מאגר הכתר בראשית פרק לח עם פירוש רד"ק

פרק לח
(א) ויהי בעת ההיא וירד יהודה - אחר שנמכר יוסף. ובאמרו וירד - נראה , כי מ'דותן' ל'עדולם' הוא ירידה. ובדרש (שמ"ר מב , ג): שהורידוהו אחיו מגדולתו; שנתחרטו במכירת יוסף ואמרו לו: כשם שאמרת לנו: "לכו ונמכרנו" (בר' לז , כז) , אִלו אמרת לנו: 'לכו ונשיבהו אל אבינו' היינו שומעים לך. בבראשית רבה (פה , ב): וירד יהודה - לא היה צריך לומר אלא "ויוסף הורד מצרימה" (בר' לט , א)!? רבי אלעזר אומר: כדי לסמוך ירידה לירידה. רבי יוחנן אומר: כדי לסמוך "הכר נא" (בר' לז , לב) ל"הכר נא" (להלן , כה). ויט עד איש עדלמי - נטה אהלו עם צאנו , עד שהלך לעדלם ונתחבר עם זה האיש. (ב) וירא. בת איש כנעני - ולא נזכר שמה אלא שם אביה , ולא ידענו למה. וכנעני - כתרגומו; סוחר היה משאר האומות , והתגורר שם. כי בני יעקב נזהרים היו מלהתחתן עם בנות כנען , כמו האבות. כי שמעון שלקח אשה מבנות כנען , זכרו לגנאי והפרידו מאחיו , ואמר "ושאול בן הכנענית" (בר' מה , י). ויקחה - לקחה לאשה ואחר כן בא אליה; לא שכב עמה דרך זנות. ובאמרו וירא - נראה שהיתה יפה , וישרה בעיניו. (ג-ה) ותהר עוד - לראשון קרא שם יהודה , ולשני קראה אשתו; נראה , כי כן היה מנהגם. ולשלישי היה לו ליהודה לקרא לו שם , אלא שהיה בכזיב בלדתה אותו; לפיכך אמר והיה בכזיב. (ו) ויקח. (ז) ויהי. רע בעיני יי' - בדבר שלא היה יודע בו אלא יי' , והוא בדברים שבינו לבינה. ואמרו רבותינו ז"ל (יבמות לד , ב) , שהיה דש מבפנים וזורה מבחוץ , כדי שלא תתעבר , כדי שלא תכחיש יפיה. (ח) ויאמר. ויבם אותה - נראה כי דבר היבום היה משפט הקדמונים , קודם שנתנה תורה. (ט) וידע אונן - כמו שאמר לו אביו "והקם זרע לאחיך" (לעיל , ח). ושחת ארצה - ושחת זרעו לארץ , כענין שאמר בער (ראה לעיל , ז). (י) וירע. גם אותו - שניהם בחטא אחד מתו. (יא) ויאמר. כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו - בבראשית רבה (פה , ה): אמר רבי אלעזר: אע"פ שאין נחש יש סימן. (יב) וירבו - בבראשית רבה (פה , ו): שנים עשר חדש. ויעל - ובשמשון נאמר "וירד... תמנתה" (שו' יד , א): כל אחד לפי המקום שהיה בו. על גוזזי - כמו 'אל גוזזי'; וכן "ותתפלל על יי'" (ש"א א , י) - כמו 'אל יי'' , והדומים לו. (יג-יד) ויוגד. ותסר. ותכס בצעיף - כסתה פניה בצעיף , כדי שלא יכירה יהודה. ותתעלף - בבגדים נאים שלבשה. ותשב בפתח עינים - בפרשת דרכים , מקום נפתח ונגלה לעיני ההולכים בדרך זו ובדרך זו. כי ראתה כי גדל שלה - אמרה: כיון שלא חפץ בה יהודה לתתה לבנו , יהיה לה זרע ממנו שלא בידיעתו. (טו) ויראה. כי כסתה פניה - ולא הכירה; בעבור זה חשבה לזונה , כיון שישבה בפרשת דרכים , יחידה. אמר: אין זו אלא זונה! שאם לא כסתה פניה , היה מכירה שהיא כלתו , ולא ישכב עמה. ורז"ל אמרו (סוטה י , ב) , שכסתה פניה בבית חמיה והיתה צנועה ביותר , ועתה היתה יושבת בפרשת דרכים; לא עלה על לבו שהיא כלתו , לפיכך חשבה לזונה. (טז) ויט אליה - נטה מדרכו שהיה הולך בה אל הדרך , רוצה לומר: אל ראש הדרך שהיתה היא יושבת שם , והיה שָם מקום סתר. הבה נא - ענין 'זרוז והכנה' , כמו שפרשנו "הבה נבנה לנו עיר" (בר' יא , ד). (יז) ויאמר. (יח) ויאמר. חותמך - כתרגומו: "עזקתך" , הטבעת שחותמין בו. ופתילך - שמלתך , כתרגומו "שושיפך"; או הצעיף שעל ראשו , וכן "צמיד פתיל" (במ' יט , טו); וכמוהו במשנה (שבת ב , ג): פתילת הבגד. ומה שאמר "והפתילים" (להלן , כה) , נראה , כי השמלה או הצעיף היו עשויין על תכונת שנים או יותר. (יט) ותקם. מעליה - מעל ראשה ופניה. ותלבש - זה מוכיח כי לא נתכונה אלא להיות לה זרע מיהודה , כי הכל היו מתאוים לזרע אברהם אבינו להדבק בו. (כ) וישלח. (כא) וישאל. אנשי מקומה - המבוי שהיתה יושבת שם. כי באמת שאל אותה יהודה , באי זה מבוי מן העיר היא יושבת , כדי שיקח ערבונו מידה בשלחו גדי העזים , והיא אמרה לו: במבוי כך וכך; וכאשר הלך העדלמי לבקשה באותו מבוי שאמר לו יהודה , ולא ראה באותו מבוי קדשה , שאל לאנשי המבוי: הקדשה שהיתה תמול בעינים על הדרך , שאמרה שהיתה יושבת באותו מקום , אם ידעו איה היא; והם אמרו לו: לא היתה בזה קדשה , פירוש: בזה המקום , כמו "נסעו מזה" (בר' לז , יז) - מזה המקום. (כב) וישב. (כג) ויאמר. תקח לה - תעכבם לעצמה , שלא נהיה לבוז אם נחזור אחריה יותר , שיתפרסם הדבר שאני שכבתי עם קדשה , ויבזו לי. בבראשית רבה (פה , ט): "משחקת בתבל ארצו" (מש' ח , לא) - תורה משחקת על הבריות; אמרה ליהודה: אתה רמית לאביך בגדי עזים; חייך , שתמר מרמה אותך בגדי עזים. (כד) ויהי. כמשלש חדשים - משלש - שם , והכ"ף - כ"ף השיעור , ככ"ף "כעשרים איש" (ש"א יד , יד) , והדומים לו. בראשית רבה (פה , י): סומכוס אומר משום רבי מאיר: מנין שאין העובר נִכר במעי אמו עד שלשה חדשים? מן הכא ויהי כמשלש חדשים. רב הונא בשם רב יוסף: לא סוף דבר שלשה שלמים , אלא חצי ראשון וחצי אחרון וכל האמצעי. הוציאוה - למקום שמוציאין הנדונים לשריפה , ותשרף; כי לפי מה שהיו נוהגים היבום , היתה להם שומרת יבם כאלו היא אשת איש , והיה דינה לשריפה , אם תזנה. אבל לחמיה לא היתה אסורה , אם ירצה הוא , כי אחר שהיה היבום להקים זרע למת , שוה היה בעיניהם אבי המת או אחיו , כי שניהם קרובי המת; אלא שהאח היה קודם. לפיכך פטרה תמר עצמה ביהודה. (כה) היא מוצאת - לא רצתה לפרסמו. ואף כי הוציאוה להשרף , לא אמרה בפירוש: מחמי אני הרה , אלא: לאיש אשר אלה לו. מכאן אמרו רבותינו ז"ל (סוטה י , ב): מוטב לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש , ואל ילבין פני חברו ברבים; שהרי תמר היתה מוצאת להשרף , ולא רצתה לומר: מחמי אני הרה. ומה שאמרה: לו - בסתם אמרה , ואם לא היה מודה יהודה , היתה נשרפת. ותאמר - אמרה לאותם ששלחה אל חמיה , שיאמרו ליהודה: הכר נא. בבראשית רבה (פה , יא): תורה משחקת על הבריות; אמרה ליהודה: אתה אמרת לאביך: "הכר נא" (בר' לז , לב); חייך , שתמר אומרת לך: הכר נא! (כו) ויכר. צדקה ממני - צדקה יותר ממני , שאמרתי לשרפה , כי אינה חייבת שריפה , כי ממני היא הרה. ואמרו רבותינו ז"ל (מכות כג , ב) , כי בשלשה מקומות הופיע רוח הקדש: בבית דינו של שם , דכתיב ממני - יצאה בת קול ואמרה: ממני יצאו הדברים! בבית דינו של שמואל: "ויאמר עד" (ש"א יב , ה) - יצאה בת קול ואמרה: עד! בבית דינו של שלמה: "היא אמו" (מ"א ג , כז) - יצאה בת קול ואמרה: היא אמו! וראיתי בתשובה לגאון (ראה אוצ"ג סוטה כד): וששאלתם: מהו 'ממני יצאו כבושים'? לא כך אנו גורסים בישיבה: בית דינו של שם , דכתיב ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני; מנא ידע? דלמא כי היכי דאפקרה נפשה לגביה , הכי נמי אפקרה נפשה לגבי אחריני? יצאה בת קול ואמרה: 'ממך יצאו כבושים' , וליהודה קאמר; והלין נינהו , דקא כביש ודחיק חד לחבריה. ואיכא דגריס 'יצאו כובשים' , ופירושיה , דלבתר דאסהיד עליה דמניה נינהו , בשריה במלכות שבט יהודה , דכובשים את הארץ , דכתיב "ונכבשה הארץ לפניכם" (ראה דה"א כב , יח). כי על כן לא נתתיה - כי על כן שלא נתתיה לשלה בני , עשתה זה; וכן "בעבור זה עשה יי'" (שמ' יג , ח) - שעשה יי' לי , והדומים לו. ולא יסף עוד לדעתה - לא שכב עמה עוד; כיון שהפעם הזאת שכב עמה שלא בידיעה ובדרך בזיון , כי חשב שהיא קדשה , ואין כבוד לאדם חשוב שישכב עם קדשה , לפיכך לא יסף עוד לדעתה. ומצאנו בתרגום שתי נסחאות: יש נסחא: "ולא אוסיף עוד למדעה" (ת"א) , ויש נסחא: 'ולא פסק עוד מלמדעה'. וכל הדברים האלה היות זרע יהודה הנשאר בזה הדרך , והיות דוד מרות המואביה , ושלמה מבת שבע; הכל היה סבה מאת האל , לפי שהמלכות נתנה האל לדוד ולזרעו עד עולם (ע"פ ש"ב כב , נא) - כדי שלא יתגאו מלכי יהודה על ישראל; שיזכרו צור חֻצְבו ממנו (ע"פ יש' נא , א) , ויהיו שפלי רוח , וינהיגו המלכות בענוה ותם לבב. (כז) ויהי בעת לדתה - מלמד , שלא הרגישה בהרונה בתאומים אלא בעובר אחד , עד שילדה; לא כמו שהיה ברבקה שהרגישה בשנים (ראה בר' כה , כב). ויש בהם דרש: ברבקה שתי מלכיות היו , כי שני גוים היו; בתמר לא היה אלא מלכות אחת. ומי שיָצָא המלכות ממנו , פרץ הגדר , כמו שממנו יֵצֵא המלך שפורץ גדרים ועושה כרצונו , כמו שאמר "עלה הפורץ לפניהם" (מי' ב , יג). תאומים - מלא , כמשפטו. ויש בו דרש (ב"ר פה , יג): לפי שהיו שניהם צדיקים; וברבקה , שהיה אחד מהם רשע , "תומים" (בר' כה , כד) חסר. (כח) ויהי בלדתה ויתן יד - ויתן אחד מהם יד מן הרחם , כאלו רצה לצאת; ולא יכול , והשיב ידו (ראה להלן , כט). ותקח המילדת - לקחה ידו קודם שהשיבהּ , ותקשר על ידו חוט שני לסימן. (כט) ויהי כמשיב ידו - בעת שהשיב ידו , דחקו אחיו ויצא , וכן "והיא כפורחת" (בר' מ , י). ותאמר - אמרה המילדת כנגד הילוד: מה מאד פרצת גדר הרחם בדחקך על אחיך ויצאת! עליך פרץ - עליך דין הפרץ הזה , אם מת אחיך בדחקך עליו! ויקרא - יהודה קרא שמו פרץ , לענין מה שאמרה המילדת. (ל) ואחר. זרח - קרא שמו יהודה לענין השָני שעל ידו , כי צבע השָני מזהיר.