מאגר הכתר בראשית פרק מב עם פירוש ר' יוסף בכור שור

פרק מב
[א] וַיַּ֣רְא יַֽעֲקֹ֔ב כִּ֥י יֶשׁ־שֶׁ֖בֶר בְּמִצְרָ֑יִם וַיֹּ֤אמֶר יַֽעֲקֹב֙ לְבָנָ֔יו לָ֖מָּה תִּתְרָאֽוּ:
[ב] וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֣ה שָׁמַ֔עְתִּי כִּ֥י יֶשׁ־שֶׁ֖בֶר בְּמִצְרָ֑יִם רְדוּ־שָׁ֙מָּה֙ וְשִׁבְרוּ־לָ֣נוּ מִשָּׁ֔ם וְנִחְיֶ֖ה וְלֹ֥א נָמֽוּת:
[ג] וַיֵּרְד֥וּ אֲחֵֽי־יוֹסֵ֖ף עֲשָׂרָ֑ה לִשְׁבֹּ֥ר בָּ֖ר מִמִּצְרָֽיִם:
[ד] וְאֶת־בִּנְיָמִין֙ אֲחִ֣י יוֹסֵ֔ף לֹא־שָׁלַ֥ח יַעֲקֹ֖ב אֶת־אֶחָ֑יו כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן־יִקְרָאֶ֖נּוּ אָסֽוֹן:
[ה] וַיָּבֹ֙אוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לִשְׁבֹּ֖ר בְּת֣וֹךְ הַבָּאִ֑ים כִּֽי־הָיָ֥ה הָרָעָ֖ב בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן:
[ו] וְיוֹסֵ֗ף ה֚וּא הַשַּׁלִּ֣יט עַל־הָאָ֔רֶץ ה֥וּא הַמַּשְׁבִּ֖יר לְכָל־עַ֣ם הָאָ֑רֶץ וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֔ף וַיִּשְׁתַּחֲווּ־ל֥וֹ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה:
[ז] וַיַּ֥רְא יוֹסֵ֛ף אֶת־אֶחָ֖יו וַיַּכִּרֵ֑ם וַיִּתְנַכֵּ֨ר אֲלֵיהֶ֜ם וַיְדַבֵּ֧ר אִתָּ֣ם קָשׁ֗וֹת וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מֵאַ֣יִן בָּאתֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵאֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל:
[ח] וַיַּכֵּ֥ר יוֹסֵ֖ף אֶת־אֶחָ֑יו וְהֵ֖ם לֹ֥א הִכִּרֻֽהוּ:
[ט] וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם:
[י] וַיֹּאמְר֥וּ אֵלָ֖יו לֹ֣א אֲדֹנִ֑י וַעֲבָדֶ֥יךָ בָּ֖אוּ לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל:
[יא] כֻּלָּ֕נוּ בְּנֵ֥י אִישׁ־אֶחָ֖ד נָ֑חְנוּ כֵּנִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ לֹא־הָי֥וּ עֲבָדֶ֖יךָ מְרַגְּלִֽים:
[יב] וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵהֶ֑ם לֹ֕א כִּֽי־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶ֥ם לִרְאֽוֹת:
[יג] וַיֹּאמְר֗וּ שְׁנֵ֣ים עָשָׂר֩ עֲבָדֶ֨יךָ אַחִ֧ים ׀ אֲנַ֛חְנוּ בְּנֵ֥י אִישׁ־אֶחָ֖ד בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְהִנֵּ֨ה הַקָּטֹ֤ן אֶת־אָבִ֙ינוּ֙ הַיּ֔וֹם וְהָאֶחָ֖ד אֵינֶֽנּוּ:
[יד] וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם יוֹסֵ֑ף ה֗וּא אֲשֶׁ֨ר דִּבַּ֧רְתִּי אֲלֵכֶ֛ם לֵאמֹ֖ר מְרַגְּלִ֥ים אַתֶּֽם:
[טו] בְּזֹ֖את תִּבָּחֵ֑נוּ חֵ֤י פַרְעֹה֙ אִם־תֵּצְא֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֧י אִם־בְּב֛וֹא אֲחִיכֶ֥ם הַקָּטֹ֖ן הֵֽנָּה:
[טז] שִׁלְח֨וּ מִכֶּ֣ם אֶחָד֘ וְיִקַּ֣ח אֶת־אֲחִיכֶם֒ וְאַתֶּם֙ הֵאָ֣סְר֔וּ וְיִבָּֽחֲנוּ֙ דִּבְרֵיכֶ֔ם הַאֱמֶ֖ת אִתְּכֶ֑ם וְאִם־לֹ֕א חֵ֣י פַרְעֹ֔ה כִּ֥י מְרַגְּלִ֖ים אַתֶּֽם:
[יז] וַיֶּאֱסֹ֥ף אֹתָ֛ם אֶל־מִשְׁמָ֖ר שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים:
[יח] וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֤ם יוֹסֵף֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֔י זֹ֥את עֲשׂ֖וּ וִֽחְי֑וּ אֶת־הָאֱלֹהִ֖ים אֲנִ֥י יָרֵֽא:
[חמישי] [יט] אִם־כֵּנִ֣ים אַתֶּ֔ם אֲחִיכֶ֣ם אֶחָ֔ד יֵאָסֵ֖ר בְּבֵ֣ית מִשְׁמַרְכֶ֑ם וְאַתֶּם֙ לְכ֣וּ הָבִ֔יאוּ שֶׁ֖בֶר רַעֲב֥וֹן בָּתֵּיכֶֽם:
[כ] וְאֶת־אֲחִיכֶ֤ם הַקָּטֹן֙ תָּבִ֣יאוּ אֵלַ֔י וְיֵאָמְנ֥וּ דִבְרֵיכֶ֖ם וְלֹ֣א תָמ֑וּתוּ וַיַּעֲשׂוּ־כֵֽן:
[כא] וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו אֲבָל֘ אֲשֵׁמִ֣ים ׀ אֲנַחְנוּ֘ עַל־אָחִינוּ֒ אֲשֶׁ֨ר רָאִ֜ינוּ צָרַ֥ת נַפְשׁ֛וֹ בְּהִתְחַֽנֲנ֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ וְלֹ֣א שָׁמָ֑עְנוּ עַל־כֵּן֙ בָּ֣אָה אֵלֵ֔ינוּ הַצָּרָ֖ה הַזֹּֽאת:
[כב] וַיַּעַן֩ רְאוּבֵ֨ן אֹתָ֜ם לֵאמֹ֗ר הֲלוֹא֩ אָמַ֨רְתִּי אֲלֵיכֶ֧ם ׀ לֵאמֹ֛ר אַל־תֶּחֶטְא֥וּ בַיֶּ֖לֶד וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וְגַם־דָּמ֖וֹ הִנֵּ֥ה נִדְרָֽשׁ:
[כג] וְהֵם֙ לֹ֣א יָֽדְע֔וּ כִּ֥י שֹׁמֵ֖עַ יוֹסֵ֑ף כִּ֥י הַמֵּלִ֖יץ בֵּינֹתָֽם:
[כד] וַיִּסֹּ֥ב מֵעֲלֵיהֶ֖ם וַיֵּ֑בְךְּ וַיָּ֤שָׁב אֲלֵהֶם֙ וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם וַיִּקַּ֤ח מֵֽאִתָּם֙ אֶת־שִׁמְע֔וֹן וַיֶּאֱסֹ֥ר אֹת֖וֹ לְעֵינֵיהֶֽם:
[כה] וַיְצַ֣ו יוֹסֵ֗ף וַיְמַלְא֣וּ אֶת־כְּלֵיהֶם֘ בָּר֒ וּלְהָשִׁ֤יב כַּסְפֵּיהֶם֙ אִ֣ישׁ אֶל־שַׂקּ֔וֹ וְלָתֵ֥ת לָהֶ֛ם צֵדָ֖ה לַדָּ֑רֶךְ וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם כֵּֽן:
[כו] וַיִּשְׂא֥וּ אֶת־שִׁבְרָ֖ם עַל־חֲמֹרֵיהֶ֑ם וַיֵּלְכ֖וּ מִשָּֽׁם:
[כז] וַיִּפְתַּ֨ח הָאֶחָ֜ד אֶת־שַׂקּ֗וֹ לָתֵ֥ת מִסְפּ֛וֹא לַחֲמֹר֖וֹ בַּמָּל֑וֹן וַיַּרְא֙ אֶת־כַּסְפּ֔וֹ וְהִנֵּה־ה֖וּא בְּפִ֥י אַמְתַּחְתּֽוֹ:
[כח] וַיֹּ֤אמֶר אֶל־אֶחָיו֙ הוּשַׁ֣ב כַּסְפִּ֔י וְגַ֖ם הִנֵּ֣ה בְאַמְתַּחְתִּ֑י וַיֵּצֵ֣א לִבָּ֗ם וַיֶּחֶרְד֞וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ לֵאמֹ֔ר מַה־זֹּ֛את עָשָׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים לָֽנוּ:
[כט] וַיָּבֹ֛אוּ אֶל־יַעֲקֹ֥ב אֲבִיהֶ֖ם אַ֣רְצָה כְּנָ֑עַן וַיַּגִּ֣ידוּ ל֔וֹ אֵ֛ת כָּל־הַקֹּרֹ֥ת אֹתָ֖ם לֵאמֹֽר:
[ל] דִּ֠בֶּר הָאִ֨ישׁ אֲדֹנֵ֥י הָאָ֛רֶץ אִתָּ֖נוּ קָשׁ֑וֹת וַיִּתֵּ֣ן אֹתָ֔נוּ כִּֽמְרַגְּלִ֖ים אֶת־הָאָֽרֶץ:
[לא] וַנֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו כֵּנִ֣ים אֲנָ֑חְנוּ לֹ֥א הָיִ֖ינוּ מְרַגְּלִֽים:
[לב] שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֲנַ֛חְנוּ אַחִ֖ים בְּנֵ֣י אָבִ֑ינוּ הָאֶחָ֣ד אֵינֶ֔נּוּ וְהַקָּטֹ֥ן הַיּ֛וֹם אֶת־אָבִ֖ינוּ בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן:
[לג] וַיֹּ֣אמֶר אֵלֵ֗ינוּ הָאִישׁ֙ אֲדֹנֵ֣י הָאָ֔רֶץ בְּזֹ֣את אֵדַ֔ע כִּ֥י כֵנִ֖ים אַתֶּ֑ם אֲחִיכֶ֤ם הָֽאֶחָד֙ הַנִּ֣יחוּ אִתִּ֔י וְאֶת־רַעֲב֥וֹן בָּתֵּיכֶ֖ם קְח֥וּ וָלֵֽכוּ:
[לד] וְ֠הָבִיאוּ אֶת־אֲחִיכֶ֣ם הַקָּטֹן֘ אֵלַי֒ וְאֵדְעָ֗ה כִּ֣י לֹ֤א מְרַגְּלִים֙ אַתֶּ֔ם כִּ֥י כֵנִ֖ים אַתֶּ֑ם אֶת־אֲחִיכֶם֙ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֔ם וְאֶת־הָאָ֖רֶץ תִּסְחָֽרוּ:
[לה] וַיְהִ֗י הֵ֚ם מְרִיקִ֣ים שַׂקֵּיהֶ֔ם וְהִנֵּה־אִ֥ישׁ צְרוֹר־כַּסְפּ֖וֹ בְּשַׂקּ֑וֹ וַיִּרְא֞וּ אֶת־צְרֹר֧וֹת כַּסְפֵּיהֶ֛ם הֵ֥מָּה וַאֲבִיהֶ֖ם וַיִּירָֽאוּ:
[לו] וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ יַעֲקֹ֣ב אֲבִיהֶ֔ם אֹתִ֖י שִׁכַּלְתֶּ֑ם יוֹסֵ֤ף אֵינֶ֙נּוּ֙ וְשִׁמְע֣וֹן אֵינֶ֔נּוּ וְאֶת־בִּנְיָמִ֣ן תִּקָּ֔חוּ עָלַ֖י הָי֥וּ כֻלָּֽנָה:
[לז] וַיֹּ֤אמֶר רְאוּבֵן֙ אֶל־אָבִ֣יו לֵאמֹ֔ר אֶת־שְׁנֵ֤י בָנַי֙ תָּמִ֔ית אִם־לֹ֥א אֲבִיאֶ֖נּוּ אֵלֶ֑יךָ תְּנָ֤ה אֹתוֹ֙ עַל־יָדִ֔י וַאֲנִ֖י אֲשִׁיבֶ֥נּוּ אֵלֶֽיךָ:
[לח] וַיֹּ֕אמֶר לֹא־יֵרֵ֥ד בְּנִ֖י עִמָּכֶ֑ם כִּֽי־אָחִ֨יו מֵ֜ת וְה֧וּא לְבַדּ֣וֹ נִשְׁאָ֗ר וּקְרָאָ֤הוּ אָסוֹן֙ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ־בָ֔הּ וְהוֹרַדְתֶּ֧ם אֶת־שֵׂיבָתִ֛י בְּיָג֖וֹן שְׁאֽוֹלָה:

פרק מב
(א-ב) ידעתי כי יש שבר - כי דרך , כשרעב בשאר ארצות אין רעב במצרים , כמו שמצינו כשהיה רעב בימי אברהם שהלך למצרים (ראה בר' יב , י) , וגם יצחק רצה לילך כשאמר לו הקדוש ברוך הוא "אל תרד מצרימה" (בר' כו , ב). שבר - פירש רבנו שלמה: לשון 'מכירה וקניין' , כמו שהוא אומר "וישבר למצרים" (בר' מא , נו) - מכר; שברו לנו משם - קניין. למה תתראו - אם תתכחשו ברעב , יהיו הכל מביטים בכם ותומהים: הראיתם בני יעקב שהם עשירים ויפים , איך נשחרו ברעב? כמו "אל תראוני שאני שחרחורת" (שה"ש א , ו) , שהוא כמו 'אל תביטו בי'. (ד) כי אמר פן יקראנו אסון - על ידי צנה וחמה או ליסטין וחיות רעות , והוא אין לו תמורה , כי אין לי מאמו רק הוא , כי הוא יחיד לאמו. (ה) בתוך הבאים - כי הרבה באים לשם , כי היה הרעב בארץ כנען. (ז-ט) ויכירם - כי היה מצפה להם , שמא יבואו מפני הרעב ― כי דרכם של אבות לבא מצרים מפני הרעב , כמה שנאמר "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה" (בר' יב , י) וכן יצחק , עד שהקדוש ברוך הוא אמר לו: "אל תרד מצרימה" (בר' כו , ב) ― והם אינם מצפים שיהיה מלך. ורבותינו פירשו (ב"מ לט , ב) , שהיו בחתימת זקן בשעת מכירה ולא נשתנו לו , והוא לא היה בחתימת זקן , ועכשיו צמח זקנו ונשתנה להם. ויתנכר אליהם - חשב: אם אגלה להם עצמי מיד , מפני שהם בושים על שמכרו אחיהם וציערו אביהם , יאמרו לי: שתוק , אתה מושבע ועומד שלא תגלה אותנו! ואמר להם קשות , ומרגלים אתם , ודחקם עד שהביאו בנימין , ונתן הגביע באמתחתו ואמר לעכבו לעבד (ראה בר' מד , א ואי'); וכשראה אותם דחוקים , שהיו יראים לחטא אביהם , גילה עצמו , כי אז ידע שעל כרחם יגלו גם הם , שלא יעכב בנימין. וידבר אתם קשות - כשהיה אחד מהם שואל לו תבואה למכור , היה גוער בו ועונה אותו בקושי , כאדם שאומר: אין לי פנאי ולא אמכור לכם , כל היום אתם צועקים , אנשים קשים וצועקים אתם! וכשהיה גוער באחד מהם , היו אחיו עונים בשבילו: למה לא תמכור לנו? ולמה תגער בנו יותר מכל הבאים? ואמר להם: למה אתם עונים בשבילו? והלא כשאני גוער באחד מן הקונים , אין העומדים עונין בשבילו , אלא הוא מדבר על ידי עצמו; וכל אחד מכם מבקש עשר משואות למכור; כמדומה אני שכולכם בקשר אחד , ולמה נקשרתם יחד? ודאי מרגלים אתם ולחפור את הארץ באתם. (יא) כולנו בני איש אחד - כלומר: אין זה קשר , אלא כולנו אחים , ולכך אנו מדברים זה בשביל אחיו. (יב-יג) ויאמר אליהם יוסף: לא - כלומר: אין נראה דבריכם אמת , שתהיו כולכם עשרה בני איש אחד , אלא קשר הוא , ולראות ערות הארץ באתם. ואמרו לו: אתה תוהא על עשרה ואנן שנים עשר: הקטן את אבינו , והאחד איננו , כי נגנב מאתנו , ולא ידענו היכן הוא. (יד-יז) הוא אשר דברתי אליכם - כלומר: מתוך דבריכם אתם נתפשים , שאם לא מרגלים אתם , למה לא הבאתם את הקטן? כי בן שלשים הוא ויכול לבא עמכם , אם לא באתם כי אם לשבר בר; אבל בשביל שבאתם לרגל לא הבאתם אותו , כי עדיין אינו בעל תחבולות כל כך; ועוד , שאתם אומרים שנגנב לכם אחד , אין זה כי אם עלילה , שאתם רוצים לתור את הארץ , ותאמרו: אחינו אנו מבקשים! כי הם אמרו לו כל העניין , ואעפ"י שהוא היה יודע הכל , שאל להם הכל , כמו שאמר "שאול שאל האיש לנו ולמולדתנו" וגו' (בר' מג , ז). ואמר להם: לדבריכם , אינו קטן כל כך , אלא כל מה שאתם אומרים דברי בדאות הוא , כי אין לכם אח ואף אתם אינכם אחים , אלא בקשר אחד באתם לרגל את הארץ; אלא בזאת תבחנו - אם תביאו אותו אח שאתם אומרים , אז אדע שכמו שאמרתם אמת על זאת , כמו כן אמת אמרתם על הכל ― ונראה , ששאל להם עיניינו ותארו של בנימין , שלא יהיו סבורים: לא יכירנו , ויביאו לפניו אדם אחר ― ואם לא , שלא תביאו אותו , ודאי מרגלים אתם וכל דבריכם בדאות ובקשר באתם. (יח-יט) את האלהים אני ירא - איני רוצה לעכב אתכם עד שילך ויחזור אחד מכם , כי שמא אין תבואה בבתיכם , ואחד אינו יכול להוליך כל הצורך לבתיכם , אלא כולכם לכו ותוליכו שבר , והאחד ישאר בערבות. (כא) אבל אשמים אנחנו - ודאי על אותו העון בא לנו הצער , שכשם שכולנו פשענו יחד , כך הפירעון בא לכולנו ביחד; שאם היה העון אחר , לא בא הפרעון לכולנו בשוה , שאין עונינו שוים; אלא זה העון עשינו כולנו בשוה. (כב-כד) ויען ראובן וגו' - מפרש לך הכתוב למה לקח שמעון; כי מתחילה היה דעתו לקחת את ראובן שהוא הגדול , אבל כיון שאמרו אילו הדברים לפניו - כי היו סבורים שאינו שומע לשון עברי , כי שם מליץ ביניהם שהיה אומר אליהם מה שהוא אומר , ולו מה שהם אומרים , סבורים היו שלא יבין , והוא בערמה עשה כדי שישמע מה ידברו - וכיון ששמע שראובן רצה להצילו , לא רצה לצערו , ויקח את שמעון שהוא גדול אחריו , ויאסור אותו לעיניהם - כדי שיראו אותו כבול ואסור וימהרו לחזור. (כח) מה זאת עשה אלהים לנו - והם עשו לעצמם , שמכרו יוסף , ועל זה אמרו בתלמוד (תענית ט , א) , שנאמר "אולת אדם תסלף דרכו ועל יי' יזעף לבו" (מש' יט , ג). יודעים היו שצריכים לחזור , והיו יריאים מעלילה. (לו) אותי שכלתם יוסף איננו ושמעון איננו כמו כן , כי תלכו לבקש שמעון , הנה כולכם מועללים; וקודם שראה העלילה לא הקפיד כל כך. (לז) את שני בני תמית - כלומר: שנים אתן לך ערבות בשביל אחד. ולפי שאמר יעקב , ענה לו ראובן; שאמר: "עלי היו כולנה" (לעיל , לו) - כלומר: בניכם אין אתם רוצים , אלא שלי , הכל עלי! ואמר לו ראובן: איני שואל רק בנך , ואני משים את בני בערבות לך תחת בנך כדי שיהיה הדבר גם עלי; ולכך אמר: בכור זה שוטה הוא! אינו אומר: 'אוליך בני במקום בנך' , אלא יוליך בני , ואם ימות בני , אמית את בניו; ומה יועיל לי שאמית את נכדיי? לא יחיה בני בשביל זה! ולוי , לפי שהיה אביו חושבו כעסן , לא דיבר , ודיבר יהודה כשראה המקום. (לח) כי אחיו מת - ואין לי עליו תמורה. וקראהו אסון - כמו 'אם קראהו אסון'; ועוד , מה אועיל כי אמית את בניך? הרי שלשה אבודים!