּ֣ל אֲשֶׁר־אֵינֶנּוּ֩ נָקֹ֨ד וְטָל֜וּא בָּעִזִּ֗ים וְחוּם֙ בַּכְּשָׂבִ֔ים גָּנ֥וּב ה֖וּא אִתִּֽי:
[לד] וַיֹּ֥אמֶר לָבָ֖ן הֵ֑ן ל֖וּ יְהִ֥י כִדְבָרֶֽךָ:
[לה] וַיָּ֣סַר בַּיּוֹם֩ הַה֨וּא אֶת־הַתְּיָשִׁ֜ים הָעֲקֻדִּ֣ים וְהַטְּלֻאִ֗ים וְאֵ֤ת כָּל־הָֽעִזִּים֙ הַנְּקֻדּ֣וֹת וְהַטְּלֻאֹ֔ת כֹּ֤ל אֲשֶׁר־לָבָן֙ בּ֔וֹ וְכָל־ח֖וּם בַּכְּשָׂבִ֑ים וַיִּתֵּ֖ן בְּיַד־בָּנָֽיו:
[לו] וַיָּ֗שֶׂם דֶּ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים בֵּינ֖וֹ וּבֵ֣ין יַעֲקֹ֑ב וְיַעֲקֹ֗ב רֹעֶ֛ה אֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן הַנּוֹתָרֹֽת:
[לז] וַיִּֽקַּֽח־ל֣וֹ יַעֲקֹ֗ב מַקַּ֥ל לִבְנֶ֛ה לַ֖ח וְל֣וּז וְעַרְמ֑וֹן וַיְפַצֵּ֤ל בָּהֵן֙ פְּצָל֣וֹת לְבָנ֔וֹת מַחְשֹׂף֙ הַלָּבָ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמַּקְלֽוֹת:
[לח] וַיַּצֵּ֗ג אֶת־הַמַּקְלוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר פִּצֵּ֔ל בָּרֳהָטִ֖ים בְּשִֽׁקֲת֣וֹת הַמָּ֑יִם אֲשֶׁר֩ תָּבֹ֨אןָ הַצֹּ֤אן לִשְׁתּוֹת֙ לְנֹ֣כַח הַצֹּ֔אן וַיֵּחַ֖מְנָה בְּבֹאָ֥ן לִשְׁתּֽוֹת:
[לט] וַיֶּחֱמ֥וּ הַצֹּ֖אן אֶל־הַמַּקְל֑וֹת וַתֵּלַ֣דְןָ הַצֹּ֔אן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדִּ֖ים וּטְלֻאִֽים:
[מ] וְהַכְּשָׂבִים֘ הִפְרִ֣יד יַעֲקֹב֒ וַ֠יִּתֵּן פְּנֵ֨י הַצֹּ֧אן אֶל־עָקֹ֛ד וְכָל־ח֖וּם בְּצֹ֣אן לָבָ֑ן וַיָּֽשֶׁת־ל֤וֹ עֲדָרִים֙ לְבַדּ֔וֹ וְלֹ֥א שָׁתָ֖ם עַל־צֹ֥אן לָבָֽן:
[מא] וְהָיָ֗ה בְּכָל־יַחֵם֘ הַצֹּ֣אן הַמְקֻשָּׁרוֹת֒ וְשָׂ֨ם יַעֲקֹ֧ב אֶת־הַמַּקְל֛וֹת לְעֵינֵ֥י הַצֹּ֖אן בָּרֳהָטִ֑ים לְיַחְמֵ֖נָּה בַּמַּקְלֽוֹת:
[מב] וּבְהַעֲטִ֥יף הַצֹּ֖אן לֹ֣א יָשִׂ֑ים וְהָיָ֤ה הָֽעֲטֻפִים֙ לְלָבָ֔ן וְהַקְּשֻׁרִ֖ים לְיַעֲקֹֽב:
[מג] וַיִּפְרֹ֥ץ הָאִ֖ישׁ מְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַֽיְהִי־לוֹ֙ צֹ֣אן רַבּ֔וֹת וּשְׁפָחוֹת֙ וַעֲבָדִ֔ים וּגְמַלִּ֖ים וַחֲמֹרִֽים:

פרק ל
(א) ותרא. ותקנא רחל באחותה - קנאה בטוב שראתה לאחותה , שילדה ארבעה בנים ליעקב , והיא לא ילדה אפִלו אחד. (ב) ויחר. אשר מנע ממך - הוא מנע ממך ולא אני , וממנו תבקשי שיתן לך בנים. כי אני נותן לך מה שעלי לתת , כי אני שוכב עמך; מה אוכל אני לעשות אם את עקרה? מהאל תבקשי שיפתח את רחמך , כאשר עשה לאחותך בבקשה ממנו. וה'מניעה' היא מלתת ההריון בפתוח הרחם , כאשר עשה בלאה (ראה בר' כט , לא). לפיכך חרה אף יעקב , לפי שתלתה הכח בו ולא באל , אשר לו הכח והיכולת , עד עקרה ילדה שבעה (ע"פ ש"א ב , ה); והיא אמרה "הבה לי בנים" (לעיל , א). אבל אם אמרה: בקש רחמים עלי - צדקה במאמרה , ולא חרה אפו בה. (ג) ותאמר - אחר שאין בידך לעשות בי דבר , והאל מנע ממני , בא אל אמתי בלהה ותלד על ברכי - מה שתלד , יהיה על ברכי , ואהיה לו לאומנת , ואחשוב שיהיה בני , כיון שיהיה משִפְחָתי. ואבנה גם אנכי - גם - רוצה לומר: כמו אחותי , ואם לא ממני , יהיה ממנה. ומלת ואבנה - פרשנוה (בר' טז , ב). (ד) ותתן לו. לאשה - יחדה לו למשכבו. (ה) ותהר - זכר בארבעת בני השפחות ליעקב (להלן , ז , י , יב) , להודיע , כי הם נחשבים ליעקב כבני הנשים; וכן היו בברכה ובירושה. גם היה בהם ראש דגל כמו בבני הנשים (ראה במ' ב , כה) , וכן בשופטים (ראה שו' ד , ו; ז , א ועוד). (ו) ותאמר. דנני אלהים - שמני בדינו עם אחותי וראה כי גם אני ראויה לבנים כמוה. ולפי שזכרה הדין , זכרה שם אלהים , שפירושו 'דיין'. וגם שמע בקולי - שהתפללתי לפניו על זה; ואפלו לא הייתי ראויה לכך , שמע בקולי ויתן לי בן - כי אני חושב אותו כמו אם היה בני , כיון שהוא משִפְחָתי. (ז) ותהר. (ח) ותאמר. נפתולי אלהים - חזוקים גדולים נתחזקתי עם אחותי , כאדם הנתפש עם חברו ומתחזק עמו לראות מי יכול מחברו ומי יפיל את חברו , ומסיעים ומסבבים זה את זה. לפיכך נאמר בזה הלשון , כמו ה'פתיל' שהוא מדובק משני חוטים ומשזר , ואז הוא חזק יותר. ואמרה אלהים - להגדיל הנפתולים , כי כל דבר שרוצה להגדיל , סומך אותו לשם יתברך , כמו "עיר גדולה לאלהים" (יונה ג , ג); "כהררי אל" (תה' לו , ז); "ארזי אל" (תה' פ , יא); "מאפליה" (יר' ב , לא); "שלהבתיה" (שה"ש ח , ו). (ט) ותרא - חשבה כי לא תוליד עוד , ונתנה שפחתה ליעקב להבנות ממנה; ואע"פ שהיו לה בנים , רצתה להרבות בנים , כי כל כונתם היתה להרבות בנים. (י) ותלד. (יא) ותאמר. בגד - כתוב מלה אחת בלא אל"ף , ופירוש: במזל טוב בא זה; וקרי שתי מלות , רוצה לומר: בא מזל; והענין אחד. וכן "העורכים לגד שלחן" (יש' סה , יא) - למזל. ואמר רבי משה הכהן , כי הוא כוכב 'צדק' , כי כן יקרא בלשון קדר; והוא מזל שיורה על כל דבר טוב. ואם נפרש גד - ענין גדוד , יתפרש גם כן על זה הדרך , ויהיה פירוש בא גד - בא גודד הגדוד , כלומר: עם זה היו לי גדוד בנים. (יב) ותלד. (יג) ותאמר. באשרי - מקור מן הקל , יאמר כל הבנין ממנו; אמרה: באשרי שֶאָשַרְתִי. כי אשרוני בנות - כי הנשים אומרות עלי: אשרי שהיו לי כמה בנים , בין ממני בין מִשִפְחָתי. (יד) וילך ראובן - וראובן היה אז כבן שבע שנים , ויצא אל השדה בימי קציר חטים , ומצא דודאים ולקטם והביאם אל לאה אמו. והדודאים הם עשב ששרשם הוא מצוייר ציור טבעי בדמות אדם. אולי שמע ראובן מה שאומרים ההמון , כי הם מועילים להריון האשה; ולפי שעמדה אמו מלדת , הביאם אליה. אבל הדבר הזה אינו אמת; כי אִלו היה כן , למה לא הרתה רחל שלקחה מהם? וגם לאה לא הרתה בסבתם , שהרי אמר "וישמע אלהים אל לאה" (להלן , יז). ותאמר רחל - חשבה כי דברי ההמון אמת. (טו) ותאמר לה. המעט קחתך את אישי - כי בעבור שלא היו לה בנים לרחל , היה יעקב שוכב עם רחל יותר משהיה שוכב עם לאה , כדי להפיס דעתה. את אישי - כי אישי הוא כמו אישך. ולקחת גם את דודאי בני. ולקחת - מקור , רוצה לומר: ותרצי לקחת. ואִלו היה כדברי המתרגם שתרגם "ותסבין" (ת"א) , היתה התי"ו דגושה כמשפט , כמו "ולקחת בידך" (מ"א יד , ג). לכן - בעבור כן. (טז) ויבא יעקב - כל הספור הזה להודיע , כי כל האמהות כונתם להוליד בנים מיעקב , לפי שהיה צדיק וטוב , לא להנאת המשגל. ורחל , כשלְקחה יעקב הזמן ההוא להיות עמה תמיד , כי אמרה , אולי באחת הפעמים תפקד ותהר; ובכל פעם ופעם היתה מתפללת לאל שיתן לה הריון , כמו שאמר "וישמע אליה אלהים" (להלן , כב). וכן לאה , כשבקשה אותו מאחותה כדי שתלד ממנו עוד , התפללה לאל שיתן לה הריון באותה הביאה , כי עמדה מלדת , כמו שאמר "וישמע אלהים אל לאה" (להלן , יז). ומה שיצאה לאה לקראתו , מדרך המוסר עשתה זה , לפי שיעקב , שלא ידע בדבר , היה הולך כדרכו לבית רחל , ולא היה מדרך המוסר שתוציאנו לאה מבית אחותה , אחר שנכנס שם. אלי תבא - אל אהלי , כי לכל אחת היה לה אהל בפני עצמה. - בלילה הוא בידיעת המתואר וחסרון ידיעת התואר , וכן "את הכבש אחד" (במ' כח , ד); "את העגלה חדשה" (ש"ב ו , ג) , ורבים כמוהם. (יז) וישמע. באמרו בן חמישי ו"בן ששי" (להלן , יט) , להודיע , כי בצדקתה ובתפילתה יצאו חצי שבטי ישראל ממנה. (יח) ותאמר - לפי שעמדה מלדת ונתנה במקומה שפחתה לאישהּ , חשבה בזה , שיש לה שכר מאת האל משני פנים: האחד , שגרמה לבעלה להרבות בנים , ולא תהיה שכיבתו עם האשה לבטלה; והשני , שעשתה טובה גדולה עם שפחתה לתת אותה בחיק בעלה , ושיהיו לה בנים מאותו צדיק; ולפיכך קותה בזה שכר מאת האל. וכאשר שמע אלהים תפלתה , והרתה בזו הביאה אחר שעמדה מלדת (ראה לעיל , ט) , חשבה כי זה הוא שכר לה מאת האל , לפיכך קראה שם הבן הזה יששכר , כלומר: יש שכר לפעולתי. (יט) ותהר. (כ) ותאמר. זבדני אלהים אותי זבד טוב - עניינו לפי מקומו: נתן לי אלהים מתן טוב. ומה שאמר אותי אחר שאמר זבדני וכפל הכנוי , הוא לתוספת באור. או יהיה פירוש אותי כמו 'ממני' , כמו "הם יצאו את העיר" (בר' מד , ג) , וזולתו; כלומר: ממני עצמי נתן לי מתן טוב , שלא היה זרע בעלי בי לבטלה , ונתן לי בו הריון וילדתי בן; הנה כי המתן היה ממני ובי , אלא שרצונו היה משותף בו. הפעם יזבלני - שיהיה ביתי - זבולו (ע"פ מ"א ח , יג) , ומגורו יהיה עמי יותר תמיד ממה שהיה; שיוסיף בי אהבה , כי ילדתי לו ששה בנים. ועל שם "זבול" (מ"א ח , יג) קראה אותו זבולון. (כא) ואחר ילדה בת - נראה , כי דינה תאומה היתה עם זבולון , לפיכך אמר ואחר ילדה , ולא אמר 'ותלד עוד'. ולא זכר למה קראה שמה דינה. ויש דרש (ברכות ס , א) , שדנה לאה בעצמה ואמרה: אם זה זכר , לא תהא רחל אחותי כאחת השפחות! והתפללה , ונהפכה לנקבה. (כב) ויזכור - אחר שנראת כנשכחת , שכלן ילדו והיא לא ילדה , ראה האל בעלבונה ופקדה. וישמע - אל כל התפלות שהתפללה; הגיעה עתה העת שנעתר האל לתפלתה. (כג) ותהר. אסף אלהים את חרפתי - על דרך "אספו נגהם" (יואל ד , טו); או יהיה לשון 'כליה' , כמו "ואספת נפשך" (שו' יח , כה); "פן אוסיפך עמו" (ש"א טו , ו). (כד) ותקרא. בן אחר - לפחות יהיה לי בן אחר , אם לא יהיה יותר. (כה) ויהי כאשר ילדה רחל - כיון שילדה רחל , שהיתה עקרה , אמר יעקב: אין לו טענה ללבן שיעכבני עוד , כי כבר ילדו בנותיו ושפחותיו שנתן לי. ויש דרש (ב"ר עג , ו): כיון שנולד יוסף , בטח מרעתו של עשו , כי נאמר לו בנבואה , כי זרעו של עשו עתיד ליפול ביד זרעו של יוסף; לפיכך רצה ללכת לו אל ארצו. שלחני - כלומר: תן לי רשות ללכת. (כו) תנה - כי בביתך וברשותך כל אשר לי. אשר עבדתי אותך - כלומר: לא תוכל לעכבם לי , כי עבדתיך בהן; ואוליך אותם אל ארצי. בהן - שב אל נשי. (כז) ויאמר. נחשתי - כתרגומו; כלומר: ישיבתך עמי היתה לי נחש וסימן טוב , וארצה שתשב עמי עוד. (כח) ויאמר. נקבה - כתרגומו , וכן "אשר פי יי' יקבנו" (יש' סב , ב); "נקובי ראשית הגוים" (עמ' ו , א); כלומר: כל מה שתפרש עלי שאתן בשכרך , אתן. (כט) ויאמר. ואת אשר היה - פירושו: "כי מעט" (להלן , ל); כלומר: אתה ידעת כי עבדתיך באמונה , וידעת כי מקנך אשר היה אתי , מעט היה , ואלהים שלח ברכה במקנך בסבתי. (ל) כי מעט. לרגלי - רוצה לומר: מזמן שהלכתי בעבודתך , נתברכת; כמו שאומרים בני אדם: רגל טובה לפלוני. גם אנכי לביתי - כמו: מתי אעשה אנכי גם לביתי , כלומר: מתי אטרח לצורך ביתי כמו שטרחתי בעבורך? ורבינו שלמה פירש: עד עתה אין עושין לצרכי אלא בני , מתי אעשה גם אנכי? (לא) ויאמר - כלומר: אני מבקש ממך שתשב עוד עמי; ועתה אמור: מה אתן לך בשכרך? לא תתן לי מאומה - לא תתן לי שום דבר קצוב בשכרי , אלא יהיה שכרי דרך מקרה וטובת האל , כמו שיזמין לי; ובזה אשובה ארעה צאנך אשמור כמו שעשיתי. (לב) אעבור - פירושו: אעבור עמך. הסר - מקור , או פירושו: הסר אתה משם , שלא תאמר היום או מחר , שנשאר שם שום נקוד וטלוא שיולידו דמותן. כל שה נקוד וטלוא - מהתישים שהם הזכרים , וכן מן העזים הנקבות , כמו שאמר וטלוא ונקוד בעזים. והתישים - לא זכרם במפורש , כי כן הבינו כל אחד מהם; ובספור המעשה זכרם בפירוש (להלן , לה). ומה שאמר שה - לפי שהוא כולל זכר ונקבה , כמו "בין שה בריה ובין שה רזה" (יח' לד , כ); "ושור או שה אותו ואת בנו" (וי' כב , כח). וכל שה חום בכבשים - אבל חום בעזים לא , כי רובם שחורות. נקוד - בשחורות , או צהובות שבהם נקודות לבנות. וטלוא - הוא שכתמיו רחבים , כמו "מטולאות" (יהו' ט , ה); וכן בדברי רבותינו ז"ל (ברכות מג , ב): טלאי על גבי טלאי. חום - שחור; וכן אמר בלשון ערבי , במי שהוא שחור הראש והגרון מן הצאן , יאמרו לו 'חום'. והיה שכרי - כאלה יהיה שכרי , במה שיולידו מכאן ואילך הצאן. (לג) וענתה בי צדקתי - כי בצדק התנהגתי עמך ואתנהג; וצדקתי תעיד בי , שיולידו הצאן רבים כאלה ויהיו לחלקי , וכל שתמצא בחלקי שאפריד מצאנך , ותמצא שאינו כאלה , תאמר כי גנוב הוא אתי. ומלת לפניך דבקה עם וענתה בי צדקתי , כלומר: אתה תראה שתעיד בי צדקתי כשתבא אלי על שכרי , לראות מה הוא. (לד) ויאמר. הן - טוב הוא; אני רוצה בזה השכר אשר פירשת. לו יהי כדברך - הלואי שיהיה כדברך , שלא תחזור בך. כי חשב לבן , כיון שהמולידים לא יהיו כן , כי הנולדים נקוד וטלוא וחום לא יהיו אלא מעטים. (לה-לו) ויסר - לבן הסירם מן הצאן כמו שאמר לו יעקב. העקודים - זכר עקודים במקום 'נקודים' (ראה לעיל , לב) , כי עקודים הם נקודים , אלא שעקודים - רוצה לומר: על נקודות היד והרגל לבד , מענין "ויעקד את יצחק בנו" (בר' כב , ט); כשרוצים לגזוז את הצאן קושרים אותו ביד וברגל. ו'נקודים' כולל נקודות כל הגוף; ובא להודיע באומרו עקודים , כי לבן דקדק בהסרת הנקודים; כי אפִלו אותם שלא היו נקודותם אלא ברגלים לבד , הסיר לבן מהצאן; אין צריך לומר ש"נקוד" (לעיל , לב) , אותם שנקודֹתם בכל הגוף. ואחר כן כלל ואמר כל אשר לבן בו - כל מי שהיה שום לבנינות בו , בין מעט בין הרבה. ולבן יהיה תאר כחבריו; ופירושו: כל מי שהיה צמר לבן בו , רוצה לומר: בחלק ממנו; ויחסר המתואר , כמו "כעדר הקצובות" (שה"ש ד , ב) , והדומים לו. ויתן ביד בניו - לבן נתן אותם שהסיר שלשת ימים ממקום שהיה רועה יעקב , ויעקב היה רועה הנותרות במקום שהיה רגיל לרעות. ועשה זה לבן מיראתו , שמא ילכו מן הנקודים אשר ביד בניו , אל הצאן שהיה רועה יעקב ויתערבו עמהם , ויאמר יעקב כי שלו הם. (לז) ויקח - לא עשה יעקב זה בשנה ראשונה , אלא ממנה ואילך. והמקלות לא היה משים לצאן לבן , כי אם לחלקו המגיעו מהנולדים בשנה ראשונה , שהיו עקודים נקודים וטלואים; ולאותם שהיו שלו היה משים המקלות , כדי שלא יולידו אלא כדמות הפצלות; שאם היו מולידים צאן יעקב עזים שלא יהיו נקודים וטלואים , יחשדנו לבן כי גנבם יעקב מהצאן שלו. כן פירש אדני אבי ז"ל; כי רבים תמהים על יעקב אבינו שהיה צדיק , איך היה עושה דבר רמאות בצאן לבן להרבות חלקו. לבנה הוא עץ שגזרתו 'לבן' , ולקח אותו כדי לפצל בו הפצלות בעודו לח , וכן לקח מקלות לוז וערמון לחים , כי אלו יהיה מחשופם לבן יותר מהאחרים. וכאשר היה מסיר הקלִפות , נשארו מקומותיהם חשופות , והם לבנות. וה'פצול' הוא הסרת הקלפה. ולוז וערמון - ידועים. (לח) ויצג את המקלות - העמידם בשקתות המים בשעה שבא להשקות הצאן; זהו שאמר אשר תבאן , פירושו: כאשר תבאן , וכן "אשר ראיתם את מצרים היום" (שמ' יד , יג); "תאכל מצות אשר צויתיך" (שמ' לד , יח) - כאשר. לנכח הצאן - העמידם לנכח הצאן. ויחמנה - כי דרך הצאן להתחמם ולעלות הזכרים על הנקבות בבאן לשתות. ופירוש ברהטים - מתרגום "וירץ": "ורהט" (בר' יח , ב); ופירוש: במקום מרוצת מים בברכות העשויות בארץ , להשקות שם הבהמות. ומלת ויחמנה באה בסימן אחד משני סימני הנקבות , וכן "וישרנה הפרות" (ש"א ו , יב). (לט) ויחמו - על הזכרים אמר וכן הנקבות , כי כאחד מתחממים. אל המקלות - כנגד המקלות. ותלדן הצאן - כי כח הדמיון במוח , והזרע - תחלתו מהמוח; לפיכך ילדו לפי הדמיון. (מ) והכשבים הפריד יעקב - הפרידם מהתישים והעזים , שלא היה משקה אותם עמהם , כדי שלא יצאו נקודים; כי אותם לא היו ליעקב , אלא השחורים מן הכשבים היו לו; לפיכך היה משקה אותם לבדם , הכשבים והרחלות. ולאותם לא היה משים מקלות , כי לא היו לו מקלות שחורות אלא אם כן היה צובע אותם; ואם היה עושה כן היה נכר הדבר ונודע , כי במדבר לא היה יכול לצבעם; אלא היה נותן פני הצאן אל עקוד: פני העזים והתישים מצאן יעקב - נתן אותם , בשעה שהיו שותים , כנגד העקוד והנקוד והטלוא שהיו בצאן לבן , מלבד המקלות שהיו כנגדם; וכן היה נותן פני הכשבים והרחלות בשעה שהיו שותים , כנגד כל חום שהיו בצאן לבן , כדי שילדו כמותן. וזכר עקד , ובכללו 'נקוד' ו'טלוא'. וישת לו עדרים לבדו - מהנולדים לו בכל שנה , שת לו עדרים לבדו , כי רבו הנולדים , ונתן אותם ביד רועים , ולא רעה אותם הוא עם צאן לבן. כי לבן היה עינו רעה , וכשהיה בא לבקר את צאנו , והיה רואה בצאן עקודים או נקודים או טלואים כמו שהיה תנאו , בכל שנה שהיה מחליף משכורתו , והיה רואה חלקו של יעקב רב משלו , היה מריב עמו לקנאתו בו. על צאן - כמו 'עם צאן' , וכן "ויבאו האנשים על הנשים" (שמ' לה , כב). (מא-מב) והיה בכל יחם - בכל עת שהיו מתחממות , והוא עת חבורן; וכן הוא התרגום "בכל עדן דמתיחמן". ויחם - מקור; ובעבור הדבקו למלת בכל , נֹאמר שהוא במקום שם; ואם נֹאמר שהוא חסר 'עת' , כמו שכתבנו , הוא מקור כמשפט. הצאן מולידות פעמים בשנה , ועתה מספר באי זה מן הלידות היה משים יעקב את המקלות. ואמר , כי בלידה הראשונה שהיא המעוטה , היה משים יעקב את המקלות , לפי שלא היה מקפיד לבן באותה לידה לבא לבקר את צאנו , לפי שהיא מעוטה; אבל בלידה שנייה שהיא מרובה , לא היה משים את המקלות , לפי שהיה בא לבן באותה לידה לבקר את צאנו , והיה מוצא דבר המקלות והיה מריב עמו וגוזל ממנו את שלו , לפי שהיה מוצא אותו רמאי. ואע"פ שיעקב לא היה משים המקלות כי אם בשלו , כמו שכתבתי בשם אדוני אבי (לעיל , לז) , אע"פ כן היה אומר לבן: כשם שמשים בשלו משים בשלי. ופירוש המקושרות והקשורים , וכן ובהעטיף והעטופים , כמו שתרגם אנקלוס. ואדני אבי ז"ל פירש , כי שנה אחת היה זה התנאי ביניהם , שיהיו הנולדים בלידה ראשונה של יעקב , והנולדים בלידה שניה של לבן. ליחמנה במקלות - ליחם אותן בענין המקלות , כמו שפירשתי (לעיל , לח). וה"א ליחמנה נוספת , כה"א "אותכה" (שמ' כט , לה). והיה בלא ה"א: ליחמן; ובאה הנו"ן דגושה שלא כמנהג , כמו נו"ן "עיני תיראינה בה" (מי' ז , י). וכן נו"ן "תעוגינה לעיניהם" (יח' ד , יב) רפה , והמנהג להיותה דגושה. ואע"פ שיש בזה ובזה פנים אחרים , כתבנום בספר 'מכלול' , בחלק הדקדוק ממנו (צב , ב). והיה כל הספור הזה להודיע , כי השגחת האל בצדיק להצילו מיד רשע , שלא יוכל לו , כמו שאמר "זומם רשע לצדיק" וגו' (תה' לז , יב) , ואומר "יי' לא יעזבנו בידו" (שם , לג). (מג) ויפרוץ - ענין 'רבוי הממון' , וכן "ופרצת ימה" (בר' כח , יד); כאלו הרכוש פורץ הגדר , כלומר , שלא יכילנו מקום מרובו; וזה על דרך ההפלגה. ועוד אמר מאד מאד - להגדיל הרבוי. ויהי לו צאן רבות - אמר רבות על הנקבות , כי מהן יהיה הרבוי , כי זכר אחד יהיה לכמה נקבות. ולא זכר הבקר , כי מלאכתו היה בצאן ובהם היה מתעסק , ואע"פ שהיו לו בקר.