מאגר הכתר בראשית פרק לח עם פירוש ר' יוסף בכור שור

פרק לח
(א) וירד יהודה מאת אחיו - כיון שראה צערו של אביו ובכיותיו , לא היה יכול לסבול , ופירש מבית אביו ומאחיו. עדולמי - מעדולם. (ה) והיה בכזיב בלדתה אותו - נותן טעם שכתב ותקרא את שמו שלה: ולכך קראה היא שמו ולא הוא , שהוא לא היה שם. וגם יש לפרש , כי על שם חבליה נקראו בניה: הראשון קרא "ער" (לעיל , ד) - כלומר: לא ישנתי הלילה על חבליה , אלא הייתי ער; וקרא שמו 'ער'; והשיני "אונן" (לעיל , ד) - שהיה בוכה ואונן על חבליה; וזה שלה - כלומר: מזה היה כל הצער שלה , לפי שהיה בכזיב בשעת לידה. (ז) ער... רע - צחות לשון הקודש הוא שהיפך התיבה , כלומר: ער נהפך לרע. וראיתי: משל לגיגית רחבה בשוליה וקצרה לפיה , כל זמן שהיא יושבת כדרכה היא עומדת בחזקה , שהקשרים , שקורין 'צירקליש' (בלעז) , באים על הרחב , אבל כשמהפכין אותה על פיה , הקשרים נופלים והיא נופלת; וכן ער: כל זמן שהיה כדרכו , חי , כיון שנהפך , מיד מת. ולא פירש מה היה רעתו של ער; ואמרו רבותינו (יבמות לד , ב) , שאף הוא היה משחית ארצה , מדכתיב "וימת גם אותו" (להלן , י) , כלומר שגם הוא השחית; ואמרו רבותינו (שם) , שלא להכחיש את יופיה. ושמא לא היה רוצה בצער גידול בנים , שיש בני אדם שאינם חוששין , רק להנאתם. ולפי הפשט היו דשים מבפנים וזורעים מבחוץ; ולפי התלמוד לא היו דשים מבפנים , כדאמרינן ביבמות (לד , ב): כמעשה ער ואונן ולא כמעשה ער ואונן וכו'; ואמרו (יבמות לד , ב): תמר באצבעה מיעכה , לפי שלא יכלה להתעבר מביאה ראשונה; כל מעוכות של בית רבי 'תמר' נקראות. (ט) כי לא לו - לא יקרא על שמו; ואמר: לא אהיה בצער גידול בנים. (יא) כי אמר פן ימות - סבור: מקור משחת הוא זה , והחמיר לומר: בתרי זימני הוי חזקה; וכן הלכה גבי סכנה , ב'החולץ' (יבמות סד , ב). (יב) ותמת בת שוע - לא נודע שמה , וקראה בת שוע (ראה לעיל , ב); ושמא כך נקראת. (יג) לגוז צאנו - בשעה שהיו גוזזים צאנם היו שמחים ועושים סעודות גדולות , כדכתיב באבשלום (ש"ב יג , כג) ובנבל (ש"א כה , ז); ובשעה שאדם שמח , יצרו מתגבר עליו , ולכך בחרה לה בשעת גזיזת הצאן. ובדין עשתה , כי קודם מתן תורה כל הקרובים מייבמין , ואפילו אביו של מת; ומשלא ייבם שֵלָה , היה על יהודה ליבם. ונתנה תורה ונתחדשה הלכה , שאין מייבמין אלא אחים מן האב; ואע"פ כן , אפילו לאחר מתן תורה נהגו אפילו בקרובים הכשרים לה שאינם אחים מן האב , כמו שעשה בועז לרות (רות ד , י). (יד) ותכס בצעיף - שלא יכירנה. בפתח עינים - על אם הדרך. כי ראתה כי גדל שלה - ולא יבם. (טו) כי כסתה פניה - ולא הכירה. (טז) הבה נא - לשון 'הזמנה' , כמו "הבה את אשתי" (בר' כט , כא) , וכמו "הבי המטפחת" (רות ג , טו). (יז) אם תתן ערבון - כי היא רוצה שיתן לה סמנין. (יח) חותמך ופתילך - טבעת שיש לה חותם. פתילך - פתיל של חגורתו. ומטך - דרך הגדולים להוליך מטה בידם. (כא) הקדישה - מזומנת לביאה , כמו "התקדשו למחר" (במ' יא , יח). (כג) פן נהיה לבוז - כי יבזונו בני אדם על כי אנו מבקשים זימה. הנה שלחתי - כלומר: אני לא שקרתי לה. (כד) כמשלש חדשים - זמן הכרת העובר. הרה לזנונים - כי כל זמן שהיתה שומרת יבם , היו מחשבין אותה כאשת איש. ותשרף - כך היה דינם קודם מתן תורה; ורבותינו אמרו (ב"ר פה , י) , כי היא בת כהן , בת שם , מלכי צדק , והוא היה כהן; ובת כהן - בשריפה (ראה וי' כא , ט). (כה) היא מוצאת - כשהוציאוה לשריפה , אז שלחה אליו , כדי שירחם עליה , ולא רצתה לומר שאני הרה ממנו , שמא יכעוס ויאמר: לא היו דברים מעולם , מי יוכיח על פניו? אלא , לאיש אשר אלה לו - אם תוֹדֶה , תוֹדֶה , ואם לאו , הנני אמות וקולר על צואריך , כי לא אוכל להוכיחך. (כו) צדקה ממני - יותר ממני , כי אני כזבתי לה , שלא נתתיה לשלה , והיא עשתה בדין ובמשפט. ולא יסף עוד לדעתה - כי חשבה קטלנית , ולא רצה למעבד עובדא בנפשיה. (כז-כח) והנה תאומים בבטנה - קודם שילדה הרגישה המילדת שהם תאומים , ולכך נתנה סימן באותו שהוציא ידו. (כט) מה פרצת עליך פרץ - שהחזרת אחיך לאחור. (ל) זרח - על שם זריחת השָנִי.