פרק מב
[א]
וַיַּ֣רְא
יַֽעֲקֹ֔ב
כִּ֥י
יֶשׁ־שֶׁ֖בֶר
בְּמִצְרָ֑יִם
וַיֹּ֤אמֶר
יַֽעֲקֹב֙
לְבָנָ֔יו
לָ֖מָּה
תִּתְרָאֽוּ:
[ב]
וַיֹּ֕אמֶר
הִנֵּ֣ה
שָׁמַ֔עְתִּי
כִּ֥י
יֶשׁ־שֶׁ֖בֶר
בְּמִצְרָ֑יִם
רְדוּ־שָׁ֙מָּה֙
וְשִׁבְרוּ־לָ֣נוּ
מִשָּׁ֔ם
וְנִחְיֶ֖ה
וְלֹ֥א
נָמֽוּת:
[ג]
וַיֵּרְד֥וּ
אֲחֵֽי־יוֹסֵ֖ף
עֲשָׂרָ֑ה
לִשְׁבֹּ֥ר
בָּ֖ר
מִמִּצְרָֽיִם:
[ד]
וְאֶת־בִּנְיָמִין֙
אֲחִ֣י
יוֹסֵ֔ף
לֹא־שָׁלַ֥ח
יַעֲקֹ֖ב
אֶת־אֶחָ֑יו
כִּ֣י
אָמַ֔ר
פֶּן־יִקְרָאֶ֖נּוּ
אָסֽוֹן:
[ה]
וַיָּבֹ֙אוּ֙
בְּנֵ֣י
יִשְׂרָאֵ֔ל
לִשְׁבֹּ֖ר
בְּת֣וֹךְ
הַבָּאִ֑ים
כִּֽי־הָיָ֥ה
הָרָעָ֖ב
בְּאֶ֥רֶץ
כְּנָֽעַן:
[ו]
וְיוֹסֵ֗ף
ה֚וּא
הַשַּׁלִּ֣יט
עַל־הָאָ֔רֶץ
ה֥וּא
הַמַּשְׁבִּ֖יר
לְכָל־עַ֣ם
הָאָ֑רֶץ
וַיָּבֹ֙אוּ֙
אֲחֵ֣י
יוֹסֵ֔ף
וַיִּשְׁתַּחֲווּ־ל֥וֹ
אַפַּ֖יִם
אָֽרְצָה:
[ז]
וַיַּ֥רְא
יוֹסֵ֛ף
אֶת־אֶחָ֖יו
וַיַּכִּרֵ֑ם
וַיִּתְנַכֵּ֨ר
אֲלֵיהֶ֜ם
וַיְדַבֵּ֧ר
אִתָּ֣ם
קָשׁ֗וֹת
וַיֹּ֤אמֶר
אֲלֵהֶם֙
מֵאַ֣יִן
בָּאתֶ֔ם
וַיֹּ֣אמְר֔וּ
מֵאֶ֥רֶץ
כְּנַ֖עַן
לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל:
[ח]
וַיַּכֵּ֥ר
יוֹסֵ֖ף
אֶת־אֶחָ֑יו
וְהֵ֖ם
לֹ֥א
הִכִּרֻֽהוּ:
[ט]
וַיִּזְכֹּ֣ר
יוֹסֵ֔ף
אֵ֚ת
הַחֲלֹמ֔וֹת
אֲשֶׁ֥ר
חָלַ֖ם
לָהֶ֑ם
וַיֹּ֤אמֶר
אֲלֵהֶם֙
מְרַגְּלִ֣ים
אַתֶּ֔ם
לִרְא֛וֹת
אֶת־עֶרְוַ֥ת
הָאָ֖רֶץ
בָּאתֶֽם:
[י]
וַיֹּאמְר֥וּ
אֵלָ֖יו
לֹ֣א
אֲדֹנִ֑י
וַעֲבָדֶ֥יךָ
בָּ֖אוּ
לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל:
[יא]
כֻּלָּ֕נוּ
בְּנֵ֥י
אִישׁ־אֶחָ֖ד
נָ֑חְנוּ
כֵּנִ֣ים
אֲנַ֔חְנוּ
לֹא־הָי֥וּ
עֲבָדֶ֖יךָ
מְרַגְּלִֽים:
[יב]
וַיֹּ֖אמֶר
אֲלֵהֶ֑ם
לֹ֕א
כִּֽי־עֶרְוַ֥ת
הָאָ֖רֶץ
בָּאתֶ֥ם
לִרְאֽוֹת:
[יג]
וַיֹּאמְר֗וּ
שְׁנֵ֣ים
עָשָׂר֩
עֲבָדֶ֨יךָ
אַחִ֧ים
׀
אֲנַ֛חְנוּ
בְּנֵ֥י
אִישׁ־אֶחָ֖ד
בְּאֶ֣רֶץ
כְּנָ֑עַן
וְהִנֵּ֨ה
הַקָּטֹ֤ן
אֶת־אָבִ֙ינוּ֙
הַיּ֔וֹם
וְהָאֶחָ֖ד
אֵינֶֽנּוּ:
[יד]
וַיֹּ֥אמֶר
אֲלֵהֶ֖ם
יוֹסֵ֑ף
ה֗וּא
אֲשֶׁ֨ר
דִּבַּ֧רְתִּי
אֲלֵכֶ֛ם
לֵאמֹ֖ר
מְרַגְּלִ֥ים
אַתֶּֽם:
[טו]
בְּזֹ֖את
תִּבָּחֵ֑נוּ
חֵ֤י
פַרְעֹה֙
אִם־תֵּצְא֣וּ
מִזֶּ֔ה
כִּ֧י
אִם־בְּב֛וֹא
אֲחִיכֶ֥ם
הַקָּטֹ֖ן
הֵֽנָּה:
[טז]
שִׁלְח֨וּ
מִכֶּ֣ם
אֶחָד֘
וְיִקַּ֣ח
אֶת־אֲחִיכֶם֒
וְאַתֶּם֙
הֵאָ֣סְר֔וּ
וְיִבָּֽחֲנוּ֙
דִּבְרֵיכֶ֔ם
הַאֱמֶ֖ת
אִתְּכֶ֑ם
וְאִם־לֹ֕א
חֵ֣י
פַרְעֹ֔ה
כִּ֥י
מְרַגְּלִ֖ים
אַתֶּֽם:
[יז]
וַיֶּאֱסֹ֥ף
אֹתָ֛ם
אֶל־מִשְׁמָ֖ר
שְׁלֹ֥שֶׁת
יָמִֽים:
[יח]
וַיֹּ֨אמֶר
אֲלֵהֶ֤ם
יוֹסֵף֙
בַּיּ֣וֹם
הַשְּׁלִישִׁ֔י
זֹ֥את
עֲשׂ֖וּ
וִֽחְי֑וּ
אֶת־הָאֱלֹהִ֖ים
אֲנִ֥י
יָרֵֽא:
[חמישי]
[יט]
אִם־כֵּנִ֣ים
אַתֶּ֔ם
אֲחִיכֶ֣ם
אֶחָ֔ד
יֵאָסֵ֖ר
בְּבֵ֣ית
מִשְׁמַרְכֶ֑ם
וְאַתֶּם֙
לְכ֣וּ
הָבִ֔יאוּ
שֶׁ֖בֶר
רַעֲב֥וֹן
בָּתֵּיכֶֽם:
[כ]
וְאֶת־אֲחִיכֶ֤ם
הַקָּטֹן֙
תָּבִ֣יאוּ
אֵלַ֔י
וְיֵאָמְנ֥וּ
דִבְרֵיכֶ֖ם
וְלֹ֣א
תָמ֑וּתוּ
וַיַּעֲשׂוּ־כֵֽן:
[כא]
וַיֹּאמְר֞וּ
אִ֣ישׁ
אֶל־אָחִ֗יו
אֲבָל֘
אֲשֵׁמִ֣ים
׀
אֲנַחְנוּ֘
עַל־אָחִינוּ֒
אֲשֶׁ֨ר
רָאִ֜ינוּ
צָרַ֥ת
נַפְשׁ֛וֹ
בְּהִתְחַֽנֲנ֥וֹ
אֵלֵ֖ינוּ
וְלֹ֣א
שָׁמָ֑עְנוּ
עַל־כֵּן֙
בָּ֣אָה
אֵלֵ֔ינוּ
הַצָּרָ֖ה
הַזֹּֽאת:
[כב]
וַיַּעַן֩
רְאוּבֵ֨ן
אֹתָ֜ם
לֵאמֹ֗ר
הֲלוֹא֩
אָמַ֨רְתִּי
אֲלֵיכֶ֧ם
׀
לֵאמֹ֛ר
אַל־תֶּחֶטְא֥וּ
בַיֶּ֖לֶד
וְלֹ֣א
שְׁמַעְתֶּ֑ם
וְגַם־דָּמ֖וֹ
הִנֵּ֥ה
נִדְרָֽשׁ:
[כג]
וְהֵם֙
לֹ֣א
יָֽדְע֔וּ
כִּ֥י
שֹׁמֵ֖עַ
יוֹסֵ֑ף
כִּ֥י
הַמֵּלִ֖יץ
בֵּינֹתָֽם:
[כד]
וַיִּסֹּ֥ב
מֵעֲלֵיהֶ֖ם
וַיֵּ֑בְךְּ
וַיָּ֤שָׁב
אֲלֵהֶם֙
וַיְדַבֵּ֣ר
אֲלֵהֶ֔ם
וַיִּקַּ֤ח
מֵֽאִתָּם֙
אֶת־שִׁמְע֔וֹן
וַיֶּאֱסֹ֥ר
אֹת֖וֹ
לְעֵינֵיהֶֽם:
[כה]
וַיְצַ֣ו
יוֹסֵ֗ף
וַיְמַלְא֣וּ
אֶת־כְּלֵיהֶם֘
בָּר֒
וּלְהָשִׁ֤יב
כַּסְפֵּיהֶם֙
אִ֣ישׁ
אֶל־שַׂקּ֔וֹ
וְלָתֵ֥ת
לָהֶ֛ם
צֵדָ֖ה
לַדָּ֑רֶךְ
וַיַּ֥עַשׂ
לָהֶ֖ם
כֵּֽן:
[כו]
וַיִּשְׂא֥וּ
אֶת־שִׁבְרָ֖ם
עַל־חֲמֹרֵיהֶ֑ם
וַיֵּלְכ֖וּ
מִשָּֽׁם:
[כז]
וַיִּפְתַּ֨ח
הָאֶחָ֜ד
אֶת־שַׂקּ֗וֹ
לָתֵ֥ת
מִסְפּ֛וֹא
לַחֲמֹר֖וֹ
בַּמָּל֑וֹן
וַיַּרְא֙
אֶת־כַּסְפּ֔וֹ
וְהִנֵּה־ה֖וּא
בְּפִ֥י
אַמְתַּחְתּֽוֹ:
[כח]
וַיֹּ֤אמֶר
אֶל־אֶחָיו֙
הוּשַׁ֣ב
כַּסְפִּ֔י
וְגַ֖ם
הִנֵּ֣ה
בְאַמְתַּחְתִּ֑י
וַיֵּצֵ֣א
לִבָּ֗ם
וַיֶּחֶרְד֞וּ
אִ֤ישׁ
אֶל־אָחִיו֙
לֵאמֹ֔ר
מַה־זֹּ֛את
עָשָׂ֥ה
אֱלֹהִ֖ים
לָֽנוּ:
[כט]
וַיָּבֹ֛אוּ
אֶל־יַעֲקֹ֥ב
אֲבִיהֶ֖ם
אַ֣רְצָה
כְּנָ֑עַן
וַיַּגִּ֣ידוּ
ל֔וֹ
אֵ֛ת
כָּל־הַקֹּרֹ֥ת
אֹתָ֖ם
לֵאמֹֽר:
[ל]
דִּ֠בֶּר
הָאִ֨ישׁ
אֲדֹנֵ֥י
הָאָ֛רֶץ
אִתָּ֖נוּ
קָשׁ֑וֹת
וַיִּתֵּ֣ן
אֹתָ֔נוּ
כִּֽמְרַגְּלִ֖ים
אֶת־הָאָֽרֶץ:
[לא]
וַנֹּ֥אמֶר
אֵלָ֖יו
כֵּנִ֣ים
אֲנָ֑חְנוּ
לֹ֥א
הָיִ֖ינוּ
מְרַגְּלִֽים:
[לב]
שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר
אֲנַ֛חְנוּ
אַחִ֖ים
בְּנֵ֣י
אָבִ֑ינוּ
הָאֶחָ֣ד
אֵינֶ֔נּוּ
וְהַקָּטֹ֥ן
הַיּ֛וֹם
אֶת־אָבִ֖ינוּ
בְּאֶ֥רֶץ
כְּנָֽעַן:
[לג]
וַיֹּ֣אמֶר
אֵלֵ֗ינוּ
הָאִישׁ֙
אֲדֹנֵ֣י
הָאָ֔רֶץ
בְּזֹ֣את
אֵדַ֔ע
כִּ֥י
כֵנִ֖ים
אַתֶּ֑ם
אֲחִיכֶ֤ם
הָֽאֶחָד֙
הַנִּ֣יחוּ
אִתִּ֔י
וְאֶת־רַעֲב֥וֹן
בָּתֵּיכֶ֖ם
קְח֥וּ
וָלֵֽכוּ:
[לד]
וְ֠הָבִיאוּ
אֶת־אֲחִיכֶ֣ם
הַקָּטֹן֘
אֵלַי֒
וְאֵדְעָ֗ה
כִּ֣י
לֹ֤א
מְרַגְּלִים֙
אַתֶּ֔ם
כִּ֥י
כֵנִ֖ים
אַתֶּ֑ם
אֶת־אֲחִיכֶם֙
אֶתֵּ֣ן
לָכֶ֔ם
וְאֶת־הָאָ֖רֶץ
תִּסְחָֽרוּ:
[לה]
וַיְהִ֗י
הֵ֚ם
מְרִיקִ֣ים
שַׂקֵּיהֶ֔ם
וְהִנֵּה־אִ֥ישׁ
צְרוֹר־כַּסְפּ֖וֹ
בְּשַׂקּ֑וֹ
וַיִּרְא֞וּ
אֶת־צְרֹר֧וֹת
כַּסְפֵּיהֶ֛ם
הֵ֥מָּה
וַאֲבִיהֶ֖ם
וַיִּירָֽאוּ:
[לו]
וַיֹּ֤אמֶר
אֲלֵהֶם֙
יַעֲקֹ֣ב
אֲבִיהֶ֔ם
אֹתִ֖י
שִׁכַּלְתֶּ֑ם
יוֹסֵ֤ף
אֵינֶ֙נּוּ֙
וְשִׁמְע֣וֹן
אֵינֶ֔נּוּ
וְאֶת־בִּנְיָמִ֣ן
תִּקָּ֔חוּ
עָלַ֖י
הָי֥וּ
כֻלָּֽנָה:
[לז]
וַיֹּ֤אמֶר
רְאוּבֵן֙
אֶל־אָבִ֣יו
לֵאמֹ֔ר
אֶת־שְׁנֵ֤י
בָנַי֙
תָּמִ֔ית
אִם־לֹ֥א
אֲבִיאֶ֖נּוּ
אֵלֶ֑יךָ
תְּנָ֤ה
אֹתוֹ֙
עַל־יָדִ֔י
וַאֲנִ֖י
אֲשִׁיבֶ֥נּוּ
אֵלֶֽיךָ:
[לח]
וַיֹּ֕אמֶר
לֹא־יֵרֵ֥ד
בְּנִ֖י
עִמָּכֶ֑ם
כִּֽי־אָחִ֨יו
מֵ֜ת
וְה֧וּא
לְבַדּ֣וֹ
נִשְׁאָ֗ר
וּקְרָאָ֤הוּ
אָסוֹן֙
בַּדֶּ֙רֶךְ֙
אֲשֶׁ֣ר
תֵּֽלְכוּ־בָ֔הּ
וְהוֹרַדְתֶּ֧ם
אֶת־שֵׂיבָתִ֛י
בְּיָג֖וֹן
שְׁאֽוֹלָה:
פרק מב
(א-ב)
וירא
יעקב
-
רוצה
לומר:
וישמע
יעקב;
שכבר
אמר
אחר
זה:
הנה
שמעתי;
וככה
"וכל
העם
רואים
את
הקולות"
(שמ'
כ
,
טו).
למה
תתראו
-
יתכן
שהיו
מתקוטטים
יחד
בסבת
הטרף
,
שהיה
כל
אחד
מהם
רוצה
לקחת
ממנו
לזון
בניו
,
כשהיו
מבקשים
לחם
,
והאחרים
היו
מונעים
ממנו
,
כמשפט
בשני
רעבון;
ויהיה
תתראו
מעניין
"נתראה
פנים"
(מ"ב
יד
,
ח)
,
כמו
שפירש
החכם
אבן
עזרא.
או
יהיה
הרצון
בזה
,
והוא
הנכון
בעיני:
למה
תשוטטו
בארץ
כנען
לבקש
שבר
רעבון
בתינו
מהסוחרים
אשר
שם
,
ותתראו
בפני
אנשי
כנען?
הלא
לכם
לירא
פן
יקחו
המקומות
אשר
סביב
שכם
נקמת
שכם
מכם;
אל
תתראו
בארץ
הזאת
לשוטט
בה
,
אך
רדו
מצרים
לשבר
בר
,
כי
שמעתי
כי
יש
שבר
במצרים.
והעד
על
זה
הפירוש
-
מה
שאמר:
ושברו
לנו
משם
-
רוצה
לומר
,
שלא
תשברו
לנו
מארץ
כנען
,
וזה
יהיה
סבה
שנחיה
,
ולא
יהיה
לנו
לירא
שימיתונו
אנשי
כנען
בסבת
שכם
,
כי
לא
תתראו
להם.
(ח)
ויכר
יוסף
את
אחיו
והם
לא
הכירהו
-
לפי
שהיה
קטן
בהפרדו
מהם
ובלא
זקן
,
והם
היו
גדולים
והיה
להם
זקן
,
כמו
שאמרו
ז"ל
(ב"ר
צא
,
ז).
(ט)
ערות
הארץ
-
סודות
הארץ
וסתריה;
כמשפט
המרגלים
,
שיחקרו
באי
זה
אופן
הארץ
נשמרת
,
ומאי
זה
מקום
יתכן
שיכנסו
בה.
(יא-טז)
כולנו
בני
איש
אחד
נחנו
-
קבלתי
בפירוש
זה
הפסוק
מהרב
אדני
אבי
נוחו
עדן
,
כי
זה
אמרו
לאַמֵּת
שאינם
מרגלים
,
לפי
שהמרגלים
הולכים
בסכנה
עצומה
,
כְּפֶשַׂע
בינם
ובין
המות
(ע"פ
ש"א
כ
,
ג)
,
ואין
מדרך
האדם
,
שישים
עשרה
מבניו
בסכנה
הזאת;
וזה
,
שהוא
אולי
יקל
באחד
מבניו
או
בשנים
,
אך
לא
במספר
רב
כזה.
ולזה
אמתו
לו
מזה
שהם
כנים
-
רוצה
לומר:
אנשי
אמת
,
לא
מרגלים.
וידמה
לפי
זה
הפירוש
,
שהוא
אמר
להם
,
כי
אין
זאת
ראייה
שלא
יהיו
מרגלים
,
כי
אולי
נשארו
לאביהם
בנים
רבים
,
ולזה
הֵקֵל
בהם.
והם
השיבו
,
כי
לא
נשאר
לאביהם
,
כי
אם
אחיהם
הקטן.
והוא
הוסיף
לענותם
,
שזה
ראיה
שהם
מרגלים
,
שאם
היו
באים
לשבר
אוכל
,
היו
באים
כלם
,
אך
השאיר
אביהם
אחיהם
הקטן
,
שלא
לסכן
כל
בניו.
והבחינה
האמתית
תהיה
בזה
,
שאם
יאסרו
כלם
-
מלבד
אחד
ילך
לקחת
אחיהם
הקטן
-
ולא
ירצה
אביהם
לשלח
אותו
,
הנה
זה
ראיה
,
כי
הוא
הֵקֵל
בשאר
בניו
והשאיר
הקטן
לרב
אהבתו
אותו;
שאם
היה
אוהב
אותם
במדרגת
הקטן
,
היה
שולח
הקטן
תכף;
ואם
ישלח
הקטן
הזה
,
הוא
ראיה
כי
לא
שלח
שאר
בניו
להיותו
מיקל
בהם.
(יז)
משמר
-
בית
האסורים.
או
אסרם
בבית
אחד
מביתו.
(יט)
שבר
רעבון
בתיכם
-
כתרגומו.
(כג)
שומע
יוסף
-
מבין.
כי
המליץ
בינותם
-
לפי
שכאשר
היו
מדברים
עם
יוסף
,
היה
ביניהם
מליץ
,
ולזה
חשבו
שלא
יהיה
יוסף
מבין
לשון
עברי.
(כז)
בפי
אמתחתו
-
הוא
שקו
,
אבל
נקרא
'אמתחת'
,
לפי
שהוא
נמתח
כשממלאין
אותו.
(כח)
ויצא
לבם
-
כאלו
יצא
לבם
מהם
מרוב
הפחד
והדאגה.
(כט)
ויגידו
לו
את
כל
הקורות
אותם
-
ראוי
שתדע
,
שאם
היו
מגידים
כל
הקורות
אותם
,
לא
היה
צריך
לספר
מה
אמרו
לו
,
אבל
הם
העלימו
ממנו
קצת
,
ולזה
שב
לספר
מה
שהגידו
לו.
וזה
,
שהם
העלימו
ממנו
הֵאָסרם
כלם
והֵאָספם
אל
משמר
שלשת
ימים
,
והעלימו
ממנו
הֵאָסר
שמעון.
ואולם
עשו
זה
,
כדי
שיתרצה
יעקב
יותר
לשלח
בנימן;
וזה
,
שאם
היה
אדוני
הארץ
אכזרי
מאד
בעיני
יעקב
,
ומבקש
תואנות
,
לא
היה
מתרצה
בשום
פנים
לשלחו
שם.
(לו)
יוסף
איננו
ושמעון
איננו
-
זאת
ראיה
,
שלא
נתברר
ללב
יעקב
שיהיה
יוסף
מת
,
אבל
העניין
בספק
אצלו
,
ולזה
לא
אמר:
'יוסף
מת
ושמעון
איננו'.
והנה
אמר
אחר
זה:
"ואחיו
מת"
(ראה
להלן
,
לח)
,
כמשפט
הנבוך
,
שפעם
היה
חושב
שיהיה
מת
,
ופעם
היה
חושב
שאינו
מת.
(לז)
את
שני
בני
תמית
-
הנה
אמר
בזה
ראובן
דבר
שגעון
,
ולזה
לא
השיב
יעקב
על
דבריו
דבר.
ואמנם
ספר
זה
,
להורות
כי
ראובן
לא
היה
חכם
,
ולזה
נתגאל
במשגל
המגונה
אשר
זכרה
התורה
(ראה
בר'
לה
,
כב)
-
והוא
שכבר
שכב
את
בלהה
פלגש
אביו
-
כי
החכם
לא
יפותה
לבו
לכמו
אלו
הפעולות
המגונות.
(לח)
והורדתם
את
שיבתי
ביגון
שאולה
-
רוצה
לומר
,
כי
עתה
שגדל
בנימן
,
היה
מתנחם
בו
קצת
נחמה
מעניין
יוסף
,
ואילו
ימות
בדרך
אשר
ילכו
בה
,
לא
יסור
אבל
יעקב
עד
יום
מותו
,
כי
לא
ישאר
לו
מרחל
דבר
יתנחם
בו.