פרק לג
[א]
וַיִּשָּׂ֨א
יַעֲקֹ֜ב
עֵינָ֗יו
וַיַּרְא֙
וְהִנֵּ֣ה
עֵשָׂ֣ו
בָּ֔א
וְעִמּ֕וֹ
אַרְבַּ֥ע
מֵא֖וֹת
אִ֑ישׁ
וַיַּ֣חַץ
אֶת־הַיְלָדִ֗ים
עַל־לֵאָה֙
וְעַל־רָחֵ֔ל
וְעַ֖ל
שְׁתֵּ֥י
הַשְּׁפָחֽוֹת:
[ב]
וַיָּ֧שֶׂם
אֶת־הַשְּׁפָח֛וֹת
וְאֶת־יַלְדֵיהֶ֖ן
רִֽאשֹׁנָ֑ה
וְאֶת־לֵאָ֤ה
וִילָדֶ֙יהָ֙
אַחֲרֹנִ֔ים
וְאֶת־רָחֵ֥ל
וְאֶת־יוֹסֵ֖ף
אַחֲרֹנִֽים:
[ג]
וְה֖וּא
עָבַ֣ר
לִפְנֵיהֶ֑ם
וַיִּשְׁתַּ֤חוּ
אַ֙רְצָה֙
שֶׁ֣בַע
פְּעָמִ֔ים
עַד־גִּשְׁתּ֖וֹ
עַד־אָחִֽיו:
[ד]
וַיָּ֨רָץ
עֵשָׂ֤ו
לִקְרָאתוֹ֙
וַֽיְחַבְּקֵ֔הוּ
וַיִּפֹּ֥ל
עַל־צַוָּארָ֖ו
וַיִּשָּׁקֵ֑הוּ
וַיִּבְכּֽוּ:
[ה]
וַיִּשָּׂ֣א
אֶת־עֵינָ֗יו
וַיַּ֤רְא
אֶת־הַנָּשִׁים֙
וְאֶת־הַיְלָדִ֔ים
וַיֹּ֖אמֶר
מִי־אֵ֣לֶּה
לָּ֑ךְ
וַיֹּאמַ֕ר
הַיְלָדִ֕ים
אֲשֶׁר־חָנַ֥ן
אֱלֹהִ֖ים
אֶת־עַבְדֶּֽךָ:
[רביעי]
[ו]
וַתִּגַּ֧שְׁןָ
הַשְּׁפָח֛וֹת
הֵ֥נָּה
וְיַלְדֵיהֶ֖ן
וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶֽיןָ:
[ז]
וַתִּגַּ֧שׁ
גַּם־לֵאָ֛ה
וִילָדֶ֖יהָ
וַיִּֽשְׁתַּחֲו֑וּ
וְאַחַ֗ר
נִגַּ֥שׁ
יוֹסֵ֛ף
וְרָחֵ֖ל
וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ:
[ח]
וַיֹּ֕אמֶר
מִ֥י
לְךָ֛
כָּל־הַמַּחֲנֶ֥ה
הַזֶּ֖ה
אֲשֶׁ֣ר
פָּגָ֑שְׁתִּי
וַיֹּ֕אמֶר
לִמְצֹא־חֵ֖ן
בְּעֵינֵ֥י
אֲדֹנִֽי:
[ט]
וַיֹּ֥אמֶר
עֵשָׂ֖ו
יֶשׁ־לִ֣י
רָ֑ב
אָחִ֕י
יְהִ֥י
לְךָ֖
אֲשֶׁר־לָֽךְ:
[י]
וַיֹּ֣אמֶר
יַעֲקֹ֗ב
אַל־נָא֙
אִם־נָ֨א
מָצָ֤אתִי
חֵן֙
בְּעֵינֶ֔יךָ
וְלָקַחְתָּ֥
מִנְחָתִ֖י
מִיָּדִ֑י
כִּ֣י
עַל־כֵּ֞ן
רָאִ֣יתִי
פָנֶ֗יךָ
כִּרְאֹ֛ת
פְּנֵ֥י
אֱלֹהִ֖ים
וַתִּרְצֵֽנִי:
[יא]
קַח־נָ֤א
אֶת־בִּרְכָתִי֙
אֲשֶׁ֣ר
הֻבָ֣את
לָ֔ךְ
כִּֽי־חַנַּ֥נִי
אֱלֹהִ֖ים
וְכִ֣י
יֶשׁ־לִי־כֹ֑ל
וַיִּפְצַר־בּ֖וֹ
וַיִּקָּֽח:
[יב]
וַיֹּ֖אמֶר
נִסְעָ֣ה
וְנֵלֵ֑כָה
וְאֵלְכָ֖ה
לְנֶגְדֶּֽךָ:
[יג]
וַיֹּ֣אמֶר
אֵלָ֗יו
אֲדֹנִ֤י
יֹדֵעַ֙
כִּֽי־הַיְלָדִ֣ים
רַכִּ֔ים
וְהַצֹּ֥אן
וְהַבָּקָ֖ר
עָל֣וֹת
עָלָ֑י
וּדְפָקוּם֙
י֣וֹם
אֶחָ֔ד
וָמֵ֖תוּ
כָּל־הַצֹּֽאן:
[יד]
יַעֲבָר־נָ֥א
אֲדֹנִ֖י
לִפְנֵ֣י
עַבְדּ֑וֹ
וַאֲנִ֞י
אֶֽתְנָהֲלָ֣ה
לְאִטִּ֗י
לְרֶ֨גֶל
הַמְּלָאכָ֤ה
אֲשֶׁר־לְפָנַי֙
וּלְרֶ֣גֶל
הַיְלָדִ֔ים
עַ֛ד
אֲשֶׁר־אָבֹ֥א
אֶל־אֲדֹנִ֖י
שֵׂעִֽירָה:
[טו]
וַיֹּ֣אמֶר
עֵשָׂ֔ו
אַצִּֽיגָה־נָּ֣א
עִמְּךָ֔
מִן־הָעָ֖ם
אֲשֶׁ֣ר
אִתִּ֑י
וַיֹּ֙אמֶר֙
לָ֣מָּה
זֶּ֔ה
אֶמְצָא־חֵ֖ן
בְּעֵינֵ֥י
אֲדֹנִֽי:
[טז]
וַיָּשָׁב֩
בַּיּ֨וֹם
הַה֥וּא
עֵשָׂ֛ו
לְדַרְכּ֖וֹ
שֵׂעִֽירָה:
[יז]
וְיַֽעֲקֹב֙
נָסַ֣ע
סֻכֹּ֔תָה
וַיִּ֥בֶן
ל֖וֹ
בָּ֑יִת
וּלְמִקְנֵ֙הוּ֙
עָשָׂ֣ה
סֻכֹּ֔ת
עַל־כֵּ֛ן
קָרָ֥א
שֵׁם־הַמָּק֖וֹם
סֻכּֽוֹת:
ס
[יח]
וַיָּבֹא֩
יַעֲקֹ֨ב
שָׁלֵ֜ם
עִ֣יר
שְׁכֶ֗ם
אֲשֶׁר֙
בְּאֶ֣רֶץ
כְּנַ֔עַן
בְּבֹא֖וֹ
מִפַּדַּ֣ן
אֲרָ֑ם
וַיִּ֖חַן
אֶת־פְּנֵ֥י
הָעִֽיר:
[יט]
וַיִּ֜קֶן
אֶת־חֶלְקַ֣ת
הַשָּׂדֶ֗ה
אֲשֶׁ֤ר
נָֽטָה־שָׁם֙
אָהֳל֔וֹ
מִיַּ֥ד
בְּנֵֽי־חֲמ֖וֹר
אֲבִ֣י
שְׁכֶ֑ם
בְּמֵאָ֖ה
קְשִׂיטָֽה:
[כ]
וַיַּצֶּב־שָׁ֖ם
מִזְבֵּ֑חַ
וַיִּ֨קְרָא־ל֔וֹ
אֵ֖ל
אֱלֹהֵ֥י
יִשְׂרָאֵֽל:
ס
פרק לג
(ב)
ואת
לאה
וילדיה
אחרונים
-
אחרון
אחרון
חביב
(ראה
ב"ר
עח
,
ח).
(ג)
והוא
עבר
לפניהם
-
אם
בא
אותו
רשע
להלחם
,
ילחם
בי
תחלה.
(ד)
ויחבקהו
-
נתגלגלו
רחמיו
כשראהו
משתחוה
כל
השתחואות
הללו
(ראה
ב"ר
עח
,
ח).
וישקהו
-
נקוד
עליו
,
ויש
חולקין
בדבר
בברייתא
דספרי
(ספ"ב
סט):
יש
שדרשו
נקודה
זו
לומר
שלא
נשקו
בכל
לבו;
אמר
רבי
שמעון
בן
יוחי:
והלכה
היא:
בידוע
ששונא
עשו
ליעקב
,
אלא
נהפכו
רחמיו
באותה
שעה
ונשקו
בכל
לבו.
(ה)
מי
אלה
לך
-
מי
אלה
להיות
שלך?
(ז)
נגש
יוסף
ורחל
-
בכולן
האמהות
נגשות
לפני
הבנים
,
אבל
רחל
-
נגש
יוסף
-
לפניה;
אמר:
אמי
יפת
תואר
,
שמא
יתלה
בה
עיניו
אותו
רשע
,
אעמוד
כנגדה
ואעכבנו
מלהסתכל
בה.
[מכאן
זכה
יוסף
לברכה:
"עלי
עין"
(בר'
מט
,
כב;
ראה
ב"ר
עח
,
י)].
(ח)
מי
לך
כל
המחנה
-
[מי
כל
המחנה]
אשר
פגשתי
שהוא
שלך?
כלומר:
למה
הוא
לך?
פשוטו
של
מקרא
-
על
מוליכי
המנחה.
ומדרשו
(ב"ר
עח
,
יא):
כתות
של
מלאכים
פגע
,
שהיו
דוחפין
אותו
ואת
אנשיו
,
ואומרים
להם:
של
מי
אתם?
והם
אומרים
להם:
משל
עשו.
והם
אומרים:
הכו
,
הכו!
ואלו
אומרים:
'בנו
של
יצחק
הוא'
,
ולא
היו
משגיחין;
'בן
בנו
של
אברהם
הוא'
,
ולא
היו
משגיחין;
'אחיו
של
יעקב
הוא'
,
ואֵילוּ
אומרים
להם:
אם
כן
משלנו
אתם.
(ט)
יהי
לך
אשר
לך
-
כאן
הודה
לו
על
הברכות
(שם).
(י)
אל
נא
תאמר
לי
כן.
אם
נא
מצאתי
חן
בעיניך
ולקחת
מנחתי
מידי
כי
על
כן
ראיתי
-
כי
כדיי
והגון
לך
שתקבל
מנחתי
על
אשר
ראיתי
פניך
,
והן
חשובין
לי
כראיית
פני
המלאך
שראיתי
,
שר
שלך;
ועוד
שנתרצית
לי
למחול
על
סורחני.
ולמה
הזכיר
לו
ראיית
המלאך?
כדי
שיתירא
ממנו
ויאמר:
רָאָה
מלאכים
וניצול
,
איני
יכול
לו
מעתה
(ראה
סוטה
מא
,
ב).
ותרצני
-
נתפייסת
לי
,
וכן
כל
'רצון'
שבמקרא
לשון
'פיוס':
"כי
לא
לרצון
יהיה
לכם"
(וי'
כב
,
כ)
-
הקרבנות
באים
לרצות
ולפייס;
"שפתי
צדיק
ידעון
רצון"
(מש'
י
,
לב)
-
יודעים
לרצות
ולפייס.
(יא)
ברכתי
-
מנחה
זו
,
הבאה
על
ראיית
פנים
,
לפרקים
אינה
באה
אלא
לשאלת
שלום;
וכל
ברכה
שהיא
לראיית
פנים
,
כגון:
"ויברך
יעקב
את
פרעה"
(בר'
מז
,
י);
"עשו
אתי
ברכה"
דסנחריב
(מ"ב
יח
,
לא);
"לשאול
לו
לשלום
ולברכו"
דתועי
מלך
חמת
(ש"ב
ח
,
י)
-
כולן
לשון
ברכת
שלום
,
שקורין
'שלודיר'
בלעז
,
אף
זו:
קח
נא
את
ברכתי
-
'מון
שלוד'
בלעז
-
[המנחה
נקראת
כן].
אשר
הובאת
לך
-
לא
טרחת
בה
,
ואני
יגעתי
להגיעה
עד
שבאת
לידך
(ראה
ב"ר
עח
,
יב).
חנני
אלהים
-
נו"ן
ראשונה
מדגשת
,
שהיא
משמשת
במקום
שני
נוני"ן
,
שהיה
לו
לכתוב
'חננני'
(ראה
תה'
ט
,
יד)
,
שאין
'חנן'
בלא
שתי
נוני"ן
,
והשלישית
לשימוש
,
כמו
'עשאני';
"זבדני"
(בר'
ל
,
כ).
וכי
יש
לי
כל
-
כל
ספוקי
,
ועשו
דיבר
בלשון
גאוה:
"יש
לי
רב"
(לעיל
,
ט)
-
יותר
מכדי
צרכי.
(יב)
נסעה
-
כמו
"שמעה
תפלתי"
(תה'
קב
,
ב);
"שלחה
הנער"
(בר'
מג
,
ח);
שהוא
כמו
'שְלַח'
,
'שְמַע'.
אף
זה:
נסעה
-
כמו
'נְסַע'
,
והנו"ן
של
נסעה
-
יסוד
בתיבה
,
ותרגומו:
"טול
ונהך".
עשו
אמר
ליעקב:
נְסַע
מיכן
ונלך.
ואלכה
לנגדך
-
טובה
זו
אעשה
לך
,
שאאריך
ימי
מהלכתי
ללכת
לאט
כאשר
אתה
צריך
,
וזהו
לנגדך
-
בשוה
לך.
(יג)
והצאן
והבקר
עלות
עלי
-
הצאן
והבקר
שהן
עלות
מוטלות
עלי
לנהלן
לאט.
עלות
-
מגדלות
עולליהן;
לשון
"עולל
ויונק"
(איכה
ב
,
יא);
"עול
ימים
וזקן"
(יש'
סה
,
כ);
"שתי
פרות
עלות"
דפלשתים
(ש"א
ו
,
י);
'אנפנטירש'
בלעז.
ודפקום
יום
אחד
-
ואם
דפקום
יום
אחד
ליגעם
בדרך
במרוצה
,
ומתו.
ודפקום
-
כמו
"קול
דודי
דופק"
(שה"ש
ה
,
ב)
-
נוקש
בדלת.
(יד)
יעבר
נא
אדני
-
אל
תאריך
ימי
הליכתך
,
אלא
עבור
כפי
דרכך
,
ואף
אם
תתרחק.
אתנהלה
-
אתנהל;
ה"י
יתרה
,
כמו
"ארדה"
(בר'
יח
,
כא);
"אשמעה"
(במ'
ט
,
ח).
לאטי
-
לאט
שלי
,
לשון
נחת;
"ההולכים
לאט"
(יש'
ח
,
ו);
"לאט
לי
לנער"
דאבשלום
(ש"ב
יח
,
ה).
הלמ"ד
מן
היסוד
ואינה
משמשת:
אתנהל
נחת
שלי.
לרגל
המלאכה
-
לפי
צורך
הליכת
רגלי
המלאכה
המוטלת
לפני
להוליך.
ולרגל
הילדים
-
לפי
רגליהם
שהם
יכולין
לילך.
עד
אשר
אבוא
אל
אדני
שעירה
-
הרחיב
לו
הדרך
(ראה
ע"ז
כה
,
ב)
,
לפי
שלא
היה
דעתו
לילך
אלא
עד
סכות.
אמר:
אם
בדעתו
לעשות
לי
רעה
,
ימתין
עד
בואי
אצלו;
[והוא
לא
הלך].
ואימתי
ילך?
בימי
מלך
המשיח
,
שנאמר:
"ועלו
מושיעים
בהר
ציון
לשפוט
את
הר
עשו"
(עו'
א
,
כא;
ראה
ב"ר
עח
,
יד).
ומדרשי
אגדה
יש
לפרשה
זו
רבים.
(טו)
ויאמר
למה
זה
-
תעשה
לי
טובה
זו
שאיני
צריך
לה?
אמצא
חן
בעיניך
,
ולא
תשלם
לי
עתה
שום
גמול.
(טז)
וישב
ביום
ההוא
עשו
-
וארבע
מאות
איש
שהיו
עמו
נשמטו
מאצלו
אחד
אחד.
והיכן
פרע
להם
הקדוש
ברוך
הוא?
בימי
דוד:
"כי
אם
ארבע
מאות
איש
(בנוסחנו
נוסף:
נער)
אשר
רכבו
על
הגמלים"
(ש"א
ל
,
יז;
ראה
בר"ת
עח
,
טז).
(יז)
ויבן
לו
בית
-
שהה
שם
שמנה
עשר
חדשים
,
קיץ
וחורף
וקיץ:
קיץ
-
סכות
,
חורף
-
בית
,
קיץ
-
סכות
(ראה
ב"ר
עח
,
טז).
(יח)
שלם
-
שלם
בגופו
,
שלם
בממונו:
נתרפא
מצלעתו
,
ולא
חסר
כלום
מכל
אותו
דורון.
שלם
בתורתו
(שבת
לג
,
ב):
לא
שכח
תלמודו
בבית
לבן.
עיר
שכם
-
כמו:
לעיר
שכם
,
כמו
"בואנה
בית
לחם"
(רות
א
,
יט).
בבאו
מפדן
ארם
-
כאדם
האומר
לחבירו:
יצא
פלוני
מבין
שני
אריות
ובא
שלם
,
אף
כאן
ויבא...
שלם...
מפדן
ארם
-
מלבן
ומעשו
שנזדווגו
לו
בדרך.
(יט)
קשיטה
-
מעות.
אמר
רבי
עקיבא
(ר"ה
כו
,
א):
כשהלכתי
לכרכי
הים
,
היו
קורין
למעה
'קשיטה'.
[ותרגומו:
"חורפן"
-
טובים
,
חריפים
בכל
מקום
,
כגון
"עובר
לסוחר"
(בר'
כג
,
טז)].
(כ)
ויקרא
לו
אל
אלהי
ישראל
-
לא
שהמזבח
קרוי
אל
אלהי
ישראל
,
אלא
על
שם
שהיה
הקדוש
ברוך
הוא
עמו
והצילו
,
קרא
שם
המזבח
על
שם
הנס
,
להיות
שבחו
של
מקום
נזכר
בקריאת
השם
,
כלומר:
מי
שהוא
אל
-
הקדוש
ברוך
הוא
-
הוא
אלהים
לי
,
ששמי
ישראל.
וכן
מצינו
במשה:
"ויקרא
שמו
יי'
נסי"
(שמ'
יז
,
טו)
-
לא
שהמזבח
קרוי
יי'
,
אלא
על
שם
הנס
קרא
שם
המזבח
,
לזכר
שבחו
של
הקדוש
ברוך
הוא:
יי'
הוא
נסי.
ורבותינו
אמרו
(מגילה
יח
,
א)
,
שהקדוש
ברוך
הוא
קרא
לו
ליעקב
אל.
דברי
תורה
"כפטיש
יפוצץ
סלע"
(יר'
כג
,
כט)
-
מתחלקים
לכמה
טעמים
(ראה
שבת
פח
,
ב)
,
ואני
ליישב
פשוטו
ושִמּוּעוֹ
של
מקרא
באתי.