מאגר הכתר בראשית פרק לז עם פירוש רש"י

פרק לז
{פרשת וישב} [א] וַיֵּ֣שֶׁב יַֽעֲקֹ֔ב בְּאֶ֖רֶץ מְגוּרֵ֣י אָבִ֑יו בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן:
[ב] אֵ֣לֶּה׀ תֹּלְד֣וֹת יַעֲקֹ֗ב יוֹסֵ֞ף בֶּן־שְׁבַֽע־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ הָיָ֨ה רֹעֶ֤ה אֶת־אֶחָיו֙ בַּצֹּ֔אן וְה֣וּא נַ֗עַר אֶת־בְּנֵ֥י בִלְהָ֛ה וְאֶת־בְּנֵ֥י זִלְפָּ֖ה נְשֵׁ֣י אָבִ֑יו וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־דִּבָּתָ֥ם רָעָ֖ה אֶל־אֲבִיהֶֽם:
[ג] וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת־יוֹסֵף֙ מִכָּל־בָּנָ֔יו כִּֽי־בֶן־זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים:
[ד] וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי־אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכָּל־אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם:
[ה] וַיַּחֲלֹ֤ם יוֹסֵף֙ חֲל֔וֹם וַיַּגֵּ֖ד לְאֶחָ֑יו וַיּוֹסִ֥פוּ ע֖וֹד שְׂנֹ֥א אֹתֽוֹ:
[ו] וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵיהֶ֑ם שִׁמְעוּ־נָ֕א הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר חָלָֽמְתִּי:
[ז] וְ֠הִנֵּה אֲנַ֜חְנוּ מְאַלְּמִ֤ים אֲלֻמִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַשָּׂדֶ֔ה וְהִנֵּ֛ה קָ֥מָה אֲלֻמָּתִ֖י וְגַם־נִצָּ֑בָה וְהִנֵּ֤ה תְסֻבֶּ֙ינָה֙ אֲלֻמֹּ֣תֵיכֶ֔ם וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶ֖יןָ לַאֲלֻמָּתִֽי:
[ח] וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ אֶחָ֔יו הֲמָלֹ֤ךְ תִּמְלֹךְ֙ עָלֵ֔ינוּ אִם־מָשׁ֥וֹל תִּמְשֹׁ֖ל בָּ֑נוּ וַיּוֹסִ֤פוּ עוֹד֙ שְׂנֹ֣א אֹת֔וֹ עַל־חֲלֹמֹתָ֖יו וְעַל־דְּבָרָֽיו:
[ט] וַיַּחֲלֹ֥ם עוֹד֙ חֲל֣וֹם אַחֵ֔ר וַיְסַפֵּ֥ר אֹת֖וֹ לְאֶחָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֨ה חָלַ֤מְתִּֽי חֲלוֹם֙ ע֔וֹד וְהִנֵּ֧ה הַשֶּׁ֣מֶשׁ וְהַיָּרֵ֗חַ וְאַחַ֤ד עָשָׂר֙ כּֽוֹכָבִ֔ים מִֽשְׁתַּחֲוִ֖ים לִֽי:
[י] וַיְסַפֵּ֣ר אֶל־אָבִיו֘ וְאֶל־אֶחָיו֒ וַיִּגְעַר־בּ֣וֹ אָבִ֔יו וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ מָ֛ה הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר חָלָ֑מְתָּ הֲב֣וֹא נָב֗וֹא אֲנִי֙ וְאִמְּךָ֣ וְאַחֶ֔יךָ לְהִשְׁתַּחֲוֺ֥ת לְךָ֖ אָֽרְצָה:
[יא] וַיְקַנְאוּ־ב֖וֹ אֶחָ֑יו וְאָבִ֖יו שָׁמַ֥ר אֶת־הַדָּבָֽר:
[שני] [יב] וַיֵּלְכ֖וּ אֶחָ֑יו לִרְע֛וֹת אֶת־צֹ֥אן אֲבִיהֶ֖ם בִּשְׁכֶֽם:
[יג] וַיֹּ֨אמֶר יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־יוֹסֵ֗ף הֲל֤וֹא אַחֶ֙יךָ֙ רֹעִ֣ים בִּשְׁכֶ֔ם לְכָ֖ה וְאֶשְׁלָחֲךָ֣ אֲלֵיהֶ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ הִנֵּֽנִי:
[יד] וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ לֶךְ־נָ֨א רְאֵ֜ה אֶת־שְׁל֤וֹם אַחֶ֙יךָ֙ וְאֶת־שְׁל֣וֹם הַצֹּ֔אן וַהֲשִׁבֵ֖נִי דָּבָ֑ר וַיִּשְׁלָחֵ֙הוּ֙ מֵעֵ֣מֶק חֶבְר֔וֹן וַיָּבֹ֖א שְׁכֶֽמָה:
[טו] וַיִּמְצָאֵ֣הוּ אִ֔ישׁ וְהִנֵּ֥ה תֹעֶ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה וַיִּשְׁאָלֵ֧הוּ הָאִ֛ישׁ לֵאמֹ֖ר מַה־תְּבַקֵּֽשׁ:
[טז] וַיֹּ֕אמֶר אֶת־אַחַ֖י אָנֹכִ֣י מְבַקֵּ֑שׁ הַגִּֽידָה־נָּ֣א לִ֔י אֵיפֹ֖ה הֵ֥ם רֹעִֽים:
[יז] וַיֹּ֤אמֶר הָאִישׁ֙ נָסְע֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֤י שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֹֽמְרִ֔ים נֵלְכָ֖ה דֹּתָ֑יְנָה וַיֵּ֤לֶךְ יוֹסֵף֙ אַחַ֣ר אֶחָ֔יו וַיִּמְצָאֵ֖ם בְּדֹתָֽן:
[יח] וַיִּרְא֥וּ אֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק וּבְטֶ֙רֶם֙ יִקְרַ֣ב אֲלֵיהֶ֔ם וַיִּֽתְנַכְּל֥וּ אֹת֖וֹ לַהֲמִיתֽוֹ:
[יט] וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו הִנֵּ֗ה בַּ֛עַל הַחֲלֹמ֥וֹת הַלָּזֶ֖ה בָּֽא:
[כ] וְעַתָּ֣ה׀ לְכ֣וּ וְנַהַרְגֵ֗הוּ וְנַשְׁלִכֵ֙הוּ֙ בְּאַחַ֣ד הַבֹּר֔וֹת וְאָמַ֕רְנוּ חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ וְנִרְאֶ֕ה מַה־יִּהְי֖וּ חֲלֹמֹתָֽיו:
[כא] וַיִּשְׁמַ֣ע רְאוּבֵ֔ן וַיַּצִּלֵ֖הוּ מִיָּדָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א נַכֶּ֖נּוּ נָֽפֶשׁ:
[כב] וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֣ם ׀ רְאוּבֵן֘ אַל־תִּשְׁפְּכוּ־דָם֒ הַשְׁלִ֣יכוּ אֹת֗וֹ אֶל־הַבּ֤וֹר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר וְיָ֖ד אַל־תִּשְׁלְחוּ־ב֑וֹ לְמַ֗עַן הַצִּ֤יל אֹתוֹ֙ מִיָּדָ֔ם לַהֲשִׁיב֖וֹ אֶל־אָבִֽיו:
[שלישי] [כג] וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁר־בָּ֥א יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָ֑יו וַיַּפְשִׁ֤יטוּ אֶת־יוֹסֵף֙ אֶת־כֻּתָּנְתּ֔וֹ אֶת־כְּתֹ֥נֶת הַפַּסִּ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָלָֽיו:
[כד] וַיִּ֨קָּחֻ֔הוּ וַיַּשְׁלִ֥כוּ אֹת֖וֹ הַבֹּ֑רָה וְהַבּ֣וֹר רֵ֔ק אֵ֥ין בּ֖וֹ מָֽיִם:
[כה] וַיֵּשְׁבוּ֘ לֶאֱכָל־לֶחֶם֒ וַיִּשְׂא֤וּ עֵֽינֵיהֶם֙ וַיִּרְא֔וּ וְהִנֵּה֙ אֹרְחַ֣ת יִשְׁמְעֵאלִ֔ים בָּאָ֖ה מִגִּלְעָ֑ד וּגְמַלֵּיהֶ֣ם נֹשְׂאִ֗ים נְכֹאת֙ וּצְרִ֣י וָלֹ֔ט הוֹלְכִ֖ים לְהוֹרִ֥יד מִצְרָֽיְמָה:
[כו] וַיֹּ֥אמֶר יְהוּדָ֖ה אֶל־אֶחָ֑יו מַה־בֶּ֗צַע כִּ֤י נַֽהֲרֹג֙ אֶת־אָחִ֔ינוּ וְכִסִּ֖ינוּ אֶת־דָּמֽוֹ:
[כז] לְכ֞וּ וְנִמְכְּרֶ֣נּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִ֗ים וְיָדֵ֙נוּ֙ אַל־תְּהִי־ב֔וֹ כִּֽי־אָחִ֥ינוּ בְשָׂרֵ֖נוּ ה֑וּא וַֽיִּשְׁמְע֖וּ אֶחָֽיו:
[כח] וַיַּעַבְרוּ֩ אֲנָשִׁ֨ים מִדְיָנִ֜ים סֹחֲרִ֗ים וַֽיִּמְשְׁכוּ֙ וַיַּעֲל֤וּ אֶת־יוֹסֵף֙ מִן־הַבּ֔וֹר וַיִּמְכְּר֧וּ אֶת־יוֹסֵ֛ף לַיִּשְׁמְעֵאלִ֖ים בְּעֶשְׂרִ֣ים כָּ֑סֶף וַיָּבִ֥יאוּ אֶת־יוֹסֵ֖ף מִצְרָֽיְמָה:
[כט] וַיָּ֤שָׁב רְאוּבֵן֙ אֶל־הַבּ֔וֹר וְהִנֵּ֥ה אֵין־יוֹסֵ֖ף בַּבּ֑וֹר וַיִּקְרַ֖ע אֶת־בְּגָדָֽיו:
[ל] וַיָּ֥שָׁב אֶל־אֶחָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר הַיֶּ֣לֶד אֵינֶ֔נּוּ וַאֲנִ֖י אָ֥נָה אֲנִי־בָֽא:
[לא] וַיִּקְח֖וּ אֶת־כְּתֹ֣נֶת יוֹסֵ֑ף וַיִּשְׁחֲטוּ֙ שְׂעִ֣יר עִזִּ֔ים וַיִּטְבְּל֥וּ אֶת־הַכֻּתֹּ֖נֶת בַּדָּֽם:
[לב] וַֽיְשַׁלְּח֞וּ אֶת־כְּתֹ֣נֶת הַפַּסִּ֗ים וַיָּבִ֙יאוּ֙ אֶל־אֲבִיהֶ֔ם וַיֹּאמְר֖וּ זֹ֣את מָצָ֑אנוּ הַכֶּר־נָ֗א הַכְּתֹ֧נֶת בִּנְךָ֛ הִ֖וא אִם־לֹֽא:
[לג] וַיַּכִּירָ֤הּ וַיֹּ֙אמֶר֙ כְּתֹ֣נֶת בְּנִ֔י חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ טָרֹ֥ף טֹרַ֖ף יוֹסֵֽף:
[לד] וַיִּקְרַ֤ע יַֽעֲקֹב֙ שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם שַׂ֖ק בְּמָתְנָ֑יו וַיִּתְאַבֵּ֥ל עַל־בְּנ֖וֹ יָמִ֥ים רַבִּֽים:
[לה] וַיָּקֻמוּ֩ כָל־בָּנָ֨יו וְכָל־בְּנֹתָ֜יו לְנַחֲמ֗וֹ וַיְמָאֵן֙ לְהִתְנַחֵ֔ם וַיֹּ֕אמֶר כִּֽי־אֵרֵ֧ד אֶל־בְּנִ֛י אָבֵ֖ל שְׁאֹ֑לָה וַיֵּ֥בְךְּ אֹת֖וֹ אָבִֽיו:
[לו] וְהַ֨מְּדָנִ֔ים מָכְר֥וּ אֹת֖וֹ אֶל־מִצְרָ֑יִם לְפֽוֹטִיפַר֙ סְרִ֣יס פַּרְעֹ֔ה שַׂ֖ר הַטַּבָּחִֽים: פ

פרק לז
(א) וישב יעקב - אחר שכתב לך יישובי עשו ותולדותיו בדרך קצרה , שלא היו ספונים וחשובים לפרש היאך נתישבו , וסדר מלחמותיהן: היאך הורישו את החורים (ראה דב' ב , יב) , פירש לך יישובי יעקב ותולדותיו ובדרך ארוכה כל גילגולי סבתם , לפי שהיו חשובים לפני המקום להאריך בהם. וכן אתה מוצא בעשרה דורות שמאדם ועד נח: פלוני הוליד פלוני , ומשבא לנח האריך בו. וכן בעשרה דורות שמנח ועד אברהם קצר בהם , משהגיע אצל אברהם האריך בו. משל למרגלית שנפלה בין החול , אדם ממשמש בחול וכוברו בכברה עד שמוצא את המרגלית , ומשמצאה , הוא משליך את הצרורות מידו ונוטל את המרגלית (ראה תנח' וישב א). (ב) אלה תולדת יעקב - אלה של תולדות יעקב; אלה יישוביהן וגילגוליהן עד שבאו לכלל יישוב. סיבה ראשונה: יוסף בן שבע עשרה שנה וגו' - על ידו נתגלגלו וירדו למצרים. זהו אחר פשוטו של מקרא להיות דבור על אופניו. ומדרש אגדה דורש (ב"ר פד , ו): הכתוב תלה תלדות יעקב ביוסף מפני כמה דברים: אחת , שכל עצמו של יעקב לא עבד אצל לבן אלא ברחל; ושהיה זיו איקונין של יוסף דומה לו; וכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף: זה נשטם וזה נשטם , זה אחיו מבקש להורגו וזהו אחיו מבקשין להורגו , וכן הרבה בבראשית רבה (שם). [ועוד נדרש בו (שם): וישב - ביקש יעקב לישב בשלוה , קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה , אומר הקדוש ברוך הוא: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא , אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה!?] והוא נער - שהיה עושה מעשה נערות: מתקן בשערו ומשמש בעיניו (ראה ב"ר פד , ז) , כדי שיהא נראה יפה. את בני בלהה וגו' - כלומר: ורגיל אצל בני בלהה , לפי שהיו אחיו מבזין אותן והוא מקרבן. את דבתם רעה - כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו: שהיו אוכלין אבר מן החי , ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים , וחשודין על העריות. ובשלשתן לקה: "וישחטו שעיר עזים" (להלן , לא) - במכירתו - ולא אכלוהו חי כדי שילקה בשחיטה; ועל דבה שסיפר עליהן , שקורין לאחיהם עבדים - "לעבד נמכר יוסף" (תה' קה , יז); ועל העריות שסיפר עליהן - "ותשא אשת אדניו" וגו' (בר' לט , ז). דבתם רעה - כל לשון 'דבה' - 'פרלדיץ' בלעז; כל מה שהיה יכול לדבר בהם רעה היה מספר. 'דבה' - לשון "דובב שפתי ישנים" (שה"ש ז , י). (ג) בן זקנים - שנולד לו לעת זקנתו. ואונקלוס תרגם: "ארי בר חכים הוא ליה" , כל מה שלמד משֵם ועֵבֶר מסר לו (ראה ב"ר פד , ח). דבר אחר (שם): שהיה זיו איקונין שלו דומה לו. פסים - לשון כלי מילת (ראה שבת י , ב) , כמו "חור כרפס" (אס' א , ו) , וכמו "כתונת פסים" דתמר ואמנון (ש"ב יג , יח). ומדרש אגדה (ב"ר פד , ח): על שם צרותיו שנמכר לפוטיפר ולסוחרים ולישמעאלים ולמדנים. (ד) ולא יכלו דברו לשלום - מתוך גנותם למדנו שבחם , שלא דברו אחד בפה ואחד בלב. דברו - לדבר עמו. (ז) מאלמים אלמים - כתרגומו: "מאסרין אסרין" , עומרים , וכן "נושא אלמותיו" (תה' קכו , ו) , וכמוהו בלשון משנה (ראה ב"מ כב , ב): והאלומות - נוטל ומכריז. קמה אלמתי - נזקפה. וגם ניצבה - לעמוד על עומדה בזקיפה. (ח) ועל דבריו - על דבתם רעה שהיה מביא לאביהם. (י) ויספר אל אביו ואל אחיו - לאחר שסיפר לאחיו חזר וספרו לאביו בפניהם. ויגער בו אביו - לפי שהיה מטיל שנאה עליו. הבא נבא (בנוסחנו: כתיב מלא) - והלא אמך כבר מתה! והוא לא היה יודע שהדברים מגיעים לבלהה , שגדלתו כאמו (ראה ב"ר פד , יא). ורבותינו למדו מכאן (ברכות נה , א) , שאין חלום בלא דברים בטלים. ויעקב נתכוון להוציא הדבר מלב בניו , שלא יקניאוהו; לכך אמר: הבא נבא אני ואמך - כשם שאי איפשר באמך , כך השאר בטל. (יא) שמר את הדבר - היה ממתין ומצפה מתי יבוא; וכן "שומר אמונים" (יש' כו , ב); וכן "לא תשמר על חטאתי" (איוב יד , טז) - לא תמתין. (יב) לרעות את צאן - נקוד על את , לא הלכו לרעות אלא את עצמן (ראה ב"ר פד יג). (יג) [(תרי"ק:) הלא אחיך רועים בשכם - לפי שנתיירא יעקב מבניו , שהוליכו הצאן במרעה שכם , אשר הרגו זכורם , אמר ליוסף: הלא אחיך רועים בשכם , ולשם הרגו כל אנשי העיר ומתיירא אני מן יושבי הארץ , לך נא ואשלחך אליהם , ותראה את שלומם ואת שלום הצאן.] הנני - לשון ענוה וזריזות (ראה תנח' וירא כב): נזדרז למצות אביו , אע"פ שהיה יודע באחיו ששונאין אותו (ראה ב"ר פד , יג). (יד) מעמק חברון - והלא חברון בהר , שנאמר "ויעלו בנגב ויבא עד חברון" (במ' יג , כב)?! אלא מעיצה עמוקה של צדיק הקבור בחברון , לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים: "כי גר יהיה זרעך" וגו' (בר' טו , יג; ראה סוטה יא , א). ויבא שכמה - מקום מוכן לפורענות: שם קלקלו השבטים , שם עינו את דינה , שם נחלקה מלכות בית דוד: "וילך רחבעם שכמה" (דה"ב י , א). (טו) וימצאהו איש - זה גבריאל , [שנאמר "והאיש גבריאל"] (דנ' ט , כא; ראה תנח' וישב ב). (יז) נסעו מזה - הסיעו עצמן מן האחוה. נלכה דותינה - לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם. ולפי פשוטו של מקרא: מקום הוא; ואין מקרא יוצא מידי פשוטו (ראה שבת סג , א). (יח) ויתנכלו - נתמלאו נכלים וערמומיות. אותו - כמו 'אִתוֹ' , עִמּוֹ; כלומר: אליו. (כ) ונראה מה יהיו חלומותיו - אמר רבי יצחק (תנ"ב וישב יג): מקרא זה אומר דורשני , רוח הקודש אומרת כן. הם אמרו: נהרגהו , והכתוב מסיים: ונראה מה יהיו חלומותיו , ונראה דברי מי יקום , או שלכם או שלי. ואי איפשר שיאמרו הם ונראה מה יהיו חלומותיו! מכיון שיהרגוהו , בטלו חלומותיו. (כא) לא נכנו נפש - 'מכת נפש' זו היא מיתה. (כב) למען הציל אותו - רוח הקודש מעידה על ראובן (ראה תנ"ב וישב , יג) , שלא אמר זאת אלא למען הציל אותו , שיבא הוא ויעלנו משם. אמר: אני בכור וגדול שבכולן , לא יתלה הסרחון אלא בי (ראה ב"ר פד , טו). (כג) את כתנתו - זה חלוק. ואת כתנת הפסים - היא שהוסיף לו אביו יותר על אחיו (ראה ב"ר פד , טז). (כד) והבור רק וגו' - ממשמע שנאמר: והבור רק , איני יודע שאין בו מים? ומה תלמוד לומר אין בו מים? מים אין בו , אבל נחשים ועקרבים יש בו (ראה שבת כב , א). (כה) ארחת ישמעאלים - כתרגומו: "שיירת" - על שם הולכי אורח. וגמליהם נושאים - למה פרסם הכתוב משאם? להודיע מתן שכרן של צדיקים; שאין דרכן של ערביים אלא לשאת נפט ועטרן , ולזה נזדמנו בְּשָׂמִים , שלא יזוק מריח רע. נכאת - כל כנוסי בשמים הרבה קרוי נכאת , וכן "ויראם את כל בית נכאתה" (מ"ב כ , יג) - מרקחת בשמים; ואונקלוס תרגם לשון 'שעוה'. צרי - שרף הנוטף מעצי הקטף (ראה כריתות ו , א) , והוא "נטף" (שמ' ל , לד) , הנמנה עם סמני הקטרת. ולוט - 'לוטם' שמו בלשון משנה (שביעית ז , ו). ורבותַי פרשוהו לי: שורש עשב , ושמו 'אשטורזיאה' (בלעז) , במסכת נדה (ח , א). (כו) מה בצע - מה ממון , כתרגומו. וכסינו את דמו - ונעלים את מיתתו. [(תרי"ק:) וכסינו את דמו - כלומר: (לא) נשתכר בו אם נהרוג אותו; מוטב למכור אותו , ונמלא את כיסנו מדמו - ממכרו. וכסינו - לשון 'כיס'; דמו - לשון 'דמים'.] (כז) וישמעו - "וקבילו מיניה" (ת"א). כל 'שמיעה' שהוא 'קבלת דברים' כגון זה , וכגון: "וישמע יעקב אל אביו" (בר' כח , ז); "נעשה ונשמע" (שמ' כד , ז); מתורגמין: "וקביל"; וכל שהוא שמיעת האזן , כגון: "וישמעו את קול יי' אלהים מתהלך בגן" (בר' ג , ח); "ורבקה שומעת" (בר' כז , ה); "וישמע ישראל" (בר' לה , כב); "שמעתי את תלנות" (שמ' טז , יב); כולן מתורגמין: "ושמע" , "ושמעית" , "שמיע קדמי". (כח) ויעברו אנשים מדינים - [הם ישמעאלים; הם היו יושבים בארץ ישמעאל.] זו היא שיירא אחרת , והודיעך הכתוב שנמכר פעמים הרבה. וימשכו בני יעקב את יוסף מן הבור , וימכרוהו לישמעאלים , והישמעאלים למדינים , והמדינים מכרו אותו למצרים (ראה תנח' וישב יג). (כט) וישב ראובן - במכירתו לא היה שם , שהגיע יומו לילך לשמש את אביו (ראה ב"ר פד , טו). דבר אחר (שם , יט): עסוק היה בשקו ובתעניתו על בלבול יצועי אביו. (ל) אנה אני בא - אנה אברח מצערו אל אבא. (לא) שעיר עזים - דמו דומה לשל אדם (ראה ב"ר פד , יט). הַכֻתֹנֶת - זה שמה , וכשהיא דבוקה לתיבה אחרת , כגון: כתנת יוסף , "כתנת פסים" (לעיל , ג) , "ויאמר כתנת בני" (להלן , לג) , נקוד כְּתֹנֶת. (לג) כתנת בני - היא זו. חיה רעה אכלתהו - נצנצה בו רוח הקודש (ראה ב"ר פד , יט): סופו שתתגרה בו אשת פוטיפר. ולמה לא גילה לו הקדוש ברוך הוא? לפי שהחרימוּ וקללוּ את מי שיגלה ושתפו להקדוש ברוך הוא עמהם (ראה תנח' וישב ב); אבל יצחק היה יודע שהוא חי , אמר: היאך אגלה , והקדוש ברוך הוא אינו רוצה לגלות לו (ראה ב"ר פד , כא). (לד) ימים רבים - עשרים ושתים שנה , משפירש ממנו עד שירד למצרים (ראה ב"ר פד , כ) , שנאמר "יוסף בן שבע עשרה שנה" וגו' (לעיל , ב) , ובן שלשים היה בעומדו לפני פרעה (בר' מא , מו) , ושבע שני השבע ו"כי זה שנתים הרעב" (בר' מה , ו) כשבא יעקב למצרים - הרי עשרים ושתים; כנגד עשרים ושתים שלא קיים יעקב כבוד אב ואם: עשרים שנה שהיה בבית לבן , ושתי שנים שהיה בדרך בשובו מבית לבן: שנה וחצי בסכות (ראה רש"י לבר' לג , יז) וששה חדשים בביתאל. וזהו שאמר ללבן: "זה לי עשרים שנה בביתך" (בר' לא , מא) - לי הם ועלי הם , סופי ללקות כנגדם. (לה) וכל בנותיו - רבי יהודה אומר (ב"ר פד , כא; תנ"ב וישב י): אחיות תאומות נולדו עם כל שבט ושבט ונשאום. רבי נחמיה אומר (שם): כנעניות היו; אלא מהו כל בנותיו? כלותיו , שאין אדם נמנע מלקרוא לחתנו 'בנו' , ולכלתו 'בתו'. וימאן להתנחם - אין אדם יכול לקבל תנחומין על החי וסבור שמת (ראה ב"ר פד , כא) , שעל המת נגזרה גזרה שישתכח מן הלב ולא על החי (ראה פסחים נד , ב). כי ארד אל בני - כמו: על בני; הרבה 'אל' שמשמשין במקום 'על': "אל שאול ואל בית הדמים" (ש"ב כא , א); "אל הלקח ארון האלהים ואל מת (בנוסחנו: ואל - חמיה) חמיה ואישה" (ש"א ד , כא). אבל שאולה - כפשוטו: לשון 'קבר' הוא - באבלי אקבר , ולא אתנחם כל ימי. ומדרשו (תנ"ב וישב ח): גיהנם; סימן זה היה מסור בידי מפי הגבורה: אם לא ימות אחד מבניו בחיי , מובטח הוא שאיני רואה גיהנם. ויבך אותו אביו - יצחק (ראה ב"ר פד , כא). בוכה היה מפני צרתו של יעקב , אבל לא היה מתאבל , שהיה יודע שהוא חי (ראה פירושו לעיל , לג). (לו) הטבחים - שוחטי בהמות המלך.