מאגר הכתר בראשית פרק מד עם פירוש רמב"ן

פרק מד
[א] וַיְצַ֞ו אֶת־אֲשֶׁ֣ר עַל־בֵּיתוֹ֘ לֵאמֹר֒ מַלֵּ֞א אֶת־אַמְתְּחֹ֤ת הָֽאֲנָשִׁים֙ אֹ֔כֶל כַּאֲשֶׁ֥ר יוּכְל֖וּן שְׂאֵ֑ת וְשִׂ֥ים כֶּסֶף־אִ֖ישׁ בְּפִ֥י אַמְתַּחְתּֽוֹ:
[ב] וְאֶת־גְּבִיעִ֞י גְּבִ֣יעַ הַכֶּ֗סֶף תָּשִׂים֙ בְּפִי֙ אַמְתַּ֣חַת הַקָּטֹ֔ן וְאֵ֖ת כֶּ֣סֶף שִׁבְר֑וֹ וַיַּ֕עַשׂ כִּדְבַ֥ר יוֹסֵ֖ף אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר:
[ג] הַבֹּ֖קֶר א֑וֹר וְהָאֲנָשִׁ֣ים שֻׁלְּח֔וּ הֵ֖מָּה וַחֲמֹרֵיהֶֽם:
[ד] הֵ֠ם יָצְא֣וּ אֶת־הָעִיר֘ לֹ֣א הִרְחִיקוּ֒ וְיוֹסֵ֤ף אָמַר֙ לַאֲשֶׁ֣ר עַל־בֵּית֔וֹ ק֥וּם רְדֹ֖ף אַחֲרֵ֣י הָאֲנָשִׁ֑ים וְהִשַּׂגְתָּם֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לָ֛מָּה שִׁלַּמְתֶּ֥ם רָעָ֖ה תַּ֥חַת טוֹבָֽה:
[ה] הֲל֣וֹא זֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִשְׁתֶּ֤ה אֲדֹנִי֙ בּ֔וֹ וְה֕וּא נַחֵ֥שׁ יְנַחֵ֖שׁ בּ֑וֹ הֲרֵעֹתֶ֖ם אֲשֶׁ֥ר עֲשִׂיתֶֽם:
[ו] וַֽיַּשִּׂגֵ֑ם וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם אֶת־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה:
[ז] וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֔יו לָ֚מָּה יְדַבֵּ֣ר אֲדֹנִ֔י כַּדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה חָלִ֙ילָה֙ לַעֲבָדֶ֔יךָ מֵעֲשׂ֖וֹת כַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה:
[ח] הֵ֣ן כֶּ֗סֶף אֲשֶׁ֤ר מָצָ֙אנוּ֙ בְּפִ֣י אַמְתְּחֹתֵ֔ינוּ הֱשִׁיבֹ֥נוּ אֵלֶ֖יךָ מֵאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְאֵ֗יךְ נִגְנֹב֙ מִבֵּ֣ית אֲדֹנֶ֔יךָ כֶּ֖סֶף א֥וֹ זָהָֽב:
[ט] אֲשֶׁ֨ר יִמָּצֵ֥א אִתּ֛וֹ מֵעֲבָדֶ֖יךָ וָמֵ֑ת וְגַם־אֲנַ֕חְנוּ נִֽהְיֶ֥ה לַאדֹנִ֖י לַעֲבָדִֽים:
[י] וַיֹּ֕אמֶר גַּם־עַתָּ֥ה כְדִבְרֵיכֶ֖ם כֶּן־ה֑וּא אֲשֶׁ֨ר יִמָּצֵ֤א אִתּוֹ֙ יִֽהְיֶה־לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֖ם תִּהְי֥וּ נְקִיִּֽם:
[יא] וַֽיְמַהֲר֗וּ וַיּוֹרִ֛דוּ אִ֥ישׁ אֶת־אַמְתַּחְתּ֖וֹ אָ֑רְצָה וַֽיִּפְתְּח֖וּ אִ֥ישׁ אַמְתַּחְתּֽוֹ:
[יב] וַיְחַפֵּ֕שׂ בַּגָּד֣וֹל הֵחֵ֔ל וּבַקָּטֹ֖ן כִּלָּ֑ה וַיִּמָּצֵא֙ הַגָּבִ֔יעַ בְּאַמְתַּ֖חַת בִּנְיָמִֽן:
[יג] וַֽיִּקְרְע֖וּ שִׂמְלֹתָ֑ם וַֽיַּעֲמֹס֙ אִ֣ישׁ עַל־חֲמֹר֔וֹ וַיָּשֻׁ֖בוּ הָעִֽירָה:
[מפטיר] [יד] וַיָּבֹ֨א יְהוּדָ֤ה וְאֶחָיו֙ בֵּ֣יתָה יוֹסֵ֔ף וְה֖וּא עוֹדֶ֣נּוּ שָׁ֑ם וַיִּפְּל֥וּ לְפָנָ֖יו אָֽרְצָה:
[טו] וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ יוֹסֵ֔ף מָֽה־הַמַּעֲשֶׂ֥ה הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עֲשִׂיתֶ֑ם הֲל֣וֹא יְדַעְתֶּ֔ם כִּֽי־נַחֵ֧שׁ יְנַחֵ֛שׁ אִ֖ישׁ אֲשֶׁ֥ר כָּמֹֽנִי:
[טז] וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֗ה מַה־נֹּאמַר֙ לַֽאדֹנִ֔י מַה־נְּדַבֵּ֖ר וּמַה־נִּצְטַדָּ֑ק הָאֱלֹהִ֗ים מָצָא֙ אֶת־עֲוֺ֣ן עֲבָדֶ֔יךָ הִנֶּ֤נּוּ עֲבָדִים֙ לַֽאדֹנִ֔י גַּם־אֲנַ֕חְנוּ גַּ֛ם אֲשֶׁר־נִמְצָ֥א הַגָּבִ֖יעַ בְּיָדֽוֹ:
[יז] וַיֹּ֕אמֶר חָלִ֣ילָה לִּ֔י מֵעֲשׂ֖וֹת זֹ֑את הָאִ֡ישׁ אֲשֶׁר֩ נִמְצָ֨א הַגָּבִ֜יעַ בְּיָד֗וֹ ה֚וּא יִֽהְיֶה־לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֕ם עֲל֥וּ לְשָׁל֖וֹם אֶל־אֲבִיכֶֽם: ס
{פרשת ויגש} [יח] וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּאמֶר֘ בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר־נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאָזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל־יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמ֖וֹךָ כְּפַרְעֹֽה:
[יט] אֲדֹנִ֣י שָׁאַ֔ל אֶת־עֲבָדָ֖יו לֵאמֹ֑ר הֲיֵשׁ־לָכֶ֥ם אָ֖ב אוֹ־אָֽח:
[כ] וַנֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֲדֹנִ֔י יֶשׁ־לָ֙נוּ֙ אָ֣ב זָקֵ֔ן וְיֶ֥לֶד זְקֻנִ֖ים קָטָ֑ן וְאָחִ֣יו מֵ֔ת וַיִּוָּתֵ֨ר ה֧וּא לְבַדּ֛וֹ לְאִמּ֖וֹ וְאָבִ֥יו אֲהֵבֽוֹ:
[כא] וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדֶ֔יךָ הוֹרִדֻ֖הוּ אֵלָ֑י וְאָשִׂ֥ימָה עֵינִ֖י עָלָֽיו:
[כב] וַנֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֲדֹנִ֔י לֹא־יוּכַ֥ל הַנַּ֖עַר לַעֲזֹ֣ב אֶת־אָבִ֑יו וְעָזַ֥ב אֶת־אָבִ֖יו וָמֵֽת:
[כג] וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדֶ֔יךָ אִם־לֹ֥א יֵרֵ֛ד אֲחִיכֶ֥ם הַקָּטֹ֖ן אִתְּכֶ֑ם לֹ֥א תֹסִפ֖וּן לִרְא֥וֹת פָּנָֽי:
[כד] וַֽיְהִי֙ כִּ֣י עָלִ֔ינוּ אֶֽל־עַבְדְּךָ֖ אָבִ֑י וַנַּ֨גֶּד־ל֔וֹ אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י אֲדֹנִֽי:
[כה] וַיֹּ֖אמֶר אָבִ֑ינוּ שֻׁ֖בוּ שִׁבְרוּ־לָ֥נוּ מְעַט־אֹֽכֶל:
[כו] וַנֹּ֕אמֶר לֹ֥א נוּכַ֖ל לָרֶ֑דֶת אִם־יֵשׁ֩ אָחִ֨ינוּ הַקָּטֹ֤ן אִתָּ֙נוּ֙ וְיָרַ֔דְנוּ כִּי־לֹ֣א נוּכַ֗ל לִרְאוֹת֙ פְּנֵ֣י הָאִ֔ישׁ וְאָחִ֥ינוּ הַקָּטֹ֖ן אֵינֶ֥נּוּ אִתָּֽנוּ:
[כז] וַיֹּ֛אמֶר עַבְדְּךָ֥ אָבִ֖י אֵלֵ֑ינוּ אַתֶּ֣ם יְדַעְתֶּ֔ם כִּ֥י שְׁנַ֖יִם יָֽלְדָה־לִּ֥י אִשְׁתִּֽי:
[כח] וַיֵּצֵ֤א הָֽאֶחָד֙ מֵֽאִתִּ֔י וָאֹמַ֕ר אַ֖ךְ טָרֹ֣ף טֹרָ֑ף וְלֹ֥א רְאִיתִ֖יו עַד־הֵֽנָּה:
[כט] וּלְקַחְתֶּ֧ם גַּם־אֶת־זֶ֛ה מֵעִ֥ם פָּנַ֖י וְקָרָ֣הוּ אָס֑וֹן וְהוֹרַדְתֶּ֧ם אֶת־שֵׂיבָתִ֛י בְּרָעָ֖ה שְׁאֹֽלָה:
[ל] וְעַתָּ֗ה כְּבֹאִי֙ אֶל־עַבְדְּךָ֣ אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶ֣נּוּ אִתָּ֑נוּ וְנַפְשׁ֖וֹ קְשׁוּרָ֥ה בְנַפְשֽׁוֹ:
[שני] [לא] וְהָיָ֗ה כִּרְאוֹת֛וֹ כִּי־אֵ֥ין הַנַּ֖עַר וָמֵ֑ת וְהוֹרִ֨ידוּ עֲבָדֶ֜יךָ אֶת־שֵׂיבַ֨ת עַבְדְּךָ֥ אָבִ֛ינוּ בְּיָג֖וֹן שְׁאֹֽלָה:
[לב] כִּ֤י עַבְדְּךָ֙ עָרַ֣ב אֶת־הַנַּ֔עַר מֵעִ֥ם אָבִ֖י לֵאמֹ֑ר אִם־לֹ֤א אֲבִיאֶ֙נּוּ֙ אֵלֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִי לְאָבִ֖י כָּל־הַיָּמִֽים:
[לג] וְעַתָּ֗ה יֵֽשֶׁב־נָ֤א עַבְדְּךָ֙ תַּ֣חַת הַנַּ֔עַר עֶ֖בֶד לַֽאדֹנִ֑י וְהַנַּ֖עַר יַ֥עַל עִם־אֶחָֽיו:
[לד] כִּי־אֵיךְ֙ אֶעֱלֶ֣ה אֶל־אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶ֣נּוּ אִתִּ֑י פֶּ֚ן אֶרְאֶ֣ה בָרָ֔ע אֲשֶׁ֥ר יִמְצָ֖א אֶת־אָבִֽי:

פרק מד
(א) כאשר יוכלון שאת - יותר מן המגיע להם בכסף אשר הביאו לו. ושים כסף איש בפי אמתחתו לדעתם , כי אמר להם: ידע אדני כי עשה לכם חמס ויבקש להיטיב לכם; שאם עשה זה כפעם הראשונה , שלא לדעתם , היה להם התנצלות בגביע , שנעשה בו כאשר נעשה בכסף , אבל היה לדעתם , וידעו בכסף כאשר ידעו במשא , כי הכירו כי נתן להם כאשר יוכלון שאת. ואם היה שלא לדעתם , אולי טען עליהם כי היה הכסף גם בפעם הזאת מטמון , ולא יתכן כן בגביע; ומי יוכל לדין עם שתקיף ממנו (ע"פ קה' ו , י)? ודע כי בעבור היות השוברים רבים מאד בכל מצרים , ומהומות רבות בתוכה (ע"פ עמ' ג , ט) , היו הבאים נותנין שקיהם וכספיהם למשביר , והוא מודד להם לפי הכסף הנמצא בהם , והם לוקחים הנתן להם , "באשר דבר מלך שלטון" (קה' ח , ד) , ועוד כי באמונה הוא עושה (ע"פ מ"ב יב , טז); ועל כן לקחו בפעם הראשונה שקיהם סגורים , ולא ידעו מה בתוכם גם בשנית. (ה) הלא (בנוסחנו: הלוא) זה אשר ישתה אדני בו - לא הזכיר להם הגביע , אבל דבר עמהם כאלו בידוע שהם לקחו הגביע , ולכך אמר: הלא זה שלקחתם , הוא אשר ישתה אדני בו. גם הם ענו כאילו אינם יודעים מה מבקש: "ואיך נגנב מבית אדניך כסף או זהב" (להלן , ח)? ואמרו: "אשר ימצא אתו מעבדיך" כסף או זהב גנוב , "ומת" (להלן , ט). וטעם אשר ישתה אדני בו - עלילה , להגדיל עליהם האשם , כי הגונב כוס המלך אשר ישתה בו בוזה את המלכות , ולא יועיל כי ירבה שחד ותשלומין. והוא נחש ינחש בו - כי איננו רוצה שיהיה הכוס שלו לאחרים , וישאל למנחשים עליו; וזהו שאמר "איש אשר כמוני" (להלן , טו); וכוונתו לומר , כי על פי המנחשים ידע שהם גנבוהו , ולכך רדף אחריהם יותר מכל הבאים בביתו. וכל זה להתנכר בעניין , כאשר התנכר בחפושו , שהחל בגדול ובקטון כלה (ראה להלן , יב). (י) גם עתה כדבריכם כן הוא - אף זו מן הדין , אמת כדבריכם כן הוא , שכולכם חייבים בדבר; עשרה שנמצאת גנבה ביד אחד מהן , כלן נתפסין , אבל אני אעשה לכם לפנים מן השורה: אשר ימצא אתו , בלבד , יהיה לי עבד; לשון רבנו שלמה. ואין לשון גם עתה נופל יפה על הפירוש הזה; ואולי יאמר: גם עתה שכדבריכם כן הוא המשפט , אשר ימצא אתו בלבד יהיה לי עבד. אבל יוסף אמר: "חלילה לי מעשות זאת" (להלן , יז) - ויורה כי אין משפטם שיהיו כלם נתפסים בגנבה , ולכן אמר: חלילה לי , כי שופט כל הארץ אני , וחלילה לי מעשות לכם חמס; כי אין חייוב העשרה בהמצא גנבה ביד האחד , בלתי אם נועדו (ע"פ עמ' ג , ג) , כי בהוסדם יחד (ע"פ תה' לא , יד) ללכת לגנוב , ולקח אחד מהם את הגנבה לדעת כולם , אז יתחייבו. והנכון , כי מתחלה היה מאשים את כולם: "למה שלמתם רעה תחת טובה" (לעיל , ד) , "הרעתם אשר עשיתם" (לעיל , ה) , והם פטרו עצמם באמרם "אשר ימצא אתו... ומת" (לעיל , ט) , כי הוא הגנב , וגם אנחנו הנקיים מן הגניבה נהיה לעבדים. הנה דעתם לומר , שהגנב אשר ימצא אתו , הוא לבדו היודע בגנבה , כי אם היו כלם בגנבה , למה ימות זה ויחיו הם?! ראוי שימותו כולם או יהיו כלם עבדים , כי הדין בהם שוה! אבל הם טוענים שלא ידעו האחרים בגנבה , רק קנסו את עצמם , שיהיו גם הם לעבדים. ולכן אמר להם: גם עתה , שאתם נועדים ונמצאים יחדו , כדבריכם כן הוא: אשר ימצא אתו הוא הגנב , והוא לבדו הראוי להענש ויהיה לי עבד , כי בתשלומיו אני חפץ יותר ממיתתו , ואתם תהיו נקיים , כי אולי לא ידעתם בגנבה , כאשר אמרתם. או טעם כן הוא - כן יהיה; גם עתה שאין כן המשפט כדבריכם; כן יהיה. וכמוהו: "ותאמר כדבריכם כן הוא ותשלחם וילכו" (יהו' ב , כא) - טעמו: כן יהיה; והוא הנכון בעיני. והוא דבר רבותינו בבראשית רבא (צב , ח) , שאמרו: עשרה בני אדם שנמצאו בגנבה , אין כלם בסירה!? אני איני עושה כן וכו'. נתכוונו למה שפירשתי , ולא כדברי רבנו שלמה. ונוכל לתקן לדעת הרב , שאמר יוסף: "חלילה לי מעשות זאת" (להלן , יז) , שאהיה לכם אני רָע מאשר על ביתי , שפטר אתכם מתחלה ואמר לכם ואתם תהיו נקיים , כי אני אקים דבר עבדי ועצת מלאכי אשלים (ע"פ יש' מד , כז). (יח) טעם ידבר נא עבדך דבר - לאמר , כי דברים מועטים ידבר , ואל יהיו עליו לטורח. והנכון בעיני , כי הדבר הוא התמורה , אשר יחלה פניו להחליף בנימן אחיו בו , כי לא יבקש ממנו דבר אחר; ושאר דבריו - פיוס ובקשה לזה. ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה - יאמר: אל יחר אפך בי על דברי לפניך , כי כמוך כפרעה , ובמורא גדול אני מדבר לפניך , כאלו אני מדבר לפני פרעה. (יט) אדני שאל את עבדיו - לא ידעתי טעם לאריכות דברי יהודה בספור מה שהיה כבר ביניהם! ומה שאמרו ז"ל (ב"ר צג , ו): וכי זו היא 'שימת עין' שאמרת לשום עינך עליו , אינה טענה , כי המושל שיצוה להביא אדם לפניו , לא יעשה על מנת לפטור אותו מן הרעות שיעשה , וכל שכן על הגנבה , שיגנוב מבית המלך הגביע אשר ישתה בו; ומתחלה כבר שם עינו עליו לטובה , וקרא לו שלום בכבוד: "אלהים יחנך בני" (בר' מג , כט) , ועשה לכולם לכבודו משתה לפניו בבית המלכות , והִרְבָּה משאתו , ונתן להם בר כאשר יוכלון שאת יותר מן הכסף שהביאו לו , כאשר פירשתי (לעיל , א) , ומה לעשות לו?! ואשר יראה לי על דרך הפשט , שאינם - רק תחנונים , להעיר רחמיו , כי חשב יהודה כי האלהים הוא ירא , כאשר אמר לו (בר' מב , יח) , וכאשר נהג עמהם חמלה כירא חטא , לנחם אותם על הצער שעשה להם (בר' מג , כג). וזה עניין הספור , אמר לו: אנחנו באונס הגדנו באחינו זה מפני שאלת אדני , ולא הודינו גם כן להורידו לפניך במצותך הראשונה , רק אמרנו כי "לא יוכל הנער לעזוב את אביו" (להלן , כב) , אבל בנפשינו נביא אותו , מפני זלעפות רעב (ע"פ איכה ה , ט - י) , כי אמרת "לא תוסיפון לראות פני" (להלן , כג); ולא רצה אבינו לשמוע עד היותינו כולנו בסכנה לשוב לשבר מעט אכל , ואז הודה בפחד ובדאגה , ועתה "כראותו כי אין הנער" (להלן , לא) , ימות בנפש מרה (ע"פ איוב כא , כה). ולכן תפול נא תחנתי לפניך (ע"פ יר' לז , כ) , לרחם עלינו ועל הזקן , וקח אותי תחת הנער לעבד עולם כי טוב אני ממנו , ולך תהיה צדקה (ע"פ דב' כד , יג). וזה טעם כל הפרשה. ויתכן שיהיה "והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו" (להלן , לא) - כנוי לכבוד: 'והורדת את שיבת עבדך אבינו'; וכן "וחטאת עמך" (שמ' ה , טז). ויש לומר עוד על דרך רבותינו , שאמרו (ב"ר צג , ו): זו היא 'השמת עין'?! יאמר: כי כמוך כפרעה - ראוי שתעמד בדבריך ובתיורך , כי על פיך הבאנו אותו באונס גדול; כאשר יזכיר. ופחד לפרש לו יותר , אבל יש בסתר דבריו , שהיה מעשה הגביע תחבולה מאתו להעלילם , כי למה יבקש לראותו על כרחם? וכך אמרו בבראשית רבא (צג , ח): אמר לו יהודה: תדע לך שבעלילה אתה בא עלינו; כמה מדינות ירדו ליקח אכל , כלום שאלת אותם כמו ששאלת לנו?! שמא בתך אנו מבקשים , או אחותנו אתה מבקש?! יאמרו כי זה היה ברמז בדבריו. (כא) ואשימה עיני עליו - אמר רבי אברהם: הטעם - שאראה אותו. ולא מצאתי בכתוב 'שימת עין' על הראיה בלבד: "ושמתי עיני עליהם לטובה" (יר' כד , ו); "קחנו ועינך שים עליו ואל תעש לו מאומה רע" (יר' לט , יב); כי לא צוה אותו שיראנו אחרי שיקחנו , אלא שישמור אותו וייטיב לו; אבל נדר להם יוסף לחמול עליו ולשמרו , ואם לא נזכר בפירוש , כאשר יקצר שם בכל הדברים האלה אשר ספר יהודה בפניו. ולא הזכיר מאסר שמעון ועלילת "מרגלים אתם" (בר' מב , ט) , דרך מוסר או אימת מלכות. (כב) ועזב את אביו ומת - פירש רבי אברהם: ומת אביו. ואם כן היה אומר: לא יוכל אבינו לעזוב את בנו ועזב את בנו ומת , או: לא נוכל שיעזוב הנער את אביו! כי לא יתלו החמלה על אביהם בנער , כי הם יחזיקוהו בילד לא ידע בין טוב לרע. אבל פירושו: לא יוכל הנער לעזוב את אביו , מפני נערותו והיותו ילד שעשועים (ע"פ יר' לא , יט) בחיק אביו אשר אהבו , ואם יעזבנו ויבא בדרך , ימות הנער. (כד) כי עלינו אל עבדך אבי ונגד לו את דברי אדני - אמרו כי בבואם אליו מיד הגידו לו , שלא יוסיפו לראות פניו בלא אחיהם הקטן , ולא אבה לשלחו , והיה מניח לו שמעון במאסרו; וזה טעם "ויאמר אבינו שובו שברו לנו מעט אכל" (להלן , כה) - כי לא רצה להודות לשלחו בכל אשר אמרנו עד שדחקו הרעב. (כז) אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי - אם יאמר שהוא יחיד לאמו , מה טעם בזה שתרד שיבתו "ברעה שאול" (להלן , כט) , אחרי שיש לו בנים רבים ובני בנים , ואמו כבר מתה , לא תבכה עליו בפניו? אבל הטעם , כי יעקב לא לקח אשה מדעתו , רק רחל; וזה טעם ילדה לי אשתי - כי לא נולד לי מאשה אשר היא אשתי ברצוני , רק שנים , ושמתי אהבתי בהם כאלו הם יחידים לי , והשאר כבני פלגשים הם אלי , "ואחיו מת" (לעיל , כ) , וזה לבדו בני יחידי אשר אהבתי (ע"פ בר' כב , ב). ולכן יקדים הכתוב רחל ללאה: "כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן (בנוסחנו: שתיהם) את בית ישראל" (רות ד , יא); "ויקרא לרחל וללאה" (בר' לא , ד); כי היא הקודמת במחשבתו. ואמרו המפרשים (רש"י) , כי לכך נאמר בסדר הזה "בני רחל אשת יעקב" (בר' מו , יט) , כי היא תקרא 'אשתו' באמת בלא מרמה. ולדעתי , היה זה מפני שהזכירה שם בין השפחות , וכבר הזכרתי כן (בר' לא , לג). (כט) וקרהו אסון והורדתם את שיבתי - ואם יקראנו אסון כאחיו , תורידו את שיבתי ברעה שאולה. או וקרהו אסון - שיקראנו כן מפני היותו נער ורך (ע"פ דה"א כב , ה) , ולא נסה ללכת בדרך , וכמו שאמר למעלה "פן יקראנו אסון" (בר' מב , ד); כי פירוש אסון - מות מקרית , כמתים בידי אדם וחיה רעה או בשנוי האויר בדרך. (לב) כי עבדך ערב את הנער - יאמר כי ירד "ביגון שאולה" (לעיל , כא) עליו , כי גם בכל זה שאמרנו לו לא רצה הזקן לשלחו , עד שנעשיתי לו ערב עליו , ובטח בי , ועל כן "ישב נא עבדך" תחתיו (להלן , לג). ואם יהיה פירוש "והורידו עבדיך" (לעיל , כא) כפשוטו , יאמר: אנחנו הגורמים מיתת הזקן ברעה , כי אנכי ערבתי בו. ואמר "כי איך אעלה אל אבי" (להלן , לד) , להודיעו כי יבחר להיות עבד עולם מֵעֲלוֹתוֹ אל אביו בלתי הנער , שלא יוכל לראות ברעתו , כי יבכה תמיד ויתלונן עליו כל היום. והזכיר זה , שלא יחשוד אותו שיעשה מרמה , בעבור שהוא ידע לברוח יותר מן הנער.