מאגר הכתר בראשית פרק לח עם פירוש רש"י

פרק לח
(א) ויהי בעת ההיא - למה נסמכה פרשה זו לכאן , והפסיק בפרשתו של יוסף? אלא ללמדנו , שהורידוהו אחיו מגדולתו (ראה ב"ר פה , ב) , כשראו בצרת אביהם; אמרו: אתה אמרת למוכרו! אילו אמרת להשיבו , היינו שומעים לך (ראה תנ"ב וישב ח). ויט - מאת אחיו. עד איש עדלמי - נשתתף עמו. (ב) כנעני - "תגרא" (ת"א). (ה) והיה בכזיב - שם המקום. ואומר אני: על שם שפסקה מלדת נקרא כזיב , לשון "היה תהיה כמו אכזב" (יר' טו , יח); "אשר לא יכזבו מימיו" (יש' נח , יא); ואם לא כן , מה בא להודיענו? בבראשית רבה ראיתי (ב"ר פה , ד): ותקרא שמו שלה (... בכזיב) - פסקת. (ז) רע בעיני יי' - ברעתו של אונן שהיה משחית זרעו , שנאמר "וימת גם אותו" (להלן , י) - כמיתתו של ער כך מיתתו של אונן; ולמה היה ער משחית? כדי שלא תתעבר ויכחיש יפיה. (ח) והקם זרע - הבן יִקָּרֵא על שם המת. (ט) ושחת ארצה - דש מבפנים וזורה מבחוץ (ראה יבמות לד , ב). (יא) כי אמר - כלומר דוחה היה אותה בקש , שלא היה בדעתו להשיאה לו. כי אמר פן ימות - מוחזקת היא שימותו אנשיה (ראה יבמות סד , ב). (יב) ויעל על גזזי צאנו - ויעל תמנתה לעמוד על גוזזי צאנו. (יג) עולה תמנתה - ובשמשון הוא אומר "וירד שמשון תמנתה" (שו' יד , א)!? בשיפוע הר היתה יושבת , עולין לה מכאן ויורדין לה מכאן (ראה סוטה י , א). [(תר"ש): דבר אחר: ביהודה שהצליח כתיב עולה , שמשון , שנקרו עניו , כתיב 'ירידה' , (שם).] (יד) ותתעלף - כסתה פניה שלא יכיר בה. ותשב בפתח עינים - בפתיחת העינים , בפרשת דרכים שעל דרך תמנתה. ורבותינו דרשו (סוטה י , א): בפתחו של אברהם , שכל עינים מצפות לראותו. כי ראתה כי גדל שילה - לפיכך הפקירה עצמה אצל יהודה , שהיתה מתאוה להעמיד ממנו בנים. (טו) ויחשבה לזונה - לפי שיושבת בפרשת דרכים. כי כסתה פניה - ולא יכול לראותה ולהכירה. ומדרש רבותינו (סוטה י , ב): כי כסתה פניה - כשהיתה בביתו היתה צנועה , לפיכך לא חשדה. (טז) ויט אליה - מדרך שהיה בה נטה על הדרך אשר היא בו. ובלשון לעז: 'דשטוליר'. הבא נא - הכיני עצמיך ודעתיך לכך. כל לשון 'הבה' לשון 'הזמנה' הוא , חוץ ממקום שיש לתרגמו לשון 'נתינה'; ואף אותן של 'הזמנה' קרובין ללשון 'נתינה' הם. (יז) ערבון - משכון. (יח) חותמך ופתילך - "עזקתך ושושיפך" (ת"א) , טבעת שאתה חותם בה חותמך , ושמלתך שאתה מתכסה בה. ותהר לו - גבורים כיוצא בו , צדיקים כיוצא בו (ראה ב"ר פה , ט). (כא) הקדשה - מקודשת ומזומנת לזנות. (כג) תקח לה - יהי שלה מה שבידה. פן נהיה לבוז - אם תבקשנה עוד , יתפרסם הדבר , וגנאי הוא , כי מה עלי עוד לעשות לאמת דברי. הנה שלחתי הגדי הזה - לפי שרמה יהודה את אביו בגדי עזים , שהטביל כתנת יוסף בדמו , לפיכך רימוהו גם הוא בגדי עזים. (כד) כמשלש חדשים - רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם (ראה ב"ר פה , י). ולשון כמשלש חדשים - כהשתלש חדשים , כמו "ומשלוח מנות" (אס' ט , כב); "ומשלוח ידם" (יש' יא , יד); וכן תרגומו: "כתלתות ירחיא". הרה לזנונים - שם דבר: מעוברת , כמו "אשה הרה" (שמ' כא , כב) , וכמו: "ברה כחמה" (שה"ש ו , י). ותשרף - אמר אפרים מקשאה משום רבי מאיר (ב"ר פה , י): בתו של שם היתה , שהוא כהן , לפיכך דנוה בשריפה. (כה) היא מוצאת - לישרף. והיא שלחה אל חמיה וגו' - לא רצתה להלבין פניו ולומר: ממך אני מעוברת; אלא לאיש אשר אלה לו - אמרה: אם יודה , יודה מעצמו , ואם לאו , ישרפוני , ולא אלבין פניו. מכאן אמרו (סוטה י , ב): נוח לו לאדם שיפילוהו לתוך כבשן האש , ואל ילבין פני חברו ברבים. הכר נא - אין נא אלא לשון בקשה: הכר נא בוראיך (סוטה י , ב) , ואל תאבד שלש נפשות. (כו) צדקה - בדבריה; ממני - היא מעוברת. ורבותינו דרשו (סוטה י , ב) , שיצתה בת קול ואמרה: ממני ומאתי יצאו הדברים. ולפי שהיתה צנועה בבית חמיה , גזרתי שיצאו ממנה מלכים , ומשבט יהודה גזרתי להעמיד מלכים בישראל. כי על כן לא נתתיה - כי בדין עשתה , על אשר לא נתתיה לשלה. ולא יסף עוד - יש אומרים: לא הוסיף (ראה ספ"ב פח); ויש אומרים: לא פסק (סוטה י , ב). [וחבירו - גבי אלדד ומידד: "ולא יספו" (במ' יא , כה) , ומתרגמינן: "ולא פסקו"]. (כז) בעת לדתה - וברבקה אומר: "וימלאו ימיה ללדת" (בר' כה , כד) - להלן למלאים וכאן לחסרים (ראה ב"ר פה , יג). והנה תאומים - מלא , ולהלן: "והנה תומים" (בר' כה , כד) - חסר , לפי שהיה אחד רשע , אבל אֵילו - שניהם צדיקים (ראה ב"ר פה , יג). (כח) ויתן יד - הוציא האחד ידו לחוץ , ולאחר שקשרה על ידו השָנִי , החזירה. (כט) פרצת - חזקת עליך חוזק. (ל) אשר על ידו השני - ארבע ידות כתובות כאן כנגד ארבע חרמים שמעל עכן שיצא ממנו (ראה יהושע ז). ויש אומרים: כנגד ארבעה דברים שלקח: "אדרת שנער" , ושתי חתיכות של כסף של "מאתים שקלים , ולשון זהב אחד" (שם , כא); בראשית רבה (פה , יד). ויקרא שמו זרח - על שם זריחת מראית השני.