מאגר הכתר בראשית פרק מז עם פירוש רמב"ן

פרק מז
[א] וַיָּבֹ֣א יוֹסֵף֘ וַיַּגֵּ֣ד לְפַרְעֹה֒ וַיֹּ֗אמֶר אָבִ֨י וְאַחַ֜י וְצֹאנָ֤ם וּבְקָרָם֙ וְכָל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֔ם בָּ֖אוּ מֵאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְהִנָּ֖ם בְּאֶ֥רֶץ גֹּֽשֶׁן:
[ב] וּמִקְצֵ֣ה אֶחָ֔יו לָקַ֖ח חֲמִשָּׁ֣ה אֲנָשִׁ֑ים וַיַּצִּגֵ֖ם לִפְנֵ֥י פַרְעֹֽה:
[ג] וַיֹּ֧אמֶר פַּרְעֹ֛ה אֶל־אֶחָ֖יו מַה־מַּעֲשֵׂיכֶ֑ם וַיֹּאמְר֣וּ אֶל־פַּרְעֹ֗ה רֹעֵ֥ה צֹאן֙ עֲבָדֶ֔יךָ גַּם־אֲנַ֖חְנוּ גַּם־אֲבוֹתֵֽינוּ:
[ד] וַיֹּאמְר֣וּ אֶל־פַּרְעֹ֗ה לָג֣וּר בָּאָרֶץ֘ בָּאנוּ֒ כִּי־אֵ֣ין מִרְעֶ֗ה לַצֹּאן֙ אֲשֶׁ֣ר לַעֲבָדֶ֔יךָ כִּֽי־כָבֵ֥ד הָרָעָ֖ב בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְעַתָּ֛ה יֵֽשְׁבוּ־נָ֥א עֲבָדֶ֖יךָ בְּאֶ֥רֶץ גֹּֽשֶׁן:
[ה] וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה אֶל־יוֹסֵ֖ף לֵאמֹ֑ר אָבִ֥יךָ וְאַחֶ֖יךָ בָּ֥אוּ אֵלֶֽיךָ:
[ו] אֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ לְפָנֶ֣יךָ הִ֔וא בְּמֵיטַ֣ב הָאָ֔רֶץ הוֹשֵׁ֥ב אֶת־אָבִ֖יךָ וְאֶת־אַחֶ֑יךָ יֵֽשְׁבוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֔שֶׁן וְאִם־יָדַ֗עְתָּ וְיֶשׁ־בָּם֙ אַנְשֵׁי־חַ֔יִל וְשַׂמְתָּ֛ם שָׂרֵ֥י מִקְנֶ֖ה עַל־אֲשֶׁר־לִֽי:
[ז] וַיָּבֵ֤א יוֹסֵף֙ אֶת־יַעֲקֹ֣ב אָבִ֔יו וַיַּעֲמִדֵ֖הוּ לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וַיְבָ֥רֶךְ יַעֲקֹ֖ב אֶת־פַּרְעֹֽה:
[ח] וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶֽל־יַעֲקֹ֑ב כַּמָּ֕ה יְמֵ֖י שְׁנֵ֥י חַיֶּֽיךָ:
[ט] וַיֹּ֤אמֶר יַֽעֲקֹב֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה יְמֵי֙ שְׁנֵ֣י מְגוּרַ֔י שְׁלֹשִׁ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָ֑ה מְעַ֣ט וְרָעִ֗ים הָיוּ֙ יְמֵי֙ שְׁנֵ֣י חַיַּ֔י וְלֹ֣א הִשִּׂ֗יגוּ אֶת־יְמֵי֙ שְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י אֲבֹתַ֔י בִּימֵ֖י מְגוּרֵיהֶֽם:
[י] וַיְבָ֥רֶךְ יַעֲקֹ֖ב אֶת־פַּרְעֹ֑ה וַיֵּצֵ֖א מִלִּפְנֵ֥י פַרְעֹֽה:
[שביעי] [יא] וַיּוֹשֵׁ֣ב יוֹסֵף֘ אֶת־אָבִ֣יו וְאֶת־אֶחָיו֒ וַיִּתֵּ֨ן לָהֶ֤ם אֲחֻזָּה֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּמֵיטַ֥ב הָאָ֖רֶץ בְּאֶ֣רֶץ רַעְמְסֵ֑ס כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה פַרְעֹֽה:
[יב] וַיְכַלְכֵּ֤ל יוֹסֵף֙ אֶת־אָבִ֣יו וְאֶת־אֶחָ֔יו וְאֵ֖ת כָּל־בֵּ֣ית אָבִ֑יו לֶ֖חֶם לְפִ֥י הַטָּֽף:
[יג] וְלֶ֤חֶם אֵין֙ בְּכָל־הָאָ֔רֶץ כִּֽי־כָבֵ֥ד הָרָעָ֖ב מְאֹ֑ד וַתֵּ֜לַהּ אֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ וְאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן מִפְּנֵ֖י הָרָעָֽב:
[יד] וַיְלַקֵּ֣ט יוֹסֵ֗ף אֶת־כָּל־הַכֶּ֙סֶף֙ הַנִּמְצָ֤א בְאֶֽרֶץ־מִצְרַ֙יִם֙ וּבְאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן בַּשֶּׁ֖בֶר אֲשֶׁר־הֵ֣ם שֹׁבְרִ֑ים וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־הַכֶּ֖סֶף בֵּ֥יתָה פַרְעֹֽה:
[טו] וַיִּתֹּ֣ם הַכֶּ֗סֶף מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֘ וּמֵאֶ֣רֶץ כְּנַעַן֒ וַיָּבֹאוּ֩ כָל־מִצְרַ֨יִם אֶל־יוֹסֵ֤ף לֵאמֹר֙ הָֽבָה־לָּ֣נוּ לֶ֔חֶם וְלָ֥מָּה נָמ֖וּת נֶגְדֶּ֑ךָ כִּ֥י אָפֵ֖ס כָּֽסֶף:
[טז] וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ הָב֣וּ מִקְנֵיכֶ֔ם וְאֶתְּנָ֥ה לָכֶ֖ם בְּמִקְנֵיכֶ֑ם אִם־אָפֵ֖ס כָּֽסֶף:
[יז] וַיָּבִ֣יאוּ אֶת־מִקְנֵיהֶם֘ אֶל־יוֹסֵף֒ וַיִּתֵּ֣ן לָהֶם֩ יוֹסֵ֨ף לֶ֜חֶם בַּסּוּסִ֗ים וּבְמִקְנֵ֥ה הַצֹּ֛אן וּבְמִקְנֵ֥ה הַבָּקָ֖ר וּבַחֲמֹרִ֑ים וַיְנַהֲלֵ֤ם בַּלֶּ֙חֶם֙ בְּכָל־מִקְנֵהֶ֔ם בַּשָּׁנָ֖ה הַהִֽוא:
[יח] וַתִּתֹּם֘ הַשָּׁנָ֣ה הַהִוא֒ וַיָּבֹ֨אוּ אֵלָ֜יו בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ לֹא־נְכַחֵ֣ד מֵֽאֲדֹנִ֔י כִּ֚י אִם־תַּ֣ם הַכֶּ֔סֶף וּמִקְנֵ֥ה הַבְּהֵמָ֖ה אֶל־אֲדֹנִ֑י לֹ֤א נִשְׁאַר֙ לִפְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י בִּלְתִּ֥י אִם־גְּוִיָּתֵ֖נוּ וְאַדְמָתֵֽנוּ:
[יט] לָ֧מָּה נָמ֣וּת לְעֵינֶ֗יךָ גַּם־אֲנַ֙חְנוּ֙ גַּ֣ם אַדְמָתֵ֔נוּ קְנֵֽה־אֹתָ֥נוּ וְאֶת־אַדְמָתֵ֖נוּ בַּלָּ֑חֶם וְנִֽהְיֶ֞ה אֲנַ֤חְנוּ וְאַדְמָתֵ֙נוּ֙ עֲבָדִ֣ים לְפַרְעֹ֔ה וְתֶן־זֶ֗רַע וְנִֽחְיֶה֙ וְלֹ֣א נָמ֔וּת וְהָאֲדָמָ֖ה לֹ֥א תֵשָֽׁם:
[כ] וַיִּ֨קֶן יוֹסֵ֜ף אֶת־כָּל־אַדְמַ֤ת מִצְרַ֙יִם֙ לְפַרְעֹ֔ה כִּֽי־מָכְר֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ אִ֣ישׁ שָׂדֵ֔הוּ כִּֽי־חָזַ֥ק עֲלֵהֶ֖ם הָרָעָ֑ב וַתְּהִ֥י הָאָ֖רֶץ לְפַרְעֹֽה:
[כא] וְאֶ֨ת־הָעָ֔ם הֶעֱבִ֥יר אֹת֖וֹ לֶעָרִ֑ים מִקְצֵ֥ה גְבוּל־מִצְרַ֖יִם וְעַד־קָצֵֽהוּ:
[כב] רַ֛ק אַדְמַ֥ת הַכֹּהֲנִ֖ים לֹ֣א קָנָ֑ה כִּי֩ חֹ֨ק לַכֹּהֲנִ֜ים מֵאֵ֣ת פַּרְעֹ֗ה וְאָֽכְל֤וּ אֶת־חֻקָּם֙ אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן לָהֶם֙ פַּרְעֹ֔ה עַל־כֵּ֕ן לֹ֥א מָכְר֖וּ אֶת־אַדְמָתָֽם:
[כג] וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־הָעָ֔ם הֵן֩ קָנִ֨יתִי אֶתְכֶ֥ם הַיּ֛וֹם וְאֶת־אַדְמַתְכֶ֖ם לְפַרְעֹ֑ה הֵֽא־לָכֶ֣ם זֶ֔רַע וּזְרַעְתֶּ֖ם אֶת־הָאֲדָמָֽה:
[כד] וְהָיָה֙ בַּתְּבוּאֹ֔ת וּנְתַתֶּ֥ם חֲמִישִׁ֖ית לְפַרְעֹ֑ה וְאַרְבַּ֣ע הַיָּדֹ֡ת יִהְיֶ֣ה לָכֶם֩ לְזֶ֨רַע הַשָּׂדֶ֧ה וּֽלְאָכְלְכֶ֛ם וְלַאֲשֶׁ֥ר בְּבָתֵּיכֶ֖ם וְלֶאֱכֹ֥ל לְטַפְּכֶֽם:
[מפטיר] [כה] וַיֹּאמְר֖וּ הֶחֱיִתָ֑נוּ נִמְצָא־חֵן֙ בְּעֵינֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְהָיִ֥ינוּ עֲבָדִ֖ים לְפַרְעֹֽה:
[כו] וַיָּ֣שֶׂם אֹתָ֣הּ יוֹסֵ֡ף לְחֹק֩ עַד־הַיּ֨וֹם הַזֶּ֜ה עַל־אַדְמַ֥ת מִצְרַ֛יִם לְפַרְעֹ֖ה לַחֹ֑מֶשׁ רַ֞ק אַדְמַ֤ת הַכֹּֽהֲנִים֙ לְבַדָּ֔ם לֹ֥א הָיְתָ֖ה לְפַרְעֹֽה:
[כז] וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֑שֶׁן וַיֵּאָחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד:
{פרשת ויחי} [כח] וַיְחִ֤י יַֽעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַֽעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה:
[כט] וַיִּקְרְב֣וּ יְמֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ לָמוּת֒ וַיִּקְרָ֣א׀ לִבְנ֣וֹ לְיוֹסֵ֗ף וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ שִֽׂים־נָ֥א יָדְךָ֖ תַּ֣חַת יְרֵכִ֑י וְעָשִׂ֤יתָ עִמָּדִי֙ חֶ֣סֶד וֶאֱמֶ֔ת אַל־נָ֥א תִקְבְּרֵ֖נִי בְּמִצְרָֽיִם:
[ל] וְשָֽׁכַבְתִּי֙ עִם־אֲבֹתַ֔י וּנְשָׂאתַ֙נִי֙ מִמִּצְרַ֔יִם וּקְבַרְתַּ֖נִי בִּקְבֻרָתָ֑ם וַיֹּאמַ֕ר אָנֹכִ֖י אֶעֱשֶׂ֥ה כִדְבָרֶֽךָ:
[לא] וַיֹּ֗אמֶר הִשָּֽׁבְעָה֙ לִ֔י וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּשְׁתַּ֥חוּ יִשְׂרָאֵ֖ל עַל־רֹ֥אשׁ הַמִּטָּֽה: פ

פרק מז
(ד) לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך כי כבד הרעב - אני תמה בטעם הזה שאמרו לו , כי גם במצרים אין מרעה , כי כבד הרעב בארץ מצרים כמו בארץ כנען או יותר , כי עליה היתה עיקר הגזרה. ואולי אמרו , כי בארץ כנען מפני כובד הרעב יאכלו האנשים עשב השדה ולא ישאירו מחיה לבהמה , אבל בארץ מצרים יש בה שבר , יחיו בו האנשים ותשאר בה מרעה מעט. ויתכן שהיה בארץ מצרים מרעה מעט באחו מפני היאורים והאגמים. (ה-ו) אביך ואחיך באו אליך - הכנסת דברים , כאומר: הנה שמעתי כי אביך ואחיך באו , וארץ מצרים לפניך היא. והנכון בעיני , שיאמר: אביך ואחיך אליך באו לשמוע כבודך , ועליך הָשְלְכוּ , ראה שתעשה עמהם טובה , כי עליך הדבר ויש לאל ידך. (ז) ויברך יעקב את פרעה - היא שאלת שלום , כדרך כל הנראים לפני מלכים לפרקים; לשון רבנו שלמה. ואינו נראה , שאין מדרך מוסר המלוכה שישאל אדם בשלום המלך , וכמו שאמרו (שבת פט , א): כלום יש עבד שנותן שלום לרבו!? אבל היא ברכה ממש , שדרך הזקנים והחסידים הבאים לפני המלכים לברך אותם בעשר ונכסים וכבוד והתנשא מלכותם , וכענין שאמר הכתוב "יחי אדוננו המלך דוד לעולם" (ראה מ"א א , לא); ובצאתו מלפניו חזר ובירך אותו (ראה להלן , י) , ליטול רשות מלפניו. ואמרו רבותינו (תנח' נשא כו) - שיעלה נילוס לרגלו. (ט) מעט ורעים היו ימי שני חיי - לא ידעתי טעם הזקן אבינו , מה מוסר הוא שיתאונן אל המלך , ומה טעם לאמר לא השיגו את ימי שני חיי אבותי , כי אולי עוד ישיגם ויחיה יותר מהם?! ונראה לי , כי יעקב אבינו זרקה בו שיבה והיה נראה זקן מאד , ופרעה תמה על זקנתו , כי אין רוב אנשי זמנו מאריכים ימים כל כך , שכבר קצרו שנותם , ולכן שאל לו: "כמה ימי שני חייך" (לעיל , ח) , כי לא ראיתי כמותך זקן בכל מלכותי? אז ענה יעקב , כי ימיו שלשים ומאת שנה , ואל יתמה בהם , כי מעט הם כנגד שנות אבותיו שחיו יותר , אבל מפני היותם רעים בעמל ואנחה , זרקה בו שיבה ונראה זקן מאד. (יא) וטעם ויושב יוסף... ויתן להם אחזה - שהושיב אותם במיטב הארץ ובאחזה שנתן להם , כי לא רצה שיהיו כגרים בארץ , וקנה להם בתים ונחלת שדה וכרם ונתן להם. וזה מרשות פרעה , כי הם אמרו "לגור בארץ באנו" (לעיל , ד) , לא לדור , כי בעבוֹר הרעב נשוב לארצנו , ופרעה אמר ליוסף: "הושב את אביך" (לעיל , ו) - שיושיבם כאנשי הארץ התושבים "בארץ גשן" (שם). (יד) וילקט יוסף את כל הכסף וגו' - ספר הכתוב זה וגמר הענין בכל הפרשה , להודיע מעלת יוסף בחכמה בתבונה ובדעת (ע"פ שמ' לא , ג) , וכי היה איש אמונים (ע"פ מש' כ , ו) , שהביא כל הכסף בית פרעה , ולא עשה לעצמו אוצרות כסף ומטמוני מסתרים בארץ מצרים , או לשלחו לארץ כנען , אבל נתן למלך הבוטח בו כל הכסף , וקנה לו האדמה גם הגופות; ומצא בזה חן גם בעיני העם , כי השם הוא המצליח את יראיו. (טו) ויתם הכסף מארץ מצרים ומארץ כנען ויבאו כל מצרים אל יוסף וגו' - הזכיר כי תם הכסף מארץ כנען , בעבור כי מצרים בבואם אל יוסף יזכירו לו זה , כי אמרו: (ראה להלן , יח - יט): אחרי שתם הכסף גם מארץ כנען ולא יבאו עוד אליך לשבר , למה נמות נגדך , כי אפס כסף ותמיתנו חנם , ותשאר התבואה בידך ואין קונה. (יח) ויבאו אליו בשנה השנית - לשני הרעב; ואעפ"י שאמר יוסף "ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר" (בר' מה , ו) , מכיון שבא יעקב למצרים , באתה ברכה לרגליו והתחילו לזרוע וכלה הרעב; וכן שנינו בתוספתא דסוטה (י , ט). לשון רבנו שלמה , וכך הוזכר בבראשית רבא (פט , ט): אמר רבי יוסי ברבי חנינא: שתי שנים עשה רעב , כיון שירד יעקב אבינו למצרים , כלה הרעב; ואימתי חזרו? בימי יחזקאל (ראה יח' כט , יב) וכו'. ואם כן לא נתקיימו דברי יוסף כפתרונו , ויבא הענין לחשוד אותו בחכמתו. ואולי נאמר , שהיה הרעב בארץ כנען כדבר יוסף , אבל במצרים ירד יעקב אבינו אל היאור לעיני פרעה ולעיני כל מצרים , וראו כל עמי הארץ שעלה נילוס לקראתו , וידעו כי ברכת השם היא לרגלי הנביא. ואם כן יהיה "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו לחם לפי הטף" (לעיל , יב) - בשנות שֶבָע וכל ימי חיות אביו , כי גם אחרי מות אביו אמר "אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם" (בר' נ , כא). ועם כל זה אני תמה , שאם כן לא היה החלום אמת , כי הראו לו הגזרה ולא הענין הנהיה והנעשה בהם! וראיתי שם בתוספת סוטה (י , ט): אמר רבי יוסה: כיון שמת יעקב אבינו חזר הרעב לישנו וכו'. ועוד שנינו ב'סיפרי' (ספ"ד לח): "ויברך יעקב את פרעה" (לעיל , י) - במה ברכו? שנמנעו שני רעב; אע"פ כן שלמו אחר מיתתו , שנאמר "ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם" (בר' נ , כ); מה 'כלכול' האמור להלן (בר' מה , יא) , בשני רעבון הכתוב מדבר , אף 'כלכול' האמור כאן , בשני רעבון הכתוב מדבר; רבי שמעון אומר: אין זה קדוש השם , שדברי צדיקים קיימין בחייהן ובטלין לאחר מיתתן; אמר רבי אלעזר ברבי שמעון: רואה אני את דברי רבי יוסה מדברי אבא , שזה קדוש השם , שכל זמן שהצדיקים בעולם ברכה בעולם , נסתלקו מן העולם נסתלקה ברכה מן העולם; עד כאן. והנה השלים הרעב חמש השנים הנותרות. ודעת רבי אברהם (להלן , יט) , שהיו אלו השתי שנים אחר בֹא יעקב למצרים , וכך כתב: מצינו בדרש , כי נסתלק הרעב בזכות יעקב , ויתכן גם יתכן , שהיה רעב שלש שנים , ולא היו כמו ארבע שעברו. ואין דבריו נכונים כלל , כי מִסְפַּר החלום ושברו (ע"פ שו' ז , טו) ישוה כל השבע שנים , ואלו היה כן , יזכיר הכתוב ענינם של השנים האלה. אבל על דרך הפשט , לקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בחמש שנים והביא אותו אל פרעה (לעיל , יד) , כי איך יתכן כי יתם הכסף והמקנה בשנה אחת? אבל הכסף הספיק להם כל חמש שנים , כי כן הדבר במנהגו של עולם; ובעבור שלא נתחדש ונשתנה דבר אחד בכל אלה השנים , לא סִפֵּר בהם הכתוב , רק "וילקט יוסף את כל הכסף" וגו' (שם); ואחרי שתם הכסף סִפֵּר שבאו אל יוסף (לעיל , טו) , והיה זה בשנה הששית , ונתן להם במקניהם לחם , רק נהלם בו , שיאכלו לפי חַיּתָם ולא לשבעה (ראה לעיל , יז); ותתם השנה ההיא , אשר נדר להם לנהלם בלחם בכל מקניהם , והיא השנה הששית , ויבאו אליו בשנה השנית לזה , ואמרו לו (להלן , יט) , שיקנה אותם ואת אדמתם בלחם שיאכילם בשנה הזאת השביעית , ואחר שיהיה הארץ לפרעה , יתן להם זרע שלא תשם האדמה , כי ידעו כי כלו שבע שני הרעב ויהיה להם זרע וקציר; וזה טעם "ויכלכל יוסף... לחם לפי הטף" (לעיל , יב) , שנתן להם בשנות הרעב כדי צרכם לחם , כי "לפי הטף" ירמוז כן. (יט) קנה אתנו ואת אדמתנו - הנה אמרו לו , שגם גופם יקנה לעבדים לפרעה , וכן אמר "הן קניתי אתכם... ואת אדמתכם" (להלן , כג) , אבל אמר "ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה כי מכרו מצרים איש שדהו" (להלן , כ) , ולא אמר שיקנה , רק האדמה. והטעם , כי הם אמרו לו שיקנה אותם לעבדים עושי מלאכת המלך כרצונו , והוא לא רצה , רק לקנות האדמה , והתנה עמהם שיעבדו אותה לעולם ויהיו בה אריסי בתי אבות לפרעה. ואחרי כן אמר להם: "הן קניתי אתכם ואת אדמתכם לפרעה" (להלן , כג) , לא 'לעבדים' כאשר אמרתם לי , רק עם האדמה תהיו לו; והנה ראוי שיטול המלך שהוא אדון הקרקע ארבע הידות , ואתם - החמישית , אבל אני אתחסד עמכם , שתטלו אתם חלק בעל הקרקע , ופרעה יטול החלק הראוי לאריס (ראה להלן , כד) , אבל תהיו קנוים לו , שלא תוכלו לעזוב את השדות; וזה טעם מה שנדרו לו: והאדמה לא תשם - שלא תשם לעולם. ולכך אמרו: "נמצא חן בעיני אדני" (להלן , כה) - שהקלת עלינו ליטול ארבע הידות , שנוכל לחיות בהם , "והיינו עבדים לפרעה" (שם) - כאשר נדרנו , שנעבוד את האדמה לרצונו. (כח) ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה - כבר הזכרתי (בר' מג , יד) , כי רדת יעקב למצרים ירמוז בגלות השלישית , הוא גלותנו היום ביד החיה הרביעית (ראה דנ' ז , ז) , היא רומי הרשעה , כי בני יעקב הם עצמם סבבו רדתם שם במכירת יוסף אחיהם; ויעקב ירד שם מפני הרעב , וחשב להנצל עם בנו בבית אוהב לו , כי פרעה כבן ליוסף. והיו סבורים לעלות משם בכלות הרעב מארץ כנען , כמו שאמרו: "לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך כי כבד הרעב בארץ כנען" (לעיל , ד) , והנה לא עלו , אבל ארך עליו הגלות , ומת שם ועלו עצמותיו , וזקני פרעה ושריו העלוהו ועשו עמו אבל כבד. וכן אנחנו עם רומי ואדום אחינו , הסיבונו ביאתנו בידם , כי כרתו ברית עם הרומיים , ואגריפס המלך האחרון לבית שני ברח אליהם לעזרה , ומפני הרעב נלכדו אנשי ירושלם; והגלות ארך עלינו מאד , לא נודע קצו כשאר הגליות , ואנחנו בו כמתים , אומרים "יבשו עצמותינו נגזרנו לנו" (יח' לז , יא); ויעלו אותנו מכל העמים "מנחה ליי'" (יש' סו , כ) , ויהיה להם אבל כבד בראותם כבודנו , ואנחנו נראה בנקמת יי' , יקימנו ונחיה לפניו (ע"פ הו' ו , א). (כט) ויקרבו ימי ישראל למות - פתרונו: כאשר קרבו ימי ישראל למות , קרא לבנו ליוסף , והוא בשנה האחרונה לימיו. וענינו , כי הרגיש בעצמו אפיסת הכחות ויתרון החולשה , ואיננו חולה , אבל ידע כי לא יאריך ימים , ולכן קרא לבנו ליוסף; ואחרי שוב יוסף למצרים חלה , והוגד ליוסף , ובא לפניו עם שני בניו כדי שיברכם (ראה בר' מח , א). וכן "ויקרבו ימי דוד למות" (מ"א ב , א) , ושם נאמר "אנכי הולך בדרך כל הארץ" (שם , ב) , כי ידע בנפשו כן. (לא) השבעה לי וישבע לו - לא היה יעקב חושד בבנו הצדיק האהוב לו שימרה על מצות אביו ועל הדבר אשר הבטיחו "אנכי אעשה כדבריך" (לעיל , ל) , אבל עשה כן לחזק הענין בעיני פרעה , אולי לא יתן לו רשות להפרד ממנו , ויאמר לו 'שלח את אחיך ואת עבדיך ויעלוהו שם'; או שיחפוץ פרעה שיקבר הנביא בארצו , לכבוד להם ולזכות; ולכן השביעו , כי לא יהיה נכון להעבירו על שבועתו , וגם יוסף יצטרך יותר להשתדל בענין מפני השבועה. וכן היה הדבר , כמו שאמר "וקבור את אביך כאשר השביעך" (בר' נ , ו).