פרק לה
[א]
וַיֹּ֤אמֶר
אֱלֹהִים֙
אֶֽל־יַעֲקֹ֔ב
ק֛וּם
עֲלֵ֥ה
בֵֽית־אֵ֖ל
וְשֶׁב־שָׁ֑ם
וַעֲשֵׂה־שָׁ֣ם
מִזְבֵּ֔חַ
לָאֵל֙
הַנִּרְאֶ֣ה
אֵלֶ֔יךָ
בְּבָ֨רְחֲךָ֔
מִפְּנֵ֖י
עֵשָׂ֥ו
אָחִֽיךָ:
[ב]
וַיֹּ֤אמֶר
יַֽעֲקֹב֙
אֶל־בֵּית֔וֹ
וְאֶ֖ל
כָּל־אֲשֶׁ֣ר
עִמּ֑וֹ
הָסִ֜רוּ
אֶת־אֱלֹהֵ֤י
הַנֵּכָר֙
אֲשֶׁ֣ר
בְּתֹכֲכֶ֔ם
וְהִֽטַּהֲר֔וּ
וְהַחֲלִ֖יפוּ
שִׂמְלֹתֵיכֶֽם:
[ג]
וְנָק֥וּמָה
וְנַעֲלֶ֖ה
בֵּֽית־אֵ֑ל
וְאֶעֱשֶׂה־שָּׁ֣ם
מִזְבֵּ֗חַ
לָאֵ֞ל
הָעֹנֶ֤ה
אֹתִי֙
בְּי֣וֹם
צָרָתִ֔י
וַֽיְהִי֙
עִמָּדִ֔י
בַּדֶּ֖רֶךְ
אֲשֶׁ֥ר
הָלָֽכְתִּי:
[ד]
וַיִּתְּנ֣וּ
אֶֽל־יַעֲקֹ֗ב
אֵ֣ת
כָּל־אֱלֹהֵ֤י
הַנֵּכָר֙
אֲשֶׁ֣ר
בְּיָדָ֔ם
וְאֶת־הַנְּזָמִ֖ים
אֲשֶׁ֣ר
בְּאָזְנֵיהֶ֑ם
וַיִּטְמֹ֤ן
אֹתָם֙
יַעֲקֹ֔ב
תַּ֥חַת
הָאֵלָ֖ה
אֲשֶׁ֥ר
עִם־שְׁכֶֽם:
[ה]
וַיִּסָּ֑עוּ
וַיְהִ֣י׀
חִתַּ֣ת
אֱלֹהִ֗ים
עַל־הֶֽעָרִים֙
אֲשֶׁר֙
סְבִיב֣וֹתֵיהֶ֔ם
וְלֹ֣א
רָֽדְפ֔וּ
אַחֲרֵ֖י
בְּנֵ֥י
יַעֲקֹֽב:
[ו]
וַיָּבֹ֨א
יַעֲקֹ֜ב
ל֗וּזָה
אֲשֶׁר֙
בְּאֶ֣רֶץ
כְּנַ֔עַן
הִ֖וא
בֵּֽית־אֵ֑ל
ה֖וּא
וְכָל־הָעָ֥ם
אֲשֶׁר־עִמּֽוֹ:
[ז]
וַיִּ֤בֶן
שָׁם֙
מִזְבֵּ֔חַ
וַיִּקְרָא֙
לַמָּק֔וֹם
אֵ֖ל
בֵּֽית־אֵ֑ל
כִּ֣י
שָׁ֗ם
נִגְל֤וּ
אֵלָיו֙
הָאֱלֹהִ֔ים
בְּבָרְח֖וֹ
מִפְּנֵ֥י
אָחִֽיו:
[ח]
וַתָּ֤מָת
דְּבֹרָה֙
מֵינֶ֣קֶת
רִבְקָ֔ה
וַתִּקָּבֵ֛ר
מִתַּ֥חַת
לְבֵֽית־אֵ֖ל
תַּ֣חַת
הָאַלּ֑וֹן
וַיִּקְרָ֥א
שְׁמ֖וֹ
אַלּ֥וֹן
בָּכֽוּת:
פ
[ט]
וַיֵּרָ֨א
אֱלֹהִ֤ים
אֶֽל־יַעֲקֹב֙
ע֔וֹד
בְּבֹא֖וֹ
מִפַּדַּ֣ן
אֲרָ֑ם
וַיְבָ֖רֶךְ
אֹתֽוֹ:
[י]
וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ
אֱלֹהִ֖ים
שִׁמְךָ֣
יַעֲקֹ֑ב
לֹא־יִקָּרֵא֩
שִׁמְךָ֨
ע֜וֹד
יַעֲקֹ֗ב
כִּ֤י
אִם־יִשְׂרָאֵל֙
יִהְיֶ֣ה
שְׁמֶ֔ךָ
וַיִּקְרָ֥א
אֶת־שְׁמ֖וֹ
יִשְׂרָאֵֽל:
[יא]
וַיֹּאמֶר֩
ל֨וֹ
אֱלֹהִ֜ים
אֲנִ֨י
אֵ֤ל
שַׁדַּי֙
פְּרֵ֣ה
וּרְבֵ֔ה
גּ֛וֹי
וּקְהַ֥ל
גּוֹיִ֖ם
יִהְיֶ֣ה
מִמֶּ֑ךָּ
וּמְלָכִ֖ים
מֵחֲלָצֶ֥יךָ
יֵצֵֽאוּ:
[ששי]
[יב]
וְאֶת־הָאָ֗רֶץ
אֲשֶׁ֥ר
נָתַ֛תִּי
לְאַבְרָהָ֥ם
וּלְיִצְחָ֖ק
לְךָ֣
אֶתְּנֶ֑נָּה
וּֽלְזַרְעֲךָ֥
אַחֲרֶ֖יךָ
אֶתֵּ֥ן
אֶת־הָאָֽרֶץ:
[יג]
וַיַּ֥עַל
מֵעָלָ֖יו
אֱלֹהִ֑ים
בַּמָּק֖וֹם
אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר
אִתּֽוֹ:
[יד]
וַיַּצֵּ֨ב
יַעֲקֹ֜ב
מַצֵּבָ֗ה
בַּמָּק֛וֹם
אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר
אִתּ֖וֹ
מַצֶּ֣בֶת
אָ֑בֶן
וַיַּסֵּ֤ךְ
עָלֶ֙יהָ֙
נֶ֔סֶךְ
וַיִּצֹ֥ק
עָלֶ֖יהָ
שָֽׁמֶן:
[טו]
וַיִּקְרָ֨א
יַעֲקֹ֜ב
אֶת־שֵׁ֣ם
הַמָּק֗וֹם
אֲשֶׁר֩
דִּבֶּ֨ר
אִתּ֥וֹ
שָׁ֛ם
אֱלֹהִ֖ים
בֵּֽית־אֵֽל:
[טז]
וַיִּסְעוּ֙
מִבֵּ֣ית
אֵ֔ל
וַֽיְהִי־ע֥וֹד
כִּבְרַת־הָאָ֖רֶץ
לָב֣וֹא
אֶפְרָ֑תָה
וַתֵּ֥לֶד
רָחֵ֖ל
וַתְּקַ֥שׁ
בְּלִדְתָּֽהּ:
[יז]
וַיְהִ֥י
בְהַקְשֹׁתָ֖הּ
בְּלִדְתָּ֑הּ
וַתֹּ֨אמֶר
לָ֤הּ
הַמְיַלֶּ֙דֶת֙
אַל־תִּ֣ירְאִ֔י
כִּֽי־גַם־זֶ֥ה
לָ֖ךְ
בֵּֽן:
[יח]
וַיְהִ֞י
בְּצֵ֤את
נַפְשָׁהּ֙
כִּ֣י
מֵ֔תָה
וַתִּקְרָ֥א
שְׁמ֖וֹ
בֶּן־אוֹנִ֑י
וְאָבִ֖יו
קָֽרָא־ל֥וֹ
בִנְיָמִֽין:
[יט]
וַתָּ֖מָת
רָחֵ֑ל
וַתִּקָּבֵר֙
בְּדֶ֣רֶךְ
אֶפְרָ֔תָה
הִ֖וא
בֵּ֥ית
לָֽחֶם:
[כ]
וַיַּצֵּ֧ב
יַעֲקֹ֛ב
מַצֵּבָ֖ה
עַל־קְבֻרָתָ֑הּ
הִ֛וא
מַצֶּ֥בֶת
קְבֻֽרַת־רָחֵ֖ל
עַד־הַיּֽוֹם:
[כא]
וַיִּסַּ֖ע
יִשְׂרָאֵ֑ל
וַיֵּ֣ט
אָֽהֳלֹ֔ה
מֵהָ֖לְאָה
לְמִגְדַּל־עֵֽדֶר:
[כב]
וַיְהִ֗י
בִּשְׁכֹּ֤ן
יִשְׂרָאֵל֙
בָּאָ֣רֶץ
הַהִ֔וא
וַיֵּ֣לֶךְ
רְאוּבֵ֗֔ן
וַיִּשְׁכַּ֕ב֙
אֶת־בִּלְהָ֖ה֙
פִּילֶ֣גֶשׁ
אָבִ֑֔יו
וַיִּשְׁמַ֖ע
יִשְׂרָאֵֽ֑ל
פ
וַיִּהְי֥וּ
בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב
שְׁנֵ֥ים
עָשָֽׂר:
[כג]
בְּנֵ֣י
לֵאָ֔ה
בְּכ֥וֹר
יַעֲקֹ֖ב
רְאוּבֵ֑ן
וְשִׁמְעוֹן֙
וְלֵוִ֣י
וִֽיהוּדָ֔ה
וְיִשָּׂשכָ֖ר
וּזְבֻלֽוּן:
[כד]
בְּנֵ֣י
רָחֵ֔ל
יוֹסֵ֖ף
וּבִנְיָמִֽן:
[כה]
וּבְנֵ֤י
בִלְהָה֙
שִׁפְחַ֣ת
רָחֵ֔ל
דָּ֖ן
וְנַפְתָּלִֽי:
[כו]
וּבְנֵ֥י
זִלְפָּ֛ה
שִׁפְחַ֥ת
לֵאָ֖ה
גָּ֣ד
וְאָשֵׁ֑ר
אֵ֚לֶּה
בְּנֵ֣י
יַעֲקֹ֔ב
אֲשֶׁ֥ר
יֻלַּד־ל֖וֹ
בְּפַדַּ֥ן
אֲרָֽם:
[כז]
וַיָּבֹ֤א
יַֽעֲקֹב֙
אֶל־יִצְחָ֣ק
אָבִ֔יו
מַמְרֵ֖א
קִרְיַ֣ת
הָאַרְבַּ֑ע
הִ֣וא
חֶבְר֔וֹן
אֲשֶׁר־גָּֽר־שָׁ֥ם
אַבְרָהָ֖ם
וְיִצְחָֽק:
[כח]
וַיִּהְי֖וּ
יְמֵ֣י
יִצְחָ֑ק
מְאַ֥ת
שָׁנָ֖ה
וּשְׁמֹנִ֥ים
שָׁנָֽה:
[כט]
וַיִּגְוַ֨ע
יִצְחָ֤ק
וַיָּ֙מָת֙
וַיֵּאָ֣סֶף
אֶל־עַמָּ֔יו
זָקֵ֖ן
וּשְׂבַ֣ע
יָמִ֑ים
וַיִּקְבְּר֣וּ
אֹת֔וֹ
עֵשָׂ֥ו
וְיַעֲקֹ֖ב
בָּנָֽיו:
פ
פרק לה
(א)
ושב
שם
ועשה
שם
מזבח
-
לא
ידעתי
מהו
ושב
שם.
ויתכן
שצוהו
לשבת
שם
תחלה
,
ואחר
כן
יעשה
המזבח
להטהר
מטומאת
עבודה
זרה
,
או
מן
החללים
שהרגו
,
כענין
"ואתם
חנו
מחוץ
למחנה
שבעת
ימים"
(במ'
לא
,
יט)
,
כי
לא
צוו
עדין
במי
חטאת
,
ויעקב
נזדרז
במצוה
והטהר
טרם
בואו
שם
(ראה
להלן
,
ב);
או
שיהיה
"ונקומה
ונעלה
בית
אל"
(להלן
,
ג)
מוקדם
במעשה.
ואולי
צווה
ושב
שם
,
לפנות
מחשבתו
לדבקה
באל.
(ד)
ויטמן
אותם
יעקב
-
עבודה
זרה
ומשמשיה
אינן
מן
הנקברים
,
אבל
צריך
שיהא
מפרר
וזורה
לרוח
או
מטיל
לים!?
והנראה
אלי
,
כי
בני
יעקב
לא
לקחו
עבודה
זרה
ומשמשיה
משכם
,
עד
שנתבטלה
והותרה
להם
,
שהגוי
מבטל
עבודה
זרה
בעל
כרחו
,
והנה
היא
מותרת
להם;
אבל
יעקב
צוה
להסיר
אותה
,
לטהרת
הקדש
,
שיהיו
ראוים
לעבוד
את
השם
ולהקריב
לפניו
קרבן
,
כאשר
צוה
להם
בטבילה
וחלוף
הבגדים
,
והיה
די
להם
בקבורה
,
ולכן
טמן
אותם
תחת
האלה
,
במקום
שלא
יעבד
בו
ולא
יזרע
(ע"פ
דב'
כא
,
ד).
(ח)
ותמת
דבורה
מינקת
רבקה
-
לא
ידעתי
למה
נכנס
הפסוק
הזה
בין
"ויקרא
למקום
אל
בית
אל"
(לעיל
,
ז)
,
ובין
"וירא
אלהים
אל
יעקב
עוד"
(להלן
,
ט)
,
והפסיק
בענין
אחד
שהיה
בבת
אחת
ובמקום
אחד
,
כי
יעקב
בבואו
לוזה
היא
בית
אל
(ראה
לעיל
,
ו)
,
בנה
מזבח
וקרא
למקום
"אל
בית
אל"
(לעיל
,
ז)
,
ונראה
לו
האלהים
שם
ויברך
אותו
,
ולמה
הושם
הכתוב
הזה
בתוך
ענין
אחד?!
והקרוב
-
מה
שאמרו
רבותינו
(ב"ר
פא
,
ה)
,
שירמוז
למיתת
רבקה
,
ולכן
קרא
שם
המקום
ההוא
בכות;
כי
אין
בכי
ואנקה
על
המינקת
הזקנה
שיקרא
גם
המקום
עליו
,
אבל
יעקב
בכה
והתאבל
על
אמו
הצדקת
אשר
אהבתהו
,
ושלחה
אותו
שם
ולא
זכתה
לראותו
בשובו
,
ולכן
נגלה
אליו
האלהים
וברך
אותו
לנחמו
,
כאשר
עשה
ליצחק
אביו
"אחרי
מות
אברהם"
(בר'
כה
,
יא)
,
ובשניהם
אמרו
חכמים
(סוטה
יד
,
א):
ברכת
אבלים
ברכו.
וסיוע
לזה
-
מה
שאמור
למטה
"ויבא
יעקב
אל
יצחק
אביו
ממרא
קרית
הארבע"
(להלן
,
כז)
,
ואלו
היתה
רבקה
שם
,
היה
מזכיר
'אל
אביו
ואל
אמו'
,
כי
היא
השולחת
אותו
שם
והגורמת
לו
כל
הטובה
,
ויצחק
בעצתה
צוה
אותו
ללכת
שם.
וכתב
רבנו
שלמה:
ולפי
שהעלימו
את
יום
מותה
,
שלא
יקללו
הבריות:
'כרס
שיצא
ממנה
עשו'
,
אף
הכתוב
לא
פרסמה.
ומדרש
חכמים
הוא
(תנח'
כי
תצא
ד);
והנה
גם
לאה
לא
יזכיר!
אבל
הכונה
להם
,
מפני
שהזכיר
המיתה
ברמז
,
ותלה
הדבר
במיניקתה
,
וכיון
שדבר
בה
,
למה
הסתיר
הענין
ולא
גלהו?
וטעם
הקללה
אינו
מחוור
,
שהרי
הזכירו
במיתת
יצחק
"ויקברו
אתו
עשו
ויעקב
בניו"
(להלן
,
כט).
אבל
יתכן
לומר
,
שלא
היה
לה
כבוד
במותה
,
כי
יעקב
איננו
שם
ועשו
שונא
אותה
ולא
יבא
שמה
,
ויצחק
כהו
עיניו
ואיננו
יוצא
מביתו
,
ולכן
לא
רצה
הכתוב
להזכיר
שיקברוה
בני
חת.
וכענין
הזה
מצאתי
ב'אלה
הדברים
רבה'
(?
וראה
תנח'
כי
תצא
ד)
בפרשת
"כי
תצא
למלחמה"
(דב'
כ
,
א);
אמרו:
את
מוצא
,
כשמתה
רבקה
,
אמרין:
מאן
יפוק
קמה?
אברהם
מת
,
יצחק
יושב
בבית
-
עיניו
כהות
,
יעקב
הלך
לו
לפדן
ארם
,
יפוק
עשו
רשיעא
קמה
ויימרון
ברייתא:
ליטין
ביזיא
דהא
כדין
ינקין;
מה
עשו?
הוציאו
מטתה
בלילה.
אמר
רבי
יוסי
ברבי
חנינא:
לפי
שהוציאו
מטתה
בלילה
,
לא
פרשו
הכתובים
מיתתה
אלא
מן
הצד
,
הדא
הוא
דכתיב:
ויקרא
שמו
אלון
בכות
-
שתי
בכיות;
הדא
הוא
דכתיב:
"וירא
אלהים
אל
יעקב
ויברך
אותו"
(להלן
,
ט)
-
מה
ברכו?
ברכת
אבלים
ברכו.
עד
כאן.
והנה
בעבור
שיהיה
עשו
יחידי
בקבורתה
,
פחדו
מן
הקללה
ולא
ראו
שיהיה
לה
לכבוד
,
וזהו
ענין
הרמז.
והיתה
דבורה
עם
יעקב
,
כי
אחרי
שבאה
עם
רבקה
שבה
לארצה
,
ועתה
תבא
עם
יעקב
לראות
גברתה
,
או
שנתעסקה
בגדול
בני
יעקב
,
לכבוד
רבקה
ולאהבתה
,
והיתה
בביתו.
ויתכן
שאינה
היא
המינקת
שנאמר
בה
"וישלחו
את
רבקה
אחותם
ואת
מניקתה"
(בר'
כד
,
נט)
,
אבל
היתה
מינקת
אחרת
שנשארה
בבית
לבן
ובתואל
,
ועתה
יביא
אותה
יעקב
עמו
לכלכל
את
שיבתה
(ע"פ
רות
ד
,
טו)
לכבוד
אמו
,
כי
כן
דרך
הנכבדים
להיות
להם
מיניקות
רבות;
כי
רחוק
הוא
שתהיה
הזקנה
השליח
שתשלח
אמו
ליעקב
,
כדברי
רבי
משה
הדרשן
(בר'
רבתי
ע' 113
;
וראה
רש"י).
(י)
שמך
יעקב
-
יאמר:
כי
עודך
אתה
נקרא
יעקב
,
אע"פ
שהחליף
שמך
שרו
של
עשו
,
כי
הוא
לא
נשתלח
לך
להחליף
את
שמך
,
אבל
מעתה
לא
יקרא
שמך
יעקב
כי
אם
ישראל
יהיה
שמך;
וזה
טעם
ויקרא
את
שמו
ישראל.
או
ירמוז
,
שקרא
את
שמו
ישראל
מוסף
על
יעקב
,
לא
שיאסר
להקרא
'יעקב'.
(יב)
ואת
הארץ
אשר
נתתי
לאברהם
וליצחק
לך
אתננה
-
כאשר
נתתיה
להם
כן
אתננה
לך.
ירמוז
זה
לשבועה
,
כי
להם
נתנה
בשבועה
שלא
יגרום
החטא
,
אבל
לו
נתנה
מתחלה
בלא
שבועה
,
וזהו
שאומר
בכל
מקום
"אשר
נשבעתי
לאברהם
ליצחק
וליעקב"
(שמ'
לג
,
א).
או
שיהיה
הכפל
הנבואה
לו
לשבועה
,
כאשר
פירשתי
כבר
(בר'
כו
,
ג).
(יג)
ויעל
מעליו
אלהים
-
כמו
שאמר
באברהם
"ויעל
אלהים
מעל
אברהם"
(בר'
יז
,
כב);
ובשניהם
להודיע
,
כי
לא
היה
זה
מראה
וחלום
נבואה
בלבד
,
או
כענין
"ויבא
אותי
ירושלימה
במראות
אלהים"
(ראה
יח'
ח
,
ג)
,
אבל
ששרתה
עליו
שכינה
במקום
אשר
הוא
עומד.
ועל
דרך
האמת
,
עלה
מעליו
אלהים
במקום
המדבר
עמו
,
כענין
שנאמר
"ברוך
כבוד
יי'
ממקומו"
(יח'
ג
,
יב)
,
ויאמר
מה
שהזכירו
החכמים
(ב"ר
מז
,
ו):
האבות
הן
הן
המרכבה.
(יד)
ויצב
יעקב
מצבה
-
פירש
רבי
אברהם:
וכבר
הציב
בפעם
הראשונה
מצבה
(ראה
בר'
כח
,
יח)
,
ונסך
עליה
עתה
נסך
ויצוק
עליה
שמן;
ונכון
הוא.
(טו)
ויקרא
יעקב
את
שם
המקום
בית
אל
-
יקראנו
כן
פעם
אחר
פעם
(ראה
בר'
כח
,
יט)
,
להודיע
כי
הדבר
אמת
ונכון
כי
הוא
בית
אלהים
,
ושם
השכינה
תמיד;
וכן
ענין
שם
"באר
שבע"
(בר'
כא
,
לג).
(טז)
כברת
ארץ
(בנוסחנו:
הארץ)
-
מנחם
פירשו
(מחברת:
'כבר'):
לשון
'כביר'
,
מהלך
רב.
ואגדה
(ב"ר
פב
,
ז):
בזמן
שהארץ
חלולה
ככברה
,
שהניר
מצוי
,
והסתו
עבר
ועדין
השרב
לא
בא;
ואין
זה
פשוטו
של
מקרא
,
שהרי
בנעמן
מצינו
"וילך
מאתו
כברת
ארץ"
(מ"ב
ה
,
יט).
ואומר
אני
,
שהוא
שם
מדת
קרקע;
לשון
רבנו
שלמה.
והנכון
מה
שחשב
בו
רבי
דויד
קמחי
(שרשים:
'ברה')
,
כי
הכ"ף
לדמיון
ואיננה
שרשית
,
ומוצא
המלה
-
מן
"היו
לברות
למו"
(איכה
ד
,
י);
"ותברני
לחם"
(ש"ב
יג
,
ה);
ענין
אכילה
מועטת
בבקר;
ופירושה:
שיעור
מהלך
ארץ
מן
הבקר
עד
לעת
האכל
,
כי
כן
ישערו
כל
הולכי
דרך.
זה
כתבתי
תחלה
,
ועכשו
שזכיתי
ובאתי
לירושלם
,
שבח
לאל
הטוב
והמטיב
,
ראיתי
בעיני
שאין
מן
קבורת
רחל
לבית
לחם
אפילו
מיל
,
והנה
הוכחש
הפירוש
הזה
וגם
דברי
מנחם
,
אבל
הוא
שם
מדת
הארץ
כדברי
רבנו
שלמה;
ואין
בו
תאר
,
רק
הסכמה
כרוב
השמות
,
והכ"ף
לשמוש
,
שלא
נמדד
בכיוון.
ואם
יהיה
השם
הזה
מתואר
,
יתכן
שיהיה
'ברת'
,
כמו
'בת'
,
מלשון
"מה
ברי
ומה
בר
בטני"
(מש'
לא
,
ב)
,
והוא
שם
למדה
הקטנה
שימדדו
הולכי
ארחות
כמו
למיל
היום
,
ויאמר
לה
'בת
ארץ'
,
כי
המדה
כמו
בת
לפרסה
,
או
למדה
אחרת
ידועה
בימים
ההם.
וכן
ראיתי
שאין
הקבורה
ברמה
,
ולא
קרוב
לה
,
אבל
הרמה
אשר
לבנימין
רחוק
ממנה
כארבע
פרסאות
,
והרמה
אשר
בהר
אפרים
(ראה
ש"א
א
,
א)
רחוק
ממנה
יותר
משני
ימים.
על
כן
אני
אומר
,
שהכתוב
שאומר
"קול
ברמה
נשמע"
(יר'
לא
,
יד)
-
מליצה
כדרך
משל
,
לאמר
כי
היתה
רחל
צועקת
בקול
גדול
ומספד
מר
,
עד
שנשמע
הקול
למרחוק
ברמה
שהיא
לבנה
בנימין
,
"כי
איננו"
שם
,
והיא
חרבה
מהם;
לא
נאמר
בכתוב
'ברמה
רחל
מבכה
על
בניה'
,
אבל
אמר
כי
שם
נשמע
הקול.
ונראה
בעיני
,
כי
קברה
יעקב
בדרך
ולא
הכניסה
לעיר
בית
לחם
הקרובה
שם
,
לפי
שצפה
ברוח
הקדש
שבית
לחם
אפרתה
יהיה
ליהודה
,
ולא
רצה
לקברה
,
רק
בגבול
בנה
בנימין
,
והדרך
אשר
המצבה
בה
קרובה
לבית
אל
בגבול
בנימין;
וכך
אמרו
בסיפרי:
בחלקו
של
בנימין
מתה;
כדאיתה
בפרשת
'וזאת
הברכה'
(ספ"ד
שנב).
וראיתי
ליונתן
בן
עוזיאל
שהוא
מרגיש
בזה
,
ואמר:
"קל
ברום
עלמא
אשתמע"
,
ותרגם
כל
הכתוב
על
כנסת
ישראל.
(יח)
בן
אוני
-
בן
צערי.
בנימן
-
נראה
בעיני
,
לפי
שהוא
לבדו
נולד
בארץ
כנען
שהיא
בנגב
,
כשאדם
בא
מארם
נהרים
,
כמו
שאמר
"בנגב
בארץ
כנען"
(במ'
לג
,
מ);
"הלוך
ונסוע
הנגבה"
(בר'
יב
,
ט);
בנימן
-
בן
ימין
,
לשון
"צפון
וימין
אתה
בראתם"
(תה'
פט
,
יג)
,
ולפיכך
הוא
מלא;
לשון
רבנו
שלמה.
ולא
הבינותי
זה
,
שתהא
ארץ
ישראל
דרומית
לארם
נהרים
,
שהרי
ארם
מזרחית
לארץ
ישראל
,
כדכתיב
"וילך
ארצה
בני
קדם"
(בר'
כט
,
א)
,
וכתיב
"מן
ארם
ינחני
בלק
מלך
מואב
מהררי
קדם"
(במ'
כג
,
ז)
,
ויעקב
עָבַר
הירדן
שהוא
למזרחה
של
ארץ
ישראל
,
והיה
חוזר
דרך
אדום
שהוא
בדרום
ארץ
ישראל;
נמצא
ארם
מזרחית
דרומית
לארץ
ישראל
וארץ
ישראל
לצפונה;
אבל
אם
נולד
בתחום
בית
לחם
אפרת
,
שהוא
בארץ
יהודה
,
כדכתיב
"בית
לחם
יהודה"
(שו'
יט
,
ב)
,
וכתיב
"ואתה
בית
לחם
אפרתה
צעיר
להיות
באלפי
יהודה"
(מי'
ה
,
א)
,
הנה
הוא
בדרומה
של
ארץ
ישראל;
והנה
בין
בית
אל
ובין
בית
לחם
אפרת
נולד.
ואם
המקום
בהר
אפרים
,
הרי
היא
בצפונה
של
ארץ
ישראל
,
כדכתיב
"יהודה
יעמוד
על
גבולו
מנגב
ובני
יוסף
יעמדו
על
גבולם
מצפון"
(יהו'
יח
,
ה)
,
ואם
בחלקו
של
בנימן
,
גם
כן
אינה
בדרום
,
כדכתיב
"ויהי
להם
הגבול
לפאת
צפונה"
(שם
,
יב).
ומכל
מקום
אין
טעם
לקרותו
'בן
דרום'.
והנכון
בעיני
,
כי
אמו
קראתו
בן
אוני
,
ורצתה
לומר:
'בן
אבלי'
,
מ"לחם
אונים"
(הו'
ט
,
ד);
"לא
אכלתי
באוני"
(דב'
כו
,
יד);
ואביו
עשה
מן
אוני
-
הכח
,
מלשון
"כי
הוא
ראשית
אונו"
(דב'
כא
,
יז);
"ולאין
אונים
עצמה
ירבה"
(יש'
מ
,
כט);
ולכן
קרא
אותו
בנימן
-
'בן
הכח'
,
כי
החוזק
הוא
בימין
,
ולכך
קראו
'בן
הכח'
או
'בן
החוזק'
,
כי
הימין
בו
הגבורה
וההצלחה
,
כענין
שכתוב
"לב
חכם
לימינו"
(קה'
י
,
ב);
"ימינך
תמצא
לכל
שונאיך"
(ראה
תה'
כא
,
ט);
"ימין
יי'
רוממה"
(תה'
קיח
,
טז).
רצה
להיות
קורא
אותו
בשם
שקראתו
אמו
,
כי
כן
כל
בניו
בשם
שקראו
אותם
אמותם
יקראו
,
והנה
תרגם
אותו
לטובה
ולגבורה.
וראיתי
בבראשית
רבא
(פב
,
ט):
בן
אוני
-
בן
צערי
,
ואביו
קרא
לו
בנימן
בלשון
הקדש.
ולא
ידעתי
מהו
,
כי
הכל
לשון
הקדש
,
וכן
שם
כל
בניו
לשון
קדש
הוא
,
אבל
רמזו
למה
שאמרתי
,
שתרגם
הלשון
לטובה.
(כב)
וישמע
ישראל
-
ספר
הכתוב
ענוָתו
,
כי
שמע
בחלל
בנו
יצועיו
(ע"פ
בר'
מט
,
ד)
,
ולא
צוה
שיוציאוהו
מביתו
מכלל
בניו
ולא
ינחל
עמהם
,
אבל
ימָנה
עמהם
ויהיו
שנים
עשר
,
והוא
ימנה
ראשון;
ולכך
עשה
משתי
הפרשיות
פסוק
אחד
,
כי
אע"פ
שהוא
תחלת
ענין
,
שבא
למנות
השבטים
משנולדו
כולם
,
רמז
כי
ראובן
לא
נדחה
במעשהו.
ועל
דרך
הפשט
,
יתכן
שבלבל
ראובן
יצועי
בלהה
מפחדו
שלא
תלד
ליעקב
עוד
,
כי
הוא
הבכור
וחשב
לקחת
שני
חלקים
,
ויפסיד
יותר
מכל
האחים
,
ולא
פחד
מאמו
כי
זקנה
היתה;
ואולי
מתה
זלפה
,
או
חשש
לכבוד
אמו
בעבור
היותה
שפחתה;
ולכן
ניטלה
ממנו
הבכורה
מדה
כנגד
מדה.
וזהו
טעם
ויהיו
בני
יעקב
שנים
עשר
,
כי
לא
הוליד
אחרי
כן.
(כח-כט)
ויהיו
ימי
יצחק
-
אין
מוקדם
ומאוחר
בתורה
,
מכירתו
של
יוסף
קדמה
למיתתו
של
יצחק;
לשון
רבנו
שלמה.
וכבר
כתבתי
(בר'
יא
,
לב)
,
שזה
מנהג
הכתוב
בכל
הדורות
,
יספר
ענין
האדם
ותולדותיו
ומיתתו
,
ויתחיל
בתולדות
הדור
האחר.
וראוי
היה
להקדים
מיתת
יצחק
לתולדות
יעקב
,
כאשר
עשה
באברהם
ובכל
דורות
הראשונים
,
אבל
יתכוין
הכתוב
להגיד
כי
יצחק
מת
בשיבה
טובה
(ע"פ
בר'
כה
,
ח)
,
"זקן
ושבע
ימים"
(להלן
,
כט)
,
אחרי
ששב
אליו
בנו
המבורך
הנוחל
מעלתו
,
וקברוהו
בכבוד
עשו
ויעקב
בניו
גדולי
העולם.
ולא
הוצרך
להזכיר
כי
קברוהו
במערת
המכפלה
,
בעבור
שהזכיר
כי
היה
בעיר
ההיא
,
ואנה
יקברוהו
,
רק
בקבר
אביו.