מאגר הכתר בראשית פרק לח עם פירוש רשב"ם

פרק לח
(ב) כנעני - כתרגומו: "תגרא" , כמו "כנעניה נכבדי ארץ" (יש' כג , ח); "כנען בידו מאזני מרמה" (הו' יב , ח); כי מבנות כנען היו נזהרים. (ה) והיה בכזיב יהודה , ושם נולד לו בן. (ז-ט) כי לא לו יהיה הזרע - ומקפידים היו בכך. "גם אותו" (להלן , י) - דרשו חכמים (יבמות לד , ב) , כי בעון כזה מת ער , על שהיה משחית זרעו , שלא תתעבר ותכחיש יופיה. נְתָן - זרע - חטף קמץ , שכל תיבת מלא פום (חולם) שטעמה באות אחרונה , ותיבה הסמוכה לה טעמה באות ראשונה , הרי הם במקף , והמלא פום נהפך לחטף קמץ; וכן "ארך אפים וגְדָול - חסד" (תה' קמה , ח) , "אם שְלָש - אלה לא יעשה לה" (שמ' כא , יא). אבל "את שְלש הערים" (במ' לה , יד) - מלא פום הוא. (יד) ותכס ראשה בצעיף - שאין זה דרך אלמנות. ותתעלף - כסתה פניה שלא יכירנה יהודה. בפתח עינים - בשער של פרשה דרכים שהכל עוברים ונראים לעינים דרך שם. והמפרשו (סוטה י , א) שֵם עיר , טועה , שהרי כתוב לפנינו "היא בָעינים" (להלן , כא) , ואילו היה שֵם עיר , היה לו לומר 'בְעינים' , הבי"ת - חטף , שלא מצינו שיאמר בַביתאל , בַיריחו , בַירושלים. (טו) כי כסתה פניה - עכשיו , לפי הפשט , כדכתיב "ותתעלף" (לעיל , יד). (יז) עד שלחך - רפי: שתשלח שלוחך שיביא הגדי. וגם יש רגיל לומר לשון רפי בשליחות דורון , כדכתיב "מנחה היא שלוחה" (לב , יט); "אני שלחתי את הגדי" (ראה להלן , כג). (יח) חותמך - טבעתך , פתילך - אזור , ומטך - שלשה כלים הללו מזומנים לתת , כי אינן מלבוש. (כא) הקדשה - מיועדת ומזומנת לכל באיה , כדכתיב "וגם קדש היה בארץ" (מ"א יד , כד); "ולא תהיה קדשה מבנות ישראל" (דב' כג , יח). (כג) תקח לה מה שבידה , כי לא אשלח עוד אליה , פן נהיה לבוז - לחזר אחר הקדשות. (כד) זנתה תמר כלתך - ואם תאמר: מי יודע אם אמת שזינתה? תדע , שהרי גם הרה היא כבר. ותשרף - לפי הפשט: כך היה מנהגם , מאחר שזקוקה ליבם. (כה) היא מוצאת - לאחר שהוציאוה שלחה הערבון , ועדיין לא רצתה לגלות , אלא: לאיש אשר אלה לו. (כו) צדקה ממני - יותר ממני , שאני צויתיה לשבת בית אביה "עד יגדל שלה" (לעיל , יא); היא השלימה תנאי שצויתיה , אבל אני לא השלמתי לה תנאי שהתניתי לה , כי לא נתתיה לשלה בני; וכן "על צדקו נפשו מאלהים" (איוב לב , ב) - יותר מאלהים; וכן בשאול "ויאמר אל דוד צדיק אתה ממני" (ש"א כד , יח) - יותר ממני. לא יסף - לא הוסיף; שאם אתה מפרשו 'ולא פסק' , היה לו לכתוב 'ולא יסף עוד מלדעתה'. (ל) זרח - בשביל השָני , שהוא אדום. וזרח - לשון אדמומית הוא , כדכתיב "והצרעת זרחה במצחו" (דה"ב כו , יט) , וכן כל זריחת שמש בבקר ובערב אדום הוא , וכתיב "ויהי בבקר והשמש זרחה על המים ויראו מואב מנגד את המים אדומים כדם" (מ"ב ג , כב); וכן בבבא בתרא ב'המוכר את הספינה' (פד , א): האי שמשא סומקתי הוא , והאי דלא סמקא אלא בפניא ורמשא , משום דנהורין לא בריא - בשביל מאור היום הגדול.