מאגר הכתר בראשית פרק לח עם פירוש רמב"ן

פרק לח
(ב) בת איש כנעני - אמר אנקלוס: "תגרא" , כלומר: איש סוחר שבא לגור בארץ בסחורתו. ודעתו לומר כי בני יעקב ישתמרו מלישא כנעניות , כאשר צוה אביהם יצחק (בר' כח , א) , גם אברהם (בר' כד , ג) , וכך הזכירו בגמרא במסכת פסחים (נ , א) , והיו נשיהם מצריות עמוניות ומואביות ומיוחסי בני ישמעאל ובני קטורה; ולכך ייחד הכתוב על שאול בן שמעון "ושאול בן הכנענית" (בר' מו , י) , כי הוא לבדו בהם , וגם שם דרשו (ב"ר פ , יא) , שהיא דינה שנבעלה לכנעני. ורבותינו נחלקו בדבר , אמרו (שם פד , יט): רבי יהודה אומר: תאומות נולדו עם השבטים ונשאום; רבי נחמיה אומר: כנעניות היו. ויתכן שלא הקפיד רבי נחמיה בייחוסן , לא נתכון אלא לומר , שנשאו מנשי ארץ כנען , אבל היו מן הגרים והתושבים הבאים מכל הארצות , או עמוניות ומואביות ומיתר העמים , כי לא נתכון , רק לחלוק על רבי יהודה , שלא נשאו אחיותיהם , שאחותו מן האם אסורה לבני נח; ולדעת רבי יהודה , יצטרכו בני לאה לשאת תאומות ששה האחרים , והם ישאו שלהם. או שלא יודה רבי נחמיה בתאומות כלל , ולא היתה לו בת זולתי דינה , כמשמע הכתוב. ועל דרך סברא , איננו נכון שישאו כולם כנעניות , שיהיה בנוחלי הארץ מזרע כנען העבד הארור כמו מזרעו של אברהם , והכתוב צוה להחרימו (ראה דב' ז , ב) ולא תהיה לו שארית ופלטה (ע"פ עז' ט , יד). ועל כל פנים זה האיש - תגר , כי למה יצטרך הכתוב לאמר כי הוא כנעני בייחוסו , וכל אנשי הארץ ההיא כנעניים הם , מן הפרזי ומן החוי ומן היבוסי ואחיהם , כי לכנען יתייחסו כלם , ועדולם בארץ כנען היא?! והראוי היה שיאמר 'ויקח שם יהודה אשה ושמה כך' , כאשר הזכיר שמות הנשים בתמר (להלן , ו) ונשי עשו (בר' כו , לד) וזולתן. אבל פירש בו שהוא תגר , שאיננו מן הארץ שהיתה לחוי או לאמורי; וזה טעם וירא שם יהודה בת איש כנעני , כי בעבור אביה נשאה. והכתוב שאמר "בני יהודה ער ואונן ושלה שלשה נולדו לו מבת שוע הכנענית" (דה"א ב , ג) , בעבור היותה בת האיש הנקרא כנעני , תקרא כן , כי האיש ההוא יקרא להם 'הסוחר' , כי הוא ידוע ומובהק בסחורתו אשר בעבורה גר שם. ורבי אברהם אמר (בר' מו , י) , כי בעבור היות האשה הזאת כנענית , ועבר על דעת אבותיו , היו בניה רעים ומתו , ולכן הזכירו הכתוב; ושאול לבדו הזכיר שהיה "בן כנענית" (בר' מו , י) , כי לא הוצרך שם להזכיר כן בשלה. ואם כן יהיה טעם וירא שם יהודה - לומר , שראה אותה וחשק בה , כענין "וירא שם אשה בתמנתה" דשמשון (צירוף של שו' יד , א וטז , א). ובפרשת 'ויחי יעקב' כתב רבנו שלמה: "וישאו אותו בניו" (בר' נ , יג) - ולא בני בניו , שכך צום: אל יטענו במטתי אחד מבניכם , לפי שהם מבנות כנען; ויהיה זה , לפי ששאול בן שמעון ושלה בן יהודה היו מבנות כנען , ולכן הוציא את כולם; אבל בנוסחאות שלנו בבראשית רבא (בר"ת צז , לג) , מצינו בכולן: אחד מבני בניכם , שיש בהם מבנות כנען. וכן תמר היתה בת אחד מן הגרים בארץ , לא בת איש כנעני בייחוסו , כי חלילה שיהיה אדֹננו דוד ומשיח צדקנו , שיגלה לנו במהרה , מזרע כנען העבד המקולל! ורבותינו אמרו בתמר (ב"ר פה , י) , שהיתה בתו של שם , "והוא כהן לאל עליון" (בר' יד , יח). (ג-ד) ויקרא את שמו ער - יהודה קרא לבנו ער , מלשון "עוררה את גבורתך" (תה' פ , ג) , ואשתו קראה שם השני אונן , ולא ספר הכתוב למה. ויתכן שתקש בלדתה , כי אֹרַח נשים לקרא שם בניהם על זה , כאם יעבץ ש"קראה שמו יעבץ לאמר כי ילדתי בעצב" (דה"א ד , ט) , וגם כן עשתה "עטרה... אם אונם" (דה"א ב , כו). והוא מלשון "ויהי העם כמתאוננים" (במ' יא , א); "מה יתאונן אדם חי" (איכה ג , לט); כמו "בן אוני" דרחל (בר' לה , יח); ויהודה לא הקפיד לשנות שמו כיעקב אביו. ובבראשית רבא (פה , ד) אמרו: ער - שהוער מן העולם; ולא שהיתה זאת כונת יהודה , אבל דרשו , כי השמות יורו על העתיד. (ה) ותקרא את שמו שלה והיה בכזיב - כתב רבנו שלמה: אומר אני על שפסקה מלדת נקרא 'כזיב' , לשון "היה תהיה לי כמו אכזב" (יר' טו , יח) , שאם לא כן , מה בא להודיענו? ולא ידעתי למה יקרא שם המקום על זה , ואין במאורע ההוא כל חדש?! כי די לה שתלד שלשה בנים , ובעת לדתה לא נודע אם פסקה או תוליד אחרי כן , רק בעת מותה יִוָּדַע הדבר. ויש אומרים (רד"ק) , כי היה דרכם שיקרא האב שם הבכור , ותקרא האם שם השני , על כן הראשון "ויקרא את שמו" (לעיל , ג) , והשני - "ותקרא" (לעיל , ד) , ואמר בשלישי ותקרא , כי יהודה היה בכזיב בלדתה אותו , ואיננו שָם שיקרא לו שֵם. ואין בזה טעם או ריח! ודעת רבי אברהם , שיספר הכתוב אנה נולדו , ואמר בלדתה אותו , כאלו אמר 'בלדתה אותם' , כי במקום אחד נולדו כלם. ועל דעתי: שלה - לשון דבר הפוסק והכוזב , וכן "לא תשלה אותי" (מ"ב ד , כח); אמר בו התרגום: "לא תכדב פתגמך באמתך" (ת"י שם , טז). ואולי יתיחס ללשון "שגגה" (במ' טו , כה): "שלו" (ת"א) , כי השוגג כוזב במחשבתו , ואמר הכתוב כי קראתו שלה על שם המקום , כי היה בכזיב בלדתה אותו; כדרך "והיה הנערה" (בר' כד , יד); וזה מאמרם בבראשית רבא (פה , ד): פסקת. (ז) ויהי ער בכור יהודה רע בעיני יי' - לא הזכיר הכתוב פשעו כאשר עשה באחיו , אבל אמר כי בחטאו מת (ע"פ במ' כז , ג) , להודיע שלא היה זה בענש יהודה על מכירת יוסף , כי ההצלה עמדה על המכירה; ולא היה בבית האבות שכול זולתי בזה שהיה רע בעיני השם , כי זרע צדיקים יבורך , ועל כן היה יעקב מתאבל על בנו ימים רבים "וימאן להתנחם" (בר' לז , לה) , שהיה הדבר בעיניו ענש גדול לו , מלבד אהבתו אותו. (ח-ט) ויבם אותה והקם זרע לאחיך - הבן יקרא על שם המת; לשון רבנו שלמה. ואין זה אמת , כי במצות התורה נאמר גם כן "יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל" (דב' כה , ו) , ואין היבם מצווה לקרא שם בנו כשם אחיו המת! ואמר בבועז "וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו" (רות ד , י) , "ותקראנה אותו עובד" (ראה שם , יז) , לא מחלון. ועוד שאמר: וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע , ומה הרעה אשר תבא עליו עד כי השחית זרעו מפניה , אם יקרא שם בנו כשם אחיו המת?! ורוב בני אדם מתאוים לעשות כן! ולא אמר הכתוב 'ויאמר אונן' , אבל וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע , כי ידיעה ברורה היתה לו בזה , שלא יהיה לו הזרע. אבל הענין - סוד גדול מסודות התורה בתולדת האדם , ונכר הוא לעיני רואים אשר נתן להם השם עינים לראות ואזנים לשמוע (ע"פ דב' כט , ג); והיו החכמים הקדמונים קודם התורה יודעים כי יש תועלת גדולה ביבום האח , והוא הראוי להיות קודם בו , ואחריו הקרוב במשפחה , כי כל שארו הקרוב אליו ממשפחתו (ע"פ במ' כז , יא) , אשר הוא יורש נחלה , יגיע ממנו תועלת , והיו נוהגים לישא אשת המת , האח או האב או הקרוב מן המשפחה. ולא ידענו אם היה מנהג קדמון לפני יהודה , ובבראשית רבא (פה , ה) אמרו , כי יהודה התחיל במצות יבום תחלה , כי כאשר קבל הסוד מאבותיו נזדרז להקים אותו. וכאשר באתה התורה ואסרה אשת קצת הקרובים , רצה הקדוש ברוך הוא להתיר איסור אשת האח מפני היבום , ולא רצה שידחה מפניו איסור אשת אחי האב והבן וזולתם , כי באח הרגל הדבר ותועלת קרובה , ולא בהם , כמו שהזכרתי. והיה נחשב לאכזריות גדולה באח כאשר לא יחפוץ ליבם , וקוראים אותו "בית חלוץ הנעל" (דב' כה , י) , כי עתה חלץ מהם (ע"פ הו' ה , ז) , וראוי הוא שתעשה המצוה הזאת בחליצת הנעל. וחכמי ישראל הקדמונים , מדעתם הענין הנכבד הזה , הנהיגו לפנים בישראל לעשות המעשה הזה בכל יורשי הנחלה , באותם שלא יהיה בהם איסור השְאֵר , וקראו אותו 'גאולה' , וזהו ענין בועז (רות ד , ה ואי') וטעם נעמי והשכנות (שם , יז); והמשכיל יבין. (יא) וטעם שבי אלמנה בית אביך - שתנהגי אלמנותיך שם עד שיגדל שלה; רמז לה: התאבלי ולבשי בגדי אבל ואל תסוכי שמן (ע"פ ש"ב יד , ב) , כאשה חוגרת שק על בעל נעוריה (ע"פ יואל א , ח) , עד יגדל שלה וייבם אותך. כי כן המנהג במתיבמת , כי היוצאת וחפצה להנשא לאיש זר , לובשת בגדי אבל ימים מעט כפי המנהג , ומתנחמת ולובשת שָנִים , ותכס בצעיף ותתעלף (ע"פ להלן , יד) , שתנשא לאיש. כי אמר - כלומר: דוחה היה אותה בקש , שלא היה בדעתו להשיאה לו , כי אמר: פן ימות גם הוא כאחיו , כי מוחזקת היא שימותו אנשיה; לשון רבנו שלמה. ולא ידעתי למה יתבייש יהודה המושל בדורו מן האשה הזאת , ולא יאמר אליה: לכי לשלום מביתי?! ולמה יטעה אותה והיא אסורה לשלה , כמו שאמרו בנישואין (כתובות מג , ב): בתרי זמני הויא חזקה?! ועוד כי בהיותו מקפיד על זנוניה לחייב אותה שריפה , נראה שהיה חפץ בה להיותה בביתו , ורחוק הוא שלא שמע יהודה כי בניו חטאו וישלחם ביד פשעם (ע"פ איוב ח , ד) , ואין לתמר בהם חטא. והנכון בעיני , שהיה שלה ראוי ליבם , אבל לא רצה אביו שייבם אותה ועודנו נער , פן יחטא בה כאחיו אשר מתו בנעוריהם , כי נערים היו , אין לאחד מהם שתים עשרה שנה (ראה סע"ר ב) , וכאשר יגדל וישמע למוסר אביו , אז יתננה לו לאשה. וכאשר המתינה ימים , ו"ראתה כי גדל שלה" בעיניה (להלן , יד) - והוא עודנו נער לאביו , כי אין לו עשר שנים , והיה ממתין לו עוד - אז מהרה תמר ברוב תאותה להוליד מזרע הקדש , ועשתה המעשה הזה. (יב-יג) ויעל על גוזזי צאנו - היה עולה שם תמיד להתנחם , שישים לבו בצאן "וישכח רישו" (מש' לא , ז) , והוגד לתמר כי הוא עולה שם בכל יום תמיד , וארבה לו באחד הימים. או שהיה יהודה גדול בארץ , והיו מתקנים לו שם משתה בעת הגזה כמשתה המלך , והיו העניים הולכים שם , והוגד לה טרם עלותו. (טו) ויחשבה לזונה - לפי שיושבת בפרשת דרכים; כי כסתה פניה - ולא יכול לראותה. ומדרש רבותינו (סוטה י , ב): כי כסתה פניה - כשהיתה בביתו היתה צנועה , לפיכך לא חשדה; זה לשון רבנו שלמה. ופשוטו של הרב , יתכן כי דרך הזונה לישב בפתח עינים , כדכתיב "וישבה לפתח ביתה על כסא מרומי קרת. לקרוא לעוברי דרך" וגו' (מש' ט , יד - טו) , ויאמר כי כסתה פניה ולא הכירה. אבל מדרש רבותינו , שכסתה פניה בבית חמיה - לומר , שהצניעה עצמה ממנו בביתו ולא ראה פניה מעולם , ואיך יכירנה? והנכון עוד לפי הפשט , שיאמר שחשבה לזונה בעבור שתכסה הפנים , כי אחרי כן אמר "כי לא ידע כי כלתו היא" (להלן , טז) , והטעם , כי דרך הזונה לשבת בפתח עינים מעֻלפת הצעיף , מכסה קצת השער וקצת הפנים , ומסקרת עינים ושפתים ומגלה הגרון והצואר , כי בעבור שתעיז פניה ותאמר לו ותחזיק בו ונשקה לו (ע"פ מש' ז , יג) , תכסה קצת הפנים. ועוד כי הקדֵשות היושבות על דרך , בעבור שתזנינה גם מן הקרובים , יכסו פניהם , וכן יעשו הקדֵשים גם היום בארצותם , ובשובם לעיר לא יוָדעו. ושנינו (משנה כלים כד , טז): שלש שבכות הן; של ילדה - טמאה מדרס , ושל זקנה - טמאה טמא מת , ושל יוצאת חוץ - טהורה מכלום. 'יוצאת חוץ' היא הזונה , "נפקת ברא" (ת"א) , ונותנת סבכה על קצת הראש , לא שתשכב עליה ותהיה טמאה מדרס , ולא לכסות בה ראשה ותטמא טמא מת , אבל לקשוט קווצותיה ולהיותם מתחת השבכה נראין ואינן נראין , ולכך טהורה מכלום. (יח) חותמך ופתילך - עזקתך ושושיפך; טבעת שאתה חותם בה , ושמלתך שאתה מתכסה בה; לשון רבנו שלמה. ואיננו נכון , שיתן שמלתו וילך עירום ממנה!? ואיך תקרא השמלה 'פתיל'? ואיך יאמר הכתוב "והפתילים" (להלן , כה) , בלשון רבים? ואם תאמר , כי על שם פתילי הציצית תקרא השמלה 'פתיל' , וחלילה שיקיים יהודה מצות ציצית , ויזלזל בו לתת אותו בזונה! ואולי היה בידו סודר קטן אשר יעטוף בו קצת הראש לפעמים , ויקרא 'פתיל' בעבור שהוא קצר כפתיל , והוא תרגום "שושיפא"; ולא תמצא לאנקלוס בכל 'שמלה' שבתורה שיתרגם אותה 'שושיפא' , אבל לשון 'כסות ומלבוש' תרגם בכולן , מלבד "ופרשו את השמלה" (דב' כב , יז) , שאמר בו "ויפרשון שושיפא" , לפי שהוא הסודר הידוע בתלמוד שיודעו בו הבתולים; וכן תרגם יונתן בן עוזיאל "המעטיפות" (בנוסחנו: המעטפות; יש' ג , כב): "שושיפא" , שהם סודרים קטנים יעטפו בהם הראש , ויפרשו אותם הנכבדים על המגבעות והפארים אשר על ראשם; וזה המנהג עודנו היום בארצות המזרח. ויתכן עוד , כי היה ליהודה חותם בצורת אריה או צורה אחרת ידועה , כמושלים , והיו בידו פתילים שבהם כצורה ההיא לתייר בה , והמטה היה בידו כמשפט שליט ונוגש , כענין שכתוב "מטה עז שבט למשל" (יח' יט , יד) , וכתיב "לא יסור שבט מיהודה" (בר' מט , י); ואלה נתן בידה. (כד) ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף - אמר אפרים מקשאה תלמידו של רבי מאיר משום רבי מאיר (ב"ר פה , י): תמר בתו של שם היתה , שהוא כהן , לפיכך דנוה בשריפה. זה כתב רבנו שלמה , ולא פירשו; ואני לא ידעתי הדין הזה , שבת כהן אינה חייבת שריפה , אלא בזנות עם זיקת הבעל , ארוסה או נשואה , כמו שמפורש בגמרא בסנהדרין (נא , ב) , אבל בת כהן שומרת יבם שזינתה אינה במיתה כלל , ובין בת ישראל בין בת כהן אינה אלא ב'לאו' גרידא. ואם תאמר שהיה היבום נוהג בבני נח , והוא להם בכלל אשת איש , ואזהרה שלהם זו היא מיתתם , והלא הם אומרים (ב"ר פה , ה) , שיהודה התחיל במצות ייבום תחלה!? וכן בגמרא סנהדרין (נו , א) מוכיח שאין יבמה בבני נח חייבת כלל!? ונראה לי שהיה יהודה קצין ומושל בארץ , והכלה אשר תזנה עליו איננה נידונת כמשפט שאר האנשים , אך כמבזה את המלכות , ועל כן כתוב: ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף , כי באו לפניו לעשות בה כל אשר יצוה , והוא חייב אותה מיתה למעלת המלכות , ושפט אותה כמחללת את אביה לכבוד כהונתו , לא שיהיה דין הדיוטות כן. ועל דרך הפשט: יתכן שהיה משפטם כנהוג היום במקצת ארצות ספרד , שהאשה אשר תזנה תחת אישה מוסרין אותה לבעלה , והוא דן אותה למיתה או לחיים ברצונו; והנה היתה מיועדת לשלה בנו , והיא להם כאשת איש בנימוסיהם. (כו) צדקה ממני - צדקה בדבריה. ממני היא מעוברת. ורבותינו דרשו (ב"ר פה , יב) , שיצאה בת קול ואמרה: ממני ומאתי יצאו הדברים; לשון רבנו שלמה. והנכון , שהוא כמו "צדיקים וטובים ממנו" (מ"א ב , לב); "ויאמר אל דוד צדיק אתה ממני כי אתה גמלתני הטובה ואני גמלתיך הרעה" (ש"א כד , יז); צדקה במעשיה יותר ממני , כי היא הצדקת ואני החוטא אליה , שלא נתתיה לשלה בני. והטעם , כי שלה הוא היבם , ואם לא יחפוץ לקחת את יבמתו , אביו הוא הגואל אחריו , כאשר פירשתי למעלה בדין היבום (לעיל , ח). ולא יסף עוד לדעתה - אחרי שקיים זרע לבניו , לא רצה להיות עמה עוד , אעפ"י שהיה ברצונו , כי איננה אסורה עליו , והיתה אשתו כמשפט היבמים; וזה טעם האומר (סוטה י , ב): לא פסק; כתיב הכא ולא יסף , וכתיב התם "קול גדול ולא יסף" (דב' ה , יט). (כט) מה פרצת - חזקת עליך חוזק; לשון רבנו שלמה. וענין 'פרץ' בכל מקום - נתיצת הגדר ועברו , מן "פרוץ גדרו" (יש' ה , ה); "למה פרצת גדריה" (תה' פ , יג); ולשונם (סוכה כו , א): פרצה קוראה לגנב. אבל יאמר בלשון הקדש על כל עובר גבול הדבר: "ופרצת ימה וקדמה" (בר' כח , יד); "ויפרוץ האיש מאד מאד" (בר' ל , מג); ולכן אמר בכאן , בהיות הראשון כמשיב ידו והוא מהר לצאת: מה פרצת פרץ גדול בגדר למהר לצאת ממנו. ואמר: עליך , כי היה הגדר עליו , והוא כלוא בתוכו , כלומר: מה פרצת פרץ גדול בגדר ויצאת ממנו. ורבי אברהם אמר: מה פרצת עליך - כאדם הפורץ גדר ויצא ממנו , והנה יש עליך משפט זה הפרץ. ואין בזה טעם. ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (הבהיר קצו) יזכיר סוד בשם אלה הילודים; אמרו: איקרי 'זרח' על שם החמה שהיא זורחת תמיד , ו'פרץ' - על שם הלבנה שנפרצת לעתים ונבנית לעתים; והרי פרץ הוא הבכור , וחמה גדולה מן הלבנה?! לא קשיא , דהא כתיב "ויתן יד" (לעיל , כח) , וכתיב "ואחרי כן יצא אחיו" (בר' כה , כו במקום להלן , ל). והנה לדעתם היה שֵם הלבנה לפרץ מפני מלכות בית דויד , והיו תאומים , כי הלבנה מותאמת בחמה , והנה פרץ תאום לזרח הנותן יד , והוא בכור בכח עליון , כמו שאמר "גם אני בכור אתנהו" (תה' פט , כח). וזהו מאמרם בקדוש החדש (ר"ה כה , א): דויד מלך ישראל חי וקים; והמשכיל יבין.