מאגר הכתר בראשית פרק מח עם פירוש רמב"ן

פרק מח
(ו) ומולדתך אשר הולדת אחריהם - אם תוליד עוד , לא יהיו במנין בני , אלא בתוך שבטי אפרים ומנשה יהיו נכללין , ולא יהא להם שם כשאר השבטים לענין הנחלה; ואעפ"י שנתחלקה ארץ ישראל למנין גלגלותם , כדכתיב "לרב תרבה נחלתו" (במ' כו , נד) , וכל איש נטל בשוה , חוץ מן הבכורות , מכל מקום לא נקראו 'שבטים' אלא אלו; לשון רבנו שלמה. וזה איננו נכון , שאם כן , אין הבכורה ליוסף אלא לענין הכבוד בלבד , שיקראו בניו 'שבטים' , והכתוב אומר בנחלתם!? ובגמרא אמרו: לנחלה הקשתים לראובן ושמעון , ולא לדבר אחר וכו'; בהוריות (ו , ב); והזכירו רבותינו בכל מקום (ראה ב"ב קכג , א) , שהיה יוסף בכור לנחלה וירש פי שנים כאחד כמשפט כל בכור; לא היתה בכורתו להקרא 'שבטים' בלבד , כדברי הרב. ומזה נלמוד עוד , שלא חלקו הארץ לכל שבטי ישראל לגולגלותם , שאם כן , מה הבכורה הזאת בירושה?! ואם נאמר שנתנו לכל אחד ואחד מבני יוסף פי שנים כאחד מכל איש שאר השבטים , לא הוזכר זה בכתוב כלל; ולא מצינו ביעקב שיתן בכורה ליוסף , אלא שאמר בכאן "כראובן ושמעון יהיו לי" (לעיל , ה) , ומזה אמר הכתוב "נתנה בכורתו ליוסף בן ישראל" (דה"א ה , א) - אם כן היו לגמרי כשני שבטים , והיא בכורתו , וכך הם דברי חכמים בכל מקום. אבל הענין איננו כלל כמו שאמר הרב , שארץ ישראל לשבטים נתחלקה , שנים עשר חלקים שוים עשו ממנה , ונטל שבט שמעון הממועט שבהם כשבט יהודה שמרובה באכלוסין , ונטלו אפרים ומנשה כראובן ושמעון בשוה; וכך העלו בגמרא בפרק 'יש נוחלין' (ב"ב קכב , א) , וכתוב "תתנחלו... הארץ לשני עשר שבטי ישראל יוסף חבלים" (יח' מז , יג) , וכן אמר אנקלוס: "תרין שבטין יפקון מבנוהי יקבלון חולקא ואחסנתא" (ת"א לבר' מט , כב) - שיהיו שוים בקבלת הנחלה; וטעם "חולקא" - חלק בכור , "ואחסנתא" - ירושת הפשוט. ומה שאמר הכתוב "לרב תרבה... ולמעט תמעיט" (במ' כו , נד) - לענין בתי אבות הנזכרים בפרשה דבר הכתוב , שהשבט מחלק חלקו לבתי אבות של יוצאי מצרים , ובית אב מרובה נותנין לו חלק גדול , ובית אב ממועט נותנין לו חלק קטן , ומתים יורשים חיים; כדמפורש ב'סיפרי' (ספ"ב קלב) , ורבנו שלמה הזכירו בפרשת 'פינחס' (במ' כו , נה). והכלל בענין יוסף , שהיה בכור לנחלה , ואם חלקו ישראל הארץ לשבטים בשוה , כמוזכר בגמרא , נתנו לו כראובן ושמעון בשוה. ואם אולי נאמר שחלקוה לגלגלותם , כנגלה מן הכתוב , נתנו להם כפלים במספרם: חלק פשוט כדין שאר האנשים , וחלק שני בכורה לו; ויהיה טעם "כראובן ושמעון" - כפלים במספרם. אבל שיהיה יוסף כשאר השבטים בנחלה , ותהיה הבכורה להקרא שני שבטים כמאמר הרב , זה דבר שאי איפשר בשום פנים. (ז) כתוב בפירושי רבנו שלמה: ואקברה שם - ולא הולכתיה אפילו לבית לחם , להכניסה לארץ. ולא ידעתי מהו , וכי בחוצה לארץ נקברה , חס ושלום!? שהרי בארץ מתה ושם נקברה , כמו שנאמר כאן בפירוש: מתה עלי רחל בארץ כנען , ושם כתוב עוד מפורש "ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען היא בית אל" (בר' לה , ו) , וכתיב "ויסעו מבית אל ויהי עוד כברת הארץ לבא אפרתה" (שם , טז) , ומתה בדרך בין בית אל ובין בית לחם אפרתה , בארץ ישראל. ואקברה שם - וידעתי שיש בלבך עלי , אבל דע לך שעל פי הדבר קברתיה שם , שתהא לעזרה לבניה כשיגלם נבוזר אדן , והיו עוברים דרך שם , יצתה על קברה ובקשה רחמים עליהם , שנאמר "קול ברמה נשמע... רחל מבכה על בניה" (יר' לא , יד); והקדוש ברוך הוא משיבה: "יש שכר לפעולתך... ושבו בנים לגבולם" (שם , טו - טז); לשון רבנו שלמה. וצריך על כל פנים שיהיה רמז במקרא לטעם הזה שאמרו באגדה זו , ושמא זהו מה שאמר הכתוב: מתה עלי רחל בדרך , ואקברה שם בדרך , כלומר: בדרך אשר יעברו בה בניה מתה , ושם קברתיה לטובתם; כי היא לא מתה בדרך , רק ברמה שהיא עיר בארץ בנימן ושם נקברה , אבל בדרך של עתיד מתה; והכתוב לא יפרש בעתידות , רק ירמוז בהן. ועל דרך הפשט גם כן , אמר לו כן כמתנצל , שלא יחר ליוסף בראות חפצו בקבורת המערה על שלא קבר אמו שם , וכאשר קבר שם את לאה , ולכך אמר לו , כי מתה בארץ כנען ולא נקברה בחוצה לארץ , כאשר תהיה קבורת מצרים ליעקב , ומתה בדרך בפתע פתאום , ולא יכול לקברה שם , כי איך יעזוב את בניו ואת מקנהו בדרך וילך מהרה עמה למערת המכפלה? ואיה הרופאים והרפואות לחנט אותה? וזה טעם עלי. ואעפ"י שמערת המכפלה אינה רחוקה משם , רק כחצי יום , היה יעקב כבד מאד במקנה הגדול ובני בית , ולא יגיעו שם רק בימים רבים , וכן עשה בדרך ההוא ימים רבים עד בואו אל אביו; ושנו חכמים (מו"ק כז , א): ולא של נשים לעולם , מפני הכבוד. ואני סבור שהיו אלו דברי התנצלות , וגם יוסף יודע שמתה בדרך ונקברה בארץ , וכבוד עשה לה במותה (ע"פ דה"ב לב , לג) , אבל הכונה ליעקב , שלא הוליך אותה למערה כדי שלא יקבור שם שתי אחיות , כי יבוש מאבותיו; ולאה היא הנשאת לו ראשונה בהיתר , ורחל באהבתו אותה ובנדר אשר נדר לה לקחה. (ט) אשר נתן לי אלהים בזה - לא היה יוסף צריך להודיע לאביו כי במצרים נולדו לו , שהרי כשפירש ממנו לא היה לו אשה ובנים , והוא אמר לו כבר "שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים" (לעיל , ה)!? ונראה לי כי פירוש בזה - בענין הזה שאמרת , שנתנם לי השם קודם בואך אלי מצרימה , והם אשר אמרת עליהם שהם לך (שם); וכן "ובזה הנערה באה אל המלך" (אס' ב , יג). ואמר נתן לי אלהים - שעשה לי השם נסים , עד שנתן לי המלך האשה והיו לי הבנים האלה ממנה. (טו) ויברך את יוסף ויאמר - הטעם: כי לברך את יוסף באהבתו אותו , ברך את בניו. ויגיד כי לא היה ליוסף זרע אחר , והיתה כל ברכתו בברכת אלה הנערים; או שיקראו שאר בניו על שם אחיהם , ומברכתם יבורכו גם הם. והוא הנכון בעיני , כי הנביא אמר "ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו" (לעיל , ו) , ודברו לא יהיה לריק , אבל הוליד אחרי כן בנים , כדעת אנקלוס שאמר "ובנין דתוליד בתריהון" (שם). ויהיה "אשר הולדת" - עבר במקום עתיד , כמו "אשר לקחתי מיד האמורי" (להלן , כב) , ורבים מלבדו; כי על דרך הפשט יֵרָאֶה , שכבר היו לו בנים , שהוליד אחרי בואו אליו מצרימה , ממה שהוצרך להאריך , ולא אמר 'ועתה שני בניך הנולדים לך אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ומולדתך אשר תוליד לך יהיו'. וזה טעם מה שאמר "וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב" (בר' מא , נ) , כי אחרי הרעב נולדו לו עוד בנים אחרים , והכתוב לא יזכיר אותם , כי אין בהם צורך. האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק - יקרא הנביא אל אלהי אבותיו , אשר לו הגדולה והגבורה (ע"פ דה"א כט , יא) ועשה עמהם את הגדולות ואת הנוראות , ויקרא לאלהי האמת , אשר הוא רועה אותו מעודו. ויתכן שיהיה הרועה אותי - מגזרת "רעך ורע אביך אל תעזוב" (מש' כז , י) , כי במדה ההיא שלום ורעות. ו"המלאך הגואל" (להלן , טז) - הוא העונה אותו בעת צרתו (ראה בר' לה , ג) , ושאמר לו "אנכי האל בית אל" (בר' לא , יג) , והוא שנאמר עליו "כי שמי בקרבו" (שמ' כג , כא) , ולכך אמר "בקרב הארץ" (להלן , טז); והרי זה מבואר למשכיל. ואל יקשה עליו מעודי עד היום הזה , עם מה שכתבנו בפסוק "ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק" (בר' מו , א) , כי מעודו ינחהו בדרך אמת (ע"פ בר' כד , מח) , אבל לא נתיחד לו המדה עד שובו לארץ אבותיו , מפני היותו בחוצה לארץ; גם בעבור שהוצרך להתנהג עם לבן בדרך פתלתול , ואיננו דרך האמת. (טז) וטעם ויקרא בהם שמי - אמר רבי אברהם , שנקראו ישראל על שם אפרים , כאשר הם נקראים 'זרע אברהם יצחק ויעקב'. ואיננו נכון , כי הכתוב אמר בהם , והנה לא נקראו על שם מנשה; ואולי בעבור שיקראו "בית יוסף" (עו' א , יח). והנכון , שיעמד זרעם ושמם , ויהיה שם אברהם יצחק ויעקב נזכר בהם לעולם. (יז) וירע בעיניו - אולי יוסף היה אוהב את מנשה יותר בעבור היותו בכור , לכן חרה לו. והנכון בעיני , כי חשב שטעה אביו בהם , ואם היתה ברכתו בבלי דעת , לא תבא עליהם , כי איננה ברוח הקדש כראוי; וכאשר אמר לו "ידעתי בני ידעתי" (להלן , יט) , נתפייס. (כ) ויברכם ביום ההוא - טעם ביום ההוא: בעבור שיוסף יפצר בו לשום מנשה ראשון , הגיד כי לא רצה להסיר יד ימינו מראש אפרים על ראש מנשה , ולא עוד , אלא שחזר ואמר בפירוש במעמד ההוא בפני יוסף בברכו אותם: כאפרים וכמנשה; וישם את אפרים לפני מנשה בכל ברכותיו. וטעם בך יברך ישראל - אל יוסף ידבר: כי בזרעך יברך עם ישראל , ויאמר למתברך: ישימך אלהים כאפרים וכמנשה. (כב) ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך - אחרי שבירך את בני יוסף ועשאם שני שבטים , חזר אל יוסף ואמר לו: "הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם" בגלות (לעיל , כא) - להציל אתכם מכל צרה , ותפרו ותרבו מאד , וישיב "אתכם אל ארץ אבותיכם" (שם) לנחול אותה , ואני כבר נתתי לך בארץ ההיא החלק האחד אשר בידי לתת , והוא חלק הבכורה , להיותך בו יתר על אחיך , ליום שלקחתי אותו מיד האמורי בחרבי ובקשתי. וזה כולו פיוס ליוסף ואהבתו אותו , כי הודיעו שנתן לו הבכורה , להיות בניו מעתה מתברכים להעשות שני שבטים , ושיהיו שני שבטים בדגלי המדבר וחנוכת הנשיאים; וגם החלק אשר לו בנחלה , נתן לו שיזכה בו כאשר יכבשו הארץ בחרב ובקשת ובמלחמה. והנה אמר לו: עשיתי עמך כל הטובה שיכלתי לעשות לך , לעת שהייתי יכול לעשותה; כי אין ברשות יעקב בארץ רק שכם אחד , שאין בידו לגזול מאחד מבניו את נחלתו , רק הבכורה היתה לו לתת אותה לטוב בעיניו , והנה נתן אותה אליו. וטעם מיד האמורי - כי ישראל לקחו הארץ תחלה מיד האמורי , כי סיחון ועוג שני מלכי האמורי היו (ראה דב' ד , מז) , והמלחמה הראשונה והגדולה שהיתה להם בכבוש הארץ היתה לבניו של יוסף עם האמורי , היא מלחמת יהושע עמם , ובם נעשה הנס הגדול , כדכתיב "אז ידבר יהושע ליי' ביום תת יי' את האמורי לפני בני ישראל" וגו' (יהו' י , יב); ומיד האמורי היה חלק ונחלה לבני יוסף , כמו שכתוב "וילכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדוה ויורש את האמורי אשר בה" (במ' לב , לט) , וגם בני אפרים נחלו בגבול האמורי , כמו שכתוב "ויואל האמורי לשבת בהר חרס באילון ובשעלבים ותכבד יד בית יוסף ויהיו למס" (שו' א , לה). וטעם בחרבי ובקשתי - כי הארץ לא תכבש להם , רק בחרב ובקשת; ירמוז למה שאמר הכתוב "לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה. כי מאת יי' היתה לחזק לבם לקראת ישראל למלחמה למען החרימם" (ראה יהו' יא , יט - כ). וייחס החרב והקשת אליו , כי זכותו היא העושה עמם מלחמה והוא הנלחם להם , לא הם עצמם , וכענין שאמר הכתוב "כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם" (תה' מד , ד); וזהו 'בזכות האבות' , כי על דרך האמת: "ימינך" - לאברהם , "וזרועך" - ליצחק , ו'אור הפנים' - ליעקב. וקרוב אלי עוד , שעשה יעקב כדרך שיעשו הנביאים: נטה ידו בחרב כנגד ארץ האמורי וזרק שם חצים , להיותה נכבשת לבניו , כענין שעשה אלישע: "וישם ידיו על ידי המלך... ויאמר אלישע ירה ויור" (מ"ב יג , טז - יז); ואע"פ שלא ספר הכתוב כן , ירמזנו בפסוק הזה. ויתכן שזה טעם אמרו לקחתי , כי מאז לוקחה הארץ לפניו.