מאגר הכתר בראשית פרק לה עם פירוש רמב"ן

פרק לה
(א) ושב שם ועשה שם מזבח - לא ידעתי מהו ושב שם. ויתכן שצוהו לשבת שם תחלה , ואחר כן יעשה המזבח להטהר מטומאת עבודה זרה , או מן החללים שהרגו , כענין "ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים" (במ' לא , יט) , כי לא צוו עדין במי חטאת , ויעקב נזדרז במצוה והטהר טרם בואו שם (ראה להלן , ב); או שיהיה "ונקומה ונעלה בית אל" (להלן , ג) מוקדם במעשה. ואולי צווה ושב שם , לפנות מחשבתו לדבקה באל. (ד) ויטמן אותם יעקב - עבודה זרה ומשמשיה אינן מן הנקברים , אבל צריך שיהא מפרר וזורה לרוח או מטיל לים!? והנראה אלי , כי בני יעקב לא לקחו עבודה זרה ומשמשיה משכם , עד שנתבטלה והותרה להם , שהגוי מבטל עבודה זרה בעל כרחו , והנה היא מותרת להם; אבל יעקב צוה להסיר אותה , לטהרת הקדש , שיהיו ראוים לעבוד את השם ולהקריב לפניו קרבן , כאשר צוה להם בטבילה וחלוף הבגדים , והיה די להם בקבורה , ולכן טמן אותם תחת האלה , במקום שלא יעבד בו ולא יזרע (ע"פ דב' כא , ד). (ח) ותמת דבורה מינקת רבקה - לא ידעתי למה נכנס הפסוק הזה בין "ויקרא למקום אל בית אל" (לעיל , ז) , ובין "וירא אלהים אל יעקב עוד" (להלן , ט) , והפסיק בענין אחד שהיה בבת אחת ובמקום אחד , כי יעקב בבואו לוזה היא בית אל (ראה לעיל , ו) , בנה מזבח וקרא למקום "אל בית אל" (לעיל , ז) , ונראה לו האלהים שם ויברך אותו , ולמה הושם הכתוב הזה בתוך ענין אחד?! והקרוב - מה שאמרו רבותינו (ב"ר פא , ה) , שירמוז למיתת רבקה , ולכן קרא שם המקום ההוא בכות; כי אין בכי ואנקה על המינקת הזקנה שיקרא גם המקום עליו , אבל יעקב בכה והתאבל על אמו הצדקת אשר אהבתהו , ושלחה אותו שם ולא זכתה לראותו בשובו , ולכן נגלה אליו האלהים וברך אותו לנחמו , כאשר עשה ליצחק אביו "אחרי מות אברהם" (בר' כה , יא) , ובשניהם אמרו חכמים (סוטה יד , א): ברכת אבלים ברכו. וסיוע לזה - מה שאמור למטה "ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע" (להלן , כז) , ואלו היתה רבקה שם , היה מזכיר 'אל אביו ואל אמו' , כי היא השולחת אותו שם והגורמת לו כל הטובה , ויצחק בעצתה צוה אותו ללכת שם. וכתב רבנו שלמה: ולפי שהעלימו את יום מותה , שלא יקללו הבריות: 'כרס שיצא ממנה עשו' , אף הכתוב לא פרסמה. ומדרש חכמים הוא (תנח' כי תצא ד); והנה גם לאה לא יזכיר! אבל הכונה להם , מפני שהזכיר המיתה ברמז , ותלה הדבר במיניקתה , וכיון שדבר בה , למה הסתיר הענין ולא גלהו? וטעם הקללה אינו מחוור , שהרי הזכירו במיתת יצחק "ויקברו אתו עשו ויעקב בניו" (להלן , כט). אבל יתכן לומר , שלא היה לה כבוד במותה , כי יעקב איננו שם ועשו שונא אותה ולא יבא שמה , ויצחק כהו עיניו ואיננו יוצא מביתו , ולכן לא רצה הכתוב להזכיר שיקברוה בני חת. וכענין הזה מצאתי ב'אלה הדברים רבה' (? וראה תנח' כי תצא ד) בפרשת "כי תצא למלחמה" (דב' כ , א); אמרו: את מוצא , כשמתה רבקה , אמרין: מאן יפוק קמה? אברהם מת , יצחק יושב בבית - עיניו כהות , יעקב הלך לו לפדן ארם , יפוק עשו רשיעא קמה ויימרון ברייתא: ליטין ביזיא דהא כדין ינקין; מה עשו? הוציאו מטתה בלילה. אמר רבי יוסי ברבי חנינא: לפי שהוציאו מטתה בלילה , לא פרשו הכתובים מיתתה אלא מן הצד , הדא הוא דכתיב: ויקרא שמו אלון בכות - שתי בכיות; הדא הוא דכתיב: "וירא אלהים אל יעקב ויברך אותו" (להלן , ט) - מה ברכו? ברכת אבלים ברכו. עד כאן. והנה בעבור שיהיה עשו יחידי בקבורתה , פחדו מן הקללה ולא ראו שיהיה לה לכבוד , וזהו ענין הרמז. והיתה דבורה עם יעקב , כי אחרי שבאה עם רבקה שבה לארצה , ועתה תבא עם יעקב לראות גברתה , או שנתעסקה בגדול בני יעקב , לכבוד רבקה ולאהבתה , והיתה בביתו. ויתכן שאינה היא המינקת שנאמר בה "וישלחו את רבקה אחותם ואת מניקתה" (בר' כד , נט) , אבל היתה מינקת אחרת שנשארה בבית לבן ובתואל , ועתה יביא אותה יעקב עמו לכלכל את שיבתה (ע"פ רות ד , טו) לכבוד אמו , כי כן דרך הנכבדים להיות להם מיניקות רבות; כי רחוק הוא שתהיה הזקנה השליח שתשלח אמו ליעקב , כדברי רבי משה הדרשן (בר' רבתי ע' 113 ; וראה רש"י). (י) שמך יעקב - יאמר: כי עודך אתה נקרא יעקב , אע"פ שהחליף שמך שרו של עשו , כי הוא לא נשתלח לך להחליף את שמך , אבל מעתה לא יקרא שמך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך; וזה טעם ויקרא את שמו ישראל. או ירמוז , שקרא את שמו ישראל מוסף על יעקב , לא שיאסר להקרא 'יעקב'. (יב) ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה - כאשר נתתיה להם כן אתננה לך. ירמוז זה לשבועה , כי להם נתנה בשבועה שלא יגרום החטא , אבל לו נתנה מתחלה בלא שבועה , וזהו שאומר בכל מקום "אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב" (שמ' לג , א). או שיהיה הכפל הנבואה לו לשבועה , כאשר פירשתי כבר (בר' כו , ג). (יג) ויעל מעליו אלהים - כמו שאמר באברהם "ויעל אלהים מעל אברהם" (בר' יז , כב); ובשניהם להודיע , כי לא היה זה מראה וחלום נבואה בלבד , או כענין "ויבא אותי ירושלימה במראות אלהים" (ראה יח' ח , ג) , אבל ששרתה עליו שכינה במקום אשר הוא עומד. ועל דרך האמת , עלה מעליו אלהים במקום המדבר עמו , כענין שנאמר "ברוך כבוד יי' ממקומו" (יח' ג , יב) , ויאמר מה שהזכירו החכמים (ב"ר מז , ו): האבות הן הן המרכבה. (יד) ויצב יעקב מצבה - פירש רבי אברהם: וכבר הציב בפעם הראשונה מצבה (ראה בר' כח , יח) , ונסך עליה עתה נסך ויצוק עליה שמן; ונכון הוא. (טו) ויקרא יעקב את שם המקום בית אל - יקראנו כן פעם אחר פעם (ראה בר' כח , יט) , להודיע כי הדבר אמת ונכון כי הוא בית אלהים , ושם השכינה תמיד; וכן ענין שם "באר שבע" (בר' כא , לג). (טז) כברת ארץ (בנוסחנו: הארץ) - מנחם פירשו (מחברת: 'כבר'): לשון 'כביר' , מהלך רב. ואגדה (ב"ר פב , ז): בזמן שהארץ חלולה ככברה , שהניר מצוי , והסתו עבר ועדין השרב לא בא; ואין זה פשוטו של מקרא , שהרי בנעמן מצינו "וילך מאתו כברת ארץ" (מ"ב ה , יט). ואומר אני , שהוא שם מדת קרקע; לשון רבנו שלמה. והנכון מה שחשב בו רבי דויד קמחי (שרשים: 'ברה') , כי הכ"ף לדמיון ואיננה שרשית , ומוצא המלה - מן "היו לברות למו" (איכה ד , י); "ותברני לחם" (ש"ב יג , ה); ענין אכילה מועטת בבקר; ופירושה: שיעור מהלך ארץ מן הבקר עד לעת האכל , כי כן ישערו כל הולכי דרך. זה כתבתי תחלה , ועכשו שזכיתי ובאתי לירושלם , שבח לאל הטוב והמטיב , ראיתי בעיני שאין מן קבורת רחל לבית לחם אפילו מיל , והנה הוכחש הפירוש הזה וגם דברי מנחם , אבל הוא שם מדת הארץ כדברי רבנו שלמה; ואין בו תאר , רק הסכמה כרוב השמות , והכ"ף לשמוש , שלא נמדד בכיוון. ואם יהיה השם הזה מתואר , יתכן שיהיה 'ברת' , כמו 'בת' , מלשון "מה ברי ומה בר בטני" (מש' לא , ב) , והוא שם למדה הקטנה שימדדו הולכי ארחות כמו למיל היום , ויאמר לה 'בת ארץ' , כי המדה כמו בת לפרסה , או למדה אחרת ידועה בימים ההם. וכן ראיתי שאין הקבורה ברמה , ולא קרוב לה , אבל הרמה אשר לבנימין רחוק ממנה כארבע פרסאות , והרמה אשר בהר אפרים (ראה ש"א א , א) רחוק ממנה יותר משני ימים. על כן אני אומר , שהכתוב שאומר "קול ברמה נשמע" (יר' לא , יד) - מליצה כדרך משל , לאמר כי היתה רחל צועקת בקול גדול ומספד מר , עד שנשמע הקול למרחוק ברמה שהיא לבנה בנימין , "כי איננו" שם , והיא חרבה מהם; לא נאמר בכתוב 'ברמה רחל מבכה על בניה' , אבל אמר כי שם נשמע הקול. ונראה בעיני , כי קברה יעקב בדרך ולא הכניסה לעיר בית לחם הקרובה שם , לפי שצפה ברוח הקדש שבית לחם אפרתה יהיה ליהודה , ולא רצה לקברה , רק בגבול בנה בנימין , והדרך אשר המצבה בה קרובה לבית אל בגבול בנימין; וכך אמרו בסיפרי: בחלקו של בנימין מתה; כדאיתה בפרשת 'וזאת הברכה' (ספ"ד שנב). וראיתי ליונתן בן עוזיאל שהוא מרגיש בזה , ואמר: "קל ברום עלמא אשתמע" , ותרגם כל הכתוב על כנסת ישראל. (יח) בן אוני - בן צערי. בנימן - נראה בעיני , לפי שהוא לבדו נולד בארץ כנען שהיא בנגב , כשאדם בא מארם נהרים , כמו שאמר "בנגב בארץ כנען" (במ' לג , מ); "הלוך ונסוע הנגבה" (בר' יב , ט); בנימן - בן ימין , לשון "צפון וימין אתה בראתם" (תה' פט , יג) , ולפיכך הוא מלא; לשון רבנו שלמה. ולא הבינותי זה , שתהא ארץ ישראל דרומית לארם נהרים , שהרי ארם מזרחית לארץ ישראל , כדכתיב "וילך ארצה בני קדם" (בר' כט , א) , וכתיב "מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם" (במ' כג , ז) , ויעקב עָבַר הירדן שהוא למזרחה של ארץ ישראל , והיה חוזר דרך אדום שהוא בדרום ארץ ישראל; נמצא ארם מזרחית דרומית לארץ ישראל וארץ ישראל לצפונה; אבל אם נולד בתחום בית לחם אפרת , שהוא בארץ יהודה , כדכתיב "בית לחם יהודה" (שו' יט , ב) , וכתיב "ואתה בית לחם אפרתה צעיר להיות באלפי יהודה" (מי' ה , א) , הנה הוא בדרומה של ארץ ישראל; והנה בין בית אל ובין בית לחם אפרת נולד. ואם המקום בהר אפרים , הרי היא בצפונה של ארץ ישראל , כדכתיב "יהודה יעמוד על גבולו מנגב ובני יוסף יעמדו על גבולם מצפון" (יהו' יח , ה) , ואם בחלקו של בנימן , גם כן אינה בדרום , כדכתיב "ויהי להם הגבול לפאת צפונה" (שם , יב). ומכל מקום אין טעם לקרותו 'בן דרום'. והנכון בעיני , כי אמו קראתו בן אוני , ורצתה לומר: 'בן אבלי' , מ"לחם אונים" (הו' ט , ד); "לא אכלתי באוני" (דב' כו , יד); ואביו עשה מן אוני - הכח , מלשון "כי הוא ראשית אונו" (דב' כא , יז); "ולאין אונים עצמה ירבה" (יש' מ , כט); ולכן קרא אותו בנימן - 'בן הכח' , כי החוזק הוא בימין , ולכך קראו 'בן הכח' או 'בן החוזק' , כי הימין בו הגבורה וההצלחה , כענין שכתוב "לב חכם לימינו" (קה' י , ב); "ימינך תמצא לכל שונאיך" (ראה תה' כא , ט); "ימין יי' רוממה" (תה' קיח , טז). רצה להיות קורא אותו בשם שקראתו אמו , כי כן כל בניו בשם שקראו אותם אמותם יקראו , והנה תרגם אותו לטובה ולגבורה. וראיתי בבראשית רבא (פב , ט): בן אוני - בן צערי , ואביו קרא לו בנימן בלשון הקדש. ולא ידעתי מהו , כי הכל לשון הקדש , וכן שם כל בניו לשון קדש הוא , אבל רמזו למה שאמרתי , שתרגם הלשון לטובה. (כב) וישמע ישראל - ספר הכתוב ענוָתו , כי שמע בחלל בנו יצועיו (ע"פ בר' מט , ד) , ולא צוה שיוציאוהו מביתו מכלל בניו ולא ינחל עמהם , אבל ימָנה עמהם ויהיו שנים עשר , והוא ימנה ראשון; ולכך עשה משתי הפרשיות פסוק אחד , כי אע"פ שהוא תחלת ענין , שבא למנות השבטים משנולדו כולם , רמז כי ראובן לא נדחה במעשהו. ועל דרך הפשט , יתכן שבלבל ראובן יצועי בלהה מפחדו שלא תלד ליעקב עוד , כי הוא הבכור וחשב לקחת שני חלקים , ויפסיד יותר מכל האחים , ולא פחד מאמו כי זקנה היתה; ואולי מתה זלפה , או חשש לכבוד אמו בעבור היותה שפחתה; ולכן ניטלה ממנו הבכורה מדה כנגד מדה. וזהו טעם ויהיו בני יעקב שנים עשר , כי לא הוליד אחרי כן. (כח-כט) ויהיו ימי יצחק - אין מוקדם ומאוחר בתורה , מכירתו של יוסף קדמה למיתתו של יצחק; לשון רבנו שלמה. וכבר כתבתי (בר' יא , לב) , שזה מנהג הכתוב בכל הדורות , יספר ענין האדם ותולדותיו ומיתתו , ויתחיל בתולדות הדור האחר. וראוי היה להקדים מיתת יצחק לתולדות יעקב , כאשר עשה באברהם ובכל דורות הראשונים , אבל יתכוין הכתוב להגיד כי יצחק מת בשיבה טובה (ע"פ בר' כה , ח) , "זקן ושבע ימים" (להלן , כט) , אחרי ששב אליו בנו המבורך הנוחל מעלתו , וקברוהו בכבוד עשו ויעקב בניו גדולי העולם. ולא הוצרך להזכיר כי קברוהו במערת המכפלה , בעבור שהזכיר כי היה בעיר ההיא , ואנה יקברוהו , רק בקבר אביו.