מאגר הכתר בראשית פרק לג עם פירוש רמב"ן

פרק לג
[א] וַיִּשָּׂ֨א יַעֲקֹ֜ב עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ וְהִנֵּ֣ה עֵשָׂ֣ו בָּ֔א וְעִמּ֕וֹ אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת אִ֑ישׁ וַיַּ֣חַץ אֶת־הַיְלָדִ֗ים עַל־לֵאָה֙ וְעַל־רָחֵ֔ל וְעַ֖ל שְׁתֵּ֥י הַשְּׁפָחֽוֹת:
[ב] וַיָּ֧שֶׂם אֶת־הַשְּׁפָח֛וֹת וְאֶת־יַלְדֵיהֶ֖ן רִֽאשֹׁנָ֑ה וְאֶת־לֵאָ֤ה וִילָדֶ֙יהָ֙ אַחֲרֹנִ֔ים וְאֶת־רָחֵ֥ל וְאֶת־יוֹסֵ֖ף אַחֲרֹנִֽים:
[ג] וְה֖וּא עָבַ֣ר לִפְנֵיהֶ֑ם וַיִּשְׁתַּ֤חוּ אַ֙רְצָה֙ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֔ים עַד־גִּשְׁתּ֖וֹ עַד־אָחִֽיו:
[ד] וַיָּ֨רָץ עֵשָׂ֤ו לִקְרָאתוֹ֙ וַֽיְחַבְּקֵ֔הוּ וַיִּפֹּ֥ל עַל־צַוָּארָ֖ו וַיִּשָּׁקֵ֑הוּ וַיִּבְכּֽוּ:
[ה] וַיִּשָּׂ֣א אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּ֤רְא אֶת־הַנָּשִׁים֙ וְאֶת־הַיְלָדִ֔ים וַיֹּ֖אמֶר מִי־אֵ֣לֶּה לָּ֑ךְ וַיֹּאמַ֕ר הַיְלָדִ֕ים אֲשֶׁר־חָנַ֥ן אֱלֹהִ֖ים אֶת־עַבְדֶּֽךָ:
[רביעי] [ו] וַתִּגַּ֧שְׁןָ הַשְּׁפָח֛וֹת הֵ֥נָּה וְיַלְדֵיהֶ֖ן וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶֽיןָ:
[ז] וַתִּגַּ֧שׁ גַּם־לֵאָ֛ה וִילָדֶ֖יהָ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֑וּ וְאַחַ֗ר נִגַּ֥שׁ יוֹסֵ֛ף וְרָחֵ֖ל וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ:
[ח] וַיֹּ֕אמֶר מִ֥י לְךָ֛ כָּל־הַמַּחֲנֶ֥ה הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר פָּגָ֑שְׁתִּי וַיֹּ֕אמֶר לִמְצֹא־חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי:
[ט] וַיֹּ֥אמֶר עֵשָׂ֖ו יֶשׁ־לִ֣י רָ֑ב אָחִ֕י יְהִ֥י לְךָ֖ אֲשֶׁר־לָֽךְ:
[י] וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֗ב אַל־נָא֙ אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וְלָקַחְתָּ֥ מִנְחָתִ֖י מִיָּדִ֑י כִּ֣י עַל־כֵּ֞ן רָאִ֣יתִי פָנֶ֗יךָ כִּרְאֹ֛ת פְּנֵ֥י אֱלֹהִ֖ים וַתִּרְצֵֽנִי:
[יא] קַח־נָ֤א אֶת־בִּרְכָתִי֙ אֲשֶׁ֣ר הֻבָ֣את לָ֔ךְ כִּֽי־חַנַּ֥נִי אֱלֹהִ֖ים וְכִ֣י יֶשׁ־לִי־כֹ֑ל וַיִּפְצַר־בּ֖וֹ וַיִּקָּֽח:
[יב] וַיֹּ֖אמֶר נִסְעָ֣ה וְנֵלֵ֑כָה וְאֵלְכָ֖ה לְנֶגְדֶּֽךָ:
[יג] וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו אֲדֹנִ֤י יֹדֵעַ֙ כִּֽי־הַיְלָדִ֣ים רַכִּ֔ים וְהַצֹּ֥אן וְהַבָּקָ֖ר עָל֣וֹת עָלָ֑י וּדְפָקוּם֙ י֣וֹם אֶחָ֔ד וָמֵ֖תוּ כָּל־הַצֹּֽאן:
[יד] יַעֲבָר־נָ֥א אֲדֹנִ֖י לִפְנֵ֣י עַבְדּ֑וֹ וַאֲנִ֞י אֶֽתְנָהֲלָ֣ה לְאִטִּ֗י לְרֶ֨גֶל הַמְּלָאכָ֤ה אֲשֶׁר־לְפָנַי֙ וּלְרֶ֣גֶל הַיְלָדִ֔ים עַ֛ד אֲשֶׁר־אָבֹ֥א אֶל־אֲדֹנִ֖י שֵׂעִֽירָה:
[טו] וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו אַצִּֽיגָה־נָּ֣א עִמְּךָ֔ מִן־הָעָ֖ם אֲשֶׁ֣ר אִתִּ֑י וַיֹּ֙אמֶר֙ לָ֣מָּה זֶּ֔ה אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי:
[טז] וַיָּשָׁב֩ בַּיּ֨וֹם הַה֥וּא עֵשָׂ֛ו לְדַרְכּ֖וֹ שֵׂעִֽירָה:
[יז] וְיַֽעֲקֹב֙ נָסַ֣ע סֻכֹּ֔תָה וַיִּ֥בֶן ל֖וֹ בָּ֑יִת וּלְמִקְנֵ֙הוּ֙ עָשָׂ֣ה סֻכֹּ֔ת עַל־כֵּ֛ן קָרָ֥א שֵׁם־הַמָּק֖וֹם סֻכּֽוֹת: ס
[יח] וַיָּבֹא֩ יַעֲקֹ֨ב שָׁלֵ֜ם עִ֣יר שְׁכֶ֗ם אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן בְּבֹא֖וֹ מִפַּדַּ֣ן אֲרָ֑ם וַיִּ֖חַן אֶת־פְּנֵ֥י הָעִֽיר:
[יט] וַיִּ֜קֶן אֶת־חֶלְקַ֣ת הַשָּׂדֶ֗ה אֲשֶׁ֤ר נָֽטָה־שָׁם֙ אָהֳל֔וֹ מִיַּ֥ד בְּנֵֽי־חֲמ֖וֹר אֲבִ֣י שְׁכֶ֑ם בְּמֵאָ֖ה קְשִׂיטָֽה:
[כ] וַיַּצֶּב־שָׁ֖ם מִזְבֵּ֑חַ וַיִּ֨קְרָא־ל֔וֹ אֵ֖ל אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: ס

פרק לג
(ה) מי אלה לך - שאל על הנשים ועל הילדים; וענה: הילדים אשר חנן אלהים את עבדך - דרך מוסר , כי לא רצה לומר שהן נשיו , והבין עשו שהן אמות הילדים. (ח) מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי - הנה עבדי יעקב עשו כאשר צוה אותם (ראה בר' לב , יח) , ולא רצה לקבל מהם. או שהוא בגאותו ועברתו (ע"פ יש' טז , ו) לא דבר עמם ולא שאלם "למי אתה ואנה תלך" (בר' לב , יח) , והם יראו מגשת אליו , ואמר עתה מי לך כל המחנה הזה , כי חשב שהם ליעקב מדברי המלאכים הראשונים; או שאלה השלוחים הגידו כן במחנה עשו; או שאין אדם אחר בדרך ההוא להיות לו כן. וטעם מי לך כל המחנה הזה - כלומר: מי זה לך שתשלח לו כל אלה , כלומר: מי הוא הגדול אצלך שתשלח לו כל אלה? והוא ענהו: למצוא חן בעיני אדני , כי אתה הוא הגדול והאדון בעיני. (י) כי על כן ראיתי פניך - אמר לו: תקח מנחתי בידי , בעבור שראיתי פניך , שהם לי כראות פני אלהים , ותרצני בקבלת המנחה , כאשר האלהים רוצה את יראיו (ע"פ תה' קמז , יא) בקבלת מנחתם וקרבנם; כענין "ונרצה לו" (וי' א , ג); "עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי" (יש' נו , ז); מלשון "יהי רצוי אחיו" (דב' לג , כד); "ואור פניך כי רציתם" (תה' מד , ד); "כי רצו עבדיך את אבניה" (תה' קב , מו); כולם ענין חפץ וחשק בדבר. ורבנו שלמה כתב: על שנתרצית למחול לי על סורחני; ותרצני - נתפיסת לי. וכבר אמרתי (בר' לב , כא) שאיננו טוב , שיהיה לו מזכיר עון. (יא) קח נא את ברכתי - המנחה , וכן "עשו אתי ברכה" (מ"ב יח , לא) - השיבו לי מנחה , וכן "קח נא ברכה מאת עבדך" (מ"ב ה , טו). ויקראו המנחה שישלח האדם לרצונו 'ברכה' , כי הוא שולח מאשר ברך אותו השם , כענין "אשר ברכך יי' אלהיך תתן לו" (דב' טו , יד) , כמו שאמר למעלה "מן הבא בידו" (בר' לב , יד); והמנחה אשר התנו בה למלך בדבר ידוע תקרא 'מס'. (יג) ומתו כל הצאן - דרך חמלה , שהיה לו לומר 'ומתו כולם' , אבל לא יאמר כן על הילדים; וגם לא רצה לומר ומתו סתם , על הבקר ועל הצאן , כי יחמול על הילדים , שלא יהיו במשמע; ולא רצה להאריך: ומתו כל הצאן והבקר. או יהיה פירושו: כי הילדים רכים , וייעפו נערים וייגעו (ע"פ יש' מ , ל) ולא ירצו ללכת , והצאן והבקר עלות , ואם ידחקום , ימותו הצאן שהם בהמה דקה; כי הבקר לא ימות , אבל יזיק לו. (יד) עד אשר אבא אל אדני שעירה - היה ליעקב בשובו אל ארצו דרך בארץ שעיר , והנה אמר לו עשו "ואלכה לנגדך" (לעיל , יב) , שלא יפרד ממנו עד שובו אל אביו , לעשות לו כבוד בבואו אל ארצו , ויעקב אמר לו: אני אלך לאטי , ואדני ישוב אל עיר ממשלתו , ואם אשוב דרך עירו , יכבדני וילך עמי כאשר יחפוץ. ולא היה זה נדר ממנו שיבא אליו , שאין עשו צריך לו. ורבותינו (ע"ז כה , ב) ראו עוד , שלא היה בדעת יעקב לשוב דרך שעיר , ורצונו היה להתרחק ממנו כאשר יוכל , אבל הרחיב לו את הדרך; וגם זו עצת חכמה. ועוד להם מדרש אחר (ב"ר עח , יד) , שיקים דברו לימות המשיח , שנאמר "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו" (עו' א , כא) - יאמר כי המושיעים אשר בהר ציון , יעלו לשפוט את הר עשו. (טו) למה זה אמצא חן בעיני אדני - למה זה תעשה לי טובה שאיני צריך לה? אמצא חן בעיניך , ולא תשלם עתה שום גמול; לשון רבנו שלמה. והכונה ביעקב , כי לא היה חפץ בהם ובחברתם כלל , וכל שכן שהיה בדעתו ללכת דרך אחרת. ורבותינו ראו עוד בזה עצה , אמרו (ראה בר"ת עח , טו): רבי ינאי כד הוה סליק למלכותא , הוה מסתכל בהדא פרשתא , ולא הוה נסיב עימיה רומאין; חד זמן לא אסתכל בה ונסב עימיה רומאין , ולא הגיעו לעכו עד שמכר פינס שלו. מפני שהיתה קבלה בידם שזו פרשת גלות , כשהיה בא ברומה בחצר מלכי אדום על עסקי הצבור , היה מסתכל בפרשה ללכת אחרי עצת הזקן החכם , כי ממנו יראו הדורות וכן יעשו , ולא היה מקבל חברת אנשי המלכות ללוותו , שאין מקרבין אלא להנאת עצמן (ע"פ משנה אבות ב , ג) ומפקירין ממונו של אדם. (יז) ויבן לו בית - יתכן כי היה מקום אין שם עיר , והוצרך לבנות לו בית ולעשות סכות. או ויבן לו בית - שבנה לו בית גדול ובו מגדל עֹז (ע"פ שו' ט , נא) , להשגב מפני עשו. (יח-יט) ויבא יעקב שלם... מפדן ארם - כאומר לחברו: יצא פלני מבין שני אריות ובא שלם , אף כאן: ויבא יעקב שלם מלבן ומעשו. זה לשון רבנו שלמה , אבל רבי אברהם פירש , שבא בשלום ולא אירע לו שום מאורע; כי עתה יחל לספר מאורע דינה. ולפי דעתי , אמר הכתוב כן , כי בסוכות היה מתפחד מעשו , כי סוכות בעבר הירדן מזרחה במלכות סיחון , אם הוא המוזכר בספר יהושע (יג , כז) , ואם הוא אחר , הנה הוא יותר קרוב לשעיר; ועד היותו בארץ כנען לא שקט לבו , כי אז ידע שלא יגע בו כי אביו קרוב משם , או שיעזרוהו אנשי הארץ , כי אביו נשיא אלהים בתוכם , או שזכות הארץ תצילהו , ולכן אמר עתה שבא שלם אל ארץ מגורי אבותיו , כי הצילו אלהים בדרך מכף כל אויביו (ע"פ ש"ב כב , א). ואמרו בבראשית רבא (עח , טז): כל אותן חדשים שעשה אבינו יעקב בסוכות , היה מכבד את עשו באותו הדורון; כי היה מתירא ממנו שם , ומשלח לו כאותו הדורון בכל חדש וחדש , או פעם אחת בראש השנה. ויחן את פני העיר - לא רצה להיות אכסנאי בעיר , אבל רצה שתהיה תחלת ביאתו בארץ בתוך שלו , ולכן חנה בשדה וקנה המקום , וזה - להחזיק בארץ. והמעשה הזה היה רמז , כי המקום ההוא יכבש לפניו תחלה טרם הורישו יושבי הארץ מפני זרעו , כאשר פירשתי באברהם (בר' יב , ו). ורבותינו אמרו (ב"ר עט , ו): נכנס עם דמדומי חמה וקבע לו תחומין; ועל דעתם , לא היה בכונה ממנו , אבל על כל פנים היה המאורע לרמוז על העתיד שאמרנו. אבל רבי אברהם אמר , כי הזכיר הכתוב הזה , להודיע כי מעלה גדולה לארץ ישראל , ומי שיש לו חלק בה חשוב הוא כחלק העולם הבא. (כ) ויקרא לו אל אלהי ישראל - לא שהמזבח קרוי אלהי ישראל , אלא על שם שהיה הקדוש ברוך הוא עמו והצילו , קרא שם המזבח על שם הנס , להיות שבחו של הקדוש ברוך הוא נזכר בקריאת המזבח , כלומר: מי שהוא אל , הוא אלהים לי , ששמי ישראל. וכן מצינו במשה "ויקרא שמו יי' נסי" (שמ' יז , טו) - לא שהמזבח קרוי 'יי'' , אלא על שם הנס קרא שם המזבח , להזכיר שבחו של הקדוש ברוך הוא: יי' הוא נסי. ורבותינו דרשו (מגילה יח , א) , שהקדוש ברוך הוא קראו ליעקב אל; דברי תורה - "כפטיש יפוצץ סלע" (יר' כג , כט) , מתחלקין לכמה טעמים , ואני לישב פשוטו באתי. כל זה לשון רבנו שלמה. והנה צדקו דברי הרב בפשוטו של מקרא , ויהי טעם לו כטעם "קרא לו בנימין" (בר' לה , יח); "וקורא לך גודר פרץ" (יש' נח , יב). ודע כי המנהג הזה בישראל , שיקראו השמות בשבחי האל , כמו "צורי אל" (בנוסחנו: צוריאל; במ' ג , לה) , "צורי שדי" (בנוסחנו: צורישדי; במ' ז , לו) , כי יגיד הקורא שהאל הוא צורו ושדי הוא צורו , וכן "עמנו אל" (בנוסחנו: עמנואל; יש' ז , יד) , וכן שם המשיח "יי' צדקנו" (יר' כג , ו) , ושם ירושלם "יי' צדקנו" (יר' לג , טז); וכן יעשו בשמות מלאכים: "גבריאל" (דנ' ח , טז) , "מיכאל" (דנ' י , יג) , כי בעבור גדולת כחם יגידו בשמם כי הגבורה לאל ומי כמהו. אבל אנקלוס אמר: "ופלח עלוהי קדם אל אלהא דישראל" , ויהיה טעם לו כטעם 'בו' , כדרך "כי בוחר אתה לבן ישי" (ש"א כ , ל); "והחזיק לו" (ש"ב טו , ה); "למי מריבה" (במ' כ , כד). או יאמר: ויקרא אל אלהי ישראל , וטעם לו - כטעם "אלכה לי אל הגדולים" (יר' ה , ה); "לך לך מארצך" (בר' יב , א). ועל דרך האמת , הוא כמדרש רבותינו שדרשו במסכת מגלה (יח , א): מנין שקראו הקדוש ברוך הוא ליעקב 'אל'? שנאמר: ויקרא לו אל אלהי ישראל. ויש בענין הזה סוד גדול , הזכירוהו עוד בבראשית רבא (עט , ח) בלשון אחר: אמר לו: אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים; ירמזו למה שהם אומרים תמיד (תנח' במדבר יט) , שאיקונין של יעקב חקוקה בכסא הכבוד , והכונה שהשכינה שורה בארץ ישראל; והמשכיל יבין.