מאגר הכתר בראשית פרק לח עם פירוש ר' יוסף בכור שור

פרק לח
[רביעי] [א] וַֽיְהִי֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַיֵּ֥רֶד יְהוּדָ֖ה מֵאֵ֣ת אֶחָ֑יו וַיֵּ֛ט עַד־אִ֥ישׁ עֲדֻלָּמִ֖י וּשְׁמ֥וֹ חִירָֽה:
[ב] וַיַּרְא־שָׁ֧ם יְהוּדָ֛ה בַּת־אִ֥ישׁ כְּנַעֲנִ֖י וּשְׁמ֣וֹ שׁ֑וּעַ וַיִּקָּחֶ֖הָ וַיָּבֹ֥א אֵלֶֽיהָ:
[ג] וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ עֵֽר:
[ד] וַתַּ֥הַר ע֖וֹד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ אוֹנָֽן:
[ה] וַתֹּ֤סֶף עוֹד֙ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵׁלָ֑ה וְהָיָ֥ה בִכְזִ֖יב בְּלִדְתָּ֥הּ אֹתֽוֹ:
[ו] וַיִּקַּ֧ח יְהוּדָ֛ה אִשָּׁ֖ה לְעֵ֣ר בְּכוֹר֑וֹ וּשְׁמָ֖הּ תָּמָֽר:
[ז] וַיְהִ֗י עֵ֚ר בְּכ֣וֹר יְהוּדָ֔ה רַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה וַיְמִתֵ֖הוּ יְהוָֽה:
[ח] וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ לְאוֹנָ֔ן בֹּ֛א אֶל־אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יךָ וְיַבֵּ֣ם אֹתָ֑הּ וְהָקֵ֥ם זֶ֖רַע לְאָחִֽיךָ:
[ט] וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן כִּ֛י לֹּ֥א ל֖וֹ יִהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע וְהָיָ֞ה אִם־בָּ֨א אֶל־אֵ֤שֶׁת אָחִיו֙ וְשִׁחֵ֣ת אַ֔רְצָה לְבִלְתִּ֥י נְתָן־זֶ֖רַע לְאָחִֽיו:
[י] וַיֵּ֛רַע בְּעֵינֵ֥י יְהוָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיָּ֖מֶת גַּם־אֹתֽוֹ:
[יא] וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָה֩ לְתָמָ֨ר כַּלָּת֜וֹ שְׁבִ֧י אַלְמָנָ֣ה בֵית־אָבִ֗יךְ עַד־יִגְדַּל֙ שֵׁלָ֣ה בְנִ֔י כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן־יָמ֥וּת גַּם־ה֖וּא כְּאֶחָ֑יו וַתֵּ֣לֶךְ תָּמָ֔ר וַתֵּ֖שֶׁב בֵּ֥ית אָבִֽיהָ:
[יב] וַיִּרְבּוּ֙ הַיָּמִ֔ים וַתָּ֖מָת בַּת־שׁ֣וּעַ אֵֽשֶׁת־יְהוּדָ֑ה וַיִּנָּ֣חֶם יְהוּדָ֗ה וַיַּ֜עַל עַל־גֹּֽזֲזֵ֤י צֹאנוֹ֙ ה֗וּא וְחִירָ֛ה רֵעֵ֥הוּ הָעֲדֻלָּמִ֖י תִּמְנָֽתָה:
[יג] וַיֻּגַּ֥ד לְתָמָ֖ר לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֥ה חָמִ֛יךְ עֹלֶ֥ה תִמְנָ֖תָה לָגֹ֥ז צֹאנֽוֹ:
[יד] וַתָּסַר֩ בִּגְדֵ֨י אַלְמְנוּתָ֜הּ מֵעָלֶ֗יהָ וַתְּכַ֤ס בַּצָּעִיף֙ וַתִּתְעַלָּ֔ף וַתֵּ֙שֶׁב֙ בְּפֶ֣תַח עֵינַ֔יִם אֲשֶׁ֖ר עַל־דֶּ֣רֶךְ תִּמְנָ֑תָה כִּ֤י רָֽאֲתָה֙ כִּֽי־גָדַ֣ל שֵׁלָ֔ה וְהִ֕וא לֹא־נִתְּנָ֥ה ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה:
[טו] וַיִּרְאֶ֣הָ יְהוּדָ֔ה וַֽיַּחְשְׁבֶ֖הָ לְזוֹנָ֑ה כִּ֥י כִסְּתָ֖ה פָּנֶֽיהָ:
[טז] וַיֵּ֨ט אֵלֶ֜יהָ אֶל־הַדֶּ֗רֶךְ וַיֹּ֙אמֶר֙ הָֽבָה־נָּא֙ אָב֣וֹא אֵלַ֔יִךְ כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔ע כִּ֥י כַלָּת֖וֹ הִ֑וא וַתֹּ֙אמֶר֙ מַה־תִּתֶּן־לִ֔י כִּ֥י תָב֖וֹא אֵלָֽי:
[יז] וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֛י אֲשַׁלַּ֥ח גְּדִֽי־עִזִּ֖ים מִן־הַצֹּ֑אן וַתֹּ֕אמֶר אִם־תִּתֵּ֥ן עֵרָב֖וֹן עַ֥ד שָׁלְחֶֽךָ:
[יח] וַיֹּ֗אמֶר מָ֣ה הָעֵרָבוֹן֘ אֲשֶׁ֣ר אֶתֶּן־לָךְ֒ וַתֹּ֗אמֶר חֹתָֽמְךָ֙ וּפְתִילֶ֔ךָ וּמַטְּךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן־לָ֛הּ וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ וַתַּ֥הַר לֽוֹ:
[יט] וַתָּ֣קָם וַתֵּ֔לֶךְ וַתָּ֥סַר צְעִיפָ֖הּ מֵעָלֶ֑יהָ וַתִּלְבַּ֖שׁ בִּגְדֵ֥י אַלְמְנוּתָֽהּ:
[כ] וַיִּשְׁלַ֨ח יְהוּדָ֜ה אֶת־גְּדִ֣י הָעִזִּ֗ים בְּיַד֙ רֵעֵ֣הוּ הָעֲדֻלָּמִ֔י לָקַ֥חַת הָעֵרָב֖וֹן מִיַּ֣ד הָאִשָּׁ֑ה וְלֹ֖א מְצָאָֽהּ:
[כא] וַיִּשְׁאַ֞ל אֶת־אַנְשֵׁ֤י מְקֹמָהּ֙ לֵאמֹ֔ר אַיֵּ֧ה הַקְּדֵשָׁ֛ה הִ֥וא בָעֵינַ֖יִם עַל־הַדָּ֑רֶךְ וַיֹּ֣אמְר֔וּ לֹא־הָיְתָ֥ה בָזֶ֖ה קְדֵשָֽׁה:
[כב] וַיָּ֙שָׁב֙ אֶל־יְהוּדָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א מְצָאתִ֑יהָ וְגַ֨ם אַנְשֵׁ֤י הַמָּקוֹם֙ אָֽמְר֔וּ לֹא־הָיְתָ֥ה בָזֶ֖ה קְדֵשָֽׁה:
[כג] וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ תִּֽקַּֽח־לָ֔הּ פֶּ֖ן נִהְיֶ֣ה לָב֑וּז הִנֵּ֤ה שָׁלַ֙חְתִּי֙ הַגְּדִ֣י הַזֶּ֔ה וְאַתָּ֖ה לֹ֥א מְצָאתָֽהּ:
[כד] וַיְהִ֣י׀ כְּמִשְׁלֹ֣שׁ חֳדָשִׁ֗ים וַיֻּגַּ֨ד לִיהוּדָ֤ה לֵֽאמֹר֙ זָֽנְתָה֙ תָּמָ֣ר כַּלָּתֶ֔ךָ וְגַ֛ם הִנֵּ֥ה הָרָ֖ה לִזְנוּנִ֑ים וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֔ה הוֹצִיא֖וּהָ וְתִשָּׂרֵֽף:
[כה] הִ֣וא מוּצֵ֗את וְהִ֨יא שָׁלְחָ֤ה אֶל־חָמִ֙יהָ֙ לֵאמֹ֔ר לְאִישׁ֙ אֲשֶׁר־אֵ֣לֶּה לּ֔וֹ אָנֹכִ֖י הָרָ֑ה וַתֹּ֙אמֶר֙ הַכֶּר־נָ֔א לְמִ֞י הַחֹתֶ֧מֶת וְהַפְּתִילִ֛ים וְהַמַּטֶּ֖ה הָאֵֽלֶּה:
[כו] וַיַּכֵּ֣ר יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ צָדְקָ֣ה מִמֶּ֔נִּי כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן לֹא־נְתַתִּ֖יהָ לְשֵׁלָ֣ה בְנִ֑י וְלֹא־יָסַ֥ף ע֖וֹד לְדַעְתָּֽהּ:
[כז] וַיְהִ֖י בְּעֵ֣ת לִדְתָּ֑הּ וְהִנֵּ֥ה תְאוֹמִ֖ים בְּבִטְנָֽהּ:
[כח] וַיְהִ֥י בְלִדְתָּ֖הּ וַיִּתֶּן־יָ֑ד וַתִּקַּ֣ח הַמְיַלֶּ֗דֶת וַתִּקְשֹׁ֨ר עַל־יָד֤וֹ שָׁנִי֙ לֵאמֹ֔ר זֶ֖ה יָצָ֥א רִאשֹׁנָֽה:
[כט] וַיְהִ֣י׀ כְּמֵשִׁ֣יב יָד֗וֹ וְהִנֵּה֙ יָצָ֣א אָחִ֔יו וַתֹּ֕אמֶר מַה־פָּרַ֖צְתָּ עָלֶ֣יךָ פָּ֑רֶץ וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ פָּֽרֶץ:
[ל] וְאַחַר֙ יָצָ֣א אָחִ֔יו אֲשֶׁ֥ר עַל־יָד֖וֹ הַשָּׁנִ֑י וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ זָֽרַח: ס

פרק לח
(א) וירד יהודה מאת אחיו - כיון שראה צערו של אביו ובכיותיו , לא היה יכול לסבול , ופירש מבית אביו ומאחיו. עדולמי - מעדולם. (ה) והיה בכזיב בלדתה אותו - נותן טעם שכתב ותקרא את שמו שלה: ולכך קראה היא שמו ולא הוא , שהוא לא היה שם. וגם יש לפרש , כי על שם חבליה נקראו בניה: הראשון קרא "ער" (לעיל , ד) - כלומר: לא ישנתי הלילה על חבליה , אלא הייתי ער; וקרא שמו 'ער'; והשיני "אונן" (לעיל , ד) - שהיה בוכה ואונן על חבליה; וזה שלה - כלומר: מזה היה כל הצער שלה , לפי שהיה בכזיב בשעת לידה. (ז) ער... רע - צחות לשון הקודש הוא שהיפך התיבה , כלומר: ער נהפך לרע. וראיתי: משל לגיגית רחבה בשוליה וקצרה לפיה , כל זמן שהיא יושבת כדרכה היא עומדת בחזקה , שהקשרים , שקורין 'צירקליש' (בלעז) , באים על הרחב , אבל כשמהפכין אותה על פיה , הקשרים נופלים והיא נופלת; וכן ער: כל זמן שהיה כדרכו , חי , כיון שנהפך , מיד מת. ולא פירש מה היה רעתו של ער; ואמרו רבותינו (יבמות לד , ב) , שאף הוא היה משחית ארצה , מדכתיב "וימת גם אותו" (להלן , י) , כלומר שגם הוא השחית; ואמרו רבותינו (שם) , שלא להכחיש את יופיה. ושמא לא היה רוצה בצער גידול בנים , שיש בני אדם שאינם חוששין , רק להנאתם. ולפי הפשט היו דשים מבפנים וזורעים מבחוץ; ולפי התלמוד לא היו דשים מבפנים , כדאמרינן ביבמות (לד , ב): כמעשה ער ואונן ולא כמעשה ער ואונן וכו'; ואמרו (יבמות לד , ב): תמר באצבעה מיעכה , לפי שלא יכלה להתעבר מביאה ראשונה; כל מעוכות של בית רבי 'תמר' נקראות. (ט) כי לא לו - לא יקרא על שמו; ואמר: לא אהיה בצער גידול בנים. (יא) כי אמר פן ימות - סבור: מקור משחת הוא זה , והחמיר לומר: בתרי זימני הוי חזקה; וכן הלכה גבי סכנה , ב'החולץ' (יבמות סד , ב). (יב) ותמת בת שוע - לא נודע שמה , וקראה בת שוע (ראה לעיל , ב); ושמא כך נקראת. (יג) לגוז צאנו - בשעה שהיו גוזזים צאנם היו שמחים ועושים סעודות גדולות , כדכתיב באבשלום (ש"ב יג , כג) ובנבל (ש"א כה , ז); ובשעה שאדם שמח , יצרו מתגבר עליו , ולכך בחרה לה בשעת גזיזת הצאן. ובדין עשתה , כי קודם מתן תורה כל הקרובים מייבמין , ואפילו אביו של מת; ומשלא ייבם שֵלָה , היה על יהודה ליבם. ונתנה תורה ונתחדשה הלכה , שאין מייבמין אלא אחים מן האב; ואע"פ כן , אפילו לאחר מתן תורה נהגו אפילו בקרובים הכשרים לה שאינם אחים מן האב , כמו שעשה בועז לרות (רות ד , י). (יד) ותכס בצעיף - שלא יכירנה. בפתח עינים - על אם הדרך. כי ראתה כי גדל שלה - ולא יבם. (טו) כי כסתה פניה - ולא הכירה. (טז) הבה נא - לשון 'הזמנה' , כמו "הבה את אשתי" (בר' כט , כא) , וכמו "הבי המטפחת" (רות ג , טו). (יז) אם תתן ערבון - כי היא רוצה שיתן לה סמנין. (יח) חותמך ופתילך - טבעת שיש לה חותם. פתילך - פתיל של חגורתו. ומטך - דרך הגדולים להוליך מטה בידם. (כא) הקדישה - מזומנת לביאה , כמו "התקדשו למחר" (במ' יא , יח). (כג) פן נהיה לבוז - כי יבזונו בני אדם על כי אנו מבקשים זימה. הנה שלחתי - כלומר: אני לא שקרתי לה. (כד) כמשלש חדשים - זמן הכרת העובר. הרה לזנונים - כי כל זמן שהיתה שומרת יבם , היו מחשבין אותה כאשת איש. ותשרף - כך היה דינם קודם מתן תורה; ורבותינו אמרו (ב"ר פה , י) , כי היא בת כהן , בת שם , מלכי צדק , והוא היה כהן; ובת כהן - בשריפה (ראה וי' כא , ט). (כה) היא מוצאת - כשהוציאוה לשריפה , אז שלחה אליו , כדי שירחם עליה , ולא רצתה לומר שאני הרה ממנו , שמא יכעוס ויאמר: לא היו דברים מעולם , מי יוכיח על פניו? אלא , לאיש אשר אלה לו - אם תוֹדֶה , תוֹדֶה , ואם לאו , הנני אמות וקולר על צואריך , כי לא אוכל להוכיחך. (כו) צדקה ממני - יותר ממני , כי אני כזבתי לה , שלא נתתיה לשלה , והיא עשתה בדין ובמשפט. ולא יסף עוד לדעתה - כי חשבה קטלנית , ולא רצה למעבד עובדא בנפשיה. (כז-כח) והנה תאומים בבטנה - קודם שילדה הרגישה המילדת שהם תאומים , ולכך נתנה סימן באותו שהוציא ידו. (כט) מה פרצת עליך פרץ - שהחזרת אחיך לאחור. (ל) זרח - על שם זריחת השָנִי.