מאגר הכתר בראשית פרק מט עם פירוש ר' יוסף בכור שור

פרק מט
[רביעי] [א] וַיִּקְרָ֥א יַעֲקֹ֖ב אֶל־בָּנָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הֵאָֽסְפוּ֙ וְאַגִּ֣ידָה לָכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִקְרָ֥א אֶתְכֶ֖ם בְּאַחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים:
[ב] הִקָּבְצ֥וּ וְשִׁמְע֖וּ בְּנֵ֣י יַעֲקֹ֑ב וְשִׁמְע֖וּ אֶל־יִשְׂרָאֵ֥ל אֲבִיכֶֽם:
[ג] רְאוּבֵן֙ בְּכֹ֣רִי אַ֔תָּה כֹּחִ֖י וְרֵאשִׁ֣ית אוֹנִ֑י יֶ֥תֶר שְׂאֵ֖ת וְיֶ֥תֶר עָֽז:
[ד] פַּ֤חַז כַּמַּ֙יִם֙ אַל־תּוֹתַ֔ר כִּ֥י עָלִ֖יתָ מִשְׁכְּבֵ֣י אָבִ֑יךָ אָ֥ז חִלַּ֖לְתָּ יְצוּעִ֥י עָלָֽה: פ
[ה] שִׁמְע֥וֹן וְלֵוִ֖י אַחִ֑ים כְּלֵ֥י חָמָ֖ס מְכֵרֹתֵיהֶֽם:
[ו] בְּסֹדָם֙ אַל־תָּבֹ֣א נַפְשִׁ֔י בִּקְהָלָ֖ם אַל־תֵּחַ֣ד כְּבֹדִ֑י כִּ֤י בְאַפָּם֙ הָ֣רְגוּ אִ֔ישׁ וּבִרְצֹנָ֖ם עִקְּרוּ־שֽׁוֹר:
[ז] אָר֤וּר אַפָּם֙ כִּ֣י עָ֔ז וְעֶבְרָתָ֖ם כִּ֣י קָשָׁ֑תָה אֲחַלְּקֵ֣ם בְּיַעֲקֹ֔ב וַאֲפִיצֵ֖ם בְּיִשְׂרָאֵֽל: פ
[ח] יְהוּדָ֗ה אַתָּה֙ יוֹד֣וּךָ אַחֶ֔יךָ יָדְךָ֖ בְּעֹ֣רֶף אֹיְבֶ֑יךָ יִשְׁתַּחֲוּ֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֥י אָבִֽיךָ:
[ט] גּ֤וּר אַרְיֵה֙ יְהוּדָ֔ה מִטֶּ֖רֶף בְּנִ֣י עָלִ֑יתָ כָּרַ֨ע רָבַ֧ץ כְּאַרְיֵ֛ה וּכְלָבִ֖יא מִ֥י יְקִימֶֽנּוּ:
[י] לֹֽא־יָס֥וּר שֵׁ֙בֶט֙ מִֽיהוּדָ֔ה וּמְחֹקֵ֖ק מִבֵּ֣ין רַגְלָ֑יו עַ֚ד כִּֽי־יָבֹ֣א שִׁילֹ֔ה שִׁיל֔וֹ וְל֖וֹ יִקְּהַ֥ת עַמִּֽים:
[יא] אֹסְרִ֤י לַגֶּ֙פֶן֙ עִירֹ֔ה עִיר֔וֹ וְלַשֹּׂרֵקָ֖ה בְּנִ֣י אֲתֹנ֑וֹ כִּבֵּ֤ס בַּיַּ֙יִן֙ לְבֻשׁ֔וֹ וּבְדַם־עֲנָבִ֖ים סוּתֹֽה סוּתֽוֹ:
[יב] חַכְלִילִ֥י עֵינַ֖יִם מִיָּ֑יִן וּלְבֶן־שִׁנַּ֖יִם מֵחָלָֽב: פ
[יג] זְבוּלֻ֕ן לְח֥וֹף יַמִּ֖ים יִשְׁכֹּ֑ן וְהוּא֙ לְח֣וֹף אֳנִיֹּ֔ת וְיַרְכָת֖וֹ עַל־צִידֹֽן: פ
[יד] יִשָּׂשכָ֖ר חֲמֹ֣ר גָּ֑רֶם רֹבֵ֖ץ בֵּ֥ין הַֽמִּשְׁפְּתָֽיִם:
[טו] וַיַּ֤רְא מְנֻחָה֙ כִּ֣י ט֔וֹב וְאֶת־הָאָ֖רֶץ כִּ֣י נָעֵ֑מָה וַיֵּ֤ט שִׁכְמוֹ֙ לִסְבֹּ֔ל וַיְהִ֖י לְמַס־עֹבֵֽד: ס
[טז] דָּ֖ן יָדִ֣ין עַמּ֑וֹ כְּאַחַ֖ד שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
[יז] יְהִי־דָן֙ נָחָ֣שׁ עֲלֵי־דֶ֔רֶךְ שְׁפִיפֹ֖ן עֲלֵי־אֹ֑רַח הַנֹּשֵׁךְ֙ עִקְּבֵי־ס֔וּס וַיִּפֹּ֥ל רֹכְב֖וֹ אָחֽוֹר:
[יח] לִישׁוּעָתְךָ֖ קִוִּ֥יתִי יְהוָֽה: ס
[חמישי] [יט] גָּ֖ד גְּד֣וּד יְגוּדֶ֑נּוּ וְה֖וּא יָגֻ֥ד עָקֵֽב: ס
[כ] מֵאָשֵׁ֖ר שְׁמֵנָ֣ה לַחְמ֑וֹ וְה֥וּא יִתֵּ֖ן מַֽעֲדַנֵּי־מֶֽלֶךְ: ס
[כא] נַפְתָּלִ֖י אַיָּלָ֣ה שְׁלֻחָ֑ה הַנֹּתֵ֖ן אִמְרֵי־שָֽׁפֶר: ס
[כב] בֵּ֤ן פֹּרָת֙ יוֹסֵ֔ף בֵּ֥ן פֹּרָ֖ת עֲלֵי־עָ֑יִן בָּנ֕וֹת צָעֲדָ֖ה עֲלֵי־שֽׁוּר:
[כג] וַֽיְמָרֲרֻ֖הוּ וָרֹ֑בּוּ וַֽיִּשְׂטְמֻ֖הוּ בַּעֲלֵ֥י חִצִּֽים:
[כד] וַתֵּ֤שֶׁב בְּאֵיתָן֙ קַשְׁתּ֔וֹ וַיָּפֹ֖זּוּ זְרֹעֵ֣י יָדָ֑יו מִידֵי֙ אֲבִ֣יר יַעֲקֹ֔ב מִשָּׁ֥ם רֹעֶ֖ה אֶ֥בֶן יִשְׂרָאֵֽל:
[כה] מֵאֵ֨ל אָבִ֜יךָ וְיַעְזְרֶ֗ךָּ וְאֵ֤ת שַׁדַּי֙ וִיבָ֣רֲכֶ֔ךָּ בִּרְכֹ֤ת שָׁמַ֙יִם֙ מֵעָ֔ל בִּרְכֹ֥ת תְּה֖וֹם רֹבֶ֣צֶת תָּ֑חַת בִּרְכֹ֥ת שָׁדַ֖יִם וָרָֽחַם:
[כו] בִּרְכֹ֣ת אָבִ֗יךָ גָּֽבְרוּ֙ עַל־בִּרְכֹ֣ת הוֹרַ֔י עַֽד־תַּאֲוַ֖ת גִּבְעֹ֣ת עוֹלָ֑ם תִּֽהְיֶ֙יןָ֙ לְרֹ֣אשׁ יוֹסֵ֔ף וּלְקָדְקֹ֖ד נְזִ֥יר אֶחָֽיו: פ
[ששי] [כז] בִּנְיָמִין֙ זְאֵ֣ב יִטְרָ֔ף בַּבֹּ֖קֶר יֹ֣אכַל עַ֑ד וְלָעֶ֖רֶב יְחַלֵּ֥ק שָׁלָֽל:
[כח] כָּל־אֵ֛לֶּה שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֑ר וְ֠זֹאת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר לָהֶ֤ם אֲבִיהֶם֙ וַיְבָ֣רֶךְ אוֹתָ֔ם אִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר כְּבִרְכָת֖וֹ בֵּרַ֥ךְ אֹתָֽם:
[כט] וַיְצַ֣ו אוֹתָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אֲנִי֙ נֶאֱסָ֣ף אֶל־עַמִּ֔י קִבְר֥וּ אֹתִ֖י אֶל־אֲבֹתָ֑י אֶ֨ל־הַמְּעָרָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׂדֵ֖ה עֶפְר֥וֹן הַחִתִּֽי:
[ל] בַּמְּעָרָ֞ה אֲשֶׁ֨ר בִּשְׂדֵ֧ה הַמַּכְפֵּלָ֛ה אֲשֶׁ֥ר עַל־פְּנֵי־מַמְרֵ֖א בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן אֲשֶׁר֩ קָנָ֨ה אַבְרָהָ֜ם אֶת־הַשָּׂדֶ֗ה מֵאֵ֛ת עֶפְרֹ֥ן הַחִתִּ֖י לַאֲחֻזַּת־קָֽבֶר:
[לא] שָׁ֣מָּה קָבְר֞וּ אֶת־אַבְרָהָ֗ם וְאֵת֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ שָׁ֚מָּה קָבְר֣וּ אֶת־יִצְחָ֔ק וְאֵ֖ת רִבְקָ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וְשָׁ֥מָּה קָבַ֖רְתִּי אֶת־לֵאָֽה:
[לב] מִקְנֵ֧ה הַשָּׂדֶ֛ה וְהַמְּעָרָ֥ה אֲשֶׁר־בּ֖וֹ מֵאֵ֥ת בְּנֵי־חֵֽת:
[לג] וַיְכַ֤ל יַֽעֲקֹב֙ לְצַוֹּ֣ת אֶת־בָּנָ֔יו וַיֶּאֱסֹ֥ף רַגְלָ֖יו אֶל־הַמִּטָּ֑ה וַיִּגְוַ֖ע וַיֵּאָ֥סֶף אֶל־עַמָּֽיו:

פרק מט
(ב) הקבצו ושמעו - מכריז היה להם שיבואו לשמוע נבואת אביהם ועניין ברכתם. (ג) ראובן בכורי אתה - מודה אני שאתה בכורי. כחי וראשית אוני. אוני - לשון 'כח' , כמו "ולאין אונים עצמה ירבה" (יש' מ , כט); וכפל מלה הוא. יתר שאת ויתר עז - כלומר: ראוי אתה ליתרון נשיאות ויתרון עוז וממשלה על אחיך. (ד) פחז כמים אל תותר - כלומר: נחפז היתרון לימשך ולהיות נִגר מעליך כמים שנגרים ונמשכים; לשון "ויהי דוד נחפז ללכת" (ש"א כג , כו); והתיבה הפוכה , כמו "שמלה" (יש' ג , ז) - "שלמה" (שמ' כב , ח). אל תותר - אל תקח יתרון על אחיך. כל 'אל' שבמקרא - לשון בקשה או לשון אזהרה , כמו "אל נא אחי תרעו" (בר' יט , ז); "אל תתנינו בנפש צרינו" (ראה תה' כז , יב); וכאלה רבים; ולשון אזהרה , כמו "אל תדמי בנפשך" וגו' (אס' ד , יג); "אל תקח מאתו נשך" (וי' כה , לו); וכן רבים; כמו שאמרו רבותינו (שבועות ד , א): כל מקום שנאמר 'השמר' , 'פן' ו'אל' אינו אלא 'לא תעשה'; וכאן הזהירו שלא ליקח שררה על אחיו. אל תותר - כמו "אל תט" (מש' ד , כז) , מן 'יטה' , יאמר אל תותר מן 'יתר'; כי היתרון נחפז ללכת ממך כמים. פחז כמים - לשון 'פעל'; ורבנו שלמה פירש שהוא 'שם דבר' , לפי שכולו 'פתח' , ואם היה 'פָעַל' , היה חציו 'קמץ' וחציו 'פתח'; ולפי זה יכולני לפרש: פחיזה כמו למים היה ליתרון שלך , ולפיכך , אל תותר! והיינו הך. כי עלית משכבי אביך - כלומר: דהא עלית משכבי אביך; כי - כמו 'דהא' , דזה אחד מארבע לשונות; ולפיכך היה פחיזת יתרונך כמים. אז - כשעלית על משכבי. חללת - עשית חולין ומחולל. יצועי עלה - אותו שעלה על יצועי , דהיינו: עצמך; שבאותה שעה ירדת מקדושתך ונעשית חול ואבדת הבכורה והמלכות. ולפי שאמר לשון גנאי , כסה דבריו מעט ולא אמר בהדיא: 'חללת עצמך' , אלא: 'אותו שעלה על יצועי'; והיינו הך , אלא שדבר בלשון כבוד , שלא לקרותו חולין בהדיא. ויש לפרש: אז חיללת יצועי עלה - מי שרגיל לעלות על יצועי; כלומר: אותי. ואבן עזרא אמר: אז חיללת עצמך , ויצועי עלה - כלומר: נסתלק; ששוב בלא שכבתו עמה [הג"ה]. (ה) שמעון ולוי אחים - עתה פירש למה לא הייתה הממשלה לראובן , ועתה מפרש למה לא נתנה ללוי או לשמעון שהיו גדולים אחריו. אחים - שוים בדעת: שניהם כעסנים , ולפיכך הם רגילים זה אצל זה , שדעתם שוה , כדכתיב: כל עוף למינהו ישכון ובן אדם לדומה לו (ראה ב"ק צב , ב; ראה ב"ס יג , טו). כלי חמס מכירותיהם - הכרתם זה לזה ושיחתם כלי חמס הוא: כמה חמסנים יוצאים מתוך עצתם! מכירותיהם - כמו "איש מאת מכרו" (מ"ב יב , ו). (ו) בסודם אל תבא נפשי - אל תהי נפשי באה בסודם , שיהיו הם שרים ומלכים על בניי , ויתיעצו סוד עליהם (ע"פ תה' פג , ד) ויעשו להם רעות באפם. ובקהלם אל תחד כבודי - כשיקהלו יחד להתייעץ , אל תתייחד כבודי וזרעי , פן יעשו רעות בחמתם. כי באפם הרגו איש - רגילים הם להרוג בני אדם בכעסם ובאפם. וברצונם - אפילו בלא כעס עוקרים שוריהם של בני אדם; ולפיכך איני רוצה שימשלו על נפשי וכבודי - כלומר: על בניי , שיוכלו להקהל ולהמתיק סוד (ע"פ תה' נה , טו) עליהם. (ז) ארור אפם כי עז - אף ועברה עזה וקשה שלהם תהא ארורה , כי לא יוכלו אחיהם לסבלם להיות מלכים ומושלים עליהם , ולא יודו לדברו אם יאמר שימלכו , אלא אחלקם ואפיצם זה מזה , להתערב עם שאר אחיהם ביעקב ובישראל , ולא יקחו שום עיצה יחד. ולא היה ללוי חלק ונחלה (ע"פ דב' י , ט) , ונתפזר בכל ארץ ישראל , כי כל אחד נתן מעריו ללויים (ע"פ במ' לה , ח) , ושמעון לקח נחלה אצל יהודה כדי שתהא אימת מלכות עליו , כמו שנאמר "ויאמר יהודה אל שמעון" , שהיה אצלו: "עלה עמי בגורלי" (ראה שו' א , ג). (ח) יהודה אתה יודוך אחיך - בך יודו שתהא מלך עליהם; ואתה תהיה איש מצליח ותהיה ידך בעורף אויבך - שיפנו לך עורף וינוסו מפניך. ישתחוו לך בני אביך - שתהיה להם דורש טובתם ועושה משפט וצדקה , כדכתיב "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו" (ש"ב ח , טו). בני אביך - לפי שהם בני אב אחד ובני אמהות הרבה. (ט) גור אריה יהודה מטרף - מכל עושה טרף. עלית - שאין טורף ושולל על אויבך כמותך. ויש מפרשים: מטרף בני עלית - מעצמך ומרצונך , שאין אדם יכול להעלות אותך מעל טרף שלך עד שתרצה , כמו שנאמר "כאשר יהגה האריה על טרפו וקרא אחריו מלא רועים משאגתם ומהמונם לא יחת" (ראה יש' לא , ד) - עד שירצה ויעלה מעצמו; משום רבי יוסף קרא שמעתי. כרע רבץ כאריה - כלומר: אם תאמר שהוא טורף על אחרים ואחרים עליו , לכך אמר כרע רבץ כאריה וגו' - בשעה שכורע ורובץ בארצו , אין מי שיקימנו וירגישנו , כי כולם יריאים אותו; וכן מצינו בדוד שהיה שולל וטורף את האומות כדי לחלק לאחיו העניים , כדאמרינן (ברכות ג , ב): כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו ואומרים: עמך צריכין לפרנסה וכו' , עד - לכו ופשטו ידיכם בגדוד , מיד מתייעצין באחיתופל ונמלכין בסנהדרין וכולי'; מפֹרש בפרק קמא דברכות (שם). ולפי האגדה יש לפרש: מטרף בני עלית - כלומר: מטרף שאתה עושה נתעליתה , שאתה עושה ממנו צדקה. (י) לא יסור שבט מיהודה - בא לפרש מתי יבא לו המלכות , ואמר לו: לא תעלה על לבך שתהיה בעניות עד שיבוא זמן מלכותך , כי לא יסור שבט וממשלה ממך , כי לעולם יחשבוך לגדול ותהיה מקל ורצועה בידך. ומחוקק שכתב - ותחוקק גזירות , מצוות , על אחרים; כלומר: עד כי יבא שילה תהיה שוטר ומושל , אבל משבא שילה תהיה מלך; כי משבא יומו של שילה שנחרב , אז צמחה מלכות בית דוד , כדכתיב בספר תהילים "ויטש משכן שילה" , "וימאס באוהל יוסף" , "ויבחר בדוד עבדו" (תה' עח , ס , סז , ע) ובירושלם אשר רצה (ראה שם סח) - אלמא דבביאת יומו של שילה תלוי מלכות בית דוד; ובִישֵר לו יעקב שאז יהיה מלך , ועד ביאת שילה לא יהיה בשפלות , רק שבט ומחוקק , אבל משיבא שילה לו יקהת עמים - אז יקהלו אליו כל ישראל להמליכו , כדכתיב "ויבאו כל ישראל חברונה להמליך את דוד" (ראה ש"ב ה , א; דה"א יב , לט). וכן מצינו שיהיה שבט יהודה גדול לעולם , כדכתיב "ויהי המקריב ביום הראשון... נחשון בן עמינדב" (במ' ז , יב) - שהיה ראש לדגלים ולחנוכת המזבח , וכתיב "מי יעלה לנו בראשונה... ויאמר יי' יהודה יעלה" (ראה שו' א , א - ב). יקהת - לשון 'קיבוץ' , כמו "לקהת (בנוסחנו: ליקהת) אם" (מש' ל , יז). יש לפרש: לשון 'קהיון שינים' - שקהו שיניהם של אומות העולם בשעה ששמעו שמלך דוד על ישראל , כדכתיב "ויעלו... פלשתים לבקש את דוד" (ש"א ה , יז). (יא) אסרי לגפן עירה - לפי שאמר כי יהודה טורף ושולל , אמר לך: לא תהיה סבור שלכך הוא שולל , שאין ארצו מבורכת ואין לו מה יאכל , כי ארצו מבורכת , ואינו שולל , רק לחלק לאחיו העניים , כמו שפירשתי (לעיל , ט). אוסרי - כמו 'אוסר' , והיו"ד מיותרת , כמו "היושבי בשמים" (תה' קכג , א). לגפן - כמו: לגפן אחת. ולשורקה - לזמורה אחת הוא אוסר עירה שלו , זמורה אחת היא - מטעינו כולו. בני אתונו - פירש: כמו 'בן אתונו' , והיו"ד יתירה , כמו של אוסרי. יש לפרש דהכי קאמר: יהודה בני אוסר לשורקה אתונו. כיבס ביין לבושו - מרוב יין עושה בו מִשְׁרֶה וכביסה. (יב) חכלילי עיניים מיין - עיניו , פניו , מראיתו , אדום , כמו "וכסה את עין הארץ" (שמ' י , ה) - שהוא 'מראית הארץ'; מראיתו אדום מן היין שהוא שותה , ושיניו לבנות מחלב שהוא אוכל. ויש לפרש: אדום מראיתו יותר מן היין , ושיניו לבנות יותר מחלב , כלומר: אדם יפה ובעל תואר והגון למלכות , כדכתיב בדוד "אדמוני עם יפה עינים וטוב תואר" (ראה ש"א טז , יב). (יג) זבולן לחוף ימים - על שפת הים , מקום שהספינות באות לנמל וחופות שם על שפת הים ומביאות שם כל סחורה וכל הון יקר , ובני זבולון מוליכין סחורה בים ומרויחין הרבה. וירכתו על צידון - גבולו , כמו "על ירך המזבח צפונה" (וי' א , יא); ומוליכין סחורה לצידון , ובני צידון להם , שהם אנשי סחורה , כדכתיב "סוחרי צידון... מלאוך" (ראה יש' כג , ב). ולא ידעתי למה הזכיר זבולן קודם יששכר , וגם משה אמר "שמח זבולון בצאתך" - לסחורה , "ויששכר באהליך" (דב' לג , יח) - שיושב שם לשמר שדותיו; וגם אחר דן - גד , אשר (להלן , יט - כ) ואחר כך נפתלי (להלן , כא) , והיה לו לסדר אחר דן נפתלי. (יד) יששכר חמור גרם - בעל עצמות , כמו "לא גרמו לבוקר" (צפ' ג , ג) , חזק לחרוש שדות ולְשַׂדֵּד תלמים; שבני יששכר עובדי אדמה היו ולא בעלי סחורה. בין המשפתים - בין תחומי השדות , לשמור שם גנותיו ופרדסיו. (טו) וירא מנוחה כי טוב - ראה כי טוב להיות בביתו במנוחה מלצאת ולבא בסחורה. ואת הארץ כי נעמה - וראויה להספיק לו צרכיו בלא טורח סחורה. ויט שכמו לסבול - עבודת אדמה. ויהי למס עובד - על שהיה נותן ממנה תרומה ומעשרות לכהנים וללוים וגם למלכי ישראל , כדכתיב: "כרמכם וזיתכם הטובים... יעשור" (ש"א ח , יד - טו). (טז) דן ידין עמו - לשון נופל על הלשון , כמו "יהודה אתה יודוך" (לעיל , ח). כאחד שבטי ישראל - אעפ"י שהוא מבני השפחות , יעמיד שופט גדול וחזק שישפוט את ישראל בכחו , "והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים" (שו' יג , ה). כאחד שבטי ישראל - כמיוחד שבשבטי ישראל. (יז) יהי דן נחש עלי דרך - שהיה דן אחרון לדגלים; וגם בארץ ישראל היה עומד על הגבול , כדכתיב "כל ישראל מדן ועד באר שבע" (ש"א ג , כ) , וכשהיו שונאים באים על ישראל , בו פוגעים תחילה , והוא נלחם בהם ומונע אותם מלעבור , כנחש העומד על הדרך כבריח ומונע את העוברים; וכשהיו מגיעים אצלו , היה נחש נושך הסוס בעקבו , והוא נופל על עקבותיו והרוכב נופל לאחוריו; כך דן כשהיו השונאין פוגעין בו , היה נלחם בהם ומשיבם אחור , שלא יכנסו בארץ ישראל. (יח) לישועתך - אני מקוה הקדוש ברוך הוא ומצפה לו שיושיעך , שכל זמן שהקדוש ברוך הוא מושיע אותך , אין ישראל יראים כלום , שאתה עומד על הספר כבריח. (יט) גד גדוד יגודנו - כלומר: גד גדוד שיגוד עמו , כגון ראובן וחצי שבט מנשה שיעברו עמו חלוצים. והוא - גד עצמו , יגוד עקב - יחזור על עקיבו שלם לביתו ולארצו במניין הגדוד שיגוד. (כ) מאשר שמנה לחמו - יותר מאשר שמנה לחמו של גד , שטובה ארצו של גד משל אשר , כי היה המקום מקום מקנה. והוא - אשר , יתן מעדני מלך - ולא מפני שארצו של אשר רעה , כי הוא אשר יתן מעדני מלך , כי ארצו טובה , חשובה ושמינה. (כא) אילה שלחה - ארצו של נפתלי מבכרת ומבשלת פירותיה כאילה זו שממהרת לרוץ. הנותן אמרי שפר - משם באות בשורות טובות לעולם , שמי שבא מארץ נפתלי אמר: כבר ראיתי ענבים מבושלים ותאנים ורמונים גמורים וכן ראיתי כבר פרחים וסמדר , והבריות שמחות , ויפה בעיניהם כשהעולם מתחדש ומתבכר ופירות חדשות באות לעולם. וגם יש לפרש , כי בני נפתלי קלים ברגליהם כצבאים , וכשהיו ישראל הולכים למלחמה ונוצחים , היו בני נפתלי רצים ושבים תחילה ברוב מרוצתם ומבשרין את הישועה; וזהו הנותן אמרי שפר. (כב) בן פורת יוסף בן פורת עלי עין - דרך הפסוק להתחיל דברו ואינו גומרו , ואחר מתחיל וגומר , כמו: "נשאו נהרות" (תה' צג , ג) - ולא פירש מה נשאו נהרות , ואחר כן מפרש: "נשאו נהרות קולם" (שם); וכן בן פורת יוסף - שיהא פרה ורבה , ולא פירש כיצד , ואחר כך פירש: בן פורת עלי עין - שיהא פרה ורבה כאילו הוא שתול עלי מים , מעין הטוב שאינו פוסק , ומשקה שתילים הנטועים סביביו. בנות - פאורות ובדים. צעדה עלי שור - שהפאורות גדולים ומתנכרים על החומות ועל המגדלים. שור - 'חומה' בלשון ארמי. וכן יוסף פרה ורבה , שיצאו ממנו שני שבטים גדולים והם עם רב , כדכתיב ביהושע "ואני עם רב... אשר עד כה ברכני" (יהו' יז , יד) - כך אמרו בני יוסף אל יהושע. צעדה - שהעביר המעיין את הפאורות על החומה מתוך שמשקה אותם; כמו "יצרו צעדי אונו" (איוב יח , ז). (כג) וימררהו - עשאוהו מטרה לחיצים; 'משטרנט לוי' ('הציבו אותו' בלעז); כמו "הציבי לך תמרורים עשי לך ציונים" (ראה יר' לא , כ) - כמו סימנין בדרך , וכן המטרה - סימן שירה שם החץ; וכן הוא אומר: וימררהו - עשו אותו מטרה. ורבו - כמו "רובה קשת" (בר' כא , כ) , וכמו "יסובו עלי רביו" (איוב טז , יג) - חיציו - שירדו בו חצים; כלומר: שדברו עליו רעות , כמו שנאמר "חץ שחוט לשונם" (יר' ט , ז). על אחיו ועל אשת פוטיפר הוא אומר , כדכתיב "ולא יכלו דברו לשלום" (בר' לז , ד) , ואשת פוטיפר הלשינה עליו. (כד) ותשב באיתן קשתו - כלומר: קשתם נשברה , שלא יכלו לו , אבל קשתו , כשדיבר אתם קשות , עמדה קשתו באיתן ובחוזק - שכולם נפלו לפניו ובידו , וזן לכל , אותם , ועל אשת פוטיפר - שנעשה אדון לכל מצרים. ויפוזו - כמו "ודוד מפזז ומכרכר בכל עז" (שילוב של ש"ב ו , יד ו , טז); וכן יוסף היה מפזז ומכרכר בזרועותיו ומושך חציו בחזקה , כלומר: מתגבר כבודו. ואונקלוס תרגם לשון 'זהב' ו'פז'. מידי אביר יעקב - בא לו הכח הזה והממשלה , ומשם אביר יעקב , נעשה רועה ומפרנס לאבן ישראל - כלומר: לבני יעקב. אבן - שורש וחוזק , כמו "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה" (תה' קיח , כב) , שנאמר על דוד. ואונקלוס עשאו בגימטריא: אב ובן , והבי"ת משמש עם האל"ף וגם עם הנו"ן , ותרגמו: "אבהן ובנין" [הג"ה]. (כה) מאל אביך בא לך זאת , והוא יעזרך. ואת שדי התהלכת , שגמלת טוב לאחיך על שגמלו לך רע , והוא יברכך ברכת שמים מעל - של גשם ומטר , ומגד תבואת שמש (ע"פ דב' לג , יד) , ומתהום רובצת תחת - שיהא הטל עולה מן התהום להשקות את ארצך , וגם בשעה שיהיו הגשמים יורדין מן השמים , יעלה תהום נגדו , כמו שאמרו רבותינו (תענית כה , ב): אין לך טפח שיורד מלמעלה , שאין טפחים עולין מלמטה , כדכתיב "תהום אל תהום קורא לקול צינוריך" (תה' מב , ח). ברכת שדים ורחם - שלא יהא רחם של נשיו ובהמה מְשַכֵּל , אלא ילדו בעתם ובזמנם , לא יהו מפילות , והשדים יספיקו חלב הרבה לגדל הוולדות ולא יהו צומקות. ודרך גדילת האשה לקח ברכתן , השדים תחלה; ועוד שדרך לבא החלב בשדים קודם שיולד הוולד , ולכך לקח שדים תחילה; אבל ירמיה בקללתו אמר "תן להם רחם משכל ושדים צומקים" (נמצא בהו' ט , יד) - והכי קאמר: יהי רצון שיפילו , ואם תלדנה בזמנם , יהי רצון שיצמקו שדיהן ולא יוכלו לגדלם; ולפיכך לקח הרחם תחילה. (כו) ברכות אביך גברו - שנתן לי הקדוש ברוך הוא רוב בנים , יותר מאבותיי , וכולם בכלל ברכת אברהם לירש ארץ ישראל: נתן לאברהם בנים מהגר ומקטורה , ואמר "ביצחק יקרא לך זרע" (בר' כא , יב) - והוציא אחרים מכלל הברכה ומכלל ירושת הארץ; נתן ליצחק אותי ועשו , ואמר לי "כי לך ולזרעך אתן את הארץ" (צירוף של בר' כו , ג ובר' לה , יב) - והוציא עשו מן הברכה ומנחלת הארץ; אבל בניי כולם בכלל הברכה. וגם ליעקב נתנה נחלה בלא מְצָרִים , כמו שפירשו רבותינו (שבת קיח , א). עד תאות גבעות עולם - עד שנתאוו לברכות גדולי עולם. והם תהיינה לראש יוסף - שיהיו כל בניו לכלל הברכה ולכלל ירושת הארץ. נזיר אחיו - יוסף , שהיה מופרש ומובדל מאחיו; כמו "וינזרו מקדשי בני ישראל" (וי' כב , ב). ואעפ"י שכל אחיו היו כמו כן הם וזרעם בברכת הארץ , מכל מקום הוא זכה יותר מכולם , שנטל שני חלקים. (כז) בנימין זאב יטרף - כזאב שטורף ובורח ואינו מתעכב על טרפו , כי לא נמשכה מלכותו של שאול רק שתי שנים ומחצה , והוא היה שולל וטורף אויביו , כדכתיב "ושאול לכד המלוכה... וילחם... באדום ובמואב ובני עמון ובעמלק ובפלשתים בכל אשר יפנה ירשיע" (ראה ש"א יד , מז - מח) , אבל מלכות בית דוד דומה לאריה , שעומד על טרפו ואינו בורח , לפי שנמשכה מלכותו. בבוקר יאכל עד - מלכות שאול דומה לבוקר , לפי שהיה תחילת מלכות ישראל , כמו שהבקר תחילת היום. עד - לשון 'שלל' , 'ביזה'; 'עדאה' בלשון ארמי. ובערב - לאחר שערבה שמשם של ישראל , שגלו , יחלק שלל - שחילק שלל לאחרים ולא לקחו לעצמו; בימי מרדכי ואסתר , שהיו מבנימין , כתיב "ובביזה לא שלחו את ידם" (אס' ט , י). (כח) כל אלה שבטי ישראל שנים עשר - כל אלה שנים עשר שבטי ישראל הם. איש... כברכתו ברך אותם - ברכות העתידות לבוא עליהם , ויבוא להם. (לא) ושמה קברתי את לאה - כלומר: שלי היא ולחלקי , שהבכורה שלי , וכבר החזקתי בה , שכבר קברתי את לאה. (לג) ויאסוף את רגליו אל המטה - כשהיה מדבר עמהם היה יושב על המטה ורגליו על השרפרף , ואחר כך שכב ואסף רגליו אל המטה.