מאגר הכתר בראשית פרק מח עם פירוש רשב"ם

פרק מח
(א) ויאמר ליוסף - אדם אחד אמר; וכן "ויגד המגיד ליעקב" (להלן , ב). (ב) וישב על המטה - היו רגליו לְמַטָה לארץ , ולכך כתוב לפניו "ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו" (להלן , יב). וגם להגיד חוזקו של יעקב , שכל דברי צוואתו עשה בישיבה ורגליו לארץ עד שסיים כל דבריו , ואחר כך "ויאסוף רגליו אל המטה" (בר' מט , לג) - הכניסם אל המטה , כמו "ואספתו אל תוך ביתיך" (דב' כב , ב); "ואין איש מאסף אותי הביתה" (שו' יט , יח). (ג) נראה אלי בלוז - בשובי מפדן ארם; וכתיב "אני אל שדי פרה ורבה" (בר' לה , יא). (ה) ועתה שני בניך וגו' - כלומר: מאחר שנתן לי הקדוש ברוך הוא את ארץ כנען , הרי ברשותי לעשותך בכור , ליטול פי שני שבטים , ולכך שני בניך יטלו כנגד ראובן ושמעון. עד בואי - לפני בואי; כדכתיב "וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב" (בר' מא , נ); כלומר: קודם שבאתי מצרימה. (ו) ומולדתך - בניך או בני בניך , שנולדו לך אחרי בואי באילו שבע עשרה שנה שהייתי כאן. על שם אחיהם יקראו - ולא יהיו שבטים , כי אם בתי אבות; כי כל שבעים נפש שהיו בשעת ביאת יעקב , בין בנים בין בני בנים , היו בתי אבות , ולהם נתחלקה הארץ , כדאמרה בבבא בתרא (קיח , ב ואי') , וכדכתיב ב'פנחס' אפילו בבני פרץ "לחצרון משפחת החצרוני לחמול משפחה החמולי" (במ' כו , כא) , וכן בבני בלע "ארד ונעמן" וגו' (במ' כו , מ) , וכתיב לבסוף "לאלה תחלק הארץ בנחלה" וגו' "לשמות מטות אבותם ינחלו" (במ' כו , נג , נה); וכן בני בניו של יוסף , שנולדו אחרי כן , יקראו על שם אחיהם בנחלתם , והיו בתי אבות , כדכתיב ב'פרשת פנחס' (במ' כו , כט - לב). (ז) ואני בבואי מפדן - באותו הדרך , לאחר שברכני הקדוש ברוך הוא , מתה רחל באותו הדרך בעוד הרבה דרך עד היישוב , לכן קברתיה בדרך , כי לא היה פנאי לקוברה אצל לאה במערה המכפלה. ושלא יפשיעהו יוסף על אמו , הוצרך לומר כן. (ח) וירא ישראל - אעפ"י שכתוב לפנינו "ולא (בנוסחנו: לא) יוכל לראות" (להלן , י) , יש רואה דמות אדם ואינו מכיר דמות פניו; וכן "לא יראני האדם" (שמ' לג , כ) , וכתיב "ראיתי את יי'" (מ"א כב , יט). (ט) בזה - במלכות הזאת. (יא) ראה - כמו 'ראות' , וכן "עֲשה כיום הזה" (בר' נ , כ). לא פיללתי - לא דנתי בלבי; כל 'פילול' - לשון 'דין' , וכן "ויעמוד פנחס ויפלל" (תה' קו , ל) - עשה נקמה , כדכתיב "ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו" וגו' (במ' כה , ז); לשון 'נקמת דין'. (יג) את אפרים בימינו - להושיבו אצל שמאלו של ישראל. (יד) שכל את ידיו - כמו 'שָׂכָל' , שהוא לשון 'אדם מעוקם ונפתל'. כי מנשה הבכור - ויודע היה יעקב שיוסף בנו הביאם שיהא מנשה לימינו של יעקב ואפרים לשמאלו , והוא רצה לתת ימינו על ראש הצעיר ושמאלו על ראש הבכור. (טו) ויברך את יוסף - ברכת הבנים היא ברכת האב. (טז) ויקרא בהם שמי - שיחיה זרעם וזרע זרעם. וידגו - מגזרת חטופי למ"ד פעל של ה"י , כמו מן 'בכה' - ויבכו , מן 'שבה' - וישבו. (יז-יח) כי ישית - קודם שבירכם. וראה יוסף ש"שיכל את ידיו" (לעיל , יד) , ויאמר יוסף אל אביו: לא כן אבי. אין לפרש ולומר 'לא יפה אתה עושה' , אלא היה לו לשאול לאביו: 'מדוע אתה עושה כן' , אלא כך אמר יוסף ליעקב: לא כן סדורים הבנים כמו שאתה סבור שלא דיקדקתי להביאם כסדר לפי ימינך ושמאלך , לתת הבכור לימינך והצעיר לשמאלך , אלא בימיני לקחתי הבכור והצעיר בשמאלי , לכך אתה מעקם ידיך; לא כן אבי - לא עשיתי כן , אלא הבכור הבאתי לימינך והצעיר לשמאלך. אמר לו יעקב: "ידעתי בני ידעתי" (להלן , יט) כי חכם אתה , והבאתם כסדר לפי ימיני ושמאלי , מפני שאתה סבור שאשים ימיני על הבכור , אבל אני מתכוין לתת ימיני על הצעיר שהוא לימינך. להסיר אותה מעל ראש אפרים - כדי לשומה על ראש מנשה; וכן כל לשון 'הסרה' כתובים בקוצר: "סורה אלי אל תירא" (שו' ד , יח) - סורה משם לפנות אלי; "ויסורו אליו" (בר' יט , ג) - סרו משם לבא אליו. (יט) ואולם - ואלא. (כ) בך יברך ישראל - איש איש את בנו. וישם את אפרים לפני מנשה - באמרו: ישימך אלהים כאפרים וכמנשה; וכן לשון 'שימה' נופל בדברים: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמ' כא , א); "וזאת התורה אשר שם משה" (דב' ד , מד); "שימה בפיהם" (דב' לא , יט). (כא) הנה אנכי מת - ויודע אני שאחרי מותי יהיה אלהים עמכם , והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם לאחר "ארבע מאות שנה" שנאמרו לאברהם (בר' טו , יג). (כב) ואני באותה הארץ נתתי לך חלק אחד יותר על אחיך , שמנשה ואפרים "כראובן ושמעון יהיו לי" (לעיל , ה) , לקחת שני חלקים בארץ אשר אני ובניי עתידים לקחת מיד האמורי בחרבי ובקשתי - במלחמת יהושע. ואעפ"י שכתוב ביהושע "לא בחרבך ולא בקשתך" (יהו' כד , יב) , אותו פסוק בשני מלכי האמורי מדבר , וכמו שאמרו חכמים (סוטה לו , א): צרעה לא עברה את הירדן , וכתיב ביהושוע "ואשלח לפניכם את הצרעה ותגרש אותם שני מלכי האמורי" אשר בעבר הירדן "לא בחרבך ולא בקשתך" (יהו' כד , יב); זכותו של יעקב גרם להם.