מאגר הכתר בראשית פרק מט עם פירוש רש"י

פרק מט
[רביעי] [א] וַיִּקְרָ֥א יַעֲקֹ֖ב אֶל־בָּנָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הֵאָֽסְפוּ֙ וְאַגִּ֣ידָה לָכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִקְרָ֥א אֶתְכֶ֖ם בְּאַחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים:
[ב] הִקָּבְצ֥וּ וְשִׁמְע֖וּ בְּנֵ֣י יַעֲקֹ֑ב וְשִׁמְע֖וּ אֶל־יִשְׂרָאֵ֥ל אֲבִיכֶֽם:
[ג] רְאוּבֵן֙ בְּכֹ֣רִי אַ֔תָּה כֹּחִ֖י וְרֵאשִׁ֣ית אוֹנִ֑י יֶ֥תֶר שְׂאֵ֖ת וְיֶ֥תֶר עָֽז:
[ד] פַּ֤חַז כַּמַּ֙יִם֙ אַל־תּוֹתַ֔ר כִּ֥י עָלִ֖יתָ מִשְׁכְּבֵ֣י אָבִ֑יךָ אָ֥ז חִלַּ֖לְתָּ יְצוּעִ֥י עָלָֽה: פ
[ה] שִׁמְע֥וֹן וְלֵוִ֖י אַחִ֑ים כְּלֵ֥י חָמָ֖ס מְכֵרֹתֵיהֶֽם:
[ו] בְּסֹדָם֙ אַל־תָּבֹ֣א נַפְשִׁ֔י בִּקְהָלָ֖ם אַל־תֵּחַ֣ד כְּבֹדִ֑י כִּ֤י בְאַפָּם֙ הָ֣רְגוּ אִ֔ישׁ וּבִרְצֹנָ֖ם עִקְּרוּ־שֽׁוֹר:
[ז] אָר֤וּר אַפָּם֙ כִּ֣י עָ֔ז וְעֶבְרָתָ֖ם כִּ֣י קָשָׁ֑תָה אֲחַלְּקֵ֣ם בְּיַעֲקֹ֔ב וַאֲפִיצֵ֖ם בְּיִשְׂרָאֵֽל: פ
[ח] יְהוּדָ֗ה אַתָּה֙ יוֹד֣וּךָ אַחֶ֔יךָ יָדְךָ֖ בְּעֹ֣רֶף אֹיְבֶ֑יךָ יִשְׁתַּחֲוּ֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֥י אָבִֽיךָ:
[ט] גּ֤וּר אַרְיֵה֙ יְהוּדָ֔ה מִטֶּ֖רֶף בְּנִ֣י עָלִ֑יתָ כָּרַ֨ע רָבַ֧ץ כְּאַרְיֵ֛ה וּכְלָבִ֖יא מִ֥י יְקִימֶֽנּוּ:
[י] לֹֽא־יָס֥וּר שֵׁ֙בֶט֙ מִֽיהוּדָ֔ה וּמְחֹקֵ֖ק מִבֵּ֣ין רַגְלָ֑יו עַ֚ד כִּֽי־יָבֹ֣א שִׁילֹ֔ה שִׁיל֔וֹ וְל֖וֹ יִקְּהַ֥ת עַמִּֽים:
[יא] אֹסְרִ֤י לַגֶּ֙פֶן֙ עִירֹ֔ה עִיר֔וֹ וְלַשֹּׂרֵקָ֖ה בְּנִ֣י אֲתֹנ֑וֹ כִּבֵּ֤ס בַּיַּ֙יִן֙ לְבֻשׁ֔וֹ וּבְדַם־עֲנָבִ֖ים סוּתֹֽה סוּתֽוֹ:
[יב] חַכְלִילִ֥י עֵינַ֖יִם מִיָּ֑יִן וּלְבֶן־שִׁנַּ֖יִם מֵחָלָֽב: פ
[יג] זְבוּלֻ֕ן לְח֥וֹף יַמִּ֖ים יִשְׁכֹּ֑ן וְהוּא֙ לְח֣וֹף אֳנִיֹּ֔ת וְיַרְכָת֖וֹ עַל־צִידֹֽן: פ
[יד] יִשָּׂשכָ֖ר חֲמֹ֣ר גָּ֑רֶם רֹבֵ֖ץ בֵּ֥ין הַֽמִּשְׁפְּתָֽיִם:
[טו] וַיַּ֤רְא מְנֻחָה֙ כִּ֣י ט֔וֹב וְאֶת־הָאָ֖רֶץ כִּ֣י נָעֵ֑מָה וַיֵּ֤ט שִׁכְמוֹ֙ לִסְבֹּ֔ל וַיְהִ֖י לְמַס־עֹבֵֽד: ס
[טז] דָּ֖ן יָדִ֣ין עַמּ֑וֹ כְּאַחַ֖ד שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
[יז] יְהִי־דָן֙ נָחָ֣שׁ עֲלֵי־דֶ֔רֶךְ שְׁפִיפֹ֖ן עֲלֵי־אֹ֑רַח הַנֹּשֵׁךְ֙ עִקְּבֵי־ס֔וּס וַיִּפֹּ֥ל רֹכְב֖וֹ אָחֽוֹר:
[יח] לִישׁוּעָתְךָ֖ קִוִּ֥יתִי יְהוָֽה: ס
[חמישי] [יט] גָּ֖ד גְּד֣וּד יְגוּדֶ֑נּוּ וְה֖וּא יָגֻ֥ד עָקֵֽב: ס
[כ] מֵאָשֵׁ֖ר שְׁמֵנָ֣ה לַחְמ֑וֹ וְה֥וּא יִתֵּ֖ן מַֽעֲדַנֵּי־מֶֽלֶךְ: ס
[כא] נַפְתָּלִ֖י אַיָּלָ֣ה שְׁלֻחָ֑ה הַנֹּתֵ֖ן אִמְרֵי־שָֽׁפֶר: ס
[כב] בֵּ֤ן פֹּרָת֙ יוֹסֵ֔ף בֵּ֥ן פֹּרָ֖ת עֲלֵי־עָ֑יִן בָּנ֕וֹת צָעֲדָ֖ה עֲלֵי־שֽׁוּר:
[כג] וַֽיְמָרֲרֻ֖הוּ וָרֹ֑בּוּ וַֽיִּשְׂטְמֻ֖הוּ בַּעֲלֵ֥י חִצִּֽים:
[כד] וַתֵּ֤שֶׁב בְּאֵיתָן֙ קַשְׁתּ֔וֹ וַיָּפֹ֖זּוּ זְרֹעֵ֣י יָדָ֑יו מִידֵי֙ אֲבִ֣יר יַעֲקֹ֔ב מִשָּׁ֥ם רֹעֶ֖ה אֶ֥בֶן יִשְׂרָאֵֽל:
[כה] מֵאֵ֨ל אָבִ֜יךָ וְיַעְזְרֶ֗ךָּ וְאֵ֤ת שַׁדַּי֙ וִיבָ֣רֲכֶ֔ךָּ בִּרְכֹ֤ת שָׁמַ֙יִם֙ מֵעָ֔ל בִּרְכֹ֥ת תְּה֖וֹם רֹבֶ֣צֶת תָּ֑חַת בִּרְכֹ֥ת שָׁדַ֖יִם וָרָֽחַם:
[כו] בִּרְכֹ֣ת אָבִ֗יךָ גָּֽבְרוּ֙ עַל־בִּרְכֹ֣ת הוֹרַ֔י עַֽד־תַּאֲוַ֖ת גִּבְעֹ֣ת עוֹלָ֑ם תִּֽהְיֶ֙יןָ֙ לְרֹ֣אשׁ יוֹסֵ֔ף וּלְקָדְקֹ֖ד נְזִ֥יר אֶחָֽיו: פ
[ששי] [כז] בִּנְיָמִין֙ זְאֵ֣ב יִטְרָ֔ף בַּבֹּ֖קֶר יֹ֣אכַל עַ֑ד וְלָעֶ֖רֶב יְחַלֵּ֥ק שָׁלָֽל:
[כח] כָּל־אֵ֛לֶּה שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֑ר וְ֠זֹאת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר לָהֶ֤ם אֲבִיהֶם֙ וַיְבָ֣רֶךְ אוֹתָ֔ם אִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר כְּבִרְכָת֖וֹ בֵּרַ֥ךְ אֹתָֽם:
[כט] וַיְצַ֣ו אוֹתָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אֲנִי֙ נֶאֱסָ֣ף אֶל־עַמִּ֔י קִבְר֥וּ אֹתִ֖י אֶל־אֲבֹתָ֑י אֶ֨ל־הַמְּעָרָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׂדֵ֖ה עֶפְר֥וֹן הַחִתִּֽי:
[ל] בַּמְּעָרָ֞ה אֲשֶׁ֨ר בִּשְׂדֵ֧ה הַמַּכְפֵּלָ֛ה אֲשֶׁ֥ר עַל־פְּנֵי־מַמְרֵ֖א בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן אֲשֶׁר֩ קָנָ֨ה אַבְרָהָ֜ם אֶת־הַשָּׂדֶ֗ה מֵאֵ֛ת עֶפְרֹ֥ן הַחִתִּ֖י לַאֲחֻזַּת־קָֽבֶר:
[לא] שָׁ֣מָּה קָבְר֞וּ אֶת־אַבְרָהָ֗ם וְאֵת֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ שָׁ֚מָּה קָבְר֣וּ אֶת־יִצְחָ֔ק וְאֵ֖ת רִבְקָ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וְשָׁ֥מָּה קָבַ֖רְתִּי אֶת־לֵאָֽה:
[לב] מִקְנֵ֧ה הַשָּׂדֶ֛ה וְהַמְּעָרָ֥ה אֲשֶׁר־בּ֖וֹ מֵאֵ֥ת בְּנֵי־חֵֽת:
[לג] וַיְכַ֤ל יַֽעֲקֹב֙ לְצַוֹּ֣ת אֶת־בָּנָ֔יו וַיֶּאֱסֹ֥ף רַגְלָ֖יו אֶל־הַמִּטָּ֑ה וַיִּגְוַ֖ע וַיֵּאָ֥סֶף אֶל־עַמָּֽיו:

פרק מט
(א) ואגידה לכם וגו' - בקש לגלות את הקץ ונסתלקה שכינה הימנו , והתחיל אומר דברים אחרים (פסחים נו , א). (ג-ד) וראשית אוני - היא טיפה ראשונה שלו , שלא ראה קרי מימיו (ראה ב"ר צח , ד). אוני - כחי , כמו "מצאתי און לי" (הו' יב , ט); "מרוב אונים" (יש' מ , כו); "ולאין אונים" (שם , כט). יתר שאת - ראוי הייתה להיות יתר על אחיך בכהונה (ראה ב"ר צח , ד); לשון 'נשיאות כפים'. ויתר עז - במלכות (ראה ב"ר צט , ו); כמו "ויתן עז למלכו" (ש"א ב , י). ומי גרם לך להפסיד? פחז כמים - הפחז והבהלה אשר מיהרת להראות כעסך , כמים הללו הממהרים למרוצתם; לכך אל תותר - אל תתרבה ליטול כל היתרות הללו שהיו ראויות לך. ומהו הפחז אשר פחזת? כי עלית משכבי אביך אז חללת אותו שעלה על יצועי: שם שכינה , שדרכו להיות עולה על יצועי. פחז - שם דבר הוא , לפיכך טעמו למעלה , וכולו נקוד פתח; ואילו היה לשון 'עבר' היה נקוד חציו קמץ וחציו פתח וטעמו למטה. יצועי - לשון 'משכב' , על שם שמציעין אותו על ידי לבדין וסדינין; והרבה דומה לו: "אם אעלה על ערש יצועי" (תה' קלב , ג); "אם זכרתיך על יצועי" (תה' סג , ז). (ה) שמעון ולוי אחים - בעצה אחת על שכם ועל יוסף: "ויאמרו איש אל אחיו... ועתה לכו ונהרגהו" (בר' לז , יט - כ; ראה תנח' ויחי ט) - מי היו? אם תאמר: ראובן או יהודה , הרי לא הסכימו בהריגתו; אם תאמר: בני השפחות , הרי לא היתה שנאתם שלימה , שנאמר "והוא נער את בני בלהה" וגו' (בר' לז , ב); יששכר וזבולן לא היו מדברים בפני אחיהם הגדולים מהם; על כרחיך - שמעון ולוי , הם שקראם אביהם אחים. כלי חמס - אומנות זו של רציחה - חמס הוא בידיהם; מברכת עשו היא זו , אומנות שלו היא , ואתם חמסתם אותה הימנו (ראה תנח' ויחי ט). מכרותיהם - לשון כלי זיין; הסיף בלשון יוני: 'מכר'. תנחומא (שם). דבר אחר (שם): מכרותיהם - בארץ מגורותם נהגו עצמם בכלי חמס; כמו "מכורותיך ומולדותיך" (יח' טז , ג); וזהו תרגומו של אונקלוס. (ו) בסודם אל תבא נפשי - זה מעשה זמרי ― כשנתקבצו שבטו של שמעון להביא את המִדְיָנִית לפני משה , ואמרו לו: [זו אסורה או מותרת]? אם תאמר זו אסורה , בת יתרו מי התירה לך? ― אל יזכר שמי בדבר: "זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני" (במ' כה , יד) , ולא כתב 'בן יעקב' (ראה ב"ר צט , ו). ובקהלם - כשיקהיל קרח , שהוא משבטו של לוי , את כל העדה על משה ועל אהרן , אל תחד כבודי - שֵם , אל יתיחד שמי עמהם: "קרח בן יצהר בן קהת בן לוי" (במ' טז , א) , ולא נאמר 'בן יעקב'; אבל בדברי הימים כשנתיחסו בני קרח על הדוכן , נאמר "בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל" (דה"א ו , כב; ראה ב"ר צח , ה). אל תחד כבודי - 'כבוד' לשון זכר הוא , ועל כרחך אתה צריך לפרשו כמדבר אל הכבוד ואומר: אתה כבודי , אל תתיחד עמהם! כמו "לא תחד אתם בקבורה" (יש' יד , כ). שהרי באפם הרגו איש - אֵילו חמור ואנשי שכם; ואינן חשובין כולם אלא כאיש אחד; וכן הוא אומר בגדעון "והכית את מדין כאיש אחד" (שו' ו , טז); וכן במצרים: "סוס ורכבו רמה בים" (שמ' טו , א); זהו מדרשו (ב"ר צט , ז). ופשוטו: אנשים הרבה קורא איש , כל אחד לעצמו: באפם הרגו כל איש שכעסו עליו. וכן "וילמד לטרף טרף אדם אכל" (יח' יט , ג). וברצונם עקרו שור - רצו לעקור את יוסף , שנקרא 'שור': "בכור שורו הדר לו" (דב' לג , יז). עקרו - 'אשייריטיר' (בלעז). לשון "ואת סוסיהם תעקר" (יהו' יא , ט). [(תרי"ק:) כלי חמס מכרותיהם - אין גבורתם גבורה , כי אם כלי חמס. בסודם אל תבא נפשי , כי באפם הרגו איש - לא שבטחו על גבורתם , אלא אף שלטה בהם; ולא נאמר בשעת אפם בלבד , אלא אפילו ברצונם - בשעת רצונם עקרו שור - הפרידו יוסף , שנקרא 'שור' , מעל אביו. הא למדנו , שכל שעה אין כליהם אלא לחמס. אבל "יהודה , אתה יודוך אחיך" (להלן , ה) , שאתה גיבור ומושל ברוחך. "גור אריה יהודה" (להלן , י) - יש בך כח כאריה בחור , ואע"פ כן "מטרף בני עלית" (שם) , שנאמר "ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג" (בר' לז , כו).] (ז) ארור אפם - אפילו בשעת התוכחה לא קלל אלא אפם , וזהו שאמר בלעם: "מה אקב לא קבה אל" (במ' כג , ח; ראה ב"ר צט , ז). אחלקם ביעקב - אפרידם זה מזה שלא יהא לוי במניין השבטים (ראה ב"ר צח , ה) , הרי הם חלוקים. דבר אחר: אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון , כדי שיהיו נפוצים; ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ומעשרות , ונתן לו תפוצתו דרך כבוד (ראה ב"ר צט , ז). (ח) יהודה אתה יודוך אחיך - לפי שהוכיח את הראשונים בקנטורים , התחיל יהודה נסוג לאחוריו (ראה ב"ר צח , ה) [שלא יוכיחנו על מעשה תמר] , וקראו יעקב בדברי ריצוי: לא אתה כמותם! ידך בעורף איביך - בימי דוד , שנאמר "ואויבי תתה לי עורף" (ש"ב כב , מא; ראה ב"ר צח , ו). אביך - על שם שהיו מנשים הרבה לא אמר "אמך" כדרך שאמר יצחק (בר' כז , כט; ראה ב"ר צח , ו). (ט) גור אריה - על דוד נתנבא: בתחילה גור , "בהיות שאול מלך עלינו אתה... המוציא והמביא (בנוסחנו: והמבי) את ישראל" (ש"ב ה , ב) , ולבסוף אריה - כשהמליכוהו עליהם; וכן תרגמו אונקלוס: "שלטון יהא בשירויא" - בתחלתו. מטרף - ממה שחשדתיך "בטרוף טרף יוסף" , "חיה רעה אכלתהו" (בר' לז , לג) , וזה יהודה שנמשל בארי. בני עלית - סילקת את עצמך , ואמרת: "מה בצע" וגו' (בר' לז , כו); וכן מהריגת תמר שהודה ואמר: "צדקה ממני" (בר' לח , כו; ראה ב"ר צח , ז) , לפיכך: כרע שכב (לפנינו: רבץ) וגו' - בימי שלמה , "איש תחת גפנו" וגו' (מ"א ה , ה). (י) לא יסור שבט מיהודה - מדוד ואילך , אֵילוּ ראשי גליות שבבבל (ראה סנה' ה , א) שרודים את העם בשבט , שממונים על פי המלכות. ומחקק מבין רגליו - תלמידים , אילו נשיאי ארץ ישראל. עד כי יבא שילה - מלך המשיח שהמלוכה שלו (ראה ב"ר צט , ח); וכן תרגם אונקלוס. ומדרש אגדה (בר"ת צז , י): שַיי לו: "יובילו שיי למורא" (תה' עו , יב). ולו יקהת עמים - אסיפת עמים , שהיו"ד עיקר הוא ביסוד , כמו "יפעתך" (יח' כח , יז) , ופעמים שנופלת ממנו; וכמה אותיות משמשות בלשון הזה , והן נקראין 'עיקר נופל' , כגון נו"ן של "נגף" (דב' כח , כה) ושל 'נשך' , אלף שב"אחוותי באזניכם" (איוב יג , יז) , ושב"אִבְחַת חרב" (יח' כא , כ) , "אסוך שמן" (מ"ב ד , ב). אף זה יקהת עמים - אסיפת העמים , שנאמר "אליו גוים ידרשו" (יש' יא , י); ודומה לו: "עין תלעג לאב ותבוז לקהת (בנוסחינו: ליקהת) אם" (מש' ל , יז) - לקבוץ קמטים שבפנים מפני זקנתה. ובתלמוד: 'דיתבי ומקהו אקהתא בשוקי דנהרדעא' , ביבמות (קי , ב). ויכול היה לומר 'קהיית עמים'. (יא) אסרי לגפן עירה - נתנבא על ארץ יהודה , שתהא מושכת יין כמעיין. איש יהודה יאסר לגפן עייר אחד , ויטעננו מגפן אחד , ומשורק אחד בן אתון אחד. שורקה - זמורה ארוכה , 'קוריירא' בלעז. כבס ביין לבושו - כל זה לשון ריבוי יין. סותה - לשון מין בגד הוא , ואין לו דמיון במקרא. אסרי - כמו 'אוסר' , דוגמת "מקימי מעפר דל" (תה' קיג , ז); "היושבי בשמים" (תה' קכג , א); וכן בני אתנו - כעניין זה. ואונקלוס תרגמו במלך המשיח: גפן - הם ישראל; עירה - עיר זו ירושלם; שורקה - ישראל , שנאמר "אנכי נטעתיך שורק" (יר' ב , כא); בני אתונו - "יִבנון היכליה" , לשון "שער האיתון" בספר יחזקאל (מ , טו). ועוד תרגמו בְּפָנִים אחרים: גפן - אילו צדיקים; בני אתנו - "עבדי אוריתא באולפן"; על שם "רכבי אתנת צחורות" (שו' ה , י); "יהי ארגון טב" - צבע דומה ליין; "וצבעונין" - הוא לשון סתה - שהאשה לובשתן , ומסיתה בהן את הזכר ליתן עיניו בה. ואף רבותינו פרשוהו בתלמוד: לשון 'הסתת שכרות' במסכת כתובות (קיא , ב): ועל היין - שמא תאמר אינו מַרְוֶה? תלמוד לומר: סתה. (יב) חכלילי - לשון 'אודם' , כתרגומו , וכן "למי חכלילות עינים" (מש' כג , כט) , שכן דרך שותי יין עיניהם מאדימין. מחלב - מרוב חלב; שיהא בארצו מרעה טוב לעדרי צאנו. וכן פירוש המקרא: אדום עינים יהא מרוב יין , ולבן שנים יהא מרוב חלב. ולפי תרגומו תרגם עינים: לשון 'הרים' , שמשם צופים למרחוק; ועוד תרגמו בפנים אחרים: לשון 'מעינות' - קלוח היקבים: "נעווהי" - יקבים שלו; ולשון ארמי הוא במסכת עבודה זרה (עד , ב): 'נעוא ארתחו'. "יחוורון בקעתיה" - תרגום שנים; לשון 'שִנֵּי הסלעים' (ראה ש"א יד , ד). (יג) זבלון לחוף ימים - על חוף ימים תהיה ארצו. חוף - כתרגומו: "ספר"; 'מרקא' בלעז. והוא יהיה מצוי תדיר אל חוף האניות - במקום הנמל , שאניות מביאות שם פרקמטיא; שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא , וממציאים מזון לשבט יששכר , והם עוסקים בתורה. והוא שאמר משה: "שמח זבלון בצאתך ויששכר באהליך" (דב' לג , יח) - זבלון יוצא בפרקמטיא (ראה תנח' ויחי יא) , ויששכר עוסק בתורה באהלים. וירכתו על צידון - סוף גבולו יהא סמוך לצידון. ירכתו - סופו , כמו "ולירכתי המשכן" (שמ' כו , כב). (יד-טו) יששכר חמור גרם - חמור בעל עצמות , סובל עול תורה (ראה ב"ר צט , ט) כחמור חזק , שמטעינין אותו למשאוי כבד. רובץ בין המשפתים - כחמור המהלך ביום ובלילה ואין לו לינה בבית , וכשהוא רובץ לנוח , רובץ לו בין התחומים - בתחומי העיירות שמוליך שם חבילות פרקמטיא. וירא מנוחה כי טוב - ראה לחלקו ארץ מבורכת וטובה להוציא פירות. ויט שכמו לסבל עולה של תורה; ויהי לכל אחיו ישראל למס עובד - לספק להם הוראות של תורה וסדרי עִבּוּרִים (ראה תנח' ויחי יא) , שנאמר "ובני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים" (דה"א יב , לג) - מאתים סנהדראות העמיד , "וכל אחיהם על פיהם" (שם). ויט שכמו לסבול - השפיל שכמו , כמו "ויט שמים" (ש"ב כב , י); "הטו אוזנכם" (תה' עח , א). ואונקלוס תירגם בפנים אחרים: ויט שכמו לסבול מלחמות , לכבוש מחוזות שהם יושבים על הסְפָר , ויהי האויב כבוש תחתיו למס עובד. [(תרי"ק:) יששכר חמור גרם - דומה לחמור בעל עצמות , שיכול לסבול טורח הרבה , רובץ בין המשפתים - לאותו חמור שבעליו דר על הספר ומטעינו מזה לזה ואין לו מנוחה , כך יששכר דר בין התחומין , וכל אחיו עוברים עליו , והוא סובל טורח אכסנאים. וירא מנוחה כי טוב - ראה מקום מנוחתו , הוא גורל נחלתו , כי טוב , ואת הארץ כי נעמה - קלה להוציא פירותיה , ויט שכמו לסבול טורח האכסנאים העוברים עליו , ויהי למס עובד בדבר זה , לקבל אחיו המתאכסנים אצלו.] (טז) דן ידין עמו - ינקום נקמת עמו מפלשתים , כמו "כי ידין יי' עמו" (דב' לב , לו). כאחד שבטי ישראל - כל ישראל כאחד יהיו עמו , ואת כלם ידין; ועל שמשון נבא נבואה זו [ועוד יש לפרש: כאחד שבטי ישראל - כמיוחד שבשבטים; הוא דוד שבא מיהודה (ראה ב"ר צט , יא)]. (יז) שפיפון - הוא נחש. ואומר אני שקרוי על שם שהוא נושף: "ואתה תשופנו עקב" (בר' ג , טו). הנושך עקבי סוס - כך דרכו של נחש; ודמהו לנחש הנושך עקבי סוס , ויפול רוכבו אחור , שלא נגע בו , כך שמשון: "וילפת שמשון את עמודי התוך אשר הבית נכון עליהם" וגו' (שו' טז , כט) , ["ועל הגג כשלשת אלפים איש ואשה" (שו' טז , כז) , מחמת שהכם שמשון בכח , נפלו רוכבים על הגג]. ואונקלוס תירגם: "כחיוי חורמן" - שם מין נחש , שאין רפואה לנשיכתו , והוא 'צפעוני'; וקרוי 'חורמן' - על שם שעושה הכל חרם; "וכפתנא" - פתן; "יכמון" - יארוב. (יח) לישועתך קויתי יי' - נתנבא שינקרו פלשתים עיניו , וסופו לומר: "זכרני נא... וחזקני אך הפעם" (שו' טז , כח; ראה מא"ג בר' מח , יז). (יט) גד גדוד יגודנו - גדודים יגודו ממנו , שיעברו את הירדן עם אחיהם "למלחמה" "כל חלוץ" , "ונכבשה הארץ" (במ' לב , כט). והוא יגד עקב - כל גדודיו ישובו על עקבם לנחלתם שלקחו בעבר הירדן , ולא יפקד מהם איש. [גד גדוד יגודנו - כולם לשון 'גדוד' הם , וכך חברו מנחם (מחברת: 'גד'). ואם תאמר: אין 'גדוד' בלא שני דלתי"ן?! 'גדוד' שם דבר - צריך שני דלתי"ן , שכן דרך תיבה בת שתי אותיות לכפול בסופה , ואין יסודה אלא שתי אותיות; וכן יאמר "כצפור לנוד" (מש' כו , ב) - מגזרת "שבעתי נדודים" (איוב ז , ד); "ושם נפל שדוד" (שו' ה , כז) - מגזרת "ישוד צהרים" (תה' צא , ו); אף גדוד ויגודנו - מגזרה אחת הן. וכשהוא מדבר בלשון 'יפעל' , אינו כפול , כמו: יגוד , ישוד , ינוד , ירום; וכשהוא בלשון 'מתפעל' או 'מפעיל' אחרים - הוא כפול , כמו: יתגודדו , יתרומם , יתבולל , יתעודד. ובלשון מפעיל: "יתום ואלמנה יעודד" (תה' קמו , ט) , "לשובב יעקב אליו" (יש' מט , ה) , "משובב נתיבות" (יש' נח , יב). יגודנו האמור כאן אינו לשון שיפעילוהו אחרים , אלא כמו: יגוד הימנו , כמו "בני יצאוני" (יר' י , כ) - יצאו ממני.] עקב - בדרכם ובמסלתם שהלכו - ישובו , כמו "ועקבותיך לא נודעו" (תה' עז , כ); וכן "בעקבי הצאן" (שה"ש א , ח); ובלשון לעז 'טרצש'. (כ) מאשר שמנה לחמו - מאכל הבא מחלקו של אשר יהי שמן; שהיו זתים מרובים בחלקו , והוא מושך שמן כמעיין. וכן ברכו משה: "וטובל בשמן רגלו" (דב' לג , כד) , כמו ששנינו במנחות (פה , ב): פעם אחת נצטרכו אנשי לודקיא לשמן וכו'. (כא) נפתלי אילה שלוחה - זו בקעת גנוסר שהיא קלה לבשל פירותיה כאילה זו שהיא קלה לרוץ (ראה ב"ר צט , יב). אילה שלוחה - אילה משולחת לרוץ. הנותן אמרי שפר - כתרגומו. דבר אחר: על מלחמת סיסרא נתנבא: "ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי" וגו' (שו' ד , ו) , והלכו שם בזריזות; וכן נאמר שם לשון 'שילוח': "בעמק שולח ברגליו" (שו' ה , טו). הנותן אמרי שפר - על ידם שֹׁרְרוּ ברק ודבורה שירה. ורבותינו דרשוהו על יום קבורת יעקב , כשערער עשו על המערה; במסכת סוטה (יג , א). "תתרמיה עדביה" (ת"א) - יפל חבלו , והוא יודה על חלקו אמרים נאים ושבח. (כב) בן פרת יוסף - בן חן , והוא לשון ארמי: 'אפרין נמטיה לרבי שמעון' , בסוף בבא מציעא (קיט , א). בן פרת עלי עין - חִנוֹ נטוי על עין הרואה אתו. בנות צעדה עלי שור - בנות מצרים היו צעדות על החומה להסתכל ביופיו (ראה ב"ר צח , יח). בנות - הרבה , צעדה - כל אחת , במקום שתוכל לראותו משם. דבר אחר: עלי שור - עלי ראייתו; כמו "אשורנו ולא קרוב" (במ' כד , יז). מדרשי אגדה יש רבים , וזה נוטה ליישוב לשון המקרא. פרת - התי"ו שבו הוא תיקון הלשון , כמו "על דברת בני האדם" (קה' ג , יח). שור - כמו: 'לשור' , עלי שור - בשביל לשור. ותרגום של אונקלוס: בנות צעדה עלי שור - "תרין שבטין" וכו'. וכתב בנות - על שם בנות מנשה , בנות צלפחד , שנטלו חלק בשני עֶבְרֵי הירדן (ראה תנח' פנחס ט). "ברי דיסגי" (ת"א) - תרגום של פורת; פרת - לשון 'פריה ורביה'. ויש מדרשי אגדה בו , המתישבים על הלשון (ב"ר עח , ט): בשעה שבא עשו לקראת יעקב , בכולן קדמו האמהות ללכת לפני בניהן להשתחוות; וברחל כתיב "נגש יוסף ורחל וישתחוו" (בר' לג , ז). אמר: הרשע הזה עינו רמה , שמא יתלה עינו באימא?! יצא לפניה ושירבב קומתו לכסותה; והוא שברכו אביו: בן פרת - הגדלת עצמך , יוסף , עלי עין של עשו! לפיכך זכית לגדולה: בנות צעדה עלי שור - להסתכל בך בצאתך על ארץ מצרים. ועוד דרשוהו (ברכות כ , א) לעניין שלא תשלוט בזרעו עין רעה , ואף כשברך מנשה ואפרים , ברכם כדגים (ראה בר' מח , טז) שאין עין שולטת בהם. (כג) וימררהו ורבו - וימררהו אחיו , וימררהו פוטיפר ואשתו לאסרו; לשון "וימררו את חייהם" (שמ' א , יד). ורבו - נעשו לו אחיו אנשי ריב. ואין הלשון הזה לשון 'פָעֲלוּ' , שאם כן היו לו לינקד ורָבו , כמו "המה מי מריבה אשר רָבו" (במ' כ , יג). ואף אם הוא לשון רביית חיצים הוא , כך היה לו לינקד. אינו אלא לשון 'פועלוּ' , כמו: "שומו שמים" (יר' ב , יב) - שהוא לשון 'הוּשּׁמו' , וכן: "רמו מעט ואיננו" (איוב כד , כד) , שהוא כמו 'הורמו' , אלא שלשון 'הורמו' 'והושמו' - על ידי אחרים , ולשון 'שׂמוּ' , ו'רֹמוּ' , 'רֹבּוּ' , מאיליהן הוא: משוממין מעצמן , נתרוממו מעצמן , נעשו אנשי ריב; וכן "דמו יושבי אי" (יש' כג , ב) - כמו נדמו. והוא תרגומו של אונקלוס: "ונקמוהי". בעלי חצים - שלשונם כחץ (ראה ב"ר צח , יט). ותרגומו: לשון "ותהי המחצה" (במ' לא , לו) - אותן שהיו ראויין לחלק עמו בנחלה. (כד) ותשב באיתן - נתישבה בחוזק. קשתו - חוזקו. ויפזו זרועי ידיו - זו היא נתינת טבעת על ידו; לשון "זהב מופז" (מ"א י , יח). זאת היתה מאת הקדוש ברוך הוא שהוא אביר יעקב , ומשם - עלה להיות רעה אבן ישראל - עיקרו של ישראל , לשון "אבן הראשה" (זכ' ד , ז) - לשון 'מלכות'. ואונקלוס אף הוא כן תרגמו: ותשב - "ותבת בהון נביאותיה " - החלומות אשר חלם להם; "על דקיים אוריתא בסתרא" - תוספת הוא , ולא מלשון העברי שבמקרא; "ושוי בתוקפא רחצניה" - תרגום של באיתן קשתו; וכן לשון התרגום על העברי: וַתָשָב - (בנוסחנו: וַתֵשֶב) נבואתו , בשביל שאיתנו של הקדוש ברוך הוא היה לו לקשת ולמבטח. "בכן אתרמא דהב על דרעוהי" - לכך: ויפזו זרועיו - לשון 'פז'. אבן ישראל - לשון נוטריקון: אב ובן , "אֲבָהָן ובְנִין" (ת"א) - יעקב ובניו. ורבותינו דרשו: ותשב באיתן קשתו - על כבישת יצרו באשת אדניו; וקורהו 'קשת' על שם שהזרע יורה כחץ. ויפזו זרועי ידיו - כמו 'ויפוצו' , שיצא הזרע מבין אצבעות ידיו. מידי אביר יעקב - שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו בחלון , כדאיתא במסכת סוטה (לו , ב). (כה) מאל אביך - היתה לך זאת , והוא יעזרך. ואת שדי - ועם שדי היה לבך , כשלא שמעת לקול אדונתך והוא יברכך (ראה ב"ר פז , ז). ברכת שדים ורחם - "ברכתא דאבוך ודאמך" (ת"א) - יתברכו המולידים והיולדות , שיהו הזכרים מזריעים טיפה הראויה להריון , והנקבות לא ישכלו את רחם שלהם להפיל עובריהן. שדים - לשון: "ירה יירה" (שמ' יט , יג) , דמתרגמינן: "אישתדאה אשתדי" , אף שדים כאן - על שם שהזרע יורה כחץ. (כו) ברכות אביך גברו וגו' - ברכות שברכני הקדוש ברוך הוא גברו על הברכות שבירך את הורי. עד תאות גבעות עולם - לפי שהברכות שלי גברו והלכו עד סוף גבולי גבעות עולם , שנתן לי ברכות פריצה בלא מצרים , מגעת עד ארבע קצות העולם , שנאמר "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" (בר' כח , יד) , מה שלא אמר כן לאברהם וליצחק. לאברהם אמר: "שא נא עיניך וראה" וגו' , "כי את כל הארץ אשר אתה רואה" וגו' (בר' יג , יד , טו) , ולא הראהו אלא ארץ ישראל בלבד; וליצחק אמר: "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל [והקימותי את השבועה"] וגו' (בר' כו , ג); והוא שאמר ישעיה "והאכלתיך נחלת יעקב אביך" (יש' נח , יד) , ולא אמר 'נחלת אברהם' (ראה שבת קיח , א - ב). הורי - לשון 'הריון' , שהורוני במעי אמי , כמו "הורה גבר" (איוב ג , ג). עד תאות - עד קצות , כמו "והתאויתם לכם" (במ' לד , י); "תתאו לבוא חמת" (שם , ח). [כך חברו מנחם בן סרוק (מחברת: 'תא'). תאות - 'אשומלץ' בלע"ז]. תהיין - כולם לראש יוסף. נזיר אחיו - "פרישא דאחוהי" (ת"א) , שנבדל מאחיו , כמו "וינזרו מקדשי" (וי' כב , ב) , "נזורו אחור" (יש' א , ד). ואונקלוס תרגם תאות גבעות עולם - לשון 'תאוה וחמדה' , וגבעת - לשון "מצוקי ארץ" (ש"א ב , ח) - שחמדתן אמו והזקיקתו לקבלן. (כז) בנימן זאב יטרף - זאב הוא אשר יטרף; ניבא על שהיו עתידין להיות חטפנים: "וחטפתם לכם איש אשתו" , בפלגש בגבעה (שו' כא , כא; ראה תנח' ויחי יד); וניבא על שאול , שהיה נוצח באויביו סביב , שנאמר "ושאול לכד את המלוכה וילחם באדום ובמואב וגו' ובכל אשר יפנה ירשיע" (ש"א יד , מז). בבקר יאכל עד - לשון 'ביזה ושלל' , המתורגם: 'עדאה' (ת"א במ' לא , יד). ועוד יש לו דומה בלשון עברית: "אז חולק עד שלל מרבה" (יש' לג , כג). ועל שאול הוא אומר , שעמד בתחילתו של בוקרן וזריחתן של ישראל. ולערב יחלק שלל - אף משתשקע שמשן של ישראל על ידי נבוכד נצר שיגלם לבבל; יחלק שלל - מרדכי ואסתר , שהיו מבנימן , יחלקו שלל המן , שנאמר "הנה בית המן נתתי לאסתר" (אס' ח , ז; ראה תנח' ויחי יד). ואונקלוס תרגמו על שלל הכהנים בקדשי המקדש. (כח) וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אתם - והלא יש מהם שלא ברכן אלא קנתרן?! אלא כך פירושו: וזאת אשר דבר להם אביהם מה שאמור בעניין; יכול שלא ברכן לראובן שמעון ולוי? תלמוד לומר: ויברך אתם - כולם במשמע (ראה פס"ר ז). איש אשר כברכתו - ברכה העתידה לבא על כל אחד ואחד ברך אותם - לא היה לו לומר אלא 'איש אשר כברכתו ברך אותו'; מה תלמוד לומר ברך אותם? לפי שנתן ליהודה גבורת אריה , ולבנימן - חטיפתו של זאב , [ולדן - נשיכת נחש] , ולנפתלי - קלותו של איל , יכול שלא כללן בכל הברכות? תלמוד לומר: ברך אותם - [כולם במשמע] (ראה תנח' ויחי טז). (כט) נאסף אל עמי - על שם שמכניסין הנפשות אל מקום גניזתן , שיש 'אסיפות' בלשון עברי שהן לשון 'הכנסה' , כגון "ואין איש מאסף אותי הביתה" (שו' יט , יח); "ואספתו אל תוך ביתך" (דב' כב , ב); "באספכם את תבואת הארץ" (וי' כג , לט) - הכנָסָתָם לבית מפני הגשמים; "באספך את מעשיך מן השדה" (שמ' כג , טז). וכל 'אסיפה' האמורה במיתה אף היא לשון הכנסה. אל אבותי - עם אבותי. (לג) ויאסף רגליו - הכניס רגליו. ויגוע ויאסף - ומיתה לא נאמרה בו; ואמרו רבותינו (תענית ה , ב): יעקב אבינו לא מת.