מאגר הכתר בראשית פרק מב עם פירוש רמב"ן

פרק מב
[א] וַיַּ֣רְא יַֽעֲקֹ֔ב כִּ֥י יֶשׁ־שֶׁ֖בֶר בְּמִצְרָ֑יִם וַיֹּ֤אמֶר יַֽעֲקֹב֙ לְבָנָ֔יו לָ֖מָּה תִּתְרָאֽוּ:
[ב] וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֣ה שָׁמַ֔עְתִּי כִּ֥י יֶשׁ־שֶׁ֖בֶר בְּמִצְרָ֑יִם רְדוּ־שָׁ֙מָּה֙ וְשִׁבְרוּ־לָ֣נוּ מִשָּׁ֔ם וְנִחְיֶ֖ה וְלֹ֥א נָמֽוּת:
[ג] וַיֵּרְד֥וּ אֲחֵֽי־יוֹסֵ֖ף עֲשָׂרָ֑ה לִשְׁבֹּ֥ר בָּ֖ר מִמִּצְרָֽיִם:
[ד] וְאֶת־בִּנְיָמִין֙ אֲחִ֣י יוֹסֵ֔ף לֹא־שָׁלַ֥ח יַעֲקֹ֖ב אֶת־אֶחָ֑יו כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן־יִקְרָאֶ֖נּוּ אָסֽוֹן:
[ה] וַיָּבֹ֙אוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לִשְׁבֹּ֖ר בְּת֣וֹךְ הַבָּאִ֑ים כִּֽי־הָיָ֥ה הָרָעָ֖ב בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן:
[ו] וְיוֹסֵ֗ף ה֚וּא הַשַּׁלִּ֣יט עַל־הָאָ֔רֶץ ה֥וּא הַמַּשְׁבִּ֖יר לְכָל־עַ֣ם הָאָ֑רֶץ וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֔ף וַיִּשְׁתַּחֲווּ־ל֥וֹ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה:
[ז] וַיַּ֥רְא יוֹסֵ֛ף אֶת־אֶחָ֖יו וַיַּכִּרֵ֑ם וַיִּתְנַכֵּ֨ר אֲלֵיהֶ֜ם וַיְדַבֵּ֧ר אִתָּ֣ם קָשׁ֗וֹת וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מֵאַ֣יִן בָּאתֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵאֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל:
[ח] וַיַּכֵּ֥ר יוֹסֵ֖ף אֶת־אֶחָ֑יו וְהֵ֖ם לֹ֥א הִכִּרֻֽהוּ:
[ט] וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם:
[י] וַיֹּאמְר֥וּ אֵלָ֖יו לֹ֣א אֲדֹנִ֑י וַעֲבָדֶ֥יךָ בָּ֖אוּ לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל:
[יא] כֻּלָּ֕נוּ בְּנֵ֥י אִישׁ־אֶחָ֖ד נָ֑חְנוּ כֵּנִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ לֹא־הָי֥וּ עֲבָדֶ֖יךָ מְרַגְּלִֽים:
[יב] וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵהֶ֑ם לֹ֕א כִּֽי־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶ֥ם לִרְאֽוֹת:
[יג] וַיֹּאמְר֗וּ שְׁנֵ֣ים עָשָׂר֩ עֲבָדֶ֨יךָ אַחִ֧ים ׀ אֲנַ֛חְנוּ בְּנֵ֥י אִישׁ־אֶחָ֖ד בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְהִנֵּ֨ה הַקָּטֹ֤ן אֶת־אָבִ֙ינוּ֙ הַיּ֔וֹם וְהָאֶחָ֖ד אֵינֶֽנּוּ:
[יד] וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם יוֹסֵ֑ף ה֗וּא אֲשֶׁ֨ר דִּבַּ֧רְתִּי אֲלֵכֶ֛ם לֵאמֹ֖ר מְרַגְּלִ֥ים אַתֶּֽם:
[טו] בְּזֹ֖את תִּבָּחֵ֑נוּ חֵ֤י פַרְעֹה֙ אִם־תֵּצְא֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֧י אִם־בְּב֛וֹא אֲחִיכֶ֥ם הַקָּטֹ֖ן הֵֽנָּה:
[טז] שִׁלְח֨וּ מִכֶּ֣ם אֶחָד֘ וְיִקַּ֣ח אֶת־אֲחִיכֶם֒ וְאַתֶּם֙ הֵאָ֣סְר֔וּ וְיִבָּֽחֲנוּ֙ דִּבְרֵיכֶ֔ם הַאֱמֶ֖ת אִתְּכֶ֑ם וְאִם־לֹ֕א חֵ֣י פַרְעֹ֔ה כִּ֥י מְרַגְּלִ֖ים אַתֶּֽם:
[יז] וַיֶּאֱסֹ֥ף אֹתָ֛ם אֶל־מִשְׁמָ֖ר שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים:
[יח] וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֤ם יוֹסֵף֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֔י זֹ֥את עֲשׂ֖וּ וִֽחְי֑וּ אֶת־הָאֱלֹהִ֖ים אֲנִ֥י יָרֵֽא:
[חמישי] [יט] אִם־כֵּנִ֣ים אַתֶּ֔ם אֲחִיכֶ֣ם אֶחָ֔ד יֵאָסֵ֖ר בְּבֵ֣ית מִשְׁמַרְכֶ֑ם וְאַתֶּם֙ לְכ֣וּ הָבִ֔יאוּ שֶׁ֖בֶר רַעֲב֥וֹן בָּתֵּיכֶֽם:
[כ] וְאֶת־אֲחִיכֶ֤ם הַקָּטֹן֙ תָּבִ֣יאוּ אֵלַ֔י וְיֵאָמְנ֥וּ דִבְרֵיכֶ֖ם וְלֹ֣א תָמ֑וּתוּ וַיַּעֲשׂוּ־כֵֽן:
[כא] וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו אֲבָל֘ אֲשֵׁמִ֣ים ׀ אֲנַחְנוּ֘ עַל־אָחִינוּ֒ אֲשֶׁ֨ר רָאִ֜ינוּ צָרַ֥ת נַפְשׁ֛וֹ בְּהִתְחַֽנֲנ֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ וְלֹ֣א שָׁמָ֑עְנוּ עַל־כֵּן֙ בָּ֣אָה אֵלֵ֔ינוּ הַצָּרָ֖ה הַזֹּֽאת:
[כב] וַיַּעַן֩ רְאוּבֵ֨ן אֹתָ֜ם לֵאמֹ֗ר הֲלוֹא֩ אָמַ֨רְתִּי אֲלֵיכֶ֧ם ׀ לֵאמֹ֛ר אַל־תֶּחֶטְא֥וּ בַיֶּ֖לֶד וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וְגַם־דָּמ֖וֹ הִנֵּ֥ה נִדְרָֽשׁ:
[כג] וְהֵם֙ לֹ֣א יָֽדְע֔וּ כִּ֥י שֹׁמֵ֖עַ יוֹסֵ֑ף כִּ֥י הַמֵּלִ֖יץ בֵּינֹתָֽם:
[כד] וַיִּסֹּ֥ב מֵעֲלֵיהֶ֖ם וַיֵּ֑בְךְּ וַיָּ֤שָׁב אֲלֵהֶם֙ וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם וַיִּקַּ֤ח מֵֽאִתָּם֙ אֶת־שִׁמְע֔וֹן וַיֶּאֱסֹ֥ר אֹת֖וֹ לְעֵינֵיהֶֽם:
[כה] וַיְצַ֣ו יוֹסֵ֗ף וַיְמַלְא֣וּ אֶת־כְּלֵיהֶם֘ בָּר֒ וּלְהָשִׁ֤יב כַּסְפֵּיהֶם֙ אִ֣ישׁ אֶל־שַׂקּ֔וֹ וְלָתֵ֥ת לָהֶ֛ם צֵדָ֖ה לַדָּ֑רֶךְ וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם כֵּֽן:
[כו] וַיִּשְׂא֥וּ אֶת־שִׁבְרָ֖ם עַל־חֲמֹרֵיהֶ֑ם וַיֵּלְכ֖וּ מִשָּֽׁם:
[כז] וַיִּפְתַּ֨ח הָאֶחָ֜ד אֶת־שַׂקּ֗וֹ לָתֵ֥ת מִסְפּ֛וֹא לַחֲמֹר֖וֹ בַּמָּל֑וֹן וַיַּרְא֙ אֶת־כַּסְפּ֔וֹ וְהִנֵּה־ה֖וּא בְּפִ֥י אַמְתַּחְתּֽוֹ:
[כח] וַיֹּ֤אמֶר אֶל־אֶחָיו֙ הוּשַׁ֣ב כַּסְפִּ֔י וְגַ֖ם הִנֵּ֣ה בְאַמְתַּחְתִּ֑י וַיֵּצֵ֣א לִבָּ֗ם וַיֶּחֶרְד֞וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ לֵאמֹ֔ר מַה־זֹּ֛את עָשָׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים לָֽנוּ:
[כט] וַיָּבֹ֛אוּ אֶל־יַעֲקֹ֥ב אֲבִיהֶ֖ם אַ֣רְצָה כְּנָ֑עַן וַיַּגִּ֣ידוּ ל֔וֹ אֵ֛ת כָּל־הַקֹּרֹ֥ת אֹתָ֖ם לֵאמֹֽר:
[ל] דִּ֠בֶּר הָאִ֨ישׁ אֲדֹנֵ֥י הָאָ֛רֶץ אִתָּ֖נוּ קָשׁ֑וֹת וַיִּתֵּ֣ן אֹתָ֔נוּ כִּֽמְרַגְּלִ֖ים אֶת־הָאָֽרֶץ:
[לא] וַנֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו כֵּנִ֣ים אֲנָ֑חְנוּ לֹ֥א הָיִ֖ינוּ מְרַגְּלִֽים:
[לב] שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֲנַ֛חְנוּ אַחִ֖ים בְּנֵ֣י אָבִ֑ינוּ הָאֶחָ֣ד אֵינֶ֔נּוּ וְהַקָּטֹ֥ן הַיּ֛וֹם אֶת־אָבִ֖ינוּ בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן:
[לג] וַיֹּ֣אמֶר אֵלֵ֗ינוּ הָאִישׁ֙ אֲדֹנֵ֣י הָאָ֔רֶץ בְּזֹ֣את אֵדַ֔ע כִּ֥י כֵנִ֖ים אַתֶּ֑ם אֲחִיכֶ֤ם הָֽאֶחָד֙ הַנִּ֣יחוּ אִתִּ֔י וְאֶת־רַעֲב֥וֹן בָּתֵּיכֶ֖ם קְח֥וּ וָלֵֽכוּ:
[לד] וְ֠הָבִיאוּ אֶת־אֲחִיכֶ֣ם הַקָּטֹן֘ אֵלַי֒ וְאֵדְעָ֗ה כִּ֣י לֹ֤א מְרַגְּלִים֙ אַתֶּ֔ם כִּ֥י כֵנִ֖ים אַתֶּ֑ם אֶת־אֲחִיכֶם֙ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֔ם וְאֶת־הָאָ֖רֶץ תִּסְחָֽרוּ:
[לה] וַיְהִ֗י הֵ֚ם מְרִיקִ֣ים שַׂקֵּיהֶ֔ם וְהִנֵּה־אִ֥ישׁ צְרוֹר־כַּסְפּ֖וֹ בְּשַׂקּ֑וֹ וַיִּרְא֞וּ אֶת־צְרֹר֧וֹת כַּסְפֵּיהֶ֛ם הֵ֥מָּה וַאֲבִיהֶ֖ם וַיִּירָֽאוּ:
[לו] וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ יַעֲקֹ֣ב אֲבִיהֶ֔ם אֹתִ֖י שִׁכַּלְתֶּ֑ם יוֹסֵ֤ף אֵינֶ֙נּוּ֙ וְשִׁמְע֣וֹן אֵינֶ֔נּוּ וְאֶת־בִּנְיָמִ֣ן תִּקָּ֔חוּ עָלַ֖י הָי֥וּ כֻלָּֽנָה:
[לז] וַיֹּ֤אמֶר רְאוּבֵן֙ אֶל־אָבִ֣יו לֵאמֹ֔ר אֶת־שְׁנֵ֤י בָנַי֙ תָּמִ֔ית אִם־לֹ֥א אֲבִיאֶ֖נּוּ אֵלֶ֑יךָ תְּנָ֤ה אֹתוֹ֙ עַל־יָדִ֔י וַאֲנִ֖י אֲשִׁיבֶ֥נּוּ אֵלֶֽיךָ:
[לח] וַיֹּ֕אמֶר לֹא־יֵרֵ֥ד בְּנִ֖י עִמָּכֶ֑ם כִּֽי־אָחִ֨יו מֵ֜ת וְה֧וּא לְבַדּ֣וֹ נִשְׁאָ֗ר וּקְרָאָ֤הוּ אָסוֹן֙ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ־בָ֔הּ וְהוֹרַדְתֶּ֧ם אֶת־שֵׂיבָתִ֛י בְּיָג֖וֹן שְׁאֽוֹלָה:

פרק מב
(א-ב) למה תתראו - אל תראו עצמכם שבעים לפני בני עשו וישמעאל; באותה שעה עדיין היתה להם תבואה. ומפי אחרים שמעתי שהוא לשון 'כחישה': למה תהיו כחושים ברעב; ודומה לו "ומרוה גם הוא יורה" (בנוסחנו: יורא; מש' יא , כה); לשון רבנו שלמה. ודברי אחרים אין בהם ממש , ומה שאומר 'אל תראו עצמכם שבעים בפני ישמעאל ובני עשו' , לא הבינותי , שאיו בני ישמעאל ובני עשו עתה בארץ כנען , ולמה לא יאמר שלא יראו את עצמן שבעים בפני בני ארץ כנען?! ואולי היו בני ישמעאל ובני עשו באים מארץ אחזתם אל יוסף לשבר , והיו באים דרך ארץ כנען , עוברים עליו (ע"פ ש"ב כד , כ) , ואמר להם , שלא יראו עצמן שבעים בפניהם , כי יחשדוהו שיש ליעקב תבואה , ויבאו אליו לאכל עמו לחם בביתו (ע"פ איוב מב , יא). ואם כן מה שאמר ונחיה ולא נמות , טעם אחר הוא: הזהירם להיות נשמרים במעט אשר בידם , ושילכו לקנות ממנו , שלא ימותו כאשר יתום הלחם אשר בידם. והנכון: למה תתראו במקום הזה , כי היה לכם ליסע מיד כאשר שמעתם שיש שבר במצרים; כי כבר בסכנה היו אם לא ימהרו לדבר , וזה טעם ונחיה ולא נמות. (ו) הוא המשביר לכל עם הארץ - איננו ראוי שיהיה השליט על הארץ , משנה למלך מצרים , מוכר לכל אחד סאה או תרקב מן התבואה , ולכן נתעוררו בזה רבותינו ואמרו (ב"ר צא , ו) , שצוה לסתום כל האוצרות חוץ מאחד בעת ההיא. ועל דרך הפשט , יתכן שהיו באים לפניו מכל הארצות והוא שואל וחוקר עליהם , ומצוה לפקידים: תמכרו לאנשי עיר פלונית כך וכך תבואה ממין פלוני , והוצרכו בני יעקב לבא לפניו בתוך הבאים מארץ כנען לצוות עליהם כמה ימכרו לארצם , כי הם ראשונים לאשר באו מארץ כנען , והם באו לפניו בעבור כלם. (ז) וירא יוסף את אחיו ויכירם - מיד שראה אותם הכירם , ופחד אולי יכירוהו הם , ויתנכר אליהם - ששם המצנפת על מצחו וקצת הפנים , ושינה עצמו , כמו שנאמר באשת "ירבעם קומי נא והשתנית ולא ידעו כי את אשת ירבעם" (מ"א יד , ב) , וכתיב "ויהי כבואה והיא מתנכרה" (שם , ה). או יהיה ויתנכר בכאן , שהתנכר להם בדבריו , שדבר להם קשות ואמר להם בכעס , כאלו לא יבא אדם לפניו לשבר: מאין באתם לפני? ויאמרו: מארץ כנען לשבר אכל; וכאשר הזכירו לו זה , אז נתברר לו שהם אחיו באמת. וזה טעם "ויכר יוסף" , פעם שנית (להלן , ח) , כי נתוסף לו בהם היכר וידיעת אמת. ורבנו שלמה כתב: נעשה להם כנכרי בדברים , לדבר אתם קשות. ועל דעתו יהיה ויתנכר - לומר שדבר כאיש נכרי; ואיננו נכון. (ח) והם לא הכירוהו - יאמר שלא הכירוהו כלל , ולא הוצרך עוד להתנכר אליהם. ואמרו רבותינו בטעם ההכרה (ב"ר צא , ז) , לפי שהניחם חתומי זקן , והם לא הכירוהו - שיצא מאצלם בלא חתימת זקן , ועכשו מצאוהו בחתימת זקן. והנה יששכר וזבולון אינם גדולים מיוסף , רק מעט , אבל כיון שהכיר את הגדולים , הכיר את כולם; ועוד היה מכירם , מדעתו שיבאו שם , והם לא נתנו לבם שיהיה העבד אשר מכרו לישמעאלים הוא השליט על הארץ. ואמר רבי אברהם: "ויכירם" (לעיל , ז) - בתחלה הכיר שהם אחיו , ואחרי כן הסתכל בכל אחד והכירו. (ט) ויזכר יוסף את החלומות אשר חלם להם - עליהם , וידע שנתקיימו , שהרי השתחוו לו; לשון רבנו שלמה. ולפי דעתי , שהדבר בהפך , כי יאמר הכתוב , כי בראות יוסף את אחיו משתחוים לו , זכר כל החלומות אשר חלם להם , וידע שלא נתקיים אחד מהם בפעם הזאת , כי יודע בפתרונם כי כל אחיו ישתחוו לו בתחלה מן החלום הראשון: "והנה אנחנו מאלמים אלמים" (בר' לז , ז) , כי "אנחנו" ירמוז לכל אחיו אחד עשר , ופעם שנית ישתחוו לו "השמש והירח ואחד עשר כוכבים" מן החלום השני (שם , ט) , וכיון שלא ראה בנימין עמהם , חשב זאת התחבולה שיעליל אותם כדי שיביאו גם בנימן אחיו אליו , לקיים החלום הראשון תחלה , ועל כן לא רצה להגיד להם: אני יוסף אחיכם (ע"פ בר' מה , ג) , ולאמר: מהרו ועלו אל אבי (ע"פ שם , ט) , וישלח העגלות כאשר עשה עמהם בפעם השנית (שם , כא) , כי היה אביו בא מיד בלא ספק; ואחרי שנתקיים החלום הראשון הגיד להם , לקיים החלום השני. ולולי כן היה יוסף חוטא חטא גדול , לצער את אביו ולהעמידו ימים רבים בשכול ואבל על שמעון ועליו , ואף אם היה רצונו לצער את אחיו קצת , איך לא יחמול על שיבת אביו?! אבל את הכל עשה יפה בעתו (ע"פ קה' ג , יא) לקיים החלומות , כי ידע שיתקיימו באמת. גם העניין השני שעשה להם בגביע , לא שתהיה כוונתו לצערם , אבל חשד אולי יש להם שנאה בבנימן , שיקנאו אותו באהבת אביהם כקנאתם בו; או שמא הרגיש בנימין שהיה ידם ביוסף , ונולדה ביניהם קטטה ושנאה , ועל כן לא רצה שילך עמהם בנימן , אולי ישלחו בו ידם , עד בדקו אותם באהבתו. ולזה נתכוונו בו רבותינו בבראשית רבא (צג , ט): אמר רבי חייא בר אבא: כל הדברים שאתה קורא שדבר יהודה בפני אחיו עד שאתה מגיע "ולא יכול יוסף להתאפק" (בר' מה , א) , היה בו פיוס ליוסף , פיוס לאחיו , פיוס לבנימן; פיוס ליוסף - ראה היאך נותן נפשו על בניה של רחל וכו'. וכן אני אומר , שכל הענינים האלה היו ביוסף מחכמתו בפתרון החלומות; כי יש לתמוה: אחר שעמד יוסף במצרים ימים , והיה פקיד נגיד (ע"פ יר' כ , א) בבית שר גדול במצרים , איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו?! כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים , ואלו היה מהלך שנה , היה ראוי להודיעו לכבוד אביו , ויקר פדיון נפשו (ע"פ תה' מט , ט) ויפדנו ברוב ממון! אבל היה רואה , כי השתחוית אחיו לו וגם אביו וכל זרעו אתו אי אפשר להיות בארצם , והיה מקוה להיותה שם במצרים , בראותו הצלחתו הגדולה שם , וכל שכן אחרי ששמע חלום פרעה , שנתברר לו כי יבאו כלם שמה ויתקיימו כל חלומותיו. ויאמר אליהם מרגלים אתם - העלילה הזאת יצטרך להיות בה טעם או אמתלא , כי מה עשו להיות אומר להם ככה , וכל הארץ באו אליו , והם בתוך הבאים , כמו שאמר "לשבר בתוך הבאים כי היה הרעב בארץ כנען" (לעיל , ה)?! ואולי ראה אותם אנשי תאר ונכבדים , לבושי מכלול כולם (ע"פ יח' לח , ד) , ואמר להם: אין דרך אנשים נכבדים ככם לבא לשבר אכל , כי עבדים רבים לכם. ויתכן שהיו בתחלת הבאים מארץ כנען , והוא טעם "ויבאו בני ישראל לשבר בתוך הבאים כי היה הרעב בארץ כנען" (לעיל , ה) , כי עתה באו משם הראשונים , ויאמר להם יוסף: מרגלים אתם , כי מארץ כנען לא בא אלי אדם לשבר אכל; וזה טעם "מאין באתם" , שאמר להם בתחלה (לעיל , ז). (יא) כלנו בני איש אחד נחנו - יתכן לפרש בטענה הזאת כי אמרו: מפני היותנו אחים בני איש אחד ולא נפרד זה מזה , כי כן רצון אבינו , באנו כולנו כאחד לשבר אכל ולא שלחנו אחד ממנו עם עבדיו. וכן היה הדבר , כי למה ישלחם כלם , אלא שאין רצונם להפרד זה מזה. גם יתכן שעשו כן בעבור כובד הרעב , שלא יגזלו מעבדיהם בדרך את השבר אשר יביאו. ויתכן שאמרו לו: כלנו בני איש אחד נחנו , תוכל לחקור עליו כי הוא נודע בכבוד עשרו ורוב בניו (ע"פ אס' ה , יא) , ואם תשאל ותחקור , תדע כי כנים אנחנו ואנשים צדיקים בני צדיק , לא מרגלים. וטעם לא היו עבדיך מרגלים - כי כנים אנחנו מעודנו בכל דברינו , לא היו עבדיך מרגלים מאז ועתה , וכן "לא היינו מרגלים" מעולם (להלן , לא). ורבותינו נתעוררו במה שאמרנו , ודרשו (ב"ר צא , ו) שנכנסו בעשרה פתחים כדרך מרגלים , ולכך העליל עליהם. וטענה נכונה היא , אבל לא הזכיר אותה הכתוב; ועוד שאמרו לו בתחלה: כלנו בני איש אחד נחנו , והיא שמחייבת אותם. ויתכן שמתחלה אמר להם: נכנסתם בעשרה פתחים , ועכשיו אתם נועדים במקום אחד ונקשרים יחדו , אין זה , רק דרך מרגלים; ואמרו לו: בעבור היותנו אחים נאספנו יחד; ואמר להם: "לא , כי ערות הארץ באתם לראות" (להלן , יב) , כי אם אתם אחים , היה לכם ליכנס בפתח אחד כאשר אתם עתה יחד; אז אמרו כי "האחד איננו" (להלן , יג) והלכו לבקשו. והכתוב לא יחוש להאריך בטעם הטענות. (יז) ויאסף אתם אל משמר שלשת ימים - עשה כן להפחידם , ושיאמינו בו כי את האלהים הוא ירא (ראה להלן , יח) , ומפני מוראו יוציא אותם , שלא ימותו אנשי ביתם ברעב; וזה טעם "ואתם לכו הביאו שבר רעבון בתיכם" (להלן , יט). ועוד כי לא ישמעו להניח האחד , רק להצלת כלם. (כא-כב) אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו - חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה , כי היה אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו. והכתוב לא ספר זה שם , או מפני שהדבר ידוע בטבע , כי יתחנן אדם לאחיו בבואו לידם להרע לו , וישביעם בחיי אביהם ויעשה כל אשר יוכל להציל נפשו ממות; או שירצה הכתוב לקצר בסורחנם; או מדרך הכתובים , שמקצרים במקום אחד ומאריכים בו במקום אחר. והנה ראובן ענה להם: שכבר אמרתי אליכם בשעת מעשה , שלא תחטאו בו כי ילד הוא , ומפני נערותו חטא לכם , וראוי לכם להעביר על חטאות נעוריו , ועתה גם דמו , עם האכזריות אשר אתם אומרים , הנה נדרש. או יהיה פירושו: גם דמו - אע"פ שלא הרגתם אותו , ידרוש השם מכם דמו , ונחשב לכם כאלו שפכתם דמו , בהיותו נמכר לעבד עולם , כי יתכן שמת בעבור היותו ילד שעשועים (ע"פ יר' לא , יט) , ולא נסה לעבוד. ורבותינו דרשו (ב"ר צא , ח): דמו ודם הזקן. (כה) וטעם ולתת להם צדה לדרך - כדי שלא יאכלו בדרך מה שקנו. והנה הודיע להם זה , כי בידם נתן הצדה דרך חסד , כדי שיוכלו להביא את האח , כי אמר: אין דעתי להרע לכם אם יאמנו דבריכם. (כז) ויפתח האחד את שקו - אחד מהם פתח את שקו במלון לתת ממנו מספוא , והאחרים לא פתחו את שקיהם עד היותם עם אביהם , כאשר אמר "ויהי הם מריקים שקיהם" (להלן , לה); כי אולי היו האחרים לוקחים לחמוריהם תבן כי יאכלו כל משאם בדרך , וזה האחד לא היה חמורו חזק והוצרך למספוא , ומצא כספו בפי אמתחתו. וכתב רבנו שלמה , כי אמתחת הוא השק , ואונקלוס תרגם: 'טוענא'. והנראה מדעתו , שהיו לכל אחד שק גדול ושקים קטנים להשוות משאם , וכלל המשא יקרא אמתחת; והנה אירע לאחד שמצא כספו בפי אותו השק שפתח , ולא קרה לאחרים כן עד היותם מריקים את כולם. והקרוב אלי , כי אמתחת - שק גדול יש לו שני צדדין , הנקרא בלשון תלמוד (כתובות קי , א) 'מטראתא' , ובפי אחד מן הצדדין הושם הכסף לכולם , ואירע לאחד שפתח הצד ההוא שהיה בו הכסף , ולא לאחרים. ונקרא אמתחת , בעבור שימתח לצדדין. (לד) ואת הארץ תסחרו - שנו לו מפני השלום , כדי שישמע אליהם לשלח אתם בנימן , כי ברצונם מיד היו חוזרים , לולי שאמר "לא ילך בני עמכם" (ראה להלן , לה). וכן אמרו לו "אחיכם האחד הניחו אתי" (לעיל , לג) , ולא הגידו לו מאסרם ולא מאסר שמעון. ויתכן שאמר להם יוסף ואת הארץ תסחרו , ולא ספרו הכתוב , וטעמו: שתביאו סחורה כרצונכם לקנות התבואה , ולא אקח מכם בסחורתכם , כי איטיב לכם תחת בֹשתכם. וכן "שאול שאל האיש לנו ולמולדתנו" (בר' מג , ז) - התנצלות לאביהם; או כאשר אמרו לו "כלנו בני איש אחד נחנו" (לעיל , יא) , אמר להם "לא כי" , באמת "ערות הארץ באתם לראות" (לעיל , יב) , והגידו לי אם אביכם חי ואם יש לכם עוד אח , כי אחקור עליכם ואדע מה אתם; ואז ענו: "שנים עשר... אחים אנחנו בני איש אחד" , והוא "בארץ כנען" היום , כי עודנו חי , והקטן עמו "והאחד איננו" (לעיל , יג); והוא מה שאמר יהודה: "אדני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח" (בר' מד , יט). וכן במקומות רבים יקצר במעשה או בספור , כאשר הזכרתי (בר' כד , כב). רבנו שלמה כתב: תסחרו - תסבבו , וכל לשון 'סחורה' ו'סוחרים' על שם שמסבבים אחר פרקמטיא. נראה שרצה הרב להזהר מזה , שלא אמרו אלא שיהו רשאים לסבוב הארץ ולשבור בר כרצונם תמיד; ולא פירש כן "שבו וסחרוה" (בר' לד , י); "ויסחרו אותה" (שם , כא). (לז) את שני בני תמית - קבל עליו בְּאָלָה להביאו אל אביו , כי אמר לו: את שני בני תמית בהיות ענשך עלי , אם לא אשיבנו אליך; והוא כענין מה שאמר יהודה "וחטאתי לך כל הימים" (בר' מג , ט). ואמר את שני בני , והם היו ארבעה , לאמר: תחת האחד מבניך יהיה הכפל בבני. והנה יעקב לא בטח בראובן כאשר בטח ביהודה , "כי יהודה גבר באחיו" (דה"א ה , ב); ועוד כי ראובן כבר פשע באביו , ולא יבטח בו. והכלל , כי היתה עצת יהודה טובה , להניחו לזקן עד שיכלה פת מן הבית , כי אז ישמע (ע"פ ב"ר צא , ו); והוא מה שאמר לו "ונחיה ולא נמות גם אנחנו גם אתה גם טפנו" (בר' מג , ח).